יואב קוטנר

יום ראשון, 29 במרץ 2015

מרינה מקסימיליאן בהופעה מיוחדת

 מרינה מקסימיליאן מופיעה ב2.4.15 במופע כפול ומיוחד במועדון התיאטרון ביפו.
בחלק הראשון היא במופע המלא שלה (מארחת את "מרסדס בנד") ובחלק השני טרנס עם די ג'יי דרוויש




 הנה השניים ביחד בהדגמה קצרה בהופעה חיה באולפן גלצ ביום הבחירות (17.3.15)
מרימה מקסימיליאן בקלידים ושירה,די ג'יי דרוויש (דויד אברמוב) במחשבים

סאונד: אסף סיטון ובן קטן.
הפקה: דניאל ביינסיין, גאיה עופר ואביגיל קוש
צילום: יעל אלין קוטנר





 

יום שבת, 28 במרץ 2015

קובי אוז חזק כמו אריה



בדשא אצל קובי
באופן כמעט מיסטי יוצאים השבוע אלבומים הקשורים לאריק איינשטיין ז"ל. הראשון הוא הוצאה מחודשת לאלבום המופת של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב משנת 1971 "בדשא אצל אביגדור" (עם סאונד חדש וארבעה קטעי בונוס כולל "מה פה קורה") והשני הוא מחווה מאד עכשווית ברוחה של קובי אוז ל11 משיריו של איינשטיין, תחת הכותרת "חלום עקבותיך" (כשם שירו של אברהם חלפי שהלחין יצחק קלפטר). ולמה "כמעט מיסטי"?  כיוון, שכנראה ללא כוונה תחילה, יש קשר פנימי עמוק בין שני האלבומים.
"בדשא אצל אביגדור" היה, חוץ מאוסף שירים נפלא, אלבום מהפכני במוסיקה הישראלית של שנות השבעים. הוא יצא אחרי "פוזי", "שבלול" ו"פלסטלינה" הנהדרים, עם הלחנים של שמוליק קראוס, מישה סגל, רוב הקסלי ובעיקר שלום חנוך שקרבו את צליל הפופ הישראלי לראשונה למה שהיה סטנדרט בעולם, ובעיקר בבריטניה. המפגש בין איינשטיין לגבריאלוב ב"בדשא אצל אביגדור", ,  הוסיפו עוד משהו מאד מקומי ים תיכוני לאווירה. גבריאלוב עם השורשים הטורקיים שלו, והגיטריסט חיים רומנו עם אהבתו למוסיקה יוונית, תיבלו את המנגינות שיצר גבריאלוב (למילים של אריק איינשטיין ויעקב רוטבליט) בטעם ארץ-ישראלי חדש. השילוב בין "הצ'רצ'ילים" ועיבודי המיתרים של דוד קריבושי "היא תבוא", "שיר מספר שמונה", "צא מזה", "אני ואתה", "קפה טורקי", "אני אוהב לישון", "אני רואה אותה בדרך לגמנסיה", "אני מבין" ועוד. זו עוד לא "המהפכה המזרחית" שתגיע עוד מעט, אבל זה צעד קטן וחשוב בהרחבת גבולות הצליל הישראלי.

בערך עשרים שנה אחרי "בדשא אצל אביגדור" הגיעו קובי אוז ו"טיפקס" והעמיקו את רעיון שילוב המזרח-מערב במוסיקה הישראלית הפופולרית. תרומתו של אוז לאיך שאנחנו נשמעים היום גדולה בהרבה מהמשפט הבודד הזה, אבל אנחנו נשמור את הדיון בה להזדמנות אחרת ונתרכז בפרויקט החדש שלו "חלום עקבותיך" שלא במקרה נפתח בשיר "היא תבוא" מתוך "בדשא אצל אביגדור".  
יש בבחירה בשיר התקווה הזה אמירה לא רק מוסיקלית אלא גם חברתית-פוליטית. שכן "חלום עקבותיך" הוא המשך המסע של קובי אוז אל השורשים שלו, ועדכון ההשפעות עליו לאיך שהוא רוצה שהן ישמעו היום. הוא עושה זאת בראש חבורה של צוענים עבריים מיטיבי נגן (ג'וני קורן בקלידים ושירה, אדם מדר בשירה, מנדולינה, כינור, חצוצרה, ויולה, חצוצרה ועוד כל מיני כלים, רועי צעדי בשירה וגיטרה, נועם חן בכלי הקשה, מיקי שביב בבס, גלעד חזן בעוד וכינור ושירה, דניאל קריאף בשירה וכלי הקשה. השירים הכל כך מוכרים ששר איינשטיין מקבלים פרשנות חדשה, שאינה מנסה להתמודד עם המקור אלא מציגה זווית אחרת. אריק איינשטיין הוא הקלסיקה.  הוא ארץ ישראל. הוא התנ"ך של המוסיקה הישראלית. קובי אוז וחבריו מציעים זווית אחרת. "היא תבוא", "בוקר טוב אמיר", "ערב מול הגלעד", "רק איתך", "סוס עץ", "הוא חזר בתשובה", "בואי אמא" (כולל שירה ברוסית), "מאחורי השער", "ארץ ישראל", "חלום עקבותיך", "תמיד זה הים". שירים ישנים ושירים חדשים, אישיים לצד כלליים. השירים של אריק איינשטיין, תמיד מלאי אהבה ואופטימיות, גם אם הם עצובים. הגישה של אוז אומרת, להבנתי, השירים האלה הם ארץ ישראל האמיתית, היפה והטובה והפחות יפה ופחות טובה, והיא גם שלי, של הדור שלי ושל בית אבא שלי, גם אם אני אישית לא מבין או אוהב את כל הפרשנויות המוסיקליות ("סוס עץ" למשל, לא מדבר אלי בגרסתו זו), אבל אני מאד אוהב ומעריך את הניסיון של אוז לא "לעשות קאברים", אלא לומר משהו משלו, בעזרת חומרים שאף אחד לא יכול לשיר טוב וייחודי כמו אריק איינשטיין.


רונית שחר משיקה אלבום משירי לורן מילק



ביום שלישי 31.3 באוזן בר בתל אביב
בהשתתפות המשוררת לורן מילק


לקראת ההשקה הגיעה רונית עם להקתה לתכנית מוסיקה היום 26.3.15 (הקלטה 22.3)
גראם ג'קסון ובן קטן: סאונד
דניאל ביינסיין, גאיה עופר ואביגיל קוש: הפקה
יעל אלין קוטנר: צילום


רונית שחר בשירה וגיטרה, אדם שפלן בבס ושירה ועיבודים מוסיקליים, ברק קרם בתופים
אהובתי נהר
תבוא כמו מים
אהוב יקר
תרגעי עכשיו
נורמה ג'ין
רונית שחר
אדם שפלן
 
ברק קרם

יום ראשון, 22 במרץ 2015

פינקי באוזן בר ביום רביעי!!!

זה האלבום החדש של "פינקי": להקה מדליקה ביותר מבאר שבע.
ביום רביעי השבוע הם משיקים אותו בשעה 22:00 באוזן בר בתל אביב!!!!
ככה הם נראים בהופעה בגלי צה"ל

יעל אלין קוטנר: צילומים


טל לייבל
וככה הם נשמעים
אסף סיטון וגראם ג'קסון סאונד


אבישי חזן




בועז
אבן עזרא

  



יום שלישי, 17 במרץ 2015

ילדים זה לא רק שמחה



הכבש הזה הוא אני

לפני שבועיים, בטקס "פרסי אקום" זכו יונתן גפן ויוני רכטר בפרס ע"ש סופר ומשורר הילדים הנודע לוין קיפניס על "תרומה מיוחדת ליצירה לילדים" על האלבום "הכבש ה16". נדמה לי שאף אחד מהנוכחים במקום לא הופתע מהכבוד שניתן לתקליט, למרות שהוא יצא ב1978, וכל יוצריו חיים ופעילים, וזה אפילו לא תאריך עגול. שכן, אין בכלל ספק לאיש אשה או ילד ש"הכבש ה16" הוא קלסיקה על זמנית, שממשיכה להיות רעננה ומרגשת וגם, עם כל השינויים שעבר העולם ב37 השנים האלה, רלוונטית להורים ולילדים בימינו (חוץ מהמשפט "עכשיו תקחו את התקליט ותהפכו לצד שני"...). איך אפשר שלא לאהוב את הביצועים הקוליים המושלמים של יהודית רביץ, גידי גוב, יוני רכטר ודויד ברוזה לשירים נפלאים כמו "הילדה הכי יפה בגן", "רעמים וברקים", "איך שיר נולד", "כשאהיה גדול", "גן סגור", "אני אוהב" וכל שאר המילים בטעם חמוץ-מתוק, תמים עצוב, שכתב יונתן גפן והלחין ועיבד יוני רכטר (את רוב השירים) וגם דיויד ברוזה, שפי ישי, עדה נסטוביץ' ויצחק קלפטר. למרות כל הגרסאות החדשות, וההפקות השונות שנוצרו במשך השנים, הגרסה המקורית, עם העטיפה המצויירת (של מיכל לוויט, אחותו של רכטר) עדיין מחזיקה יפה וצובטת לב יותר מכל המתחרים.


המשפט "הכי אני אוהב אותי" מתוך השיר "אני אוהב" משמש כשמו של סרט חדש ומקסים שביים יוצר קולנוע צעיר בשם תום שנאן. הסרט, בהפקת אסף אמיר ותמי כהן מ"נורמה הפקות" מוגדר על ידם כ"מסע דוקומנטרי-מוסיקאלי אל דור ה"אני" והוא מספר על השינוי העצום שחל בגישה לשירי הילדים, מהימים שלפני הקמת המדינה בואכה סוף שנות הששים, עם כל השירים והחינוכיים וההרואיים של הימים ההם (עם המון מוות ופחד ואיסור אפילו לבכות...), ועד המהפכה בתחום בשנות השבעים, עם פסטיבלי הילדים שכללו בחלקם גישה חדשה (כולל אפילו "פסטיבל שירי משוררים לילדים") ולא מעט תקליטי ילדים (וגם שירים לילדים בתקליטים "רגילים") של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, שלמה ארצי, מתי כספי  ואהוד מנור... ועד השיאים של אלבומי המופת מבחינת העמדת הילד, רצונותיו וזכויותיו במרכז: "הכבש ה16"  ו"הילד הזה הוא אני".
זה האחרון, משיריו הנפלאים של יהודה אטלס שמספר מתוך ראשו של הילד (השובב), בלחניו ועיבודיו מלאי הדמיון של אבנר קנר, הוא הכבשה השחורה של התקופה, ואיך שהוא נותר כמעט לא מוכר בצלו של "הכבש ה16". אולי בזכות הסרט יקבל האלבום הנהדר הזה את תשומת הלב הראוייה... יהודה אטלס מספר בצורה כל כך מרגשת על הכתיבה ועל הרקע שלה, עד שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בו (אם זה לא קרה לך קודם לכן).


כך גם הראיונות הנוגעים ללב מחד ומאד משעשים מאידך עם יהונתן גפן, יוני רכטר, חוה אלברשטיין, מתי כספי ומספר מומחים שמאירים את השינוי במבט אמנותי-חברתי-היסטורי... אל דאגה, זה ממש לא סרט כבד, וחומרי הארכיון שמשולבים בו לצד הדיבורים מרגשים במיוחד. ומה שהכי חשוב בעיני (ורק נרמז בסרט) שבעצם המגמה הזו, של כבוד לילדים, לא חלפה מהעולם. לצד הגישה הממוסחרת ששולטת בתעשיית השירים לילדים, ישנה גם היום עשייה אמנותית מעניינת ומעמיקה, שמתייחסת לילדים בכל הכבוד הראוי. איך אמר חלוץ הגישה הזו אריק איינשטיין, שהקליט שירים לילדים לפני ואחרי התקופה בה עוסק הסרט: "אני אוהב לדבר לילדים בגובה העיניים. הבעייה היחידה היא שהם נורא נמוכים וכואב לי הגב כשאני מתכופף"... הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" יוקרן בערוץ הראשון, ביום שלישי ה24.3.2015. כדאי לראות ואחרי זה לרוץ לקנות את הדיסקים והספרים... אם לא בשבילך אז בשביל הדורות הבאים.