יואב קוטנר

יום שלישי, 17 באוגוסט 2010

אריאל הורוביץ חמסה חמסה




                                         אריאל הורוביץ בצילום יפעת גולן


הגיע הזמן לאריאל הורוביץ
כבר הרבה זמן אני חושב שמשהו לא בסדר עם אריאל הורוביץ. זאת אומרת, להפך, זה לא הוא זה אנחנו. הורוביץ דווקא בסדר גמור וממשיך ליצור ולהקליט ולהופיע, ועושה דברים ממש יפים, ובכל זאת, איכשהוא הוא אף פעם לא קיבל את המקום הראוי בתודעה הציבורית כאחד היוצרים המעניינים והפוריים במוסיקה הישראלית של העשור האחרון (13 שנים אם כבר לדייק...). אם שמעת עליו זה כנראה בגלל "יאללה ביי", "סיגל נחמיאס" או "רנה" שהיו להיטיו הראשונים, בשני אלבומיו הראשונים, עוד בימים הרחוקים ההם לפני שהמציאו את היוטיוב.
בתחילת דרכו ההתייחסות התקשורתית אליו הייתה כאל עוד אחד מהבנים-המוכשרים-של (במקרה שלו של נעמי שמר ז"ל) שעשו, כביכול, בקלילות את הדרך מבית הספר "רימון" והמפגש עם יהודה עדר, אל ההחתמה בחברת התקליטים ("הליקון") ואל ההצלחה המיידית... אבל הורוביץ, למרות שיצר מאז שלושת להיטיו הראשונים עוד לא מעט שירים מוכרים, לעצמו ולאחרות, ("האהבה מתה" לבת זוגו תמר גלעדי, "קוקוס" לחווה אלברשטיין, ועוד) ועל אף שהשתתף בכל מיני פרוייקטים מוסיקליים מעניינים (למשל כשעבד עם פגועי נפש על הלחנת שירים שלהם, שניים מהם הגיעו לאלבום החדש) והופיע המון בכל מיני קומבינציות (למשל עם ג'קי לוי) לא היה אף פעם "כוכב נולד" ולא זכה באינסטנט הצלחה.חף מאבק כוכבים ונקי מגינוני הזמרים שבורכו (או קוללו) בכמות מוגזמת של סטאר קווליטי... הוא זמר-כותב ומוסיקאי שלומד ומשתפר ומשתבח עם השנים, איש עבודה רציני (בלי קשר לכך שיש ביצירתו והופעתו הרבה הומור) שמוציא עכשיו בשעה טובה את אלבומו החמישי.

זוהי הזדמנות להפנות את הזרקור אליו ולומר: היי שימו לב, אריאל הורוביץ הוא יוצר וזמר מקורי ומיוחד שעושה את זה אחרת, ועושה את זה טוב. ויש עוד משהו לומר עליו. אל תוך הנעליים העצומות של אמא שלו אריאל אף פעם, כך נדמה לי, לא חלם להיכנס. והיצירה שלו שונה מאד מזו של נעמי שמר (שהיא כשלעצמה עברה שינויים לא מעטים עם השנים) ובכל זאת, כמו אמא שלו, הורוביץ מצליח לשלב בין אמירה מאד אישית ופרטית (כולל שיר נפלא שכתב על אמו באלבומו הקודם "כל מי שאת") ובין מבט יותר כללי עלינו כעם וכמדינה (שיר עידוד נפלא לא פחות באותו אלבום, "תמיד תאמין"). התחושה הזו התחזקה במיוחד בתקופה "עופרת יצוקה" כשהורוביץ הקליט במהירות, ביחד עם איש "הדג נחש" יאיא כהן אהרונוב, שיר שעוסק ברוח ההתגייסות של תושבי הארץ בעיתות משבר, למרות היום-יום הלא קל שמאפיין את המדינה. היה בשיר הזה המשהו-הישראלי כל כך שאפיין את נעמי שמר במיטבה.

