יום שלישי, 5 באפריל 2016

שבא לבכות





קשה להאמין ש"ארמונות עשן", האלבום החדש של מארינה מקסימיליאן הוא בסך הכל השני שלה (הראשון STEP INTO MY WORLD   יצא ב2014) ועוד יותר מפתיע להיזכר בכך שהיא מאד צעירה, רק בת 28... שכן הנוכחות שלה במוסיקה הישראלית כל כך גדולה ומרשימה, מאז התגלתה ב"כוכב נולד" ב2007 נדמה כאילו היא היתה פה תמיד, ובכל גלגול שלה היא חדשה וטריה ושונה. פעם היא טראנס ודאנס והתפרצות אנרגיה באנגלית, ופעם היא שקטה ומופנמת ושרה לאה גולדברג או מאיר אריאל, בעברית כמובן. היא עושה לעתים מוסיקה אבנגרדית נסיונית, ולפעמים פופ קליט... תמיד היא מלאת נשמה ונורא מוסיקלית, ובכל זאת היא תמיד אחרת.
הציפיות לקראת האלבום שני, שלי לפחות, היו עצומות. איזו מין מארינה זו תהיה הפעם? התשובה היא שהיא הכי היא, הכי אישית וקרובה, פשוט נפלאה. אין לי מילה אחרת. "ארמונות עשן" הוא יצירת מופת, אוסף שירים מאד אינטימיים שמארינה כתבה והלחינה ברבגוניות הבלתי נגמרת שלה, ובהפקה ועיבוד של בן זוגה גיא ומנטש ושל בן זוגו לצד יהל דורון. הגישה רכה וחמה כשהתפרצויות האנרגיה מרגשות במיוחד בגלל שהן באות על מצע נעים. גם בפלייבקים, גם בשירה.
מבחינת "הסיפור" המוביל את הטכסטים האלבום נע בין "1990", השיר הראשון שיצא מתוכו ומדבר על העבר, ובין "שיר פשוט" ו"ימים חדשים בפתח" שמדברים על ההווה, על החיים כאן ועכשיו, ועל התקוות לעתיד.
"1990" מרגש במיוחד כיוון שהוא מספר על הילדה העולה החדשה מאוקריינה, שהגיעה בגיל שלוש לעולם חדש ושונה ומין הסתם גם מפחיד. נזכרת במילים ברוסית, מתגעגעת מאד, אבל גם יודעת ש"אין לאן לחזור, ולא כדאי לברוח, קחי ת'זמן לחשוב, להמציא לך מנוח, למצוא שפה ולא לשכוח, לעשות לך כיף בכוח, תמונות שחור-לבן קמו לתחייה במקום אחר..."


למי שלא היה מעולם "עולה חדש" נדמה לי שקשה להבין עד כמה המשבר גדול, עד כמה תהיה לנצח קרוע בין העולמות. גם אם הגעת בגיל צעיר מאד, גם כשטוב לך במולדת החדשה, גם כשאתה מוקף באהבה ואפילו מצליח במה שאתה עושה. לא במקרה בחרה מארינה להקליט בעבר את "עמוק בטל" של לאה גולדברג שעסקה רבות ב"שתי המולדות" (וקצת חבל לי שהשיר הזה לא הגיע לאלבום הזה) או, בדואט באלבום של יהודה עדר את "שדות גולדברג" המשיב ל"את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. זהו הסיפור: הרצון להשתלב, להיות חלק מהישראליות, למצוא בית. מארינה הצליחה בענק לעשות את זה. כנראה גם בחיים האישיים (ומזל טוב על הילדה החדשה) ולבטח במוסיקה. "מה נשאר מהילדה העצובה הזאת? העצובה – שמחה הזאת, מה נשאר מהילדה הזאת? הכל, הקול" (מתוך "שיר פשוט") ואני מאמין לה שהיא מאמינה, או לפחות מקווה ל"ימים חדשים בפתח, יש תחושה של תיכף, יגיע משהו טוב..." ("ימים חדשים בפתח")
וכל זה לפני שדיברנו על המוסיקה. הטכסטים שמתעקשים לומר משהו אמיתי על החיים, והכמיהה ליצור "שיר פשוט" היו יכולים בקלות להביא למוסיקת מתקתקה. וזה לא ככה. בעזרת שותפיה להפקה והנגנים הנפלאים הצליל מלא ועשיר אך לא  קיטשי, ולא בומבסטי מדי. בדיוק במידה: זה נשמע עכשווי ונכון למוסיקה הפופולרית של ימינו, מבלי ליפול לקלישאות.


