האבות המייסדים

ברט בכרך בישראל 

בשבוע הבא מגיע לארץ להופעה יחידה (באמפי שוני ביום שלישי 2.7.13) אחד מגדולי המלחינים של המאה העשרים,  ברט בכרך. וכשאני אומר "אחד מגדולי" אני מתכוון לשובר שיאי כמות ואיכות שיצר כל כל הרבה מוסיקה נפלאה, כל כך הרבה שירים שכל אחד מכיר, עד שקשה להאמין שמדובר בבן אדם אחד.

הוא בן 84, אמריקני ממוצא יהודי גרמני, והוא עושה את זה למעלה מ60 שנה. עוד לפני אלביס פרסלי והביטלס והרולינג סטונז, ומה שהכי מפתיע, גם בימינו, או לפחות בעשור האחרון. בסיכומי "100 השירים הפופולריים של כל הזמנים" הוא המלחין הבולט ביותר, הוא זכה בשלושה פרסי אוסקר ושמונה פרסי גראמי כולל פרס מיוחד על מפעל חיים. ומפעל החיים שלו, במיוחד עבודתו רבת ההיקף עם התמלילן האל דייוויד, שיצרה את פניה של המוסיקה הפופולרית בשנות ה60 וה70, וגם שנים רבות לאחר שהסגנונות הבולטים התחלפו, השירים שלו זכו למאות גרסאות חדשות ונשארו בחיים. זוהי קלסיקה אמיתית.

מימי קדם (שנות החמישים) ועד ימינו, מזמרות וזמרי הנשמה הגדולים עד המבצעים "הקלסיים", מהמהפכנים והאבנגרדיים ועד הרוקרים הכותבים בעצמם, כולם נגעו במוזיקה שלווזכו בהצלחה גדולה בקטעים שהלחין. מפרנק סינטרה, החיפושיות, ברברה סטרייסנד, אריתה פרנקלין, דיון וורוויק ואלביס פרסלי ועד הקרפנטרס, אלביס קוסטלו, רופוס וויינרייט, אדל, REM, שריל קרואו  ונוספים, הוא נשאר אקטואלי גם בגלל שהתעשייה בימינו ממשיכה לחלוק לו כבוד.  

הוא היה ארבע פעמים אורח כבוד ב"אמריקן איידול" וב"רוקדים עם כוכבים" האמריקאית. הופיע בשלושה סרטי אוסטין פאוורס וכתב המון שירים לסרטים מצליחים, ומופיע על במות בהצלחה גדולה דווקא בעשור האחרון. וגם אחד כמוני, שכל החיים מתעניין יותר ברוק, מכיר ואוהב כל כך הרבה שירים שלו מבלי לדעת איך ומאיפה. אז לפעמים זה קורה עם חידושים מפתיעים, כש"החונקים" עושים את " המשך לצעוד" או "ווייט סטריייפס" את "אני לא יודע מה לעשות עם עצמי", אבל בדרך כלל זה קורה במקרה, דווקא בביצועים הרגילים, הישנים והטובים, שזורקים אותך בפרץ געגוע אל עולם שהיה או לא היה ממש מזמן. כנראה שמוזיקה של בכרך הפכה לחלק מהתרבות שלנו למרות שהיה תמיד מאד אמריקני, כמעט ולא עשה עליה וכמעט ולא תורגם (מלבד תקופת פריחה בשנות השבעים שבה יצאו תקליטים של עדנה גורן וכרמלה קורן במופעים משיריו בעברית) ובכל זאת כולם יכולים לזמזם, גם אם לא לדייק במילים, את "טיפות הגשם ממשיכות לרדת על ראשי", "מבט האהבה", "לכל אחד שיש לו לב", "המשך לצעוד", "אני אומרת תפילה קטנה", "ילדונת זו את", "קרוב אליך", "לעולם לא אתאהב שוב", "תמיד יש משהו שמזכיר לי", "רק אהבה יכולה לשבור את לבך", "כל מה שהעולם צריך עכשיו זו אהבה" ועוד ועוד ועוד..

ונחצ'ה תמיד כאן 

ובשבוע הבא אני הולך לפגוש, במסגרת פרויקט תיעוד זמר עברי שאני עורך עם מפעל הפיס, את אחד מגדולי המלחינים במוזיקה הישראלית. נחום "נחצ'ה" היימן. אמנם צעיר מבכרך בשש שנים אבל הספיק ליצור לא פחות שירים, וכמעט כולם בעברית. אני מתרגש לקראת הפגישה עימו (למרות שזו בהחלט לא הפעם הראשונה) לא פחות מביקורו של בכרך, כיוון שזו התרבות שלנו. היו לה אמנם נגיעות בחו"ל, אך משפחתו עלתה לארץ ישראל ולא לאמריקה, ולא היה לו שום סיכוי למכור את מוסיקה שלו כמו בכרך, אבל נחצ'ה הוא ישראל. הוא שלנו. והוא נהדר. מלחינם של מאות שירים ישראליים, שרבים מהם נחשבים "עממיים" כיוון שהם מוכרים ומושרים כבר שנים רבות כחלק מהקלאסיקה של הזמר העברי.  

הוא נולד ב1934 בלטביה ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן שש. כילד החל ללמוד נגינה בפסנתר, אבל לאחר זמן קצר חלה בשיתוק ילדים, ורק בגיל 17 חזר לנגינה, באקורדיון. בגיל 14 גר בקיבוץ נען ושם, בעידוד חבר הקיבוץ המלחין דוד זהבי הפכה המוזיקה לעיסוקו העיקרי. כאקורדיוניסט בחוגים לריקודי עם וכמלחין (בגיל 17 וחצי הלחין את שירו הראשון "ניצנים נראו בארץ"), אחר כך כמורה למוזיקה וכיזם ומפיק מוזיקלי: הוא הקים את "חמישיית גלבוע", היה המנהל המוזיקלי של "הגבעטרון" וגילה זמרים רבים. משנות ה60 הלחין מאות שירים לחוה אלברשטיין, "הפרברים", "הדודאים", עליזה עזיקרי, אסנת פז, יזהר כהן, מאיר בנאי, נורית גלרון, משה דץ, חני ליבנה, סי היימן, דויד ד'אור, אבי פרץ וגם זמרים בצרפת ובריטניה, ביניהם ננה מושקורי, סרז' לאמה, מארי לה פורה, מייק בראנט, ריקה זראי, דייוויד בואי (שאף כתב עימו שיר) וטוני בנט. יצר מוזיקה לסרטים ולסדרות טלוויזיה, ולא מפסיק ליצור למרות גילו ובעיות גופניות שונות שהציקו לו. בשנים האחרונות מפיק נחצ'ה אלבומים בשם "נוסטלגיה" ופועל בדרכים שונות להציל מן השכחה הקלטות משנות החמישים והשישים. נקווה שתוך כדי הפעילות המבורכת הזו שלו, לא תשכח היצירה המפוארת שלו.

החצר האחורית של רוטבליט ושות'

http://www.epesmusic.co.il/index.php?id=92

 הוא אחד מגדולי המוזיקה הישראלית מאז סוף שנות הששים, פרסם שירים עוד לפני שחברי להקת הנח"ל (ששרו את המילים שלו ל"שיר לשלום" ואיפשרו לדני סנדרסון להראות מה הוא יודע לעשות בגיטרה) חלמו להקים להקת משלהם, והמשיך לעשות את זה הרבה אחרי ש"כוורת" התפרקה ב1976.
בגיל 68, עם רשימת מאות השירים שכתב, יצירות מופת שחלקן הגדול הפך ללהיטי ענק, הוא אינו נח לרגע. ממשיך להיות פעיל על הבמה כאמן מבצע, מגלה מעורבות בתעשיית המוזיקה (הוא כיהן ארבע שנים כיו"ר דירקטוריון "אקו"ם", האירגון ששומר על זכויות הכותבים והמלחינים) והוא בעיקר ממשיך לכתוב ולבטא את עצמו, את דעותיו ואת רגשותיו. אולי לא באותו קצב ובאותה כמות שאפיינו אותו פעם, ובכל זאת, כל שיר חדש שלו הוא פנינה. עכשיו מוצא יעקב רוטבליט דרך נוספת להתחדש ולהתעדכן בפרויקט הנושא את השם "החצר האחורית".

לדור שלא ידע, כי בכל זאת מדובר בכותב מילים ולא בכוכב על נספר שיעקב, המכונה יענקל'ה, הוא אחד הכותבים היותר חשובים ופוריים במוזיקה הישראלית של ארבעים וחמש השנים האחרונות, הוא כותב מקורי וחכם, עם הומור דק ודוק של עצבות, בלשון יומיומית ועם המצאות לשוניות, ממאמרים בעיתונים ועד שירי אהבה, טבע וארץ, שירים פרטיים וגם כאלה שמתקבלים ככלליים. מ"שיר לשלום" שנוצר כמובן כאמירה חברתית לאומית ועד "דרכנו" שנכתב כשיר אהבה ועידוד אישי והפך להמנון התקופה... לא קלה היא דרכנו.

ישנו רוטבליט שכולם מכירים ואוהבים. זה שכתב מאות השירים לאחרים, להיטי ענק כ"חוזה לך ברח", "בלדה בין כוכבים", "אמא אדמה", "כמה טוב שבאת הביתה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "קפה טורקי", "שבתות וחגים", "באה מאהבה", "אחרי עשרים שנה", לוח וגיר", "סוס עץ", "דברים שרציתי לומר", "רואים רחוק רואים שקוף", "דרכנו", "תנו לגדול בשקט", "לקחת את ידי בידך", "איך הגלגל מסתובב", "לוח וגיר", "היא חזרה בתשובה", "ימי ראשית הקיץ", "בוקר של כיף", "יש לי יום הולדת", "סוף לסיפור", "אצלי הכל בסדר", "כמו ששיר נוגע" ועוד רבים שהולחנו והושרו על ידי מיטב אמני ישראל, ולא סתם כקלישאה. באמת הוא תמיד עבד עם הכי טובים.

וישנו רוטבליט האחר. המשורר- טרובדור שכותב ומלחין וגם מגיש את שיריו. אמנם בסיוע מוזיקאים מצויינים, אך ללא ניסיון לתת  ליופי הצלילים להסתיר את המסרים החריפים שבטכסט.  לא להיות נחמד או למצוא חן, אלא לומר את האמת שלו ישר בפרצוף ללא פחד.  את הרוטבליט הזה הרבה פחות מכירים, הוא אינו קל לעיכול, אינו זמר וירטואוז אלא אחד שיש לו באמת מה לומר. מסרב להיות מקוטלג בשמאל או בימים, שומר בקנאות על חופש מחשבתי ויצירתי, ונשאר תמיד מרתק ומאתגר. כשמתרגלים, הוא נשמע גם מאד יפה מוזיקלית.

ב1978, 11 שנה אחרי שלחם במלחמת ששת הימים ואף נפצע קשה ואיבד רגל, הוציא רוטבליט אלבום בכורה בשם "כך שיחררתי את ירושלים".
11 שנים לאחר מכן הוא חזר באלבום "מכתבים מבית רביעי".
עוד 15 שנים חלפו והוא הוציא שני אלבומים על מדינת ישראל בזמן ההתנתקות, תחת הכותרת "מדינת היהודים", ולפני שנתיים את אלבומו הטוב ביותר עד היום: "צומת עלעול".

והנה עכשיו, זמן לא רב אחרי שנפרד מחברו ושותפו המוזיקלי הבכיר שמוליק קראוס, הוא עושה משהו חדש ומקורי שלא עשה אי פעם בעבר, ומקים להקה משלו. רוטבליט אמנם לא שר בלהקה אבל כל המילים שלו והוא לגמרי שותף לראש המוזיקלי. כלומר, אינו נותן את השירים שלו למלחינים ומבצעים שיעשו איתם מה שבא להם, אלא שותף מלא ביצירה. ההרכב נושא את השם הצנוע "חצר אחורית", ובימים אלה, בעזרת תמיכה כספית באתר HEADSTART הוא משלים אלבום ששירים אחדים מתוכו כבר הגיעו לאזני המתעניינים. שירי אהבה לצד שירי מחאה.

"בין הים לנהר"

 בין הים לנהר יד החוק כבר תקצר

ההמון שזרע וההון שקצר

אלימות ושחיתות וכפל מוסר

שררה וכבוד במקח וממכר

ויד איש באחיו, באשה ובזר

הכל כבר פרוץ והכל מגודר

והכל מבוצר

כל מגזר ומגדר

בין הים לנהר

הלך לאיבוד הסיפור הגדול

הסיפור הגדול שיודע הכל

מימין ומשמאל והפוך וישר

שיבין את אתמול, שיגיד מה מחר

בין הים לנהר.

חבריו של רוטבליט ל"חצר אחורית" הם שלושה מוזיקאים, צעירים ממנו בשלושים שנה, שבשבילם העבודה איתו היא הגשמת חלום מוזיקלי.

הפסנתרן, גיטריסט וזמר גדי (בסגול) רונן מכיר היטב את רוטבליט כמי שהפיק מוזיקלית את אלבומיו האחרונים. רונן הקים לפני עשור את להקת "דבק" שהוציאה שלושה אלבומים, עם פרויקט 1:1 הוא הקליט עוד שלושה אלבומים משירי המשורר רן בר גיל, הוציא אלבום סולו "יוצא לרחוב" ומשתף פעולה (עם חברו ללהקת "דבק", בועז ריינשרייבר) עם רוטבליט כבר תשע שנים.

הצלע השניה ב"חצר אחורית" הוא תומר יוסף, סולן "בלקן ביט בוקס" ומוזיקאי עצמאי גרובי מדליק שהוציא שלושה אלבומי סולו מצליחים ועוד אלבום כחבר צמד... והשלישי הוא איתמר ציגלר, בסיסט וגיטריסט, גם הוא בלהקת "בלקן ביט בוקס" ובעוד הרכבים, שהוציא גם הוא שלושה אלבומי סולו מאד מיוחדים ויפים.

החבורה הזאת, "החצר האחורית" עובדת  כשנה וחצי על יצירת אלבום, ועושה זאת בדרך עצמאית לחלוטין. לפני חודשיים הם פנו לעזרת הציבור במימון סיום הפרויקט באתר HEADSTART והשיגו, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, 110% מהסכום הנדרש כדי להשלים את העבודה: הקלטות של רביעיית מיתרים, המיקסים והמאסטרינג בעזרת נגנים נוספים, טכנאים ואולפנים חיצוניים. הם גם יצטרכו תקציב לעיצוב, צילום והדפסת האלבום. שכן "חצר אחורית" הם אולי בחוד החנית הטכנולוגי מבחינת דרך העבודה על האלבום, אבל בסופו של דבר הם מוציאים אלבום פיזי, כמו פעם. וזאת רק סיבה נוספת לאהוב אותם. 

http://www.epesmusic.co.il/index.php?id=92

מריונטה סול מיוזיק

מריונטה סול

בשבוע שעבר, רק בפגישה השלישית שלי איתם באולפן גל"צ (הם היו פעם עם האלבום הקודם "עיר הפועלים" ופעם נוספת, בג'אם אקוסטי מיוחד בזמן המלחמה, בשידור משדרות), נדמה לי שהתחלתי להבין את הראש של "מריונטה סול". הם פתחו את ההופעה הקצרה באולפן בשיר הנושא המצויין של אלבומם החדש "ארבע רוחות", אח"כ, כשביקשתי מהם לנגן משהו מהצד הקצבי יותר שלהם, הם מיד מסכימים ומתחילים לנגן את קטע הפתיחה של האלבום "סבריאל" שמתחיל בשלוש דקות מאד שקטות ומאופקות לפני שמתחילה התפרצות האנרגיה. ואז הבנתי מה מיוחד בחבר'ה האלה: יש להם זמן. הם לא ממהרים לשום מקום, גם לא בשידור חי. אם השיר צריך את זה הם יתנו לו פתיחה שקטה וארוכה, ואם הקריירה צריכה את זה, הם ילכו לאט לאט, בלי ללחוץ. אולי זו תכונה נרכשת לאמנים שבאים מהנגב, (כן, אני כל הזמן מנסה למצוא מכנה משותף לגל המדהים של אמנים מבארשבע והסביבה) ואולי זה פשוט באופי שלהם. היצירה נעשית בקצב שלהם, בלי להתחשב במה מקובל ומה יהפוך ללהיט... הם פותחים בשבע דקות של "סבריאל" ומיד אחריו "אני רוצה אותך" שנמשך שמונה וחצי דקות, ורק אז מגיעים שירים שיש להם סיכוי טוב יותר להיות להיטי רדיו. זה ממש לא משנה להם. זה לא שהם לא רוצים להצליח, אבל הם עוד יותר  רוצים להישאר במאה אחוז נאמנים לעצמם, לא כל כך מתעניינים איך זה מתקבל או מה חושבים עליהם. ממש אנטי מסחריים

אפילו על שאלה פשוטה האם "ארבע רוחות" הוא אלבומם הרביעי (כמו שכתוב בוויקיפדיה) או השלישי (לפי בנדקמפ) או בכלל השני (לפי אתר הלהקה)  הם משיבים בתסבוכת: "הוצאנו שני אלבומים לאינטרנט בלבד, הם נעשו מהר ולא היינו שלמים עם התוצאה אז גנזנו אותם. אחר כך הוצאנו, כבר בחברת תקליטים מסודרת, את האלבום השלישי "עיר פועלים" שנשמע טוב ואנחנו מחשיבים אותו לאלבום הבכורה, ואז והחלטנו להוציא מחדש את הראשון, "פוטו רצח" ואנחנו עובדים על להוציא מחדש את השני, "שקשוק השפנים" אחרי שנעבוד עליו עוד קצת... זאת אומרת שהחדש הוא השני, או השלישי... או הרביעי. וכל זה ממש לא משנה, אלא כדי לנסות להציג את הראש שלהם. מה שכן חשוב הוא ש"ארבע רוחות" הוא אלבום מצויין, מין המשך ואפילו שיפור ל"עיר פועלים" המשובח מלפני ארבע שנים. אלבום רוק גיטרות אפל ומרתק, שנשען על הגל החדש של שנות השמונים בעדכון לימינו. זה לא נשמע ישן, אבל זה מרגיש כאילו יוסי אלפנט ז"ל עמד ואחור ונתן עצות. וכן, אני מוצא משהו ישראלי-מדברי גם במוזיקה. אפילו כשהם מחדשים את "אני רוצה להיות הכלב שלך" של איגי פופ, או את "הכעס" של "רוקפור" (שכתבה טל גורדון והלחין אמיר צורף) ובמיוחד בקטעים המקוריים שלהם. הם מאד עירוניים ודחוסים, ובכל זאת יש להם אויר ויש להם זמן.

צילום: יולנטה

אמיר גרומן ועידו קרוב הקימו את הלהקה בבאר שבע לפני עשר שנים בדיוק. ב2004 הוציאה הלהקה לאינטרנט את אלבומה הראשון, "פוטו רצח" ושנה לאחר מכן את "שקשוק השפנים". שמו של האלבום הפך גם לשם האולפן הבאר שבעי בו עובדת הלהקה (או אולי להפך). הם לא הופיעו הרבה אבל בבירת הנגב היו חלק מסצינה מוזיקלית מתפתחת ומאד מעניינת.

ב2005 הראתה הלהקה סימנים ראשונים של ניסיון להגיע לקהל קצת יותר רחב כשהוציאה שיר ראשון לרדיו: "היי" שלא בדיוק הפך אותם ללהיט להמונים. הלהקה החלה להופיע גם במרכז הארץ, בין השאר עם יוצא להקת "רעש" המיתולוגית אמיר קרטס.

ב2008 החלה הלהקה הופכת מהסוד השמור של החברים והעיתונאים ללהקה מוכרת. הם הוציאו את השירים "עשור" ו"עיר הפועלים" וגם את האלבום באותו שם שכלל גם את "ערי בלהות" ו"שעונים".

"בשנים הראשונות היינו בעצם צמד עם חברים שמסייעים" אומרים גרומן וקרוב, שגם באלבום החדש עושים כמעט הכל לבד: כתיבה, הלחנה, עיבוד ונגינה: אמיר גרומן בשירה, גיטרות, קלידים (וגן ציורי העטיפה), עידו קרוב בגיטרה, קלידים, תופים וקולות ואיתם בהקלטות אורחים מעטים פה ושם, ביניהן נדב גורלי בתופים. "עכשיו אנחנו רוצים להיות להקה" הם אומרים, ואל סיבוב ההופעות של האלבום החדש הם יוצאים כהרכב מגובש הכולל את נגנית הבס טל פוגל (שגם עיצבה את עטיפת האלבום), המתופף נדב גורלי ורכש חדש, הקלידן הוותיק והמוסיקאי המרתק בפני עצמו איתי בלטר.
הופעה קרובה היום יום ד' בפסטיבל סמילנסקי בבאר שבע
 הנה החברים בהופעה באולפן מוזיקה היום. גלי צה"ל 16.6.13

בר קיימא

שלמה בר לא נח, אפילו לא לפני יום הולדתו השבעים עם ההרכב נקודת מפגש הוא מציין 35 שנים לאלבום הראשון של הברירה הטבעית, וממשיך להתחדש.

הוא פועל במוסיקה הישראלית כבר עשורים ואמתחתו מלאה יצירות מופת אהובות ומוערכות. ייתכן שהיה יכול לנוח על זרי התמלוגים או פשוט למחזר את עצמו שוב ושוב, אך בכל זאת הוא ממשיך כל הזמן להתחדש ולהתעדכן ולנסות דרכים מקוריות לבטא את עצמו. וכך, במקום לפרוש למנוחה (פנסיה, עד כמה שידוע לי, אין בתחום הזה) הוא מצליח להיות מעניין גם בתחילת העשור השמיני לחייו.

שלמה בר יהיה בשבוע הבא (ב25.6.13) בן 70. את היומולדת העגול הזה הוא יציין בהופעה חגיגית במועדון "זאפה" בתל אביב עם "הרכב צמרת" שאיתו הוא רץ בהופעות השנה האחרונה, "נקודת מפגש". מדובר על "סופרגרופ" של ממש, כשלכל אחד מהמשתתפים קריירה ארוכה משל עצמו: מאיר ישראל, המתופף האגדי מימי להקות הקצב, דרך "תמוז" ואריק איינשטיין, ועד שלמה ארצי של עשרים השנים האחרונות. מיקי שביב, נגן באס, זמר ומלחין מחונן, במאות הקלטות, בלהקות "טנגו" ו"כאריזמה" וכאומן סולן מקליט המוציא בקרוב אלבום בלוז חדש. עדי רנרט, קלידן, מלחין ומעבד שעבד עם כל הגדולים במוזיקה הישראלית, עוד מימי "ששת" דרך "לילה גוב" ועד הפרויקט רב המשתתפים שהוא הוביל, "הפעמון". רנרט היה שותף במאות הפקות, וכמלחין אני לא אשכח לו לעולם את "ושום סלע" שתרצה אתר ז"ל. עוד ב"נקודת מפגש" שותפיו של שלמה בר ללהקת "הברירה הטבעית" אילן בן עמי בגיטרות ויעל אופנבך (בת זוגו של שלמה) בכלי הקשה. המפגש בין המוסיקאים השונים האלה, בהם כל אחד מביא טעימות מהקריירה שלו, יוצר שילוב מופלא של רוק ומוזיקת עולם וג'אז ובלוז... מוסיקה ישראלית חדשה, הנשענת, כמקובל אצל בר, על טכסטים משובחים מביאליק ואביגדור המאירי ועד גדולי היוצרים של ימינו. ב"נקודת מפגש" יש גם טקסט מהשירה הערבית הקלאסית מתוך "אלף לילה ולילה", וכמובן כל הלהיטים הגדולים של שלמה בר, שמציין בימים אלה 35 שנים לאלבום הבכורה של "הברירה הטבעית" עם "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא". 35 שנים עברו מהאלבום ההוא "אלי שורשים", עם 12 אלבומים, מאות שירים ואלפי הופעות, ושלמה בר לא מוותר. הוא ממשיך לומר את דברו, החברתי, פוליטי ובעיקר אמנותי בקצת פחות כעס מזה שאיפיין אותו בתחילת הדרך, אבל עם אותה אמונה בכוחה של המוסיקה לעורר את הנפש, לתת כוחות עידוד ואהבת החיים. השירים של שלמה בר בדרך כלל מאד לא שמחים, יש בהם קדרות וכאב וקושי רב, אבל כשהוא שר ומתופף ביחד, וכלי ההקשה הם תמיד חלק מהביטוי המוסיקלי שלו, האנרגיות שלו מעוררות שמחה והתלהבות ואהבה, לעצמך ולעולם סביבך. 

 

מאיר ישראל, מיקי שביב, יעל אופנבך, שלמה בר, עדי רנרט, אילן בן עמי

וכבר הרבה מאד זמן ששלמה בר פתוח לעולם שמסביבו. המוסיקה שלו, שכללה תמיד שילוב של ישן וחדש, דתי וחילוני, שירים מקוריים לצד קאברים שנשמעים כאילו הוא הלחין אותם, ומפגשים עם מגוון של מוסיקאים וכותבים ש"נקודת מפגש" היא רק החוליה האחרונה בשרשרת... בין השאר הוא שר בשנים האחרונות את "סליחות" (יהודית רביץ במילים של לאה גולדברג ובלחן של עודד לרר), "הלילה" (ארז הלוי, "דברים שרציתי לומר" (יעקב רוטבליט ויהודה פוליקר), "אמא אדמה" (יעקב רוטבליט ומיקי גבריאלוב), "שיר לשלום" (רוטבליט ויאיר רוזנבלום) ועוד ועוד. אם לפני 35 שנה נראתה "הברירה הטבעית" רחוקה מאד מהקאנון של המוסיקה הישראלית, העולמות האלה מזמן נפגשו, והצליל הישראלי המרכזי הוא הרבה יותר פתוח ומגוון, גם בזכות ההתעקשות של שלמה בר וחבריו לדרך, שלא היתה קלה ופשוטה. המוזיקאי שהמציא מבלי דעת את הצליל הישראלי-אתני עוד לפני שבעולם קראו לזה "מוסיקת-עולם" ממשיך גם היום להתחדש ולהתגוון מבחינה סגנונית. רק בחמש השנים האחרונות הוא הופיע במחווה בפארק לשירי אריק איינשטיין, במופע הצדעה לג'ו עמר ולשלמה קרליבך, ליהושע סובול ולאורי צבי גרינברג, בסדרת הופעות עם התזמורת האנדלוסית וגם עם ברי סחרוף, אהוד בנאי, דוד ד'אור, אהובה עוזרי, מאיר בנאי, מוש בן ארי, קובי אפללו, מירי מסיקה, שלומי שבת, להקת גאיה, גליקריה, צמד רעים, "בלקן ביט בוקס" ואפילו להקת הFאנק- ג'אז "התפוחים", ועכשיו עם "נקודת מפגש". בכל המפגשים האלה שלמה בר הוא אותו זמר, שר עם כל הנשמה וההתכוונות,  דופק על כלי ההקשה שלו בהתלהבות של ילד, מחוספס ושרשי ופראי כמו עץ השדה, כמו צמח בר.

צילומים: רונן ללנה

אביב גדג'. ילד של מהגרים

אביב חדש

אביב גדג' בצילום רונן ללנה

בשיר השביעי באלבום החדש של אביב גדג' נפל לי האסימון (שזה ביטוי של פעם ל"סוף סוף הבנתי") למה בעצם הוא רוצה לומר לי, לעולם, לעצמו. בשיר הזה, "גאולה", מתארח בשירה-צעקה זאב טנא, שהוא בשבילי אחד הנציגים היותר מוצלחים במוזיקה הישראלית לבני הדור השני לשואה. המפגש שלו עם אביב גדג' הוא המפגש הכל כך ישראלי של הדפוקים/המיוחדים/הדחויים.הלא נורמלים. אלה בגלל השואה, אלה בגלל שהם "ילדים של מהגרים" כפי שגדג' קורא לאלבום החדש. הוא כמובן לא הראשון ולא היחיד בין בני הדור השני  למהגרים שלא-היו-בשואה או שלא הגיעו לארץ מאירופה, ונזרקו לקצה העולם בדרום הרחוק מהלב... היו שם שלמה בר וקובי אוז ועוד רבים אחרים, אבל אצל גדג' תחושת הניכור והתסכול והזעם והכאב חיים ועכשוויים לגמרי. למקום ממנו בא, פיזית וחברתית, אינו רק פרט ביוגרפי בסיפורו אלא גורם בעל השפעה מרכזית על איך הוא תופס את עצמו היום, איך הוא רואה את החברה שמסביבו, מתמודד עם החיים שלו עכשיו. למשל החמלה שלו כלפי מהגרים/פליטים בימינו, הוא מקדיש יצירה בתוך יצירה ל"מדריך לפליט"...

"ילדים של מהגרים" הוא כבר אלבומו השני של גדג'. הראשון, "תפילה ליחיד" , יצא בדיוק לפני ארבע שנים. ושוב, כמו הקודם, הוא מטלטל, מדהים, קורע לב. וזה הרבה הרבה יותר קשה בפעם השנייה, ועוד יותר קשה אחרי אלבום המופת של להקתו, "אלג'יר", "מנועים קדימה" שיצא ב2004.

זה מתחיל כאמור בבית. אביב גדג', אחיו  הצעיר של שלום גד (מלהקת "פונץ'" ו"היהלומים") גדל בתלמי אליהו, מושב שרוב חבריו דתיים, עולים מאלג'יר, שנשלחו להפריח את השממה אי שם בין אופקים לרצועת עזה.

כשהיה בתיכון אביב שר וניגן בפסנתר ולקראת סוף לימודיו, ב1992, הקים עם חבריו למושב גבריאל בלחסן בגיטרות ודביר לביא בתופים את להקת "אלג'יר". האח שלום גד עזר בנגינת בס והקליט ללהקה קסטה שהביאה אותה ב1995 להופעה בתל אביב. חיים שמש, מפיק ומגלה הכישרונות של "הד ארצי" החתים את הלהקה על חוזה לשלושה אלבומים...

בהפקתו המוסיקלית של אסף שריג (מ"איפה הילד") הקליטה הלהקה אלבום בכורה בשם "נאמנות ותשוקה" שיצא בסוף 1995. מלבד שיר אחד, "שלי" שזכה לקליפ, היה זה אוסף של יצירות רוק מורכבות, ביניהן שיר הנושא שנמשך כמעט 10 דקות, שכמעט ולא הושמעו ברדיו, לא הצליחו מסחרית, אך בהחלט הציגו להקה מיוחדת בשילוב המקורי של רוק והשפעות מזרחיות ודתיות. 600 עותקי האלבום לא נמכרו, אך במשך השנים הפכו  לפריטי אספנות מבוקשים.

השנים הבאות היו מאד קשות לחברי הלהקה, אישית ואמנותית. גבריאל בלחסן הוציא ב1999 אלבום בשם "רכבות" בו תאר את אשפוזו במוסד לחולי נפש. ב2002 הוא הוציא אלבום שני "השנים היפות של גבריאל"  בו המשיך לחפש את דרכו בחיים. בלחסן וגדג' למדו תקופה קצרה בישיבה בירושלים, עברו לתל אביב ועברו תקופה של משבר שכללה ניסיון התאבדות בקפיצה מגשר מעל נתיבי איילון (גדג') ואישפוז בבית החולים לחולי נפש אברבנאל (שניהם)... ותוך כדי, בין השנים 1998 ל2003, יצרו שירים שהפכו לאלבום המופת של הלהקה, "מנועים קדימה".

האלבום, בעיני אחד הכי טובים שיצאו בארץ בשנות האלפיים, כלל בעיקר שירים שאביב גדג' כתב והלחין, ביניהם "האדמה תיפתח", "דם על הים", "דבר אלי", "קיטש", "הביאו את הנגרים", "מנועים קדימה" ועוד. בלחסן השתתף ביצירת חלק מהשירים, ביניהם  "מתנה" ו"בתוך הצינורות". ושניהם ביחד הפכו "חומרים מהחיים" (דיכאון, חרדות, הזיות, אלימות, אונס, סקס, אהבה וחיפוש משמעות) לרצף מהפנט של שירי נשמה מלאי עוצמה, שילוב קסום של רוק גיטרות ומוסיקה מזרחית, אקסטזה דתית עם ריתם אנד בלוז חילוני.

"אלג'יר" הייתה רביעייה: אביב גדג' בשירה, קלידים, פסנתר וגיטרות, גבריאל בלחסן בגיטרות ושירה, גיל פדידה בבס וכינור  ואביב ברק (איש "נקמת הטרקטור") בתופים. אך תמיד נעזרה, בהקלטות ובעיקר בהופעות, בנגנים אורחים רבים, ביניהם, "התזמורת האנדרלמוסית",דביר לביא (המתופף המקורי של "אלג'יר"), שלום גד בבס, אורי מיילס ("טיפקס") בכלי נשיפה, גולן זוסקוביץ' בבס, רון בונקר בגיטרות, דנה בן דוד בצ'לו, עידן רייכל בקלידים, עופר קורן בגיטרות, ברי סחרוף בגיטרה ועמי רייס בקלידים ובעיבודים התזמורתיים.

בתחילת 2006 הודיעה "אלג'יר" על פירוקה. אביב גדג' יצא שוב למסע חיפוש ונסע לתקופה ארוכה של התבודדות בסיני. כשחזר לתל אביב עבד כפועל במה בתיאטרון הקאמרי והחל ליצור את השירים לאלבום הבכורה שלו, "תפילה ליחיד", שיצא ב2009. מאז הוא ממשיך ללא לאות, מופיע עם להקה ובצמד עם הגיטריסט רון בונקר, מתארח בהפקות שונות, ובונה שוב את חייו מחדש, כולל חזרה מתל אביב אל מגורים בנגב.

בהופעות ובהקלטות נעזר בהרכב שכולל את רון בונקר בגיטרות, אביב ברק בתופים, יהוא ירון בבס וקונטרבס ולעתים גם בשירה, ובוריס מרצינובסקי באקורדיאון. כל החברים משתתפים בעיבודים ובהפקה המוסיקלית שמטעינה את האווירה המיסטית של "אלג'יר" ברוק אנרגטי משובח ומסעיר. 13 קטעים יש באלבום החדש, ואין שנייה של שקט או מנוחה. עומס גדוש של רגשות ששוטף אותך ולא מניח לרגע. נפלא ומרגש עד דמעות.

אביב גדג' בצילום רונן ללנה

ב19.6 ישיק גדג' את האלבום בהופעה במועדון "בארבי".
והנה תכנית "קוטנר  בתשע" שהוקדשה לאלבום