רונית שחר בהופעה

רונית שחר בהופעה עם אלבומה החדש "כל העולם"

לקראת ההופעה הגיעה רונית עם להקתה לתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל ב23.10.2011
סאונד: אסף סיטון וגראם ג'קסון

צילומים: יעל אלין קוטנר

רונית שחר בשירה וגיטרות, אדם מדר במנדולינה, כינור, חצוצרה וקולות

עידו הרשקוביץ בבס וקולות, אלונה דניאל בתופים, גלוקנשפיל וקולות

כל העולם

יכולת להציל אותי

שלום לתמימות

SHE OWNS ME NOW

בואי ונתיר

העם הנבחר

אדם מדר

עידו הרשקוביץ

אלונה דניאל

אלונה דניאל

עידו

אדם

והנה קצת תמונות זזות... קטע מהג'אם בYNET
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4142966,00.html


וזה מה שכתבתי על רונית שחר עם הוצאת האלבום החדש

צילום: אריאל שלג

רונית שחר: כל העולם

בתוך גל היוצרות-זמרות שמציף אותנו בשנים האחרונות (אני ספרתי יותר מחמישים (!) אלבומים של זמרות חדשות בשנתיים-שלוש האחרונות), מאד קשה לבלוט ולמשוך תשומת לב, במיוחד אם את אחת שמקפידה להתעסק בעיקר, כלומר במוזיקה עצמה, ולא עסוקה בלמכור תדמית או ביחצנות לשם יחצנות.

החשיפה קשה שבעתיים אם את אחת כמו רונית שחר. אחת שמתעקשת על קו יצירתי עצמאי משלה,עשיר בניואנסים מוזיקליים עדינים ומאד מאופק, לא מתלהם, לא בוטה, ואינו דומה בהכרח למה-שהולך-היום.

איך אפשר למשוך תשומת לב כשבהופעה שלך,בצורה שאת שרה, יש משהו מאד נינוח, COOL, בלתי מתאמץ. הקול שלה, טון הביטוי, גם כשהוא כמעט נואש, הוא תמיד צלול ויפה. היא לא צורחת, לא בוכה... הכאב שלה פנימי. כפי שהיא שרה בשיר הפותח את האלבום החדש...

"תגנוב אותי שוב":

שקט

אני מלאה בך

אולי זאת שמחה

אולי זאת שמחה

איזה שקט,

בא לי לבכות

בא לי לצחוק

זה בא לי בלב

אני מתפללת

קוראת בשמך

בלילות,

בא לי אותך

תבוא

תגנוב אותי שוב

תברח

אחר כך תשוב

הנה הים

נושק לחול

ושוב בורח,

ושוב שוטף

כחול כחול

כחול כחול

כחול

תזכורת קצרה להיסטוריה שלה. ילדית 1969, שרה בלהקה צבאית מאז 1987,  אחר כך למדה בבית ספר רימון, ב1992 הצטרפה ללהקת הליווי של שלמה ארצי בהקלטות "ירח" ונשארה איתו בהופעות ארבע שנים שנים נוספות. ב1995 הפתיעה כשחיממה לבד עם גיטרה את ההופעה של ניל יאנג בישראל, ובאותה שנה שרה עם שלמה ארצי באלבומו "שניים"... וגם התחילה בקריירה העצמאית שלה.

בדיוק לפני 15 שנה, בספטמבר 1996 יצא אלבום הבכורה שלה "שלום לתמימות" בהפקת יהודה עדר עם להיטים גדולים כ"ועכשיו ניגע", "תמיד זה בינתיים", "אהוב יקר", "טרקתי את הדלת" ו"שלום לתמימות". זו הייתה ההצלחה המסחרית הגדולה של רונית, ובניגוד למקובל "להכות על הברזל בעודו חם" הקריירה שלה באה בפולסים כאלה שנדמה שהיא נהנית להתחיל כל פעם מחדש.

בשנת 2000 יצא אלבומה השני "ספרי לי הכל" בהפקת בן זוגה ואבי בנה דדי טל, עם "ספרי לי הכל", "ניתקת ממך", "נורית" ו"תירגעי עכשיו".

רק שש שנים אחרי, בשנת 2006, יצא אלבומה "להתחיל להמשיך" בהפקת לואי להב, עם "להתחיל להמשיך", "רחל" ו"כמה קסם".

כל הזמן היא לא נחה, המשיכה להופיע ולכתוב ולהיפגש עם אמנים אחרים וגם להיות אמא במשרה מלאה... ועכשיו, רק עכשיו,  יוצא אלבומה הרביעי, "כל העולם".  אלבום רביעי ב15 שנות פעילות זה באמת לאט ומעט... וכנראה שגם רונית מרגישה צורך להסביר. כך היא כותבת בקומוניקט המצורף לאלבום:

"האלבום החדש והרביעי שלי עשה דרך ארוכה. מעולם לא תכננתי להוציא אלבום פעם בכמה שנים, אלא הרבה יותר מהר מזה אבל תהליכים פנימיים כנראה מובילים לי את הדרך יותר ממה שנדמה לי. בתוך החיפוש התחלתי להבין שכנראה הפעם אני בשלה גם להפיק וכך יצא שזו פעם ראשונה שאני שותפה בהפקה המוסיקלית, ביחד עם המפיק הצעיר יונתן כנען שזכיתי להכיר. החיבור והכימיה בינינו היו מרגשים בטבעיות שלהם. בהמשך הצטרפה אלינו אלונה דניאל שותפתי להופעות, והביאה גם את הערך המוסף שלה כמוסיקאית וכמתופפת. זה היה מסע פנימי כמו גם פיזי, מסע של למידה והתבגרות ובעיקר מלא באנשים מדהימים". 

צילום: אריאל שלג

ומה נאמר, היה שווה לחכות.  "כל העולם" הוא אלבום נורא יפה. שירים זכים כמו מיים, צלילי גיטרות ענוגים, שירה מדוייקת שעושה טוב באוזן. אלבום שעובד עליך יותר ויותר בכל האזנה דווקא בגלל שהוא כל כך "לא עכשווי". משמש אי של רוגע בתוך הכאוס שמסביב. פרט לשיר אחד, "העם הנבחר" שאמור כנראה להיות הלהיט-מתוך-התקליט והוא הכי פחות מוצלח בו, היא בדרך כלל לא נופלת לקלישאות, לא מוזיקליות ולא מילוליות. היא מבטאת הכאב שלה, את החששות והגעגועים והאמפטיה בדרך מאופקת ונעימה, עם בהרבה רגישות מוזיקלית. כשצריך, בגלל השיר, לעשות את זה באנגלית אז זה באנגלית, וכשצריך להכניס לאווירה רמז מוזיקלי מזפיק. ב"ניו יורק, ולנטיינ'ז דיי", לדוגמא, שיר קסום ומופלא, הבאס מנגן רמז ל"מיי פאני וולנטיין" וזה שווה יותר מכל מילה... ככה היא בוחנת מהי האהבה, מהו האושר, מתגעגעת וכמהה בדרכה שלה. היא כל כך היא שאפילו כשהיא שרה שיר של שלמה ארצי (בואי ונתיר) ומוסיפה הברה אחת בלבד, אני נכנע-עת, (ל"אני נכנע" שלו) זה נשמע לגמרי שיר שלה...

רדיו רדיו

ציור: מודי זיידנברג בחסות טלי פנטה

אל תכבי את הרדיו הישן

בשבוע שעבר הודיעה הנהלת גלגלצ על שינוי מתוכנן בלוח השידורים הלילי של תחנת הרדיו הפופולארית ביותר בישראל. כך, לפי הפירסום, יופסק שידורן של התכניות ברצועת הלילה הקיימת (בין 20:00 לחצות): "לינק", תכניתה האישית של אורלי יניב, "המקור", מגזין המוזיקה הישראלית בהגשת לבנת בן חמו, "סינגלס", תכנית הלהיטים החדשים בהגשת דלית רצ'סטר ושתי השעות האלטרנטיביות של גלגלצ, "הקצה" של אייל פרידמן קוואמי ושל נדב רביד. בשלב זה לא פורסם איזה תכניות יחליפו את התכניות שירדו וגם לא מה צפוי לקרות לעורכים והמגישים הנ"ל. ובכלל, כאיש גל"צ לא מקומי לדון כאן בהחלטה על שינויים בגלגלצ. ולא זה נושא הכתבה שלפניך.

מה שכן מעסיק אותי כאן הוא הסערה התקשורתית המסויימת שעוררה הידיעה הזו, ולא רק ברמת הטוקבקים של הגולשים, אלא בכל כלי התקשורת, כולל אפילו בעמוד הראשון ב"הארץ". לחובב רדיו שרוף כמוני הייתה הפתעה (לטובה) בעצם התגובה ובעוצמתה הרבה... מי היה מאמין שגם בימינו, עם כל השינויים המפליגים שעברו על התקשורת, ובמיוחד עם השתלטות האינטרנט על חיינו, עדיין יש מקום כל כך משמעותי לרדיו הישן והטוב. ובואו נעזוב רגע את החדשות ואת תכניות האקטואליה ושאר תכניות המלל השונות, ונתרכז לרגע בתכניות המוסיקה. מתברר שלרדיו, גם בימינו, אין תחליף. מחקר שפורסם בבריטניה בסוף השנה שעברה קובע שכלי השיווק העיקרי למוסיקה הוא עדיין הרדיו, וגם בארץ, עם כל הכבוד לערוץ המוסיקה ולשאר האופציות להצגת שירים חדשים (כבר הזכרתי את האינטרנט?) עדיין שיר, ולא חשוב באיזה סגנון, לא יכול להפוך ללהיט גדול אם אין לו כמות גדולה של השמעות רדיופוניות בתחנה המתאימה לו. תשאלו כל יחצן.

דונאלד פייגן

ולמה בכלל לשמוע מוסיקה ברדיו. למה לא להסתפק בדיסקים שלך או בערימות ה3MP שהורדת... מסתבר שאנשים אוהבים לשמוע מוסיקה ברדיו כי הם אוהבים שירים שהם מכירים, אבל גם אוהבים את ההפתעה הקטנה שיש בעריכה המוסיקלית שמישהו אחר עשה בשבילך. איזה כיף זה שפתאום מגיע שיר שלא ציפית לו... אנשים אוהבים לשמוע רדיו גם בגלל שהם אוהבים שמישהו מדבר אליהם, מציג להם את השיר, אומר להם משהו. כמה מעצבן אם אף אחד לא אומר לך מהו השיר הזה שכרגע הושמע...

אז מהו סוד קסמו של הרדיו? איך זה שגם אנשי תקשורת שזוכים בהמון חשיפה בטלוויזיה תמיד שמחים לחזור לאולפן הקטן והצפוף? ואיך זה, למשל, שגם זמרים שמופיעים מול אלפי אנשים מתרגשים להגיש תכנית אישית משלהם? הרי כסף גדול אין כאן, ובטח לא יכולת להשפיע בגדול על הקהל שלך... אז מה כן? ברדיו יש חופש, יש אינטימיות, יש אמת. דורי בן זאב, גדול שדרני הרדיו הישראלי, אמר פעם שכוחו של הרדיו בעוניו. ואני מוסיף ומפרש את דבריו בכך שפשטותו של המדיום היא הקסם שלו. אתה אוסף את הדיסקים שלך, מביא את המחשבות שלך על נייר או בראש... וזהו זה, נכנס לאולפן ופותח את המיקרופון. בלי הכננות מיוחדות, בלי להתחפש, פשוט אתה והמוסיקה. קחו למשל כתיבה על מוסיקה בעיתון. כמה קשה להעביר תחושת עונג ממוסיקה במילים כתובות, כמה פיתולים והתחכמויות כדי להסביר יופיו של שיר. ברדיו אתה לא צריך את כל זה. אתה פשוט משמיע את השיר וזה עובד.