רקפות בין הסלעים
בין הצפירות בכביש
לרחובות המלוכלכים
בין משפחות הפשע
לטלוויזיה השטחית
כמו רקפות
בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ
מתחבאים
בין הישנים ברחוב
לדקירות במועדון
בין מה שבדרך כלל
קוראים בעיתון
כמו רקפות
בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ
מתחבאים.
וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות
בין הסלעים
בין הדגלים הכתומים
לחולצה הכחולה
בין שוק הפשפשים
לקריית הממשלה
כמו רקפות
בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ
מתחבאים
וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות
בין הסלעים
בין מגדלי הפאר
למרכז הקליטה
בין פועלים זרים
לשדות החיטה
כמו רקפות
בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ
מתחבאים

השיר הזה, שנוצר תוך הופעות בדרום מול רצועת עזה, הוא אולי הכי "ישראלי" בין תריסר השירים שכתב והלחין הורוביץ לאלבום, מה שלא מונע ממנו לשלב בו גם אמירות פחות נעימות על הישראליות העכשווית. "אלבום 5" בהפקתו המוסיקלית המרעננת של אסי איילון (מוש בן ארי, עלמה זהר) הוא אוסף מוסיקלי של תמונות מצב. כפי שמסביר הורוביץ בקומוניקט המצורף לדיסק:

"אלבום 5" נקרא ככה גם כי הוא האלבום החמישי שלי, אבל גם כי הוא באמת דומה לאלבום תמונות. יש בו תמונה של הצד הנוצץ של תל אביב – "לגמור כמו ברנר", וגם של הצד האחורי שלה, כמו למשל בשיר "אמיליה" – שיר על עובדת זרה מהפיליפינים, שזכיתי להכיר מפני שבשנים האחרונות היא טיפלה באבא שלי ז"ל. יש באלבום תמונה מתקופת עופרת יצוקה – "רקפות בין הסלעים", שיר שכתבתי בזמן סיבוב הופעות במקלטי הדרום וגם תמונה מחיי היומיום של מדינה שהולכת והופכת לאמריקה קטנה – "אמריקה".

אריאל הורוביץ הוא שמורת טבע. בישראל היום צריך להזהר שלא יבנו עליו קניון...




ביום ראשון הקרוב , בשעה 15:00, מגיע אריאל הורוביץ עם להקתו להופעה חיה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל.
בינתיים, כחימום, הנה הופעה קודמת שלו, בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ששודרה ברדיו תל אביב ב4.6.2010.
                                          צילום: דני זודקביץ'

אריאל הורוביץ בשירה וקלידים, יניב דדון בגיטרה, מיקי ורשאי בבס, שחר חזיזה בתופים

השירים בתכנית:
אמריקה,
קוקוס (כולל "ארול"),
לגמור כמו ברנר,
רנה,
האהבה מתה

חלק א
חלק ב





3 תגובות:

  1. ביקורת ראויה ויפה
    מסכימה עם כל מילה
    דנה

    השבמחק
  2. גם אני...מסכים עם כל מילה(:
    ערן ת"א

    השבמחק
  3. אני מסכים אתך קוטנר.
    רק אתמול שמתי ידי לראשונה על הדיסק הזה. יש לי את כל הארבעה הקודמים ואני אוהב את כולם. את זה אני עדיין לא מכיר טוב מספיק, אבל כבר מההאזנה הראשונה, התחברנו. אריאל הורוביץ הוא באמת משהו מיוחד. סינגר סונגורייטר אמיתי, עם סגנון חמוץ מתוק משלו, עם ערכים ברורים שעולים מהשירים. הוא לא מיבב ולא מתחזק, ולא מעורב בפרוייקטים כמקובל היום. וגם, כבר מזמן לא היה לו היט סינגל. אבל גוף היצירה שלו, שמתועד בדיסקים, גם אם שני אנשים וחתול קונים אותם, הוא בעל ערך והוא ישאר איתנו הרבה אחרי שהרבה יבבנים ישכחו. כך אני מאמין ומקווה.

    השבמחק