הבחירה של מארינה ללכת בגישה מאופקת ופשוטה, מרשימה במיוחד לאחר ההצלחה הגדולה של אלבומה הקודם, שהיה לגמרי שונה ברוחו ובשפתו. כלומר היא הצליח בפופ-דאנס באנגלית, והיתה, אולי, יכולה להמשיך ולנסות באותו כיוון. אני שמח שהיא בחרה להציג הפעם צד אחר, מכיוון שככה היא חודרת הרבה יותר עמוק ללב.

מארינה היא באמת משהו יוצא דופן. פצצת כשרון ייחודית מהסוג הנדיר שמתגלה פעם בהמון זמן. מוזיקאית מגוונת ומפתיעה וזמרת גדולה בעלת נוכחות כובשת בטירוף. היא לא מוכנה להיות מקוטלגת לשום סגנון, משלבת השפעות מתחומי מוסיקה שונים לאמירה אישית ועצמאית. פרפורמרית מרגשת: כשהיא על הבמה, עם כל המוזיקליות והאנרגיה וההומור, או כשהיא לגמרי מביטה פנימה, היא תמיד חד פעמית.


יום שבת, 27 בפברואר 2016

מפגשי מוסיקה מהסוג הקוטנרי



אלה ההופעות המתוכננות שלי לזמן הקרוב

יום שני 29.2.2016: מפגש מיוחד עם אהוד בנאי
במשכן למוסיקה ואמנויות רעננה

אהוד בנאי בצילום רויטל טופיול
פרטים נוספים וכרטיסים כאן:
אהוד בנאי במפגש אינטימי במשכן למוסיקה ואומנויות רעננה


יום שלישי 1.3.2016: "מסע הקסם המסתורי"
סיפור להקת "החיפושיות" במוזיאון ארץ ישראל


פרטים נוספים וכרטיסים כאן:
במסגרת "קתדרה" במוזיאון ארץ ישראל: THE BEATLES וישראל...


יום חמישי 3.3.16: "בדרך לרוק הישראלי" - שנות ה60 וה70
במרכז הקהילתי בנימינה - גבעת עדה


פרטים נוספים וכרטיסים כאן:
השמועות אומרות שזה סולד אאוט... אבל בכל זאת מקום שכדאי להכיר


יום ששי 4.3.16: אריק איינשטיין "שר בשבילך" במיוחד ליום האשה
קיבוץ רביבים


30 שנות אולארצ'יק

ילד לא מזדקן
בשבועות האחרונים שומעים ברדיו לא מעט את שיתוף הפעולה המדליק בין אלון אולארצ'יק ובין צמד הראפרים "קפה שחור חזק". הם שרים ביחד "בתוך עינייך", גרסה חדשה ומעודכנת לשיר הקסום של אולארצ'יק "בעינייך". הצלחת השיר, המקדם את אלבום האוסף החדש "המיטב", היא כמובן משמחת לכל אוהבי אולארצ'יק שהחתום מעלה הוא אחד מהם, אבל בשבילי יש בה גם משהו קצת מעציב: אני מאד מאד מאד מתרגש, גם אחרי עשרים שנה, מהגרסה המקורית של השיר שהופיעה באלבום "בואי נגיד שאני שלך" ואולי לא זכתה אף פעם לתשומת הלב שהגיעה לה. חבל לי שהגרסה המקורית הפיטר גבריאלית ברוחה תישכח בגלל הגרסה העכשווית שהיא בהחלט שווה כשלעצמה.
"תגיד לי איך אתה מרגיש" קרא אולארצ'יק לאלבום אחר שלו, אז הנה אני לוקח את ההוראה הזו אישית: אני מרגיש שהאוסף החדש, הכפול, הוא נפלא על כל 35 השירים שבו. להיטים ושירים טובים אחד אחד. אבל אני מרגיש גם שאי אפשר "לסכם את פועלו" של אולארצ'יק באוסף  אחד, מקיף ככל שיהיה. ביצירה שלו הוא היה (ועודנו) תמיד מאד מגוון ומעניין, נזרק לכל מיני סגנונות וטעמים, מצחיק ועצוב ושובב ורומנטי בבת אחת, ממזרחי ועד ג'אז, מנעימות ארצישראליות ועד רוק, ויוצר שילובים של הכל ביחד... בכל אחד מעשרת האלבומים שהוציא מאז 1985 יש הרבה יותר מאשר "להיטים". תמיד יש בהם ערך מוסף שלא צועק את עצמו. צנוע ונחבא אל הכלים. כמו האיש שמאחוריהם.
כבר מתחילת הדרך, עת השתחרר מלהקת הנח"ל ועוד לפני שהצטרף ל"כוורת", אולארצ'יק הוכיח שהוא נפש חופשייה שקשה לכלוא בהגדרות סגנוניות. הוא הוציא תקליטון מטורף עם אפרים שמיר בצמד בשם "נו אז מה", ניגן בלהקת הג'אז "הפלטינה", עבד עם דני סנדרסון על יצירת הרוק הערבי "התמנון האיטר" והמשיך להיות יד ימינו העיקרית של סנדרסון ב"כוורת", גם כשותף בחלק מהלחנים וגם, פה ושם, במילים. את "ילד מזדקן" הוא כתב.
מאז הוא גם כתב והלחין (לעצמו ולאחרים) את "בא לשכונה בחור חדש", "היא הולכת בדרכים", "שני חלקים בתוך בשלם", בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי", "שעשועי כאילו", "כל הליל אני בגנך", "כל דבר קט", "בואי נגיד שאני שלך", בואי נתחבק", "נערה במשקפיים", "ילדה", "ארץ מלח" וזהו רק חלק קטן מהרשימה. הפיק אלבומים לאתי אנקרי, טיפקס, גידי גוב, אפרים שמיר, מיטל טרבלסי... ועוד ועוד, הצגות, סרטים, פרסומות, מה לא...

אלון אולארצ'יק הוא גאון מוסיקלי (לא פחות!) שמגיש את המוסיקה במין נונשלנטיות לא מחייבת (בעיקר בדרך בה הוא שר), כאילו זה בא לו בקלות. "המיטב", לכן, הוא אוסף נהדר כתמצית, אבל למי שנדלק כדאי ומומלץ להיכנס לחקר האולארצ'יקיות לעומק. באלבומים שלו, ובהופעות שלו לבד ועם חברים שונים, שהם תמיד חדשות ושונות. בששי הקרוב, למשל, הוא מופיע ב"זאפה הרצליה" ומארח את יוני רכטר ואסתר רדא. בהמשך הסיבוב יתארחו ברי סחרוף, אמיר דדון, ארקדי דוכין ודודו טסה.

זה בטוח יהיה מיוחד, כי להיות מיוחד זה הרגיל שלו. מאז "אלון אולארצ'יק", הסולו הראשון שהוציא ב1985, אולארצ'יק לא רק כותב ומלחין שירים חדשים, אלא גם מחדש כל הזמן את שיריו המוכרים. בהופעות חיות עם "כוורת" ועם "דני גידי וחברים" (דני סנדרסון , מזי כהן , גידי גוב , אפרים שמיר),"נפגשנו" (יצחק קלפטר ואפרים שמיר), "הרביעייה" ( שם טוב לוי, שלמה יידוב ואפרים שמיר), במופעים אקוסטיים ובגרסאות ג'אז. בקיצור מוזיקאי חסר גבולות במובן הכי מדליק. 

יום שני, 11 בינואר 2016

אם כבר למות


דוקטור התחכמות הוא בהחלט ידע למות
המשפט הזה, של מאיר אריאל ז"ל, נשמע לי מאד מתאים ליציאה המפתיעה של בואי מהעולם זה. עם כל העצב והכאב הכמעט אישי של פרידה מאומן גדול שאהבתי, בכל זאת, אני מנחם את עצמי, הוא פרש בשיא. שני אלבומיו האחרונים, "היום הבא"  שיצא לפני שלוש שנים ו"כוכב שחור" שיצא בשבוע שעבר ביום הולדתו ה-69, הם יצירות מופת של יוצר חזק, מורכב, עמוק, שאינו מסתיר את גילו, אך נשאר גם צעיר ורענן מהבחינה של חיפוש דרך חדשה. זה אינו דבר מובן מאליו כשמדובר באמן מבוגר שכבר הספיק לעשות כל כך הרבה דברים נפלאים בכמעט חמישים שנות יצירה. הוא לא הספיק להחלש ולהזדקן ולהפוך ללא רלוונטי. הוא היה מצויין עד הרגע האחרון. "BLACKSTAR" הוא אלבום קודר ומאתגר של פרידה. של מוות. עכשיו, כשזו המציאות, מתבררת עוד יותר משמעות האווירה באלבום הזה. מובן גם יותר פרץ היצירתיות האדיר שעבר על בואי בשלוש השנים האחרונות, אחרי עשור שלם שלא הקליט חומרים חדשים. הוא יצר שני אלבומים מדהימים ועוד אלבום נוסף של בונוסים שיצא כחלק ב' של "THE NEXT DAY". אם כבר למות... אז רק ככה.

ובעצם לרובנו, למעט אנשים קרובים אליו באמת, דיויד בואי לא מת. היצירה שלו חייה וקיימת, ובוודאי עוד תמשיך לנבוע בשנים הקרובות. הוא עשה המון, מאז אלבומו הראשון ב1967 הוא הוציא ארבעים אלבומים שכוללים עשרות יצירות מופת. הוא היה תמיד איש של שינויים ויצירתיות בלתי נגמרת. מוסיקאי גאון  שבאמת המציא את עצמו מחדש עשרות פעמים כדי להתחמק מהשפעת הגיל והוותק על העשייה. מהפכן שלא הפסיק לחפש צליל חדש ומראה חדש, גם כשהחיפוש הזה מוביל אותו למחוזות פחות פופולריים. אחרי שנים שהוא היה חייזר, האיש שפל מכוכב אחר, דמות דו מינית נוצצת, רובוט הירואיני לבן, זמר נשמה שחור ועוד כל מיני מסכות שלבש על עצמו... הוא הגיע לעשור הששי בחייו, אחרי שכמעט מת מאירוע לב, כשהוא שונה, רגוע, פחות מתעסק בתדמיות. השיר שהחזיר אותו "WHERE ARE WE NOW" הוא שיר שחודר לנשמה, נשמע מאד אישי ואמיתי ומכמיר לב כשהוא שואל את עצמו ואת בני דורו, "היכן אנחנו עכשיו". עם קליפ מאד מוזר שמלווה אותו, המציג מין צילום מעוות ולא מחמיא של בואי, הוא נראה כמו שהוא נשמע, אמן מבוגר שאינו מסתיר את גילו, אינו מנסה למכור תדמית צעירה אלא נראה COOL גם כשהוא ללא מסכות. לא חייזר ולא רובוט ולא דמות מומצאת. פשוט אנושי. כזה היה דיויד בואי של השנים האחרונות. אמן בעל אמירה אמנותית נועזת ומרגשת על "המצב", בלי לעשות הנחות למאזינים. בתקופת הזפזופ חסר הסבלנות בה אנחנו חיים הוא דורש קצת יותר הקשבה, לא מתמסר בקלות, לא מתחנף. מביט על עצמו ועל העולם, ורואה הרבה קושי וכאב ואימה. מדבר על "היום הבא" שכבר נמצא פה. מציג את המציאות בה אנחנו חיים לא כמשקיף מהצד כפי שעשה לא מעט פעמים בעבר, אלא כמישהו שלוקח הכל ללב ולא מוכן לוותר. הוא נראה עצוב, עייף , קודר, מפוחד מהאלימות והרוע שמסביבו, אך כששומעים את קולו ואת האנרגיה שבתוך המוזיקה שלו, הוא גם מעורר תקווה. האהבה והאור שבמוזיקה שלו מנצחים את החושך והאימה שמסביב עד שהבין, כנראה, שהקרב אבוד.
 

יום שני, 30 בנובמבר 2015

להיות גלעד כהנא


מאז "האלבום הלבן" של הביטלס (1968), או, להבדיל, "סנדניסטה" של "הקלאש" (1980) מנצלים לא מעטים מיוצרי הרוק את הפורמט המורחב, של אלבום כפול או משולש, כדי לומר משהו אמנותי מיוחד. לא סתם כמות גדולה מאד של שירים, אלא יצירה שיש לצירוף בין השירים בה משמעות שהיא מעבר לשירים הבודדים. מין סיכום ביניים של התקופה בעיני היוצר, ולעתים גם של העולם שמסביבו.



"אפריקה שלי", האלבום החדש של גלעד כהנא נמשך 47 דקות ונכנס בקלות לסידי בודד. אבל גרסת הויניל היא כפולה, והעובדה שיש בו לא פחות מ17 קטעים , חלקם קצרים, יוצרת תחושה שמדובר באלבום שיש בו אמירה כללית. פעם קראו לזה "אלבום קונספט". כלומר, כדי לחוות אותו במלוא עוצמתו כדאי לא להסתפק בסינגלים שמושמעים ברדיו (השיר "אפריקה שלי" הוא אחד הכי מושמעים בזמן האחרון) ובקליפים שרצים ברשת, אלא לשמוע אוו מההתחלה עד הסוף ברצף, רצוי בנסיעה במכונית לכיוון צפון.
הקונספט ב"אפריקה שלי" הוא זיפזופ בראשו היצירתי, ההזוי וחסר הגבולות של כהנא. יותר מאשר בעבר, למרות שגם באלבומיו הקודמים היו לכיוון זה סימנים, כאן זה כבר עד הסוף: הוא אינו מחוייב לשום סגנון מוסיקלי, למבנה השירים, לנושאים שלהם, למשתתפים בהם. יש ב"אפריקה שלי" ערב רב של צבעים וטעמים, קפיצות בין העולם שבפנים לזה שבחוץ, המון משתתפים, בלאגן כמו בחיים. וזה בעיני נפלא. מרגש יותר מאשר שיר אחד או שניים או אפילו עשרה טובים. זה אלבום מאד מעניין ומעורר מחשבה. וגם כיפי ויפה. למי שעדיין לא וויתר על קונספט האלבום ועל אלבום הקונספט גם בימי אמפי3 אלה.


הגישה של לא-אכפת-לי-מה-יאמרו-אני-עושה-את-מה-שבא-לי אפיינה את כהנא מתחילת דרכו. אולי מפני שהוא, וחברו יאיר קז, התחילו את הקריירה במופע סטנדאפ נונסנס בשם "בוב קורדרוי מת". כשהקימו להקה קראו לה "בנות יפתח" ולאחר מכן "ג'ירפות" ואלבומם הראשון, ב1999, "משוחח עם כסא", הוכיח שכהנא וחבריו אינם שואפים "לעשות פופ" רגיל, לדוגמא בשיר מתוך האלבום: "רמי מואשם בהחזקת סמים קלים".

מאז שנת 2000 כהנא פועל בהרבה זירות במקביל. כסולן בעברית (באלבום "שכחתי איך לאכול"),באנגלית ("THE PROMISE LANDING") וגם מוסיקאי של אמביאנט אינסטרומנטלי ("360"). כמנהיג "ג'ירפות" (האלבומים "גג", "אין כניסה לפילים", "צריך סגור הכל"), המון מפגשים עם מוסיקאים אחרים, ביניהם עם חיים לרוז בשיר מחאה נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט, "גוג", עם נינט ואורחים נוספים בשני אלבומים בהרכב THE WALKING MAN" ", עם תמיר מוסקט בהרכב "לא כוחות", הוא גם כותב שירים לאחרים (רונית שחר, יוני בלוך, "הדג נחש", אביתר בנאי, ארקדי דוכין) ומוציא ספרים כסופר ומשורר ( "תכנון להתאוששות מאסון", "מנוף מצביע אל הים","פיסוק של נעלמים")  ולאחרונה גם כשחקן קולנוע ("סיפור על אהבה וחושך" שביימה טלי פורטמן על פי סיפרו של עמוס עוז). הוא, כמו שהבנת מהרמז הדק, בן אדם מאד יצירתי ומאד עסוק... ותוך כדי הוא גם בעל משפחה... נראה לי שדווקא בגלל הסעיף האחרון בפעילותו הכל כך אינטנסיבית, הוא אחד שעושה את זה (את השירים, את המוסיקה, את אין ספור ההופעות ) לא רק לשם שעשוע וכיף, אלא כדי להשפיע על החברה שלנו. אפריקה זה כאן.