אלי חדד בשביל הנשמה

אלי חדד, מי שהיה מתופף להקת "בנזין" (בשנים 80-85 של המאה הקודמת) מפתיע באלבום בכורה כזמר: "אחד פעמיים". השאלה הראשונה שקופצת לראש היא מה פתאום הוא נזכר עכשיו להוציא אלבום סולו ראשון? הרי הוא כבר לא ילד (בן 58), ואמנם הוא ממשיך לנגן ולהופיע (בלהקה של יהודה פוליקר) אבל בכל זאת, נדמה לי שאלי חדד לא יפתח עכשיו בקריירת סולו במובן המקובל, כולל כל ההופעות והראיונות והחשיפה התקשורתית. הוא אמנם יעשה מה שצריך (למשל כתבה מקסימה בחדשות ערוץ עשר) אך נראה לי שהסיבה העיקרית להוצאת האלבום הזה היא הגשמת החלום שהוא נושא איתו עוד מילדותו: להוציא אלבום משלו, כזמר. לא בשביל ההצלחה המסחרית והפרסום. אלא בשביל הנשמה, בשביל תחושת ההגשמה. בזכות חברו הוותיק יהודה פוליקר, אותו הוא מכיר כבר 45 שנה זה קורה עכשיו. 

אלי חדד תמיד היה גם זמר, עוד לפני שהיה מתופף. כבר כילד בן 9 שעלה מתוניס היישר לנצרת עלית...  בכתבה בערוץ 10 הוא הראה פוסטר משנת 1969 של להקת "הממזרים" עם ילד הפלא הזמר אלי חדד בן ה12 ...  בערך באותה תקופה הוא החל גם מתופף, וגם בתחום זה נחשב לעילוי, עד כדי כך ששמו הגיע לקריות (בעידן שלפני האינטרנט זו חתיכת דרך) ואל נער קצת יותר מבוגר, הגיטריסט יהודה פוליקר שהקים להקה עם נגן הבס בנג'ו קמחי והגיטריסט קיטש אמסלם. אחרי גלגולים שונים בשמות שונים (ובראשם "ברקת") הפכה הלהקה בראשית שנות השמונים ל"בנזין". הוציאה שני אלבומים, כבשה את הרוק הישראלי החדש של התקופה (באלבום הבכורה של הלהקה "24 שעות" אלי היה גם זמר סולן בשיר "תני לי סיבה" שכתבו יעקב גלעד ויהודה פוליקר) אך הקשיים הכלכליים שהתגברו בשוק הבידור הישראלי בגלל מלחמת לבנון, גרמו ללהקה להתפרק ב1985. פוליקר פרח כסולן והפך לאחד היוצרים הבולטים במוסיקה הישראלית, ואילו חבריו ל"בנזין" חזרו לקריות והמשיכו לפעול על אש קטנה. לעתים שלושתם ביחד, בלהקות כמו "בושם" ו"עקבה"  ו"הסיקסטיז" ולעתים כבודדים בכל מיני הופעות-לשם-פרנסה ופחות בשביל הנשמה. בכל ההרכבים השונים בהם השתתף, אלי חדד בלט לא רק כמתופף מחונן אלא גם כזמר נשמה ייחודי... מי שלא שמע אותו שר ג'ו קוקר... לא שמע כלום.

צילום אילן בשור

לפני כחמש שנים הצטרף אלי ללהקה הגדולה של יהודה פוליקר, הופיע והקליט איתו וגם החל להשתכנע שהגיע הזמן להגשים את חלום ילדותו. יהודה הלחין לו עשרה שירים חדשים, לשבעה מהם כתב גם מילים והשלושה הנוספים הם למילים של אורי ויסברוד, יואב גינאי ו(הפתעה!) נתן זהבי. איני יודע שום דבר על חייו של חדד בשלושים השנים האחרונות, אבל נדמה לי שפוליקר כתב במיוחד בשבילו או לפחות התאים את דבריו כך שיתאימו לאלי. המוסיקה היא פוליקרית טיפוסית, רוקית מתובלת ביוונית, והשירה מלאת העומק והכאב והחיספוס של אלי הופכת את השירים לגמרי לשלו. הוא לא רק מתופף ששר, הוא זמר אדיר, בעל קול מאד ייחודי ומזוהה. מלא כוח פנימי שיוצא בכל צליל.. השניים עשו הכל לבדם: אלי בשירה ותופים, יהודה בכל השאר. באותה כתבה שהוזכרה לעיל חשבתי ששמעתי שהם קוראים לתקליט "חי פעמיים" ללמדך שאף פעם לא מאוחר... על עטיפת הדיסק נקרא האלבום "אחד פעמיים", כי זה אלי חדד גם אז וגם עכשיו,  ואולי כי זה גם אלי וגם יהודה. בכל מקרה זה יצא מאד יפה ומרגש, ולא רק בזכות ההיסטוריה.

מיקה משיקה

מיקה קרני מוציאה אלבום חדש

לקראת הופעת השקת האלבום ב9.3 ב"זאפה הרצליה" עם יוני רכטר כאורח מיוחד

הגיעה מיקה קרני עם להקתה לאולפן "מוסיקה היום" בגל"צ

תומר ישעיהו

יואב ארבל

מוסיקה היום 12.2.15 (הקלטה ב9.2)

דני אור וגרהם ג'קסון: סאונד

גאיה עופר, דניאל ביינסיין, אביגייל קוש: הפקה

יעל אלין קוטנר: צילום

בן אלקיים

נמרוד גולדפארב

מיקה קרני בשירה וכינור, נמרוד גולדפארב בבס, יואב ארבל בתופים

בן אלקיים בגיטרה וקולות, תומר ישעיהו בגיטרה וקולות

כל קיץ

מתהפך עלי

יש לי אותך

סיפור אהבה

כאן ההופעה. צריך רק ללחוץ!!! 

 

שחר של יום חדש

 

gaya's music photos

המוסיקה הישראלית התחלקה, עד לפני זמן לא רב, לשבטים שבטים. רוק, פופ, דאנס, פופ מזרחי, היפ הופ, רגאיי, שאנטי, עממי, דתי, ערבי, יווני ועוד ועוד ועוד. תמיד היו שילובים בין הסגנונות השונים, אבל בעיקר כצבע, כתבלין, ולא כחיבור אמיתי ועמוק. מעטים יצרו מיזוג כאידאולוגיה, "הברירה הטבעית", "טיפקס", "אתניקס" ואהוד בנאי... בעשור האחרון הכל משתנה ובמיינסטרים הישראלי יש יותר אמנים שהיו שייכים לשבט מסויים... יש הרבה יותר מקום לשילוב של מוסיקה יהודית דתית, צלילים ערביים, מזרחית כבדה, דאנס, רוק ניסיוני...  דודו טסה, דיקלה, שרי אלפי, אהובה עוזרי, להקת "טורקיז", "נקמת הטרקטור", "הדג נחש", לונא אבו נאסר וכמובן ברי סחרוף, המוסיקאי העכשווי הכי בולט בתחום. אין לו בעייה לשיר באותה הופעה פיוט עתיק של אבן גבירול לצד קטע אלקטרוני כמעט טראנס, לצד בום פם של אריס סאן. זה המסר החדש של המוסיקה הישראלית של ימינו: אפשר לחבר את הכל למשהו חדש ומסעיר. שי צברי הוא בשבילי דוגמא לחידוש הזה.

 

צילום: רן גולני

יש רגעים בהם ברור לך, גם אם אינך "מומחה" שהמוסיקה שאתה שומע בתקליט או בהופעה היא לא "סתם" עוד משהו יפה אלא יצירה שמסמנת ומייצגת את רוח התקופה. כזו שבעוד שנים רבות, כשיבואו לסכם את "ראשית שנות האלפיים במוסיקה הישראלית"  יתייחסו אליה כאל נקודת ציון בולטת.

"שחרית", אלבום הבכורה של שי צברי הוא רגע כזה. שחרית של יום חדש במוסיקה הישראלית הפופולרית. אז אני כותב כאן עליו אבל בעצם מנסה לומר מילה על הסביבה בה הוא חי. להשליך מהמוסיקה הפרטית שלו אל השינוי בצליל המוסיקה הישראלית החדשה, שכן הוא לא לבד במהפכה, הוא פשוט עושה את זה מאד מאד טוב, וזוכה לתשומת לב חסרת תקדים מצד המאזינים "הרגילים" והתקשורת. נדמה לי שלא היתה בשנים האחרונות ציפייה כל כך גדולה לאלבום בכורה של יוצר וזמר ישראלי, כמו הציפיה לשי צברי.

הוא בן 40, בא מבת ים, שרת בצבא ולמד ב"רימון", ונחשף לראשונה לקהל הרחב בשנת 2001 כששר בפסקול סרטו של ארי פורמן "MADE IN ISRAEL" את להיטו של אבנר גדסי "נפרדנו כך". ברי סחרוף, מלחין פסקול הסרט, זיהה את איכויותיו הקוליות של צברי ויאמץ אותו שנים אחדות לאחר מכן ללהקה שלו כזמר קולות רקע, נגן כלי הקשה (תוך כדי השירה) ובעיקר פרפורמר ענק (תרתי משמע) שמרים את ההופעות בסלסוליו ושירת הנשמה מלאת העוצמה שלו. ב2001 זה עוד לא היה ידוע, ובכל זאת הבחירה ב"נפרדנו כך" מתגלה כמנבאת את העתיד. אבנר גדסי היה בין הזמרים-יוצרים היותר מוערכים במוסיקה הישראלית בשנות השבעים, והושמע רבות גם בתקופה שחלק מחבריו לדור הראשון של המהפכה המזרחית טענו לקיפוח.

מאז נשמע קולו של צברי בלא מעט הפקות מוסיקליות, ולא רק עם ברי סחרוף. בין השאר הוא שר בשני אלבומים של "הפרויקט של עידן רייכל", השתתף ב"יהודה הלוי פינת אבן גבירול" (משיריהם של יהודה הלוי ואבן גבירול...), הלחין ושר "טוב שהעולם גדול" משירי אבות ישורון, "עשוי מאותיות" משירי חיים גורי, ובלט במיוחד כששר את שיר הנושא באלבום מלחניה של אהובה עוזרי "מעלי דממה". וכל הזמן הזה הוא היה חבר של כבוד בחבורת הצוענים המודרניים שמקיפה את ברי סחרוף. על הבמה הוא תמיד גונב את ההצגה בשירתו החזקה ממעמקי הנשמה, בסלסוליו המרגשים ובאנרגיה הבלתי נגמרת שלו. עם ברי סחרוף זה קורה גם ב"אדומי השפתות" משירי אבן גבירול, וגם במופעים "הרגילים" שהפכו כבר מזמן לשילוב של רוק ופיוט, חפלה ים תיכונית ומוסיקה אלקטרונית, תפילה ויוונית ומוסיקה מתקדמת. הכל קורה בבת אחת, ללא הגדרות וללא גבולות. חופש אמנותי מוחלט.

ההשפעה של ברי סחרוף על "שחרית" (וכאמור לעיל, על השינוי הגדול שעוברת המוסיקה הישראלית) היא עצומה. הוא (ברי) אמנם הלחין באלבום רק שיר נפלא אחד ("תלווי אותי" למילים של יהודה עמיחי) אך רוחו שורה על כל היצירה, גם בגלל שחלק מהמשתתפים שייכים לחבורה של סחרוף, ובעיקר בגלל שהם מממשים את רעיון החופש לערבב את כל סוגי המוסיקה, "גבוה" ו"נמוך", עממי ומתוחכם, פופ-רוק ומוסיקה ניסיונית. כמובן שברי סחרוף לא היה הראשון לנסות שילובים כאלה, והוא ניצב על כתפי ענקים משנות השבעים, מאהובה עוזרי ועד שלמה בר, אבל באלבומיו האחרונים של ברי הוא שכלל את הרעיון והביא אותו לרמה מאד גבוהה. 

האלבום "שחרית" הוא המאסטרפיס בשילוב הזה. בהפקתו המוסיקלית מלאת הדמיון וההמצאות המוסיקליות של אסף תלמודי, ועם מצע מוסיקלי שיוצרת "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" (אייל תלמודי בקלרינט וסקסופון, גרשון וייסרפירר בעוד חשמלי וטרומבון, ניר מנצור בתופים וכלי הקשה אלקטרונים, איתמר ציגלר בגיטרה ובס) ועם לא מעט אורחים, יש כאן אלבום מושלם עם מגוון שירים שידברו את כל סוגי הקהלים: פופ מזרחי, רוק אתני, פיוט דתי ותפילה אזרחית, דאב ומוסיקה אלקטרונית, גוספל עברי וחפלה סטייל שנות השבעים, מוסיקה יוונית לצד מוסיקה ערבית, ברוק חסידי צועני (הצדעה סמויה למאיר אריאל בקטע האינסטרומנטלי "הורה נופלת מהרגליים") שירי משוררים (אברהם חלפי, יהודה עמיחי, אלי אליהו, חביבה פדיה), תפילות עתיקות (הרב סעדיה גאון)  ושירים אישיים של חברים מעולם הרוק (נעם רותם, דן תורן ושי צברי). את הרוב הלחין שי צברי בעצמו, או בעזרת ידידיו (אסף תלמודי, רון בונקר, גרשון וייסרפירר) אך הקרדיט על הצליל הכל כך מאופיין ומיוחד של האלבום מגיע לכל "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" ושותפיהם  לעיבודים  (בנו הנדלר וריג'וייסר) ובמיוחד לאסף תלמודי שהצליח ליצור אלבום שממחיש יותר מכל מה יכול לקרות לתרבות העברית של ימינו, מה שהיינו רוצים להאמין שיכול להתרחש גם בחברה כאן. כור היתוך אמיתי. 

עם נבחרת הגרוב בהופעה בבארבי.  צילום גיל רוביו