דווקא ברדיו אתה יכול להיות אתה עצמך. לבד באולפן, אולי מול הטכנאי כמאזין בודד, אך ללא קהל מוחשי, אתה יכול להגיע לשיא האינטימיות, לשיא הפרטיות. אתה חושב על מאזין אחד שיקר ללבך, או לפעמים אפילו לא עליו. בדרך כלל לא ברור לך אם בכלל מקשיבים לך ואין כמעט פידבק מיידי, אך דווקא השידור ברדיו מאפשר לך ליצור קשר עמוק עם מי שכן מקשיב. ברדיו לא אכפת למאזין איך אתה נראה או בכלל מי אתה באמת, אלא מה אתה משדר. מהי המוסיקה שבחרת להשמיע. מקשיבים למוסיקה שלך, לקול שלך, מדמיינים ביחד איתך. המון פעמים בשידורי הרדיו שלי לא ידעתי אם מישהו בכלל שומע אותי, ולפעמים, אחרי המון זמן פתאום מישהו בא ואומר לך שעשית לו משהו בלב עם המוסיקה שהשמעת... וזה שווה הכל.  

אני האיש הקטן מהרדיו

בכלל לא ידוע לי אם אני קיים

אני האיש הקטן מהרדיו

לחיצה על הכפתור

אני נעלם

אני נעלם

אני נעלם....

כשהגעתי לגלי צה"ל, אי שם באמצע שנות השבעים, היו לי כמה מורים גדולים לעריכה מוסיקלית ולהגשת מוסיקה. דני קרפל ודובי לנץ, אלי ישראלי ודורי בן זאב. לא יודע על מה חשבו, אבל השיעור העיקרי שאני קיבלתי מהם היה שצריך ללמוד טוב טוב את המקצוע, לשלוט בחומר ולהכיר הרבה שירים, וגם, לא פחות חשוב, לנסות להיות מקורי, להיות מיוחד. נדמה לי שהגישה השלטת ברדיו כיום, ברוב התחנות, היא של "קו תחנתי", פלייליסט קשוח שלא מאפשר הרבה ביטוי אישי לשדרן הבודד. וזה בעצם השינוי העיקר בין הרדיו של פעם וזה של ימינו.

כשאתה משדר מוסיקה שאתה בוחר, כשאתה משתף את המאזינים בטעם שלך, אתה מרגיש קצת חלק מהמוסיקה הנפלאה שאתה משמיע. במהלך השנים הכל השתנה: המוסיקה, הרדיו, המאזינים וכמובן גם מידת ההשפעה שיש לשדרן על הקהל שלו. זה ברור. מה שמפתיע הוא שתחושת העונג והסיפוק שגורמת השמעת מוסיקה לא נחלשה. גם אחרי אלפי שעות, עדיין יש בעיסוק  במוסיקה, גם אם רק כמתווך, משהו מחזק ומרפא, ממלא משמעות ושמחה.

 כשכתבתי, לפני שלושים ומשהו שנים, את המילים לאות התכנית שלי "אני האיש הקטן מהרדיו" התכוונתי לתמימות הילדים שמאמינים שבתוך הרדיו יש איש קטן שמדבר אליהם. מאז אני יודע שהכוונה במשפט הזה הרבה יותר עמוקה: זה לא אני, השדרן. זו המוסיקה. אני הקטן רק נמצא פה במקרה ומעביר שמץ מתוך הים העצום הזה של יצירה נפלאה. קל מאד לשדרן או לעורך או לכל איש תקשורת להתבלבל ולחשוב שהוא הוא העניין... והוא לא. הרדיו מזכיר לך את האמת הפשוטה הזאת.

בגלל הציור הזה רציתי בשנת 1974 להיות ברדיו

שירי הרדיו הגדולים

רדיו דבר אלי – דורי בן זאב

(אל תכבי את) הרדיו הישן – שלמה ארצי

רדיו חזק – תיסלם

את שרה ברדיו – רמי קליינשטיין

רדיו רמאללה – יהודה פוליקר

בית משותף (אני שומע רדיו רדיו) – בנזין

וגם

רדיו ג'ו – מופע הארנבות של דוקטור קספר

דוד רדיו – חוה אלברשטיין

רדיו – סקסטה

וספשל

האלבום (הכפול!) "רדיו בלה בלה" – החברים של נטאשה


והנה הגרסה המקורית של "האיש הקטן מהרדיו" 1978

פט מתיני חוזר

הוא באמת ענק בתחומו. גם בקריטריונים המקובלים בעולם הג'אז, שם לא חוסכים בתארים, הוא מאד בולט. פט מתיני נחשב לאחד מגדולי הגיטריסטים החיים בינינו, ויותר מכך, למרות גילו הצעיר (יחסית ל"ענקים" אחרים בג'אז) הוא אחד מהג'אזיסטים החשובים והמשפיעים בעולם, גם על מוסיקאים ישראליים, כבר למעלה משלושים שנה.

אני נזכר בפעם הראשונה שראיתי אותו על במה, בהופעה בישראל במרץ 1988. אז הוא היה הדבר הכי חם בג'אז, שהצליח לצאת מגבולות חובבי הג'אז ולהפוך למעין סופרסטאר. ולא במקרה. הוא היה וירטואוז מדהים שנראה כאילו הכל יוצא לו בקלות והוא היה חדשן בגישה המוסיקלית שלו ועם זאת לא נשמע "מפחיד" או מרתיע אלא מאד נגיש, מאד נעים גם כשהוא מסובך מוסיקלית. לא מפתיע שלא מעט קטעים אינסטרומנטליים מאלבומיו שימשו אותות וקטעי מעבר בתכניות הרדיו והטלוויזיה. זה היה ג'אז שקל לאהוב, מבלי שהוא גולש לקיטש מתקתק.

ואני חושב על כך שעשרים שנה לאחר מכן, בתחילת 2008 הקליט נער ישראלי צעיר ומוכשר בשם תומר בר, אלבום בשם "REFLECTIONS" שכולל בעיקר חומרים שהוא הלחין בעצמו, פרט לקטע אחד של מתיני בשם. UNITY VILLAGE. בנוסף לזאת, הישראלי הצוציק הזה (אז בן 14!) הלחין קטע מקורי בשם PAT שהוקדש למתיני. למי ששאל מה לפסנתרן צעיר בן דורנו ולגיטריסט הקשיש בן ה54, איך הם מתחברים... ומתברר שתומר בר לא לבד בעניין הזה. דורות של צעירים חובבי ג'אז, חלקם כאלו שלמדו ב"תלמה ילין" ושיש לי היכרות אישית איתם, מגלים את האיכויות של מתיני, לומדים ממנו, ומעריצים את נגינתו.

אולי בגלל שהוא אף פעם לא היה "רק" ג'אז מסוג אחד אלא שילב ג'אז מסורתי עם ג'אז מודרני וחדשני, שפך פנימה השפעות לטיניות, פיוז'ן, מוסיקה אתנית, פולק ואפילו רוק מתקדם. הוא גם תמיד היה מעניין בדרך העבודה שלו, בחומרים שבחר לבצע, במפגשים המוסיקליים שלו ואפילו בכלים המיוחדים בהם ניגן, מגיטרה סינטיסייזר שהוא היה בין הראשונים שהכניסו אותה לג'אז, דרך גיטרה בת 42 מיתרים (42 מיתרים!!!) ועד גיטרה-באריטון בה הוא מנגן באלבומיו האחרונים.  ואם כבר הזכרתי את מה שהוא עושה לאחרונה.... מתיני הוציא עכשיו אלבום חדש בשם WHAT'S IT ALL ABOUT שבו הוא מנגן, לגמרי סולו גיטרה (באריטון),  גרסות כיסוי לקלסיקות פופ דווקא. ביניהן "צלילי השקט", "אלפי", "הנערה מאיפנמה", "ואני אוהב אותה" ועוד. זה מאד יפה, אבל איך לומר זאת בדרך נימוסית, יפה זה לא מספיק. אם זה היה המופע בגללו הוא מגיע אלינו לארץ, אז ספק אם הייתי ממליץ עליו. למרבה המזל והשמחה מתיני, שמופיע בכל העולם בכל מיני הרכבים שונים, בקצב מטורף של יותר מ200 הופעות בשנה, מגיע אלינו הפעם (בפעם הרביעית שלו, האחרונה היתה בשנת 2000) עם השלישיה המצויינת שלו: נגן הקונטרבס לארי גרנדיר והמתופף ביל סטיוארט. זה לא הולך להיות מופע של קאברים מינימלסיטים ומתוקים (מדי) לשירי פופ משנות הששים אלא... ג'אז. מגוון, רב פנים, מאתגר... כמו שג'אז טוב צריך להיות. ומתברר שיש לזה קהל חם: ההופעה הראשונה בהאנגר 11 בנמל תל אביב הפכה סולד אאוט מהיר, ונוספה עוד הופעה ביום א 27.11.

פט היה נורא צעיר כשהתחיל לנגן, תחילה בחצוצרה ואחר כך בגיטרה, וכשהיה בן 18 כבר הוזמן ללמד מוסיקה במכללת ברקלי שבבוסטון. בן עשרים ניגן בהופעות והשתתף בהקלטות של מוסיקאים כמו פול בליי וגארי ברטון והפך אחד השמות הבולטים בגל הצעיר של מוסיקאי הג'אז. כבר ב1975, כשהיה בן 24, הוציא אלבום ראשון והחל משתף פעולה עם כוכב עולה בג'אז, הבסיסט ז'קו פסטוריוס. מתחילת דרכו הוא רצה לצאת מגבולות הצפוי ממנו, וניגן עם מגוון של מוסיקאים, מהקיצוניים והאבנגרדים ביותר ועד אלה הקרובים ביותר למוסיקה הפופולרית. אחד משיתופי הפעולה הראשונים שלו עם עולם הפולק-רוק היה ב1979 כשניגן עם ג'וני ג'וני מיצ'ל באלבומה "צללים ואור" כשאיתו ז'קו פסטוריוס בבס ולייל מייס בקלידים. מאז הוא נגע כל הזמן בשני העולמות, הג'אז והמוסיקה הפופולרית, וחיבר ביניהם. אין הרבה מוסיקאים שעבדו עם גם עם ג'וני מי'צל ודיוויד בואי (בשיר THIS IS NOT AMERICA), והפיקו אלבום לאחינועם ניני (גיל דור, שותפה הקבוע של ניני למד גיטרה אצל מתיני) ומצד שני ניגנו עם אורנט קולמן, סטיב רייך, הרבי הנקוק וצ'יק קוריאה. אין הרבה גיטריסטים שזכו בכל כל הרבה פרסי גראמי (כסולן ועם "להקת פט מתיני" בלא פחות מ18 פרסים!) בשני התחומים במקביל: גם כ"BEST ROCK INSTRUMENTAL" מחד, ו"BEST JAZZ GUITARIST" מאידך. הוא אמנם מוסיקאי ג'אז, אבל הקריירה שלו מתנהלת כמו של מוסיקאי רוק עם מכירות של יותר מעשרים מליוני עותקים של אלבומיו, ושלושה מהם שהגיעו למכירות של אלבומי זהב.

אבטיפוס בהופעה ב"מוזיקה היום" גלי צה"ל 23.10.2011

אייל שכטר

טל יניב

אמיר בן דוד

להקת "אבטיפוס" מתאחדת לכבוד ספרו של אמיר בן דוד "פלאפל אוסלו" אליו צורף שיר חדש של הלהקה

לקראת הופעתה ב"קפה ביאליק" בשבת 5.11 הופיעה הלהקה ב"מוזיקה היום" בגלי צה"ל 23.10.2011

סאונד: אסף סיטון וגראם ג'קסון

צילום: יעל אלין קוטנר

אבטיפוס

אייל שכטר בשירה וגיטרה, אמיר בן דוד בשירה ואקוסטית, טל יניב בקלידים ושירה

מועקה

פלאפל אוסלו

איך עושים מים

פיטר גבריאל. טום ווייטס. מהפכנים זקנים

שניהם בני ששים וקצת, שניהם עושים את זה עוד משנות השבעים המוקדמות, ושניהם עשו את המהפכות המוסיקליות המשמעותיות שלהם כבר לפני חצי יובל... ובכל זאת הם עדיין ממשיכים לעורר עניין בכל פעם שהם מוציאים אלבום חדש או יוצאים לסיבוב הופעות. זה קורה להם פחות בשנים האחרונות, אבל כשהם חוזרים לפעילות תמיד יש בה גחלת יצירתית והרפתקנית שכבר כמעט נשכחה בקרב בני דורם. היוצרים, והמאזינים כאחד. טום ווייטס ופיטר גבריאל, אחד אמריקני ואחד בריטי, שלא מוכנים להפסיק, אבל גם לא מוכנים לחזור על עצמם בכוח.

פיטר גבריאל (יליד לונדון, פברואר 1950) הוא המפתיע בין השניים, בעיקר בכך שהוא בכלל לא מפתיע, לא מחדש, אלא מציג גישה חדשה לחומרים ישנים שלו. מאחד כמוהו, מי שהנהיג את "ג'נסיס" בשנותיה המהפכניות עד פרישתו ב1975, ומי ששינה את מוסיקת הרוק במו-אלבומיו כשהרחיב את גבולותיה ופתח אותה למקצבים אפריקניים ואסייתיים ישנה ציפייה לחדשנות ומקוריות גם כיום. שכן, מה שפיטר גבריאל עשה בשנות השמונים, ממשיך להשפיע על המוסיקה בעולם, ולא רק הרוק, עד ימינו. אבל באלבומו ה16 פיטר גבריאל עושה את זה אחרת. הפעם האחרונה שבה הוציא אלבום של שירים חדשים לגמרי הייתה ב2002 באלבום UP (שגם הוא יצא עשור אחרי אלבום האולפן "הרגיל" הקודם שלו, US). ולא שהוא פרש מהמקצוע. מאז הפך לסופרסטאר ב1986 באלבומו השביעי SO, ובעיקר בעשור האחרון, גבריאל דווקא היה מאד עסוק ביצירת פסקולי סרטים ותיאטרון, בהעמקת והרחבת פעילות חברת התקליטים הבינלאומית שלו "REAL WORLD", בשילוב אמנים מכל העולם ליצירות משותפות ובעיקר בניית מיזמי מולטימדיה, סאונד, תמונה, תיאטרון, מחול וכל השאר. בתוך הפעילות הזו כנראה שהוא לא מצא זמן או אנרגיה לכתוב שירים חדשים.

כשכבר חזר ב2010 באלבום חדש, SCRATCH MY BACK, היה זה אוסף גרסאות שלו, בעיבודים תזמורתיים "כבדים", לשירים שאהב במיוחד: שירים  של דייויד בואי, רדיו הד, ארקייד פייר, פול סיימון, לו ריד, ראשים מדברים ועוד. התכנון המקורי שלו היה שאותם אמנים יקליטו בתמורה גרסות משלהם לשיריו שלו, אך הרעיון לא יצא לפועל, כמו רבים מהמיזמים השאפתניים של גבריאל, ועכשיו הוא החליט לעשות את זה בעצמו. הוא חוזר באלבום כפול חדש בשם קצת מטעה: NEW BLOOD. ומתברר שהדם לא ממש חדש. אלא שוב גרסאות תזמורתיות, סימפוניות, למיטב השירים המוכרים של פיטר גבריאל מאז יצא לקריירת סולו באמצע שנות השבעים .בהקלטות משתתפות שתי זמרות, אחת מהן היא מלאני, בתו של פיטר, ובמקום גיטרות-בס-תופים-קלידים מלווה את השירים תזמורת ענקית בת 46 נגנים בעיבודיו של ג'ון מטקאלף. "מקצב החום", "בעינייך", "גשם אדום", "אל תוותר", "חופר בעפר", "רחוב החמלה", "גבעת סולסברי" ועוד. השירים נהדרים אחד אחד, וגבריאל שר נפלא, מלא נשמה ורגש (ישנה גם גרסה ובה גרסאות אינסטרומנטליות לכל שירי האלבום) וזה בערך המקום הכי קרוב שגבריאל יגיע ל"קלסיקה" במובן הקלסי. ובכל זאת, הגעגוע לחומרים חדשים רק גובר. אולי באלבום הבא.

טום וייטס, (יליד קליפורניה, דצמבר 1949) נוקט כל חייו, ובמיוחד בשנים האחרונות, בדרך התנהלות אמנותית שונה. הוא כל הזמן משתנה, מתחדש, הולך עד קצה גבול היכולת שלו מבלי להתחשב ב"איך זה ישמע" ובטח לא ב"איך זה יימכר". בראיון איתו בשנה שעברה, עם כניסתו ל"היכל התהילה של הרוקנרול", הוא תמצת את הרעיון: "אנשים אומרים עלי שאין לי להיטים ושקשה לעבוד אתי... כאילו יש בזה משהו שלילי". אז הנה הפתעה. בBAD AS ME, האלבום החדש שלו, ה17 מאז הבכורה ב1973 עם CLOSING TIME, יש לצד הטירוף הנפלא, הנביחות-שאגות שהוא מכנה "שירה", גם המון קטעים מלודיים, שקטים, קלים לעיכול גם למי שלא מוכן להתאמץ. תאמרו "הוא התמסחר" ונשיב, ממש לא. התמהיל עדיין לא פשוט, וטום ווייטס מדבר בשפה מיוחדת עם מוסיקה שיש רק לו, שילוב ג'אז ובלוז ורוק וקברט וגוספל ואבנגרד ורוקבילי ומריאצ'י... ובכל זאת, האלבום הזה יותר נגיש מאלבומיו האחרונים. שבע שנים אחרי האלבום REAL GONE וחמש שנים אחרי אוסף-שלושה-אלבומים עמוס כל טוב בשם Orphans: Brawlers, Bawlers & Bastards, חוזר ווייטס ביחד עם אשתו קתלין ברנן, השותפה בכתיבה ובהפקה, למחרוזת שירים חדשים ומרגשים, שכאילו מסכמים את הקריירה שלו. מביטים על הדרך ועל המציאות העכשווית בגישה מלאת הומור ושמחת-חיים גם כשהנושאים בהם הם מטפלים בלוזיים ועצובים. כאילו בתוך כל הקשיים יש תקווה. בקול החצץ החרוך שלו והאנרגיות החיוביות שלו הוא מטעין את המאזין  בתחושות טובות וכיף שרק מוסיקה יכולה לעשות. קחו למשל שיר בשם "סיפוק" שבו הוא מזכיר את ג'אגר וריצ'ארדס מ"הרולינג סטונז (ריצ'ארדס גם מתארח בגיטרות באלבום)... אני לא מצליח להבין אף מילה ובכל זאת מתמלא שמחה על גבול האושר... שלא לדבר על הבלדות הנפלאות שמחזירות לימים עברו, לטום ווייטס של שנות השבעים והשמונים, לחום האנושי הבלתי רגיל שנובע מהמטורף הזה ..."מדברים באותו זמן", "עם הפנים לכביש המהיר", "משלמים לי", "בחזרה לקהל", "נשקי אותי", "העלה האחרון" (בדואט עם קית ריצ'ארדס) ושני שירים קורעי לב שמופיע רק בגרסה האוסטרלית של האלבום חפשו ברשת) "אחרי שאתה מת" ועיבוד לשיר קריסמס ב"ערב ראש השנה". שירים שנשמעים כאילו הוקלטו מזמן מזמן ועם זאת הם לגמרי עכשווים או ליתר דיוק על זמניים כמו ששירים קלסיים, לא במובן הפיטרגבריאלי הנ"ל, צריכים להיות. לחברת התקליטים העצמאית שלו קוראים ANTI אבל הוא כל כך חיובי, שזה עושה לך נפלא בלב. עיסוי לנשמה. 

הנה הוא מציג את האלבום: