יום שני, 22 באוגוסט 2016

במגאזין "זאפה" כתבתי על "תמוז". הנה הפייל המלא... לאספנים בלבד...

מגאזין "זאפה" לקראת האיחוד ההיסטורי
אגדת "תמוז"
נפתח במשהו אישי. ההופעה של להקת "תמוז", לפני ארבעים שנה, היא הסיבה שאני כותב כאן את המאמר הזה. היא הסיבה שאני "במקצוע" כל כך הרבה זמן. ראיתי מאז מאות הופעות, חלקן פנטסטיות, חלקן של גדולי הפרפורמרים בעולם... אבל לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ההיא ב"צוותא" בתל אביב... את האולם הקטנטן והדחוס שנראה ענקי... את חמשת החברים שעלו לבמה כשהאולם עדיין בחושך... אריאל זילבר שהתיישב ליד הקלידים והתחיל לנגן שני תווים שוב ושוב ושוב.... ויהודה עדר שהצטרף עם הגיטרה החשמלית... ואיתן גדרון בבס ומאיר ישראל בתופים ואז שלום חנוך עם האקוסטית מתחיל לשיר....היא... באה השמש...  וזה סימן שכבר מאוחר, היא... באה השמש, כבר לא אתמול ועוד לא מחר.....איזו צמרמורת... איזו התרגשות.... .... מה שיותר עמוק יותר כחול... מה שיותר עמוק יותר כחול...התפוצצות של אהבה מהבמה לקהל ולהפך..... ההתחלה קצת מהוססת... אנחנו הרי לא רגילים לעמוד בהופעות ובטח לא לרקוד... אפילו בהופעות של "כוורת", בשיא ההתלהבות, רק מחאנו כפיים... אבל אצל "תמוז" זה אחרת.... אחרי כמה דקות הקרח נשבר והקהל כולו בעניין... נסחף באנרגיות שאי אפשר להמשיך לשבת מולן.... כולם על הרגליים... קופצים... מוחאים כפיים... צורחים באושר... עונים לשלום.... הו הו הו-הו-הו הו הו הו הו הו... סוף עונת התפוזים.... איזה יופי... איזה כיף... איזו תמימות. הרבה לפני שהמוסיקה הישראלית למדה מה זה שיווק ומיסחור ופוזה...

מאז עברו ארבעים שנה, ו"תמוז" שממש לא זכתה בהצלחה מסחרית בזמן אמת (היא מכרה כ500 עותקים של אלבומה) הפכה לקלסיקה ישראלית. ההשפעה שלה על המוסיקה שנוצרה בארץ מאז היא עצומה, וגם עם מעולם לא קיבלה את תשומת הלב והאהבה שהיתה ראוייה לה, ביחד עם "כוורת", להקת "תמוז" היא הלהקה החשובה ביותר במהפכה המוסיקלית של שנות השבעים. עכשיו, לקראת האיחוד המתקרב, ניזכר קצת במה היה שם באמת.


שלום חנוך היה בסוף 1973 בן 27. עם תיק עבודות שכלל עשרות שירים שהפכו להיטי ענק לאריק איינשטיין ולאחרים, השתתפות בארבעה אלבומים (של איינשטיין ושל "השלושרים") והוצאת אלבום סולו ראשון "SHALOM" בלונדון, באנגלית... ובכל זאת כשהוא חזר ארצה בזמן מלחמת יום כיפור, נדמה שהיה צריך להתחיל את הכל מחדש, לבנות את מקומו כאילו לא היה כאן מעולם.
גם אריאל זילבר, המבוגר משלום בשלוש שנים, כבר היה מוסיקאי פעיל. מאז 1967 הוא שר ובעיקר הלחין שירים, בעיקר לשירים בצרפתית ואנגלית, ובעיקר לאמנים בחו"ל. האגדה מספרת שברכה צפירה ז"ל, אמו של אריאל, אפילו פגשה את רינגו סטאר והציעה לו להשתמש בלחנים של זילבר לביטלס. היא נענתה בנימוס בשלילה. לעומת זאת "הגשש החיוור", סילבי וורטן, ליאור ייני ועוד רבים הקליטו מלחניו של זילבר, וגם הוא כזמר זכה בתשומת לב מסויימת עם "בטי בם" ו"MOVIE INSTEAD" אך עדיין לא "פרץ בגדול".



בתחילת 1974 גר שלום חנוך בבית כפרי בפתח תקווה. הוא כתב שירים חדשים כמו "לא יכול לישון עכשיו" ו"פנס הרחוב", הופיע עם אריק איינשטיין ו"הצ'רצ'ילים החדשים" וחיפש הרכב משלו. בין השאר בחן הצעה להופיע בצמד עם שלמה גרוניך, ושיתף פעולה גם עם מתי כספי שעיבד את לחנו של שלום ל"וידוי" (מ' אלכסנדר פן) בביצוע של מירי אלוני.

כספי פנה אליו בהצעה להקים סופרגרופ (בארץ קראו לזה "להקת צמרת") בנוסח "קרוסבי סטילס נש ויאנג", עם שלום חנוך, אריאל זילבר ודני ליטני. הארבעה נפגשו פעמים אחדות וניסו לעבוד ביחד על שירים, כשהראשון בהם הוא לחנו של מתי כספי ל"ביום מסה" של טבנקין. אך לא מצאו שפה משותפת ורק המפגש בין שלום חנוך לאריאל זילבר החזיק מעמד.  אולי גם בגלל שהיו ספקנים באותה תקופה לגבי יכולתם להצליח כסולנים...
אריאל אהב את קולו הגבוה ואת עדינות שיריו של שלום והיה מוכן להסתפק בתפקיד הפסנתרן המלווה שלו. שלום לא כל כך התלהב משיריו של אריאל שנשמעו לו כמו בדיחות, אך דווקא הוא הציע לאריאל להיות יותר מסתם מלווה ולהקים להקה ביחד. עם המפגש ביניהם הלחינו השניים ביחד שיר שמאיר אריאל כתב כשגר בארצות הברית והתגעגע לקיבוץ: "סוף עונת התפוזים". השניים קיצרו כמה בתים קשים במיוחד בטכסט של אריאל ו"סוף עונת התפוזים", הלחן המשותף היחיד של זילבר וחנוך, הפך לשיר המזוהה ביותר של "תמוז".

שיתוף הפעולה בין חנוך וזילבר התנהל בעצלתיים, במפגשים מקריים ולא מסודרים. אריק איינשטיין שתמך בשלום מתחילת דרכו החליט לזרז את העניינים והציע לשניים להיות החימום במופע שלו "סע לאט" בו הופיע בליווי "הצ'רצ'ילים החדשים".
שלום ואריאל חשו שלמשימה כזו ליווי גיטרה ופסנתר אינו מספיק וצרפו אליהם את אדם זיידל, גיטריסט אמריקני שניגן תפקידי בס בגיטרה וידע גם לנגן בחליל, עמי טרייבטש מתופף "הצ'רצ'ילים" ונעם (זייד) הלוי, אחיה של אסתר עופרים, בכלי הקשה.
ההרכב הקדום הזה של "תמוז" הקליט בהפקת שמוליק בורנשטיין גרסות ראשונות ל"לא יכול לישון עכשיו" ו"סוף עונת התפוזים" אך ההקלטות נגנזו במחסני חברת התקליטים "ליטראטון". "תמוז" בהרכבה זה (ללא נעם הלוי) הופיע גם בתכנית הטלויזיה של אריק איינשטיין "סע לאט" וביצעו בה את "לא יכול לישון עכשיו" ואת "הולך בטל".
תוך הופעות "סע לאט" התגבש ההרכב המוכר של "תמוז". המתופף עמי טרייבטש חלה לאחר הופעות אחדות ונאלץ לעזוב את ההפקה. במקומו הוזעק מאיר ישראל, מ"עוזי והסגנונות" ולהקות קצב נוספות, שהפך למתופף הלהקה, ולמעשה למקצוען היחיד בין חבריה. כשהחליטו להחליף את אדם זיידל המיע זיחבר לצרף ללהקה בסיסט יוצא להקת הנח"ל, איתן גדרון, שהביא איתו חבר נוסף מלהקת הנח"ל, יהודה עדר.

צירופו של עדר ללהקה לא היה פשוט מכיוון שתקציב ההפקה של "סע לאט" לא הספיק לנגן נוסף ויהודה כמעט נשאר בחוץ. הציל את המצב גדרון, שלמרות שקיבל סכום קטן של 100 לירות להופעה, הסכים לוותר על חלק ממשכורתו לטובת יהודה. וכך, כשאיתן ויהודה מקבלים ששים לירות להופעה כל אחד, הושלם ההרכב המוכר של להקת "תמוז".           

אשר ביטנסקי ואמנון צבן התחילו לנהל את הלהקה ולדחוף אותה להפקות נוספות שלהם.
את השם הציע להם אריק איינשטיין, ובפסקול הסרט האבוד על הלהקה שצילם יקי יושע, נשמע ויכוח בין שלום חנוך וקרלה קמחי, מפיקת חברת התקליטים CBS שמנסה לשכנע את שלום לקרוא ללהקה "תקופת תמוז". שלום לא וויתר... בסרט נשמע  גם אריק איינשטיין מאחורי הקלעים במופע הבכורה ב"צוותא" אומר לחברים: "עם הלהקה הזו תשיגו הרבה זיונים..."

המופע "סע לאט" רץ ברחבי הארץ כמעט שנה. במאי 1975 שולבה ההפקה בכמה מופעים גדולים שההפיקו ביטנסקי וצבן, ובראשן "הזמן הכפרי" בהם השתתפו גם נתנאלה, שלישית "קצה השדה", ואורח מחו"ל, המוסיקאי האמריקני טים הרדין. הופעות "הזמן הכפרי", כמו רוב הופעות "סע לאט" היו הצלחה אמנותית גדולה אך למרבה ההפתעה התגלו ככישלון מסחרי, אולי בגלל ריבוי המשתתפים בהם.


"תמוז" היתה במידה רבה שילוב של צרכים. להקה שכל אחד מחבריה בא אליה מעמדה שאין לו מה להפסיד. שלום ואריאל אחרי אכזבת הניסיונות בחו"ל, מאיר עם סוף עידן להקות הקצב,  איתן ויהודה, בהזדמנות הראשונה אחרי השירות הצבאי.
"תמוז" לא היתה להקה של חברים כמו "כוורת" למשל. הם כמעט לא שיתפו זה את זה בעניינים לא-מוסיקליים וגם בדרך להופעות, בנסיעות הארוכות שמשמשות להקות בדרך כלל לטיפול קבוצתי, היו חברי "תמוז" שותקים. זה קרה לא בגלל שנאה בין החברים אלא מכיוון שהקשר ביניהם היה רק על בסיס מוסיקלי ואת החום ביניהם ביטאו בנגינה בלבד. מבחינה חברתית התחלקה הלהקה לשתי קבוצות, באחת שלום ומאיר ובשנייה אריאל יהודה ואיתן. חלוקה שיצרה עימות אמנותי מפרה אך גם ריבים וויכוחים אינסופיים בין החברים.

תוך הופעות "סע לאט" הכינו חברי "תמוז" תכנית שלמה משלהם. באמצע 1975 הם הקליט, בהפקת שמוליק בורנשטיין מחברת ההפקות "הגר" של אריק איינשטיין, שירים שיצאו בתקליטון-שדרים ראשון: "הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים" (בגרסה שונה מזו שהופיעה אח"כ בתקליטם). הכיוון המוסיקלי בהקלטות אלו שילב רוק רך עם השפעות קנטרי אמריקני, בהפקה קטנה וצנועה יחסית. את צליל הגיטרות ב"הולך בטל" הביאו איתן ויהודה מתקליט של "קפטיין ביפהרט" האמריקני ואת רוב שאר הרעיונות הגה שלום חנוך, שחיפש שילוב של צליל "ישראלי" ושל "רוקנרול". כוונתו ליצור עיבוד מורכב ל"סוף עונת התפוזים" הפכה את הגרסה הראשונה מסורבלת ומבולבלת. לא מפתיע, לכן, ששיר זה נבחר לצד השני של תקליטון-השדרים ואילו הסולו של אריאל זילבר ב"הולך בטל" נבחר להיות השיר הראשון שייצג את "תמוז" במצעדי הפזמונים, ביוני 1975. (בהוצאת המחודשת של דיסק "תמוז" צרפתי את הגרסה הראשונית הזו).

מיכאל תפוח, מנהל אולפן "טריטון", שמע את שירי "תמוז" שהוקלטו באולפנו, התלהב מהשירים אבל חשב שהם צריכים להשמע אחרת. מיכאל הציע להם להשתמש באולפן ללא הגבלת זמן, ואת שירותיו כמנהל הלהקה. הוא גם הפגיש אותם עם טכנאי ההקלטה לואי להב שחזר מארה"ב זמן קצר קודם לכן, שם עבד עם ברוס ספרינגסטין.  לואי קיבל תואר שהיה חדש במוסיקה הישראלית: "מפיק מוסיקלי". כלומר לא רק "מעבד" או "אחראי הקלטה" אלא, כמו בחו"ל, גורם מחוץ ללהקה הבונה איתה את השירים ואחראי על עיצוב הצליל הסופי.
לואי נכנס לתפקיד במלוא המרץ ושינה לחלוטין את הצליל של "תמוז". הוא הפך את השירים לארוכים וכבדים יותר, עמוסים באנרגיות רוקיות שלא נשמעו קודם לכן בתקליטים עבריים. היה לו חזון של איך צריך השיר להישמע והוא לא וויתר עד שהגיע למטרתו, גם אם הדרך לכך היתה בעבודה רבת שעות על נגינת תיבה אחת בשיר או שבוע שלם של חזרות על פתיחת שיר אחר.
לשלום חנוך צירופו של לואי עזר במימוש חלומו ליצור רוק ישראלי כבד וחזק. פחות "נחמד" מהלהקה הכי מצליחה של התקופה, "כוורת", ובלי זכר לשילוב מוסיקה והומור שסנדרסון וחבריו הביאו מהלהקה הצבאית.  שלום שאף להיות יותר ישיר ומחוספס ורצה שהקהל לא  יסתפק בישיבה מנומסת ומחיאת כפיים , אלא יהיה מעורב כל הזמן. "לשבור את הקיר הבלתי נראה בין הלהקה והקהל" כפי ששלום למד בנעוריו בשיעורי התיאטרון בבית צבי.
עם זאת, השיר הראשון של "תמוז" שהגיע לרדיו בהפקת לואי להב, בדצמבר 1975, היה דווקא שיר עדין, סטייל ג'יי ג'יי קייל ואחד הבודדים בו שרו אריאל ושלום ביחד: "פנס הרחוב".
גם "סוף עונת התפוזים" קיבל את תשומת הלב הראויה, ארבעה חודשים לאחר מכן, והפך ללהיט הגדול הראשון של "תמוז".

סוף עונת התפוזים: האלבום
בתחילת 1976 יצא התקליט "סוף עונת התפוזים", תקליטה היחיד של להקת "תמוז" ואחת מנקודות הציון החשובות בהתפתחות הרוק הישראלי המקורי. בהפקה והעריכה של לואי להב נשמע צליל התקליט מגובש ואחיד, אך למעשה לא היה זה תקליט שנוצר כיחידה אחת אלא אוסף שירים שרובם נוצרו שנים אחדות לפני כן ועובדו מחדש. רוב התקליט היה משירי שלום חנוך: קטע הפתיחה, "מה שיותר עמוק יותר כחול" שנוצר בימי "שבלול" הפך ליצירת רוק מורכבת ורבת מקצבים באורך יותר משמונה וחצי דקות, שיא חדש בתולדות הזמר העברי המוקלט. "אנ'לא יודע איך לומר לך" העדין ששלום הקליט שנתיים קודם עם "בני נוח" כשהוא שר בקול גבוה ורועד נופח ועובה לחמש וחצי דקות של רוק כבד יחסית. כך קרה גם ל"אהבה שקטה" מתקליט הסולו האנגלי של חנוך (שם נקרא PEACEFUL LOVE) שהוקצן לקטע בן שש וחצי דקות בו שלום שר-צורח בליווי גיטרות מיללות ובס-תופים חזקים, כולל סולו תופים כבד של מאיר ישראל. שני שירים של שלום היו שונים: "לא יכול לישון עכשיו" נשאר כמו שנוצר, אקוסטי ושקט, כשיהודה עדר תומך בגיטרה. ו"פנס הרחוב" שהיה יחסית רגוע. "סוף עונת התפוזים", בלחן המשותף של זילבר וחנוך עובד והוקלט מחדש ואריאל שנא כל כך את העיבוד החדש שלא הסכים לשיר בהקלטתו והשיר הפך סולו של שלום.
מלחניו של זילבר שולבו עוד שני שירים: "הולך בטל" שהיה לחן חדש למילים של מאיר אריאל (אשר הקליט את השיר בעצמו בלחן שלו שנתיים קודם לכן) ו"ככה את רצית אותי" שכתב יהונתן גפן ל"PURPLE EYES" שאריאל הלחין עבור צמד "העופרים" בשנת 1968.
אריאל לא אהב את כך שהשירים הפכו "כבדים", ואת השינוי בצליל הלהקה עם הצטרפותו של לואי להב. הוא התנגד לגישתו האמריקנית ולא רצה להיות מובל מבחינה מוסיקלית. השינוי בקולו של שלום הרגיז אותו במיוחד ומנקודת מבטו של אריאל הגיעה "תמוז" לסוף דרכה עם הקלטת התקליט. הוא איבד את האמון בלהקה ובכלל ברוב הסובבים אותו.

בעת ההקלטות נראה דווקא כאילו הכל הולך כשורה. התקליט הוקלט באולפני "טריטון" שהיו אז האולפנים הטובים ביותר בארץ, ע"י לואי להב והטכנאי הבכיר של האולפן, טומי פרידמן. בהקלטות שלום חנוך שר וניגן בגיטרה אקוסטית, אריאל זילבר שר וניגן בפסנתר חשמלי, האמונד וסינטיסייזר, יהודה עדר ניגן בגיטרה חשמלית ושר קולות, איתן גדרון ניגן בבס ושר קולות, מאיר ישראל ניגן בכלי הקשה ותופים ושר קולות. הנגנים האורחים היו מורטון קם וזאב דיקווט בסקסופונים (שאת תפקידיהם עיבדה אלונה טוראל), חיים רומנו בגיטרת ווא-ווא ב"ככה את רצית אותי" וצרויה להב, אשתו של לואי להב, בכינור.
את עטיפת התקליט עיצבה ציונה דוידוביץ' וצילם ג'ראר אלון (והוא גם צילם את כל הצילומים במאמר זה)



סוף עונת התפוזים - ההופעה
אחרי הוצאת התקליט יצאה "תמוז" לסבוב ההופעות העצמאי הראשון שלה. חבריה עבדו על חומר חדש ועל חידושים לשירים מוכרים (למשל עיבוד ל"אשת האיכר" של אריק איינשטיין ושלום חנוך) וכמו בתקליט גם בהופעות ניתנה תשומת לב מיוחדת לרמה המקצועית, שהציבה סטנדרט בהופעות רוק בארץ. טומי פרידמן ולואי להב הביאו ציוד הגברה מחו"ל והקימו את "רילז און ווילז", חברת הסאונד הראשונה בארץ שהתמחתה ברוק'נרול. ניסיונות החידוש והשיפור שערכו לואי להב וטומי פרידמן גרמו איחור קבוע בהופעות "תמוז" והסאונד, בקנה מידה עכשווי, היה די צורם אך עצם ההתייחסות הרצינית לנושא הווה חידוש, כפי שניתן ללמוד מדף ההסבר "מיכאל תפוח הפקות מור-זוהר" למתעניינים בקניית המופע של "תמוז":
  "...שלום חנוך, אריאל זילבר, מאיר ישראל, איתן גדרון ויהודה עדר שרים שירים שאהבנו כמו "מאיה", "מה שיותר כחול יותר עמוק", "הולך בטל" ושירים שנאהב עוד יותר כמו "פנס הרחוב", "אהבה שקטה", "סוף עונת התפוזים" ועוד.
בתכנית מערכת הגברה חשמלית, מקצבי רוקנ'רול, תאורה ססגונית ויחד עם זאת מוסיקה מלודית ומלים רגישות של שלום חנוך ואריאל זילבר. מפיק מוסיקלי: לואי להב. המופע מופעל ע"י צוות בן 4 עובדים: טכנאי הגברה ועוזרו, תאורן ומנהל במה. התאורה כוללת 30 מכשירים. צלילי הכלים והקולות מגיעים לקהל באמצעות מערכת הגברה מרכזית הכוללת 14 מיקרופונים. רכב נוסעים עומד לרשות הלהקה ומשאית לציוד ההגברה והתאורה..."

ברגע האחרון לפני תחילת ההופעות הוזעק אורי זוהר, כבמאי שיסע בהעמדת המופע. בסופו של דבר עבודתו של זוהר כמעט ולא הורגשה כיוון שהדגש בהופעות היה על המוסיקה וכמעט ולא היו "קטעי מעבר" אם כי שלום, בעצתו של לואי להב, גם הוסיף מעט דברי קישור.
הוא, לדוגמא, נהג לספר בהופעה שכילד חשב שכדי לקיים יחסי מין עם בחורה צריך לקפוץ עליה מלמעלה, מארון שנמצא ליד המיטה...
 שלום ואריאל שרו את כל שירי התקליט ושירים נוספים. שלום שר את "מאיה" ובלוז שהפך אחד המבוקשים ביותר בהופעותיו מאז: "תפסתי ראש על הבאר", על פי מקרה שקרה באמת לצבי שיסל ב"בר 51" בתל אביב. אריאל שר את לחניו ל"בטי בם" ו"אגדה יפנית" בביצועים שונים מאד מהמקור, ושלושת האחרים, מאיר, יהודה ואיתן, פתחו את החלק השני של המופע בקטע אינסטרומנטלי מקורי.
מפתיחה הארוכה של "מה שיותר עמוק יותר כחול" בתחילת המופע ועד הסיום האקסטטי ב"סוף עונת התפוזים" היה המופע של "תמוז" הפגנת כיף ועוצמה שלא נשמעו ולא נראו בארץ קודם לכן. אפילו ההפסקה במופע היתה מיוחדת, כשלפני החלק השני היה עולה לבמה פועל הבמה של הלהקה ושר בליווי גיטרה שיר מוזר שלו, כשהלהקה, עדיין בחושך, מצטרפת ברקע. קראו לבחור הזה רמי פורטיס והשיר שלו היה "אינקובטור"...



מתוך ביקורת אופיינית, יוסי חרסונסקי ב"מעריב" 15.1.76:
  "שלום חנוך ואריאל זילבר התבגרו בכמה שנים, מאז ששמענו את פזמוניהם הראשונים (המצויינים), וככל שהתבגרו, כך גם התקרבו יותר ויותר למוסיקת הרוק ולצורות ההבעה הפשוטות. אולם מוסיקלית, במסגרת להקת "תמוז", בשיתוף הפעולה המעיין ביניהם, הגיעו השניים להישגים של ממש, כפי שיכולנו להיווכח בערב הבכורה שלהם ובהאזנה לתקליט החדש.
  וזה מוכיח מה כוחה של התמדה במסגרת אחת. רוב הלהקות המשובחות שקמו בישראל התפרקו מהר מאד. "תמוז" היתה לפני כמה חודשים להקה מפוררת, להקה "מקרית", ואילו כיום נהפכה לקבוצה מגובשת להפליא, שכל אחד מחבריה מרגיש את רעהו, מכיר היטב את הניואנסים שלו.
  ההרמוניה ביניהם, שבלטה בהצגת הבכורה, היא נדירה באיכותה במוסיקה הקלה בישראל, ומפתיע עד כמה מוסיקאי כמו שלום חנוך שלא מזמן היה שקוע במבוכה גדולה, נהנה הנאה שלמה לנגן, לשיר, לפתוח עצמו לקהל. כך גם באשר לאריאל זילבר שבשבילו ההופעה בלהקת "תמוז" של היום היא חגיגה פרטית, והוא אינו מסתיר זאת על הבמה.
  ובזכות ההתקרבות הזו של חמשת הנגנים והמוסיקאים זה אל זה, "התרחבה" המוסיקה ולבשה מימדים חדשים. שמעתי אותם בחזרות לפני כשלושה חודשים ועתה בהופעה, וההבדלים ממש עצומים: אילתורים חדשים, אפקטים אקספרסיביים שונים כאוות נפשם, ובקיצור - פזמונים של שלוש ארבע דקות שנהפכו ליצירות רוק בזעיר אנפין. ויותר מזה, הפתיחות שלהם על הבמה, ההשתחררות מאותו חוסר ביטחון שהיה בראשית הדרך. השתחררות זו מאפשרת לשני האנשים המרכזיים בחבורה, חנוך וזילבר, לבטא את הפוטנציאל העכשווי שלהם..."

תמוז - הסוף
ברדיו, במיוחד בגלי צה"ל, התקבלו שירי "תמוז" בהתלהבות רבה  ונראה כאילו הלהקה היא ההצלחה הגדולה ביותר של הפופ הישראלי מאז "כוורת". למרות זאת, לא זכו הופעות הלהקה בהצלחה הצפוייה. אולם "צוותא" בתל אביב היה אמנם תמיד מלא, גם בחברים ומוזמנים רבים, אבל בשאר חלקי הארץ לא הצליחה הלהקה למשוך את תשומת הלב שהגיעה לה, ותוך זמן קצר התברר שמדובר בכישלון כלכלי. אווירת חוסר ההצלחה העכירה את היחסים בתוך הלהקה ובמיוחד עם אריאל שהלך והתרחק מחבריו. אל ההופעות הוא היה מגיע לבדו באוטובוס ועד מהרה הנתק ביניהם הגיע גם אל הבמה. אריאל הרגיש שחבריו ללהקה מזלזלים במוסיקה שלו ומגדירים אותה "מוסיקת חתונות", והוא עצמו לא רצה לשיר את להיטיו הגדולים כמו "שמש שמש" ו"אגדה יפנית" בטענה שאינו מזדהה עם המילים.  ההתנהגות שלו על הבמה הלכה והקצינה.  בהופעה אחת הוא עזב את הבמה ולא חזר, בהופעה אחרת סרב לנגן את "אגדה יפנית", יום אחד הוא הודיע  ליהודה ואיתן שאינו מוכן שהם ינגנו בשירים שלו ושיא הניכור היה כשהוא עלה לבמה כשעל ראשו שקית נייר חומה "כדי שלא יראו אותו" כשהוא משאיר פתח קטן לפיו.  כשזילבר הציע ללהקה שיר חדש שלו: "רוצי שמוליק" נערכה הצבעה והוחלט לא לבצע את השיר בהופעות (זה שיר שמתאים ל"כוורת" נאמר לאריאל). אריאל הפגוע הקליט את השיר בעזרתו של חיים רומנו וכש"רוצי שמוליק" הפך ללהיט ענק החליט אריאל לפרוש מ"תמוז". אנשי חברת התקליטים "CBS" ניסו לשכנע אותו לא לעשות זאת ולהשתתף בעוד תקליט של הלהקה, שיוקלט בהופעה ויתן דגש לשירים שלו: "בטי בם", "אגדה יפנית" ו"רוצי שמוליק". הם ניסו לפתות את אריאל בהבטחה שחלקו בתמלוגי התקליט יגדל, אך אריאל דווקא שמר אמונים לחבריו ולא הסכים להצעת חברת התקליטים.
אנשי CBS ניסו להקליט את הופעת "תמוז" בכל זאת, בלי ידיעתו והסכמתו של אריאל. כשהוא קלט את טומי פרידמן ולואי להב מסתובבים מאחורי הקלעים ב"צוותא" בצורה חשודה החליט "לסדר" אותם בצורה זילברית אופיינית והרס בכוונה את כל השירים בהשתוללות בלתי מרוסנת.
אחת ההקלטות החיות הגיעה לתקליט הסולו הראשון של זילבר: גרסה פרועה ומלאת איתורים ל"ככה את רצית אותי", כולל קטע מ"דלילה" של טום ג'ונס. אריאל לא אהב את הביצוע הזה, אך החליט לכלול אותו בתקליטו כנקמה פרטית בלהקה.

גם להתפרק לא היה קל. כשנערך מאזן כספי לקראת הפירוק התברר שהלהקה צברה חובות בסך 80,000 לירות (סכום גדול מאד ב1976). וכדי לשלם אותם נאלצה הלהקה להמשיך להופיע. החברים חתמו ביניהם על הסכם מיוחד ומוזר להופעות הפרידה האלה. אריאל, לדוגמא, דרש וקיבל סעיף שמתיר לו לא לנגן את "אגדה יפנית". מאיר ישראל, בתגובה, דרש אישור בכתב לכך שהוא לא יצטרך לנגן סולו תופים ב"אהבה שקטה"...
קשה היה כמובן להמשיך להופיע באווירה כזו, אך למרבה ההפתעה דווקא החודשים האחרונים של "תמוז", כשכבר היה ברור שהלהקה מתפרקת, היו הצלחה מסחרית גדולה. כל ההופעות היו מלאות, ונראה כאילו סוף סוף מצליחה "תמוז" להמריא. זה כמובן כבר לא עזר, איתן גדרון ויהודה עדר כבר תכננו לימודים בחו"ל, וגם מאיר, אריאל ושלום ידעו שלא יהיה אפשר להמשיך ביחד.
ההופעה האחרונה של "תמוז" התקיימה ביום ההולדת של יהודה עדר, ב10 ביולי 1976, באיילת השחר. זו היתה הופעה נהדרת, ובעצם, אף אחד מחברי הלהקה לא הבין מדוע "תמוז" התפרקה.



שנה לאחר מכן סיכם מאיר ישראל את סיפור ההתפרקות של הלהקה בשיר שכתב והלחין:

"תקופת תמוז".
כבר עברה שנה, וכלום לא השתנה
יש לי תכניות, קשה אותן לבנות
אריאל כבר עשה את שלו, שלום מחפש את עצמו
אני מקליט שירים, עם כל החברים
עונת התפוזים נגמרה, אך אגדת תמוז נשארה
"לא יכול לישון" אבל נרדם, הו, "בטי בם".
והלהקה, היתה לאגדה, יש קהל זוכר, מאז כל הופעה
ב"צוותא" יש יותר כסאות, בלי "תמוז" כבר אין בעיות
לכן זה לא נגמר, והתקליט נמכר...




שלום חנוך, אריאל זילבר, יהודה עדר, איתן גדרון ומאיר ישראל. כל אחד מחברי הלהקה עשה קריירה מפוארת במוסיקה הישראלית בארבעים השנים שחלפו. כל אחד מהחברים גם שיתף פעולה עם האחרים וחזר אל השירים מהימים ההם.
הלהקה התאחדה (בחיזוק משה לוי) לשלוש הופעות בשנת 1983 וחזרה בהרכבה המלא לבמה רק להופעות חלקיות, שלוש פעמים לזכרו של מאיר אריאל, פעם אחת במלוא 20 שנה לבית הספר "רימון" ולפני חודשים אחדים, בזאפה, לרגל השקת אלבוומו של יהודה עדר. עכשיו, לראשונה מאז 1983 חוזרת הלהקה לראשונה למופע מלא! יש אפילו שמועות על הקלטת שירים חדשים. רק חבל שמאיר אריאל שהיה תמיד ברקע, לא יהנה מהאיחוד הזה.

יום שני, 27 ביוני 2016

יוצאים לאור

הנה שני מוסיקאים, גיטריסטים, שכבר די הרבה זמן עושים את זה מאחורי הקלעים, ועושים את זה מצויין ומקורי... אך כמעט ללא פרסום,  נחבאים אל הכלים וזוכים לקרדיט בעיקר בברנג'ה... עכשיו הם מחליטים לצאת אל קדמת הבמה.

אפרוקליפטוס
הראשון הוא אסף איילון. כשתראו את תיק העבודות שלו לא תאמינו שהוא רק בן 43 ושלא זיהיתם מיד את שמו. הוא התחיל את פעילותו עוד בסוף שנות התשעים  כגיטריסט ומפיק באחת הלהקות הישראליות הראשונות שעשו כאן רגאיי: "שרשי אפריקה" ( (ROOTS AFRICAשהקליטה ב1997 אלבום בכורה בלונדון. אלה היו ימי השילוב בין המוסיקה האתנית והשאנטיפי עם הרוק והרגאיי ואסי הצטרף אל המוביל בתחום, מוש בן ארי. הוא הפיק מוסיקלית את שלושת אלבומיו "דרך" (2003) "מסע ומתן" (2006) ו"אנשום" (2009) והיה שותף מלא להפיכתו של בן ארי לסופרסטאר מקומי. במקביל לעבודתו עם מוש החל איילון לעבוד גם בהפקות נוספות. הוא הקים אולפן משלו ("אפרוקליפטוס"), חי עם משפחתו ברמת הגולן ו... עובד בכל הארץ. עם עלמה זהר, הפיק את אלבומה הראשון "דברי" ב2007, וזכה על כך בפרס אקו"ם. הוא המשיך להפיק את זהר וגם את אלבומיהם ו/או הופעותיהם של "בית הבובות", "התקווה 6", אריאל הורוביץ, מאיר בנאי, אמיר פייס, מיכאל גריילסאמר ועוד.
עכשיו הוא לבדו, באלבום בשם REWIRE שכולו שירים שכתב והלחין והפיק, עם מעט עזרה מידידיו עלמה זהר, גבע אלון ואחרים (בין הנגנים גם אחיו דן איילון בבס, המתופף ערן פורת ולעתים ז'אן פול זימבריס והקלידן אילן פוסט). השירים באנגלית והגיטרות במרק קנופפלרית, הוא נשמע לגמרי ישראלי ולגמרי חו"לי. משיר אהבה שקט לבתו "אביגיל", ועד כסאח רוק מזרחי בשם מאד לא מתאים "נולד עייף וגדל עצלן". הוא ממש לא כזה. בחור חרוץ וצנוע,  שסוף כל סוף מוציא את מה שהצטבר כל השנים בפנים.



מריונטה סולו

ומהגולן לבאר שבע. טל פוגל בת 25 בסך הכל, וכבר הספיקה לנגן בבס באחת הלהקות הבאר שבעיות הטובות ביותר (ולא רק בבאר שבע אלא בכל הארץ...) "מריונטה סול". היא נגנה בהופעות של הלהקה (שקמה עוד ב2003 והוציא ארבעה אלבומה) והיא גם הספיקה כבר להוציא לפני שנתיים אלבום סולו ראשון "ערימות של חלומות". אלבום קטן וצנוע ויפה נורא, בהפקתו של חבר "מריונטה סול" אמיר גרומן, כשהיא כותבת ומלחינה ושרה ומנגנת בגיטרה מובילה. שירים כמו "כדור פורח" ו"ערימות של חלומות" הושמעו קצת ברדיו, אבל טל פוגל לא הפכה לשם מוכר, בטח לא בתוך צונאמי האינפורמציה המוסיקלית שמציף אותנו. עכשיו זה הולך להשתנות. אני מקווה. האלבום החדש "אל החצר הגדולה" הוא במידה רבה המשך של הראשון, היא עדיין כותבת ומלחינה שירים "קטנים", כמעט פרטיים, אבל משהו בה נפתח אל העולם. לא שהיא הפכה מלאת שמחת חיים חס ושלום, אבל יש במוסיקה שלה ובהגשה שלה הרבה יותר אופטימיות, ובנגינה שלה הרבה אנרגיה חיובית. בראיון איתה היא הסבירה שהאלבום הראשון הוקלט בלילה, והחדש בשעות היום, ומרגישים את זה במוסיקה. שוב עם אמיר גרומן כמפיק , קלידן וגיטריסט, עם עידו קרוב (גם הוא ממריונטה סול) בבס וייעוץ ועם איתמר אבוחצירא בתופים. כבר ברדיו שומעים (אם מאזינים לרדיו הנכון...) שירים כמו "אהובים שאינם", "מבלהות תחזור אלי", "ציפור שחורה" ו"אהוב לבי". הלילה היא משיקה את האלבום היפה (כולל הציורים שלה על העטיפה) ב"אוזן בר" בתל אביב. היא עוד תהיה גדולה.


יום שישי, 20 במאי 2016

העם דורש נהג חדש!

ישראל שנות ה2000

מה הופך אמן או להקה ל"הכי טובים בעולם" ברגע מסויים? המוסיקה, ההתכוונות, המסר, הכיף, החידוש, ההופעה, הרלוונטיות לחיים שלך.
ומה הופך אותה להקה ל"חשובה"? היכולת להתמיד בתכונות האלו במשך שנים... להמשיך לחפש, להמשיך להתחדש... זה בהחלט לא קל, ובמיוחד אם אתה מצליח. ללוזרים אין מה להפסיד, למצליחים יש הרבה.

"הדג נחש" החוגגת השנה 20 שנות פעילות (לא ממש כל הלהקה... אבל השורשים של האבות המייסדים) הם הלהקה החשובה בישראל בשנות ה2000.


"שותפים בעם", האלבום החדש של "הדג נחש" הוא במידה רבה תמצית וסיכום הכוונות שלהם בכמעט עשרים שנות פעילותם. קודם כל בגלל הכותרת. לא רק משחק המילים על "שותפים בע"מ" הרומז לשיתוף אורחים לרגע, בכל אחד מ12 השירים בדיסק יש מפגשים  חד פעמיים כאלה. אלא גם "שותפים בעם" כמוטו הכי משמעותי בפעילות הלהקה. הם מצהירים בו: אנחנו לא מהאמנים שחיים במגדל השן שלנו ומתעסקים בעניינינו בלי שאכפת לנו מהנושאים החברתיים והפוליטיים (יש כאלה בכלל?). אנחנו, "הדג נחש", שותפים מלאים. מעורבים לגמרי, בתוך עמנו אנחנו יושבים.

והם באמת, מאז ומתמיד, לגמרי כאלה. מונעים על ידי תחושת שליחות, מלאים רצון להשפיע ולשנות. לא מפחדים להתעסק גם בנושאים שנויים במחלוקת, לא חוששים להטיח בפרצוף את דעתם. צועקים את האמת שלהם. והם יותר ויותר "שותפים בעם" לא רק במסרים אלא גם במוסיקה. פעם ההיפ הופ שלהם היה לגמרי בשולי המיינסטרים הישראלי. עכשיו, בתקליט הזה, יש מין סיכום של כל גווני המוסיקה הישראלית. זה לא חדש מבחינתם, זה הולך ומתגבר ומגיע לשיא באלבום הזה. "שותפים מעורבים בעם". ואם כבר בפלפולי מילים עסקינן, אז הנה עוד רעיון קטן. שם הלהקה "הדג נחש" נראה מההתחלה שלהם רