יום שלישי, 30 במרץ 2010

ג'ון לנון - נער משום מקום

כל מה שצריך זו אהבה
2010 הולכת להיות שנת ג'ון לנון. יומולדתו ה70 (ב9.10) ויום השנה ה30 להרצחו (ב8.12) יהיו תירוצים מספיקים לתעשיית ההנצחה, בראשה עומדת אלמנתו יוקו אונו, להוציא עוד אוסף, להציג עוד זווית חדשה, לחשוף עוד קטעים שלא ראו אור קודם לכן. גם אצלנו יזכרו בו רבים, לשדרני רדיו זו הזדמנות מצויינת לחזור אל השירים הנהדרים ההם, ולמשל בפסטיבל הביטלס השלישי בחולון (בסוף אפריל) יוקדש יום שלם לשיריו. לפני חודשים אחדים יצא ספר ראשון בעברית על חייו "כולנו רוצים לשנות את העולם" והשבוע עולה למסכים הסרט "הנער משום מקום" (NOWHERE BOY) המביא את סיפור ילדותו. השאלה המתבקשת היא האם בהפקות החדשות יש מן החידוש או שהן טחינה נוספת של אותם חומרים מוכרים. התשובה שלי, כאחד שדווקא מאד מתעניין בנושא כבר שנים אחדות, היא שדווקא כן. השירים עדיין רלוונטיים וכך גם הסיפורים שמאחורי הקלעים. הספר אמנם מיועד בעיקר למתעניינים-מאד שמעדיפים את זה בעברית, אך הסרט, שאמנם אינו מגלה משהו שלא ידענו בעבר, מציג את הסיפור בשיחזור נאמן למקור לפרטי פרטים, כולל דמותו של השחקן שמגלם את ג'ון, המוסיקה שהם שומעים או מנגנים והטכסטים שנאמרים ביניהם... הכל מאד מדוייק ומבוסס על העובדות הידועות... אך גם מי שמכיר את פרטי הסיפור, לראות את הסרט זו חוויה מסעירה. זו לא רק הגאוניות של ג'ון ופול (וג'ורג') וזה לא רק התזמון הנכון (דור הבייבי בום של סוף מלחמת העולם עושה מהפכה בעולם בשנות הששים)... הכל מתחיל הרבה קודם. בילדות. באמא. כך נוצרה התשתית ליצירה של "הביטלס", כך עוצבה אישיותו של אחד מגדולי המאה העשרים: ג'ון לנון.





איך אני יכול להעניק אהבה כשאהבה זה משהו שאף פעם לא היה לי (ג'ון לנון, 1970)
תמצית הסיפור, וזה לא ספוילר כי איך זה נגמר כולם יודעים. ג'וליה סטנלי נישאה לפרד לנון ב1938. כשהייתה בת 26 נולדה לזוג ג'ון ושנתיים לאחר מכן התפרקו נישואיהם ופרד, שהיה מלח, עזב את הבית. ג'וליה, שסבלה כנראה ממאניה דיפרסיה התקשתה לגדל את התינוק לבדה והוא אומץ על ידי אחותה הגדולה מימי ובעלה ג'ורג' סמית. ג'ון נותק מאימו במשך שנים אחדות ובינתיים היא הקימה בית חדש עם ג'ון דייקינס וילדה שתי בנות נוספות. כשג'ון היה בן 6 הוא נחשף לאמת בקשר להוריו תוך עימות מכוער ביניהם, כשאביו ניסה לקחת אותו איתו לניו זילנד. בשיאה של הדרמה נראה ג'ון רץ אחרי אמו ברחובות ליברפול כשהוא מיילל "מאמי אל תעזבי אותי". האב הפסיד בעימות וג'ון נשאר בשנים הבאות אצל דודיו, כשהוא לא מכיר את הוריו. רק ב1955, אחרי מות הדוד ג'ורג', החל נוצר קשר בין ג'ון בן ה15 ואמו ג'וליה. תחילה בהחבא, ללא ידיעת הדודה מימי שהיתה מאד שמרנית וקפדנית חששה מאישיותה החופשית והקלילה של האם. ג'וליה לימדה את ג'ון לנגן אקורדים ראשונים, קנתה לו גיטרה וחשפה אותו לרוקנ'רול אמריקני. ג'ון הקים להקה בבית הספר (אליה הצטרפו אחר כך פול מקרטני וג'ורג' האריסון) ג'וליה תמכה בהם והתייחסה אליהם, ובמיוחד אל ג'ון, יותר כאחת מהחבר'ה מאשר כאם. היא הייתה חסרת גבולות, ויחסיה עם ג'ון נעו על הגבול הדק בין המקובל והלא לגיטימי. בראיון המפורסם שנתן ג'ון עשר שנים אחרי, בו הוא טען ש"הביטלס גדולים יותר מישו" הוא גם אמרז שבקלות הוא היה יכול להגיע למצבים מאד אינטימיים עם אימו... אמירה פרובוקטיבית שנשכחה בגלל העניין ההוא עם ישו. ובחזרה לשנות החמישים... דווקא בתקופה בה החלו יחסיו עם אמו להתהדק, כשג'ון היה בן 17 וחצי, ג'וליה נהרגה בתאונת דרכים. ג'ון המזועזע עבד תקופה ארוכה של דיכאון ואלימות, שתייה מופרזת וכעס על כל העולם, ובמיוחד כלפי נשים. מבחינה זו היו יחסיו עם פול מקרטני (שגם אמו מתה באותה תקופה) והקמת "הביטלס" הצלה מהתדרדרות נפשית. כל חייו ויצירתו של ג'ון היו ביטוי של כאב ותחושת האובדן של האם. כפי שהוא שר בשיר החושפני ביותר שלו בימי הלהקה "ג'וליה":
חצי ממה שאני אומר הוא חסר משמעות אבל אני אומר זאת רק כדי להגיע אליך ג'וליה, ג'וליה, ילדת האוקינוס, קוראת לי אז אני שר שיר אהבה ג'וליה (ג'ון לנון, הביטלס, 1968)
וכך בשיר הזיכרון הראשון שלו לאמו שר לנון גם על אהבתו החדשה: "ילדת האוקינוס" הוא תרגום מיפנית לשמה של יוקו, אהובתו החדשה של ג'ון בזמן כתיבת השיר. לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין שביוקו אונו הוא מצא גם דמות אם ולא רק חברה לחיים. ואגב, עוד זווית סמי פסיכולוגית לסיפור. כדי לממש את אהבתו ליוקו, עזב ג'ון את אשתו סינטיה ותוך כדי כך גם זנח את בנו בן החמש ג'וליאן (פול מקרטני כתב כעידוד לילד את "היי ג'וד") בדומה למה שאביו עשה לו בילדותו.
אמא, לך היה אותי אבל לי אף פעם לא היה אותך אמא אל תלכי אבא חזור הביתה (ג'ון לנון, 1970)
בזמן "הביטלס" ובהתאם למקובל במוסיקה בשנות הששים, לנון התמודד עם כאביו בשירים בעיקר ברמזים ולא במפורש. רק עם פירוק הלהקה ב1970, בגיל 30, ואחרי ששקע לסמים קשים ועבר טיפול נפשי קסאח בשם PRIMAL SCREAM (זעקה ראשונית) הוא הבין שהמוסיקה שלו והשירים שהוא כותב הם הכלים הטובים ביותר בשבילו לבטא את מצוקותיו הנפשיות ולהשתחרר מהמועקה. מאז הוא שר לגמרי על עצמו, עד שנרצח בגיל 40.

"הקוורימן" (הלהקה שקדמה ל"הביטלס") בגרסת הסרט "נער משום מקום"
אריק איינשטיין צודק
לפני ימים אחדים (ב19.3.2010) התפרסם ב"ישראל היום" ראיון של אריק איינשטיין עם איציק זיאת, תלמיד לתקשורת שראיין את איינשטיין במסגרת לימודיו. אני מצרף כאן את התוספת הקצרה שהוספתי לראיון.

אריק איינשטיין מדבר
"תכתוב כמה מילים על היחסים בין אריק איינשטיין והתקשורת" מבקשת ממני העורכת עם פרסום הראיון המצורף, ואני יכול לתמצת לה מה שיש לי לומר בשתי מילים: "אריק צודק" או בשתיים אחרות שמיוחסות לאיינשטיין אחר: "הכל יחסי". אבל מה לעשות, שתי מילים לא נחשבות למאמר, גם לא בעידן הטוויטר והSMS, אז אני מרחיב... רק מעט.

קודם כל העובדות. אריק איינשטיין כן מתראיין. אמנם לא בקצב ובכמות המקובלים היום, ובוודאי לא כפי שחברות התקליטים או משווקי המוצרים שהוא מוכר היו מעוניינים, אבל בסך הכל אם תבדקו בארכיונים השונים תגלו שלכל הפקה שהוא היה מעורב בה בעשרים השנים האחרונות נילווה גם ראיון. לעיתון, לרדיו או לטלוויזיה. מה שנכון הוא שבניגוד לרוב המרואיינים האחרים שנחשפים בתקופת הוצאת הפרויקט החדש שלהם בכל כלי התקשורת בבת אחת, איינשטיין בוחר בקפידה עם מי לדבר, והרבה יותר קל לו כשהוא עושה את זה למען מטרה נוספת ולא רק לקידומו האישי. כך למשל, בשנה שעברה עם המופע "שרים איינשטיין בפארק" הוא התראיין למען ארגון "פתחון לב" ובקשר לחייל הנעדר גיא חבר.
אריק איינשטיין, עם כל פרסומו ומעמדו הוא קודם כל אדם פרטי, וצנוע ואפילו ביישן. מעדיף להתעסק בתקשורת פחות עם עצמו ויותר עם יצירתו. אחרי חמישים שנה במקצוע הוא עייף מלדבר שוב ושוב על עצמו ועל דעותיו ועל חייו. מה שחשוב לו, מה שמדליק את הזיק בעיניו ואת ההתלהבות בקולו זו היצירה. ולכן הוא צודק כשהוא ממעט להתראיין. הרי בינינו, כמה מהמראיינים מתעניינים באמת בשירים החדשים שהוא הקליט וכמה מהם רוצים לדעת פרטים צהבהבים על חייו האישיים, על הסכסוכים והשערוריות. זה מה שמוכר, זה מביא רייטינג ורבים מכלי התקשורת שמנסים להגיע לאיינשטיין עושים את זה כיוון שזהו בעיניהם "הישג עיתונאי" שייפאר אותם. לא בגלל שבאמת אכפת להם מהמרואיין, דעותיו או שיריו. לא נעים להודות אבל אנחנו דור "האח הגדול" ורובנו מתעניינים בעת האחרונה בעיקר ברכילות. לכן אריק צודק. אני כמובן לא הדובר שלו, אבל כאחד שמכיר ואוהב אותו כבר הרבה מאד שנים, אני יכול לומר שאני בהחלט מבין את הרצון שלו לא להשתתף במשחק. לא מתוך התנשאות או הסתגרות, לא מתוך ניתוק, אלא מתוך הבנה שמותר לו, אחרי כל השנים האלה, להיות נאמן לעצמו. הוא רוצה לכתוב שירים, לשיר אותם, להוציא תקליטים ודיוידי. את זה הוא ממשיך לעשות כל הזמן. הוא אינו רוצה להיות חלק ממשחק השיווק ונמאס לו לחזור ולהיזכר שוב ושוב בימים היפים ההם או בשאלת השאלת השאלות: מתי יחזור להופיע. איך הוא אמר לי מידי פעם כשניסיתי, בכל זאת, להוציא ממנו משהו שהריח מיחסי ציבור: ידידי כאח לי, הנח לי.




אריק איינשטיין בקטע מהראיון שערכתי איתו ל"סוף עונת התפוזים" 1998

יום חמישי, 25 במרץ 2010

קובי אוז מורה נבוכים



קובי אוז

בשיר "אלוהי" באלבום "מזמורי נבוכים" מארח קובי אוז את סבא שלו, רבי ניסים מסיקה ז"ל לדואט בין העבר הרחוק וההווה, בין העולם הבא והעולם הזה...
קולו המוקלט של הסבא נשמע בפיוט דתי מסורתי:
"אתה אל אלוהי אתה אל אלוהי,
אתה אל קבץ נדחי ישראל אלוהי,
קבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ
ושלח משיחנו מלכנו דוד בן פרץ"
והנכד, בין השורות המוקלטות, פונה לאלוהים כאן ועכשיו בגישה פחות דתית:
"יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך ואתה הרי יודע הכל...
יש לי המון תודות עומדות מול דלתך אבל תודות יוצאות לי קיטש...
יש לי מלא בקשות לבקש ממך למרות שאצלי בסך-הכל הכל בסדר
אוהו אוהוהוהו
אלוהי אם אתה שומע תפילתי אולי אפשר למסור ד"ש לסבא שלי
תגיד לו שהמתינות הספרדית שבה הוא דגל
התחלפה בקנאות, קיצוניות
אבל למרות הכל הסובלנות רוחשת מתחת לפני השטח
תראה לאט לאט אנשים יוצאים מהמתח
ורוצים בסך להיות ביחד בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל "

הקטע הזה, המרגש במיוחד בגלל השימוש החכם בקולו של הסבא, מתמצת את רוח הפרויקט החדש של קובי אוז, "מזמורי נבוכים", באלבום ועוד יותר מכך בהופעה (שהיא ארוכה ומלאה מהאלבום) אוז משלב בין עבר והווה, בין מסורת ומעודכנות, בין מזרח ומערב, בין נושאים אישיים לכאלה שנוגעים בכולנו. הוא מתעסק בנושאים האלה בעדינות, בנחמדות, עם הרבה הומור. קצת תפילה דתית והרבה תפילה חילונית. לא פנאטי. לא יודע את התשובות. אדם מחפש משמעות.

"מזמורי נבוכים" הוא הדרך שלי לשוחח עם חכמים וגדולים ולהביא רעיונות נשגבים למקום פשוט ויום יומי. הוא שוטח את משנתו בקומוניקט המצורף לאלבום: "מזמורי נבוכים" מצטרף ללא מעט אלבומי פיוטים וחזרה בתשובה שמפארים את ספריית המוסיקה החדשה שלנו אולם הוא שונה מהם... לא יהיה נכון לקטלג את "מזמורי נבוכים" בסוגת ה"מתחזקים המזמרים", אינני "מתחזק" ככל שאני לומד יותר כך אני מרגיש דווקא "מתחלש", ככל שאני חולש על יותר שכיות חמדה תרבותיות כך אני מבין כמה מעט אני יודע. תמיד הייתי מסורתי אך בלתי משתייך לזרם כלשהו ונשארתי כך. אני מאמין שכל אדם נמצא בתהליך של שיפור מוסרי ולא כל אחד חייב "תשובה" כדי להיות טוב יותר.

ואני לגמרי מאמין לו, דווקא בגלל שהוא לא לוחץ, לא מכריח להסכים עם דרכו. משתף בהתלבטות. והעיקר: הכל עטוף במוסיקה מצויינת, מגוונת ונעימה. שום דבר לא קשה לעיכול. נגיעה ספרדית לצד רוק רך, פופ מזרחי עם הרמוניות מערביות, פה טיפה מוסיקה קלאסית ושם נגיעות אתניות. הכל בעזרת חבורת מוסיקאים מצויינים שעצם הבחירה בהם כשותפים בעיבודים היא הצהרה אמנותית וקונספטואלית: נעם שלמה, מנהל להקת הנוער של שדרות, בגיטרה ושירה, ג'וני קורן, מוסיקאי בעל רקע קלסי, בפסנתר ואקורדיון ואדם מדר, שניגן בין השאר עם מאיר אריאל ז"ל בגיטרות, כינור, חלילית וקולות שונים ומשונים. ביחד איתם יצר אוז אוסף שירים על נושא שאפשר להגדיר כ"יהודה וישראל" כשמו של מועדון הנוער שנפתח בתל אביב בשנה שעברה. שילוב של יהדות וישראליות עם חזרה אל תחנות שמכיר כל ישראלי יהודי שגדל כאן, אך יותר מאשר נוסטלגיה יש בפרויקט הזה געגוע למשהו אמיתי שהיה ואבד לעד. "געגועים לגעגועים" קורא לזה אוז. ובתוך מוצר שכמעט עבר זמנו (הדיסק) הוא, באופו סמלי, מתעקש על גישה "עכשווית" של אינטראקטיביות למאזין. בחוברת הדיסק, לצד השיר "אלוהי" וצילום ילדות של יעקב אוזן הקטן והסבא שלו בבית הכנסת, ישנה הפניה לכתובת אתר בה אפשר לשמוע עוד פיוטים של סבא ניסים. בדף אחר, עם השיר "שוועת עניים" וצילום של נשים עניות, מופיע מספר טלפון של ארגון "לתת" למי שחפץ לתרום והערה בסוגריים: "תרומה לצדקה אינה מחליפה מאבק לצדק חברתי". וככה, בעדינות ובנחמדות, בלי שהרגשת, אוז מכניס לך סוס טרויאני קטן שמתחיל לשחרר לך בתוך הראש מחשבות חדשות. נשבע לכם שבדרך הביתה היום, כשאני מאזין לדיסק בפעם העשירית ושומע במקרה ליד הרמזור את "שוועת עניים", פתחתי את החלון ונתתי כמה שקלים לקבצן שהתעלמתי ממנו בשבועות האחרונים...


וזה מזכיר לי שגם בגלגול הקודם, עם "טיפקס" נקט אוז באותה טקטיקה של כיבוש התודעה שלנו. לא בטוח שזה היה מתוכנן כך מראש אבל במבט לאחור ברור שככה זה עבד. כש"טיפקס" החלה את דרכה בראשית שנות ה-90 היא נראתה מין קריקטורה: פרודיה על להקת רוק, על מחאה חברתית, על שילוב של מוסיקה מזרחית, חסידית ופופ. אולי כדי לא להפחיד. לאוז היה מה לומר בענייני קיפוח, תרבותי וחברתי, אך הוא העדיף להציג את עצמו כבדרן מוסיקלי ואפילו כפרודיה על כוכב רוק כסמל מין. רק בהמשך, כשהלהקה תקעה יתד בהוויה הישראלית (בין השאר בזכות הלהיט "רבי ג'ו כפרה" שאוז חוזר אליו עכשיו מזווית שונה לגמרי) היא הפכה לאחת המשמעותיות ביותר בהרחבת תחומי הצליל של המוסיקה הישראלית, כשהיא מגיעה לשיא בתחום זה ב1995, באלבום "החיים שלך בלאפה". אלבום שהציע ישראליות חדשה על פי אוז. לא פרודיה על מוסיקה ים תיכונית, לא העתקת מוסיקה יוונית או תורכית וגם לא רוק בהשפעה מזרחית, אלא מוסיקה ישראלית, מזרחית עממית, עם השפעות מערביות בכלי הנגינה. טיפקס הלכה לשורשים שלה וחזרה עם מוסיקה מקורית ומקומית, שאולי נשמעת אתנית, ערבית או מזרחית לאוזניים מערביות, אך ליוצריה ולקהל מאזיניה היא ישראלית לגמרי. טיפקס הצליחה במשימה הרבה יותר מרוב יוצרי המוסיקה המזרחית, ובכך הייתה שותפה ליצירת הצליל הישראלי החדש של שנות ה90. השיר (והקליפ שביים עמנואל הלפרין) "התחנה הישנה" המחישו יפה את הכל-ישראליות והעממיות של הלהקה, ולא במקרה גם אליו חוזר אוז במופע החדש. הוא לא מתייחס לחומרים הישנים מזווית נוסטלגית אלא כסגירת מעגל עם העבר שלו ויציאה לדרך חדשה. זוהי רק ההתחלה

קובי אוז בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון "שבלול ג'אז" 25.3.2010

יום רביעי, 24 במרץ 2010

מוש בן ארי



מוש בן ארי (לא) עוצר לרגע
למרות שנדמה לי שאני עיתונאי המוסיקה היחיד שבילה עם מוש בן ארי במיטה... ועוד בתוך וואן בזמן נסיעה... (ועם המידע הזה אני פותח את הכתבה באופן מודע בשביל הרייטינג, הסבר לאינטימיות הזו יבוא, אולי, בהמשך...) אני כמובן לא באמת יודע מה קורה אצלו בתוך הראש... אני מאזין בהנאה רבה לאלבום החדש שלו "אנשום" שיצא לפני חודשים אחדים ולגרסה המיוחדת שלו שיוצאת עכשיו לכבוד החג (עם בונוס של חמישה שירים בהופעה אינטימית) ומנסה להבין את הראש. שהרי בדרך כלל, דווקא אמנים שלא כל כך הולך להם, עוצרים לרגע ועושים חשבון נפש. בודקים איך לצאת מהתקופה הרעה ולעתים מתוך המשבר צומח משהו חדש וטוב... פחות מקובל, במיוחד בתקופה הממוסחרת של ימינו, לקחת צ'אנס ולעשות שינוי בזמן שהכל הולך בסדר. ואצל מוש בן ארי, עד כמה שנראה מבחוץ, הכל דווקא לא רק הולך אלא ממש רץ. אלבומיו האחרונים, "דרך", "מסע ומתן" ואלבום ההופעה הכפול היו רבי מכר גדולים, ההופעות שלו, בגרסתם הגדולה ו/או באקוסטית, היו מפוצצות קהל וגם הביקורות על עבודתו בדרך כלל מצויינות (למעט כמה חרשים שמעדיפים להתייחס לבגדים ולראסטות ולא למוסיקה). נדמה שבקלות הוא היה יכול להמשיך בכוח האנרציה עוד ועוד בלי לשנות דבר. אז הנה הוא דווקא מעיז. כמעט בן ארבעים (זה יקרה בספטמבר השנה), אחרי ארבעה אלבומים עם להקת "שבע" שהכניסו את המוסיקה האתנית לתוך המיינסטרים , והופעות מצליחות בארץ ובעולם, ועם סיומו של עשור לפעילות סולו מצליחה שהביאה אותו מהשוליים השאנטיפיים אל מרכז המוסיקה הישראלית, כולל הוצאת שלושה אלבומי אולפן ועוד אחד כפול בהופעה חיה, שיתופי פעולה עם ברי סחרוף, דין דין אביב, "שוטי הנבואה", מוקי ופילוני, אביתר בנאי, ג'ורג' סמען, מרינה מקסימיליאן בלומין, שי יעיש ועוד, וגם השתתפות במופעים לזכרו של מאיר אריאל וב"שרים בפארק" משירי אריק איינשטיין, ובאלבום המחווה ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך ועוד. אחרי כמעט חמש עשרה שנים של ריצה... הגיע הזמן שלו לעצור לרגע, לקחת פסק זמן, לנשום נשימה עמוקה ולחשוב לאן הוא הולך הלאה. אמנם גם בין כל אלבומיו של מוש ישנה התפתחות והשתנות, אך "אנשום" הולך עוד צעד קדימה, או הצידה, ונותן יותר מבעבר ביטוי גם לאנרגיות אחרות, לצלילים חדשים כולל נגיעות ג'אזיות, קצת אלקטרוניקה. הוא שר בעיקר שירי אהבה, מעט מחאה (הומלסים, ים המלח) בהגשה קולית עטופה בקולות רקע שלא נשמעו אצלו בעבר. יש באלבום הזה תחושה, ברוב הקטעים, שהשיקול של "מה עשוי להצליח היום" ממש לא מעניינת אותו. בשיר הכי פחות כזה, "לרדת מהסוס" שהוא אחד משני שירים שמזכירים מוסיקלית את ימי השאנטיפי שלו (השני נקרא "עם אחד"), מספק מוש בן ארי הסבר מסויים:

יש לי מחשבה והיא גונבת הרבה זמן משנתי והיא הביאה חברות
הן לוחצות משתוללות מבלגנות כל לילה במוחי ולא נראה שהן הולכות
ואז כשבא הבוקר ומציאות תואמת מחשבה
הכל עולה ביוקר, איכות חיים בשקל נמדדה
רוצה לרדת מהסוס עליו כולם רוכבים
רוצה לרדת מהכביש כולם שם נפגעים
רוצה לצאת מהמשחק שבו אפ'חד לא יזכה
רוצה לרגע שישקוט, שהמח יתנקה
הפירגון עזב והוא לקח איתו הרבה דברים טובים
ולא כל כך רוצה לחזור
ציניות, קנאה, צרות, פחדים
וזה נמכר טוב בשווקים
וגם בזול בסמטאות
ובן אדם נמדד טוב לפי משקל הכסף שבכיס
וחברים טובים ש...לראות אותך נופל רק מבקשים

אז, כאמור, אין לי מושג מה קורה אצלו בפנים ומדוע, לפחות בשיר הזה, ישנו גם תיסכול מסויים. נדמה לי שמה שחשוב שיצא למוש אלבום משובח שפותח לו הרבה אפשרויות להתפתחות, קדימה ואחורה, מחזרה אל מקורותיו הרוקיים, הדתיים והתימניים ועד המצאת עתידו האישי... עכשיו הוא בנקודת זינוק חדשה.
ומה עשיתי איתו במיטה? למי ששואל הנה הסיפור האמיתי: השנה הייתה 2005 ובערוץ המוסיקה שודרו תכניות... מוסיקה. באחת מהן, "מה נשמע" נפגשתי עם מוסיקאים לשיחה ונגינה במקומות בעלי משמעות לחייהם ויצירתם. למוש בן ארי באותה תקופה לא היה בית קבוע במרכז הארץ, וכשלא היה יכול לחזור לביתו באמירים, נהג לישון במכונית מסחרית שהיה בא מטבחון זעיר והחלק האחורי שלה נתפס ברובו על ידי מיטה גדולה... שם ראיינתי אותו כל הדרך לגליל, ואפילו ניגנו ביחד, LIVE בתוך המיטה עם שירה וגיטרה ובונגוס, שיר מהאלבום החדש שלו "דרך". היה כיף.

מוש בן ארי בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" בשידור ממועדון "שבלול ג'אז" 25.3.2010




מוש בן ארי בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו"
21.1.08 חלק א


מוש בן ארי בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו"
21.1.08 חלק ב

יום שלישי, 23 במרץ 2010

שלום חנוך חוזר ל"חתונה לבנה"

שלום חנוך חוזר ל"חתונה לבנה"
שלום חנוך מסכם בימים אלה ארבע תחנות בדרכו המוסיקלית. בראשונה הוא חזר אל ימי שיתוף הפעולה שלו עם אריק איינשטיין ב1970, באלבומים "שבלול" ו"פלסטלינה" וגם אל אלבום הסולו הראשון שלו "SHALOM" שיצא באנגליה ב1971. בתחנה השנייה כיסה שלום את ימיו ב"סוף עונת התפוזים" עם להקת "תמוז" 1975-1976 ואת אלבומו הראשון בעברית (SHALOM היה באנגלית) "אדם בתוך עצמו" בסוף השבוע הזה הוא מגיע אל תקופת "חתונה לבנה" ו"על פני האדמה" ועוד מעט אל התחנה הרביעית, "מחכים למשיח", ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר של שלום חנוך, באמצע שנות השמונים.


"חתונה לבנה" היא לטעמי המעניינת בתחנות. אחרי שתרם לשתי מהפכות במוסיקה הישראלית של שנות השבעים, עם אריק איינשטיין ועם "תמוז" הייתה "חתונה לבנה" הניסיון המשמעותי ביותר של שלום חנוך להשתנות, להמציא את עצמו מחדש, לעשות את מה שהוא מאמין בו לגמרי מבלי להתחשב בטעם הקהל. מבחינה מסחרית הניסיון הזה נכשל לחלוטין, אך ההשפעה שלו על המוסיקה הישראלית מאז ועד היום היא חסרת תקדים.
הנה ביקורת שכתבתי על המופע "חתונה לבנה" בזמן אמת...


שחרר אותי מדיבורך המבין ויודע הכל
עזוב אותי ממך קצת עזוב אותי
אני כבר לא יכול
אל תגיד לי מה טוב
אל תגיד לי מה רע
אל תגיד מי אני
ולא אם יש או אין ברירה

("שחרר אותי" - תקליט שדרים, מאי 1980)

בנובמבר 1981, ההוצאה לאור של האלבום "חתונה לבנה" הכתה את עולם המוסיקה הישראלי בתדהמה. לא פחות. גם משלום חנוך, בעל הוותק המהפכני עם אריק איינשטיין ו"תמוז" איש לא ציפה לעשות אלבום כל כך שונה מכל מה שנשמע בארץ. זו היתה תקופה מאד מיוחדת במוסיקה הישראלית ובעיקר ברוק הישראלי שעד אז זכה למעט התייחסות ממצד חברות התקליטים והתקשורת. פתאום, עם אנשים שלמדו את העניינים בחו"ל כמו המפיק לואי להב והמעבד ירוסלב יעקובוביץ' התחילה הסצנה להשמע מקצוענית וללקסיקון נכנסו מילים שלא היו נהוגות עד אז כמו "פרודקשן" ו"אטיטיוד" ו"לוק" ו"פרומו". בתחילת שנות השמונים נדמה היה שהקהל רעב לרוק במובן היותר כבד שלו ושכולם, אבל ממש כ-ו-ל-ם עושים רוק. ב1980 קמו להקות חדשות בעלות צליל מעודכן, כמו "תיסלם" ו"הקליק", וותיקי להקות הקצב כמו גרי אקשטיין ומני בגר השתלבו במיין סטרים הישראלי מבלי לוותר על הצליל שלהם וגם יוצאי "כוורת", הלהקה הכי מצליחה בשנות השבעים, לקחו צ'אנס (ונכשלו מסחרית) כשהלכו על כסאח: אפרים שמיר עם פאוור טריו בשם "חמסין" ודני סנדרסון עם גידי גוב בלהקת רוק גיטרות בשם "דודה".
ואז בא שלום חנוך. דווקא שלום חנוך הוותיק ועושה את האלבום הכי חזק, הכי רועש, הכי בומבסטי, הכי קשה לעיכול ובעיקר, וזה הכי חשוב בסופו של דבר, הכי יפה ואישי ואמיתי ונוגע ללב... זו הייתה מהפכה מטורפת שמעטים הבינו בזמן אמת. האלבום וההופעות שליוו אותו נכשלו בקופות וכמו כל פורץ דרך אמיתי שלום חנוך היה שם כמעט לגמרי לבד.
השיר הפותח את האלבום "הדרכים הידועות", מתמצת את הרעיון. אמנם "חתונה לבנה" הוא סיפור אישי, על אהבה נישואין ופרידה, אך השיר הזה גם נוגע ברגע הזה בקריירה של שלום:

הדרכים הידועות בן באתי
שרשים עמוקים בזמן
הדרכים הידועות בן באתי
נראות לי אחרת מכאן...
אין חשש, פותח דף חדש


בניגוד לספונטניות של "תמוז" היתה המפכה של "חתונה לבנה" מתוכננת היטב, לפחות מבחינת הכוונה אם לא בביצוע. שלום חנוך תמיד אהב להשתנות ולחפש דרכים חדשות. כשהצליח ככותב שירים עם אריק איינשטיין ובעוד עשרות שירים שהלחין בסוף שנות הששים עזב הכל ונסע לעבוד בחו"ל, כש"תמוז" הציבה רף חדש לרוק הישראלי הוא הוציא אלבום סולו פחות "רוקי" ... הוא תמיד חיפש דרכים לאתגר את עצמו. לקראת אלבום הקונספט "חתונה לבנה" הוא כתב שירים חדשים, האישיים ביותר שלו או של כותב ישראלי עד אז. האגדה מספרת על גרסות דמו לשירים, בליווי גיטרה בלבד, שכל מי ששמע אותן היה בטוח שאפשר להוציא אותם כך. ללא שום תוספות. אבל שלום רצה יותר. הוא רצה להשמע אחרת, לא להיות "נחמד" ולא "נעים". גם בשירה שלו, האגדה מספרת על לואי להב שהכריח אותו לצרוח במשך שעות כדי להגיע לקולו המחוספס, וגם בליווי שהיה עמוס על סף צרימה. אפשר, ואף נהוג, להאשים את המפיק והמעבד בתוצאה הסופית של צליל האלבום אך ירוסלב או להב הוציאו לפועל את החזון של שלום. ככה הוא רצה אותו. אם בטכסטים הוא חושף את העדינות והרגישות שלו, מודה בחולשותיו ואפילו בוכה (גברים ישראלים לא בכו בשירים בשנות השבעים...) הרי שבעטיפה המוסיקלית הוא רצה להיות הכי "גבר גבר" סטריאוטיפי: חזק, בוטה, כמעט אלים. הוא, בכוונה תחילה, לא רצה לעשות בידור קל אלא לומר משהו חדש ובוטה גם בצליל ולא רק בתוכן. הוא הצליח בכך, וגם נכשל. הצליח כיוון שאין הרבה אלבומים שגם אחרי כמעט 30 שנה עדיין נשמעים לא קלים לעיכול בסאונד שלהם. הייתה שם בעייה ושירים כמו "כסף" או "דיברנו על הצלחה" הם עד היום בלתי נסבלים כקונספט, כחלק מהמסר (ועובדה היא שאל השירים האלה שלום לא חוזר בגרסאות שקטות). הכישלון היה בכך שהצליל הסופי לא היה טוב, לא החזיק את הקסאח. כששלום הבין לימים שיש בעיה וניסה לבשל את האלבום מחדש הוא גילה שהמאסטרים נעלמו.

קשה להאמין איזה סערות עורר האלבום הזה בזמן אמת. כולל אפילו מכתבים למערכת בנוסח "מה קרה לשלום" (הוא השתמש בכך אחר כך בשירו "זה לא נוח"... הוא השתנה לנו.... זה לא הוא) ואם המהפכות הקודמות שלו התקבלות באהבה האלבום "חתונה לבנה" והמופע שליווה אותו יצרו ממש אנטגוניזם. האשימו את שלום בבגידה בדרכו המלודית והיפה, ולמה הוא לא שר "מאיה", כמעט כמו התגובות לבוב דילן שחישמל את הגיטרה הפולקית שלו. שלום ידע כנראה שזה הולך להיות לא קל והיה מוכן לשלם את המחיר, אבל נדמה לי שלא ציפה לתגובה כל כך קשה. המופע "חתונה לבנה" צומצם והתכווץ והאלבום הבא של שלום חנוך הוא האנטיתזה: "על פני האדמה" עם עיבודים רכים ונעימים לשירים שנכתבו באותה תקופה, כמו "שיר ללא שם" לנתן ליהודית רביץ ו"כי האדם עץ השדה" לנורית גלרון.

האם מהפכת "חתונה לבנה" השפיעה על המוסיקה הישראלית? כיום נראה אולי שלא, במיוחד כש"הכל בידור" אבל בעשרים וחמש השנים הראשונות שאחרי האלבום ההוא לא היה אמן ישראלי בולט ולא היה אלבום ישראלי משמעותי שלא למדו משהו מהניסיון ההוא. בכתיבה, בפתיחות, במחויבות... וכן, גם בטעויות בהפקה. איך אמרה גולדה מאיר ז"ל... מי שלא עושה לא טועה.

27 שנים אחרי, "חתונה לבנה" הוא קלאסיקה. ואם לא האלבום השלם (שהוא עדיין חריג בסאונד שלו) הרי שכמעט כל אחד משיריו. בזכות אומץ הלב של שלום לעמוד על הבמה חשוף, מוכן להישרף, קמו בארץ דורות של יוצרים צעירים, סינגרסונגרייטרים אישיים ומרגשים, שלא היה להם שום סיכוי לעשות את זה בלי "חתונה לבנה", ובכלל לא משנה אם הם שמעו את האלבום בזמן אמת או לא.









יום ראשון, 21 במרץ 2010




שפי ישי

"נורה אחת מן השתיים בחדר נשרפה,
אחת לא מספיקה לקריאה אבל מספיקה לבכי
האם אבכה במרפסת, בכרסה, על מיטתי?
גבר לא ידבר על כך, גבר לא יגלה"
האלבום החדש של ישי שפי הוא כמו נסיעה למקום ולזמן אחר. השקט, העדינות, הכבוד למילה... כל כך שונים מההתלהמות שאופפת את חיינו בשנים האחרונות. חופשה לרגע מהמרוץ והרייטינג והמיסחור והמוסיקה כדאטה באמפי3... אוסף של שירים צנועים, מדויקים, נוגעים ללב. שפי שר את עצמו כפי שהוא, לא זמר-וירטואוז ענק שמפגין יכולת קולית אלא מוסיקאי מעניין שנותן פרשנות מלאת רגישות למילים שכתב (בעיקר) נתן זך ולכאלה (שניים) שכתב בעצמו, והוא לא חושש גם לשלב שני קטעים אינסטרומנטליים כאילו כדי להדגיש שלא מדובר שאוסף של להיטי רדיו פוטנציאליים או רינגטונים אלא יצירה שלמה שמזמינה אותך להיכנס לתוכה לאט לאט בהאזנות חוזרות, עם חוברת מילים (מנוקדות!) וגם עם איורים של ישי שפי לצד השירים. אלבום קסום שלוקח אותך למסע האזנה כמו פעם כשתקליט היה תקליט... השבוע מגיע שפי ישי עם האלבום החדש לתיאטרון "תמונע" ומארח את חבריו לדרך, יהודית תמיר (שהיא גם אשתו והיועצת האמנותית של האלבום), אהוד בנאי ודודי לוי.

שיתוף הפעולה בין שפי ישי ונתן זך התחיל בקטנה, באלבום "אהבה ושנאה" שיצא ב1992. לצד שירים של יהודה עמיחי ("לילה אחד של אהבה"), נתן יונתן ("והרתם היה מלבין") היינריך היינה ("אהבה ושנאה"), רוני סומק ("אזיקים שיר רחוב"), יונה וולך ("יונתן") ונעם עריידי ("כל פעם שאדם מתאהב") הלחין אז שפי גרסה מופלאה וארוכה לשיר "שבעה" של נתן זך. מאז שיתפו השניים פעולה מידי פעם, במופעים שונים, ובאלבום החדש זך הוא הכותב העיקרי עם ששה מתוך שמונת שירי האלבום, חלקם כאלה שנתן נתן לשפי עוד בכתב יד, לפני שפורסמו. באחד מהם, "הבטחות", זך גם משתתף בהקראה. שפי ישי שהלחין ומנגן ושר מודה לזך בעטיפה "על השירים, על החברות ועל ההשראה".

אחד משירי האלבום, "ואז בא לנו" מופיע בלחן שונה (של בן ארצי) באלבומה החדש של נורית גלרון, שגם הוא כולו משירי נתן זך, וברובו שירים שזך כתב במיוחד בשבילה. זו כמובן הזדמנות להשוות בין שני לחנים שונים לאותו טכסט וגם לבחון האם שיריו של זך ככותב לאשה שונים משיריו האחרים המולחנים ומבוצעים בידי גבר. זו שאלה שתעניין אולי מבקרי ספרות, מה שברור למאזין הרגיל הוא שזך של שפי ישי הוא גבר מבוגר ושברירי, מביט על חייו באופן לא מצ'ואיסטי סטריאוטיפי ועדיין מאמין ש"גבר לא ידבר על כך".

אז מי זה שפי ישי הזה?. קודם כל קוראים לו באמת ישי (שם פרטי) שפי (שם משפחה). הוא פסנתרן ואקורדיוניסט וגיטריסט שהצליח להיות נחבא אל הכלים, תרתי משמע. הוא פעיל מאוד במוסיקה הישראלית מאז אמצע שנות ה70 אך שמו מוכר בעיקר למוסיקאים ולמאזינים שמתעניינים קצת יותר לעומק. מאז השתחרר מ"להקת חיל האוויר" ב1975 ויצא למופע ראשון, "שעת מרעה" משירי מוטי בהרב עם דפנה ארמוני ודויד ברוזה. היה שפי שותף ללא מעט הפקות מצליחות כמלחין, נגן, מעבד ומפיק. בין השאר הוא חבר ליואל לרנר, מוטי דיכנה, אילן וירצברג ושלמה חממי ללהקת "שפה משותפת", הופיע במופע משותף עם אילן וירצברג והתפרסם במיוחד כשהיה, ביחד עם יוסי אלפנט ז"ל אחראי ב1986 על העיבוד וההפקה המוסיקלית באופרת הרוק "מאמי" של הלל מיטלפונקט עם אהוד בנאי, מזי כהן ואריה מוסקונה. במקביל הוא היה שותף כמעבד, מלחין או נגן בתקליטים ובמופעים של בועז שרעבי, חוה אלברשטיין, מוטי דיכנה, יהודה פוליקר, אהוד בנאי, דני בסן, אילן וירצברג, "דברים שעשיתי עם אחותי", יהודית תמיר, ברי סחרוף, אורנה ומשה דץ, יוסי אלפנט ז"ל, דודי לוי, סימה עמיאל, "החשמליות" וממש לא מזמן במופע משותף עם ארז לב ארי. הוא גם הלחין מוסיקה לעשרות הצגות תיאטרון, (ביניהן "שמוליק של זוהרה", "הסטריפטיז האחרון", "סנג'ר" ועוד) ולתוכניות טלוויזיה ("שלוש ארבע חמש וחצי", "רחוב סומסום") וגם הפיק מופעי שירה מיוחדים משירי משוררים שונים.
כסולן הוציא שפי רק שלושה אלבומים: ב1988 אלבום שירי ילדים בשם "מתחת לארון" משירי אנדה עמיר פינקרפלד, עם יהודית תמיר, מוטי דיכנה ויעקב בנאי. ב1992 האלבום "אהבה ושנאה"... ועכשיו סוף סוף, האלבום השלישי, המוקדש לאחיו הצעיר חגי שנהרג בפיגוע מגדלי התאומים. הגיע הזמן להקשיב לו.

שפי ישי וארז לב ארי בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 4.2.09
חלק א':












חלק ב':