טוב שם טוב
בשבוע שעבר הגיע הרכב הצמרת, "הרביעייה", להופעה בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל. בהרכב צמרת כמו בהרכב צמרת (ככה קראו פעם ל"סופרגרופ" בעברית) "הרביעיה" מורכבת מארבעה שמות חזקים: שם טוב לוי בחליל, קלידים ושירה, שלמה יידוב בגיטרה אקוסטית ושירה, אפרים שמיר בגיטרה חשמלית ושירה ואלון אולארצ'יק בבס ושירה ואיתם שני נגנים צעירים, אלעד אדר בקלידים ואמיר ברסלר בתופים. הייתה בהופעה הזו תחושה היסטורית מבחינת המוזיקה הישראלית: שניים שהיו ב"כוורת", שניים ב"קצת אחרת" ו"צליל מכוון" וכל אחד עם קריירת סולו ארוכה ופוריה, ארבעה חברים שמחלקים ביניהם יותר מ160 שנים של יצירת מוזיקה ישראלית נהדרת, עמוסת המצאות וחידושים והמון שירים שהפכו לקלסיקה מקומית.
ביחד, בהופעה המשותפת, הם נפלאים, בסופר מקצוענות שכאילו זורמת להם מהשרוול הם מפיחים חיים חדשים בשירים המוכרים, מאלתרים ומוסיפים חלקים שלא היו בעבר, מתחלפים בתפקידי השירה, משוחחים מוזיקלית זה עם זה, מתבדחים בינם לבין עצמם וגם עם המראיין (זה אני! איזה כיף לי!) ובעיקר נורא נהנים ביחד במפגש שהוא חוויה מוזיקלית מרגשת (הזדמנות לראות שאני לא מגזים במוצ"ש הקרובה ב"זאפה" בירושלים).
בסוף ההופעה הקצרה, בשלב קיפול הציוד, כשכל השותפים בהיי, וזה כולל נגנים, מפיקים, טכנאים וקהל מזדמן באולפן, בא שם טוב לוי לחבריו והעיר להם, אמנם בחיוך אך עם מסר ברור, משהו כמו "חבר'ה... לא צריך כל הזמן להתבדח... אפשר גם לענות בקיצור ולעניין" ולי הוא הוסיף ואמר "שאלת מאיפה נוצר המפגש הזה... אז נתנו לך תשובות ארוכות ומשעשעות, אבל לא אמרנו את הדבר הכי פשוט: אפרים ואלון הופיעו עם יצחק קלפטר במופע "נפגשנו", שלמה יידוב ואני הופענו עם קלפטר ב"צליל מכוון"... ועכשיו, כשקלפטר לא יכול להופיע, החלטנו לאחד כוחות".
 |
| שמי באולפן גל"צ. צילום יעל אלין קוטנר |
כזה הוא שם טוב לוי. רציני. לא מתלוצץ. מאד מדוייק. ככה הוא ביצירה שלו, וככה בחיים. אני מכיר אותו כבר 40 שנה, אמנם לא כחבר אלא כמאזין, מעריץ, לעתים קצת יותר מקרוב כמראיין... והוא תמיד נראה לי נורא מרוכז בעניין עצמו, במוזיקה, ואף פעם לא בעצמו. לא נתפס מתגלגל מצחוק, גם כשעבד עם חבר'ה מאד מצחיקים כמו אריק איינשטיין, מעולם לא צוטט מדבר שטויות, שערוריות לא נקשרו בשמו, והוא מצליח להתחמק בעקביות מכל הנונסנס הרכילותי והיחצ"ני של השו-ביז.
יותר מארבעים שנה במקצוע, ושם טוב לוי מצליח להשאר טהור: הוא מוזיקאי. אך ורק מוזיקאי. סליחה על הקלישאה אבל הוא באמת נחבא אל הכלים, תרתי משמע. עושה את העבודה שלו הכי טוב שאפשר. לפעמים כמוזיקאי של מוזיקאים שרק מעטים מכירים בגדולתו, לעתים כיוצר ומעבד ומפיק ששותף ללהיטים גדולים שכולם מכירים... אך לא תמיד מזהים עם שמו בגלל הצניעות האמיתית שלו.
מתחילת דרכו בשנות השבעים הוא לא הסתפק בהלחנת להיטים גדולים אלא פעל במגוון גדול של סגנונות. עשה המון, ותמיד עם דחף להשתפר, להתקדם, להמציא משהו שעוד לא היה. וכך הוא היה אחד הגורמים העיקריים בהרחבת גבולות המוזיקה הישראלית ופתיחתה לפיוז'ן מקורי של ג'אז, מוזיקה קלסית, רוק מתקדם, מוזיקה אתנית ומזרח אירופאית, שירי משוררים מורכבים וקטעים אינסטרומנטליים... מ"קצת אחרת" עם שלמה גרוניך ושלמה יידוב (1975), דרך אלבום הבכורה המהפכני שלו "מצב רוח" (1976) ו"ששת" (1977) ועד "צליל מכוון" (1979), שם טוב לוי היה אחד המוזיקאים הישראלים הכי מהפכנים ורבי השראה בעשור המעצב ההוא והוא ממשיך מאז ליצור גם "מוזיקה פופולרית" איכותית, לא רק עם אריק איינשטיין (איתו היה שותף לשבעה אלבומים, יותר מכל מוזיקאי אחר) ועשרות זמרות וזמרים נוספים, ביניהם עופרה חזה, אסתר עופרים, רבקה זוהר וגם מי שהיה בן משפחתו שנים אחדות, שלמה גרוניך (השניים היו נשואים בשנות השמונים לאחיות נירית וצפנת ירון). הוא גם יוצר מוזיקה לסרטים ("הקיץ של אביה") ותכניות טלויזיה ("עמוד האש") וממשיך עד היום ללכת בסגנונות שונים במקביל, עם הרביעיה הוא חוזר ללהיטים ישנים, עם "אנסמבל שם טוב לוי" לשילוב ג'אז, קלסי ואתני וגם מגיע לפיוטים ולשירי אבן עזרא ויהודה הלוי.
עכשיו, כשיוצא אוסף של שלושה דיסקים מיצירותיו תחת הכותרת "המיטב", אי אפשר שלא להתפעם מהעושר של יצירתו. דיסק אחד מהשלושה מוקדש לקטעים אינסטרומנטליים בתוך פסקולים שונים, ושני דיסקים עמוסים בלהיטיו הגדולים. ביניהם "שיר אחרי מלחמה", "דון קישוט", "שירי סוף הדרך", "הנסיך הקטן", "לו באת", "קטע שמי", "יכול להיות שזה נגמר", "טווס הזהב", "שובי לביתך", "בלילות הסתיו", "הידעת את הדרך", "באה המוזיקה" ועוד רבים מופיעים באוסף החדש, ואלה הם רק שירים שהוא גם מבצע. כאמור, יש לו עוד עשרות שהלחין, עיבד והפיק לאחרים.
שמי נולד ב1950, ברחובות, למשפחה ממוצא בולגרי. בילדותו שמע מוסיקה קלאסית, תימנית ובלקנית וכבר בגיל ארבע ניגן בכלים שונים. כשהיה בן 13 התחיל ללמוד לנגן בחליל ונחשב לכישרון מבטיח בתחום הקלאסי. ניגן בתזמורת הסימפונית של הגדנ"ע, ובקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית. בתיכון החל להתעניין גם בג'אז ורוק ובצבא שרת כחלילן ב"להקת פיקוד המרכז". עם שחרורו מהצבא, למד קומפוזיציה וחליל באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ניגן בהפקות שונות והחל גם מלחין בהיסוס רב. הוא נחשב לאחד המוזיקאים הצעירים המבטיחים ביותר של התקופה, ואז, לפני ארבעים שנה בדיוק, התגלה על ידי אריק איינשטיין. ב1972, באלבומו של איינשטיין "יסמין" הופיעו לחניו של לוי ל"שיר אחרי מלחמה" ול"דון קישוט" (שכתב אריק איינשטיין) ולצידם עיבודים לשירים נוספים. זו היתה ההתחלה ותוך זמן קצר הפך לוי לחלילן הכי מבוקש בהקלטות בארץ, בכל התחומים והסגנונות, וגם למלחין ומעבד מאד מבוקש.
 |
| צילום ג'רר אלון |
ב2005 הוענק לו פרס "אקו"ם" על מפעל חיים למלחין. מנימוקי השופטים:
שם טוב לוי הוא מלחין, שרמת הדיוק בהלחנה שלו מפתיעה ומפעימה כאחד. ליבו לא נגרר אחר אופנות ואחר מוזיקה משתלחת ורגעית. משנות השבעים ואילך יצר שם טוב לוי, רצף עשיר ופורה של יצירה, שהמאפיין המרכזי שלו הוא הלחנה מורכבת, אך עם זאת ישירה, המדברת אל תוך הלב ומרגשת".
נדמה לי שלא פחות אופייניים להבנת גדולתו הם הדברים שכתב אריק איינשטיין בחוברת האוסף החדש. איינשטיין מספר על המפגש ביניהם ועל היסוסיו של שמי להיות המעבד של השירים... "כמובן שהוא טעה" כותב איינשטיין ומוסיף "שמי הוא בעיני אחד המוזיקאים הטובים ביותר בארץ... הוא התגלה גם כזמר סולן בעל גוון קול ייחודי...". את ההמלצה הוא חותם ב: "אוהב ומעריך אותך מאוד מאוד".
את הג'אם עם "הרביעיה" נעלה לכאן בקרוב. בינתיים נעבור בשידור ישיר אל הצד היותר ג'אזי-אתני של שמי...
|
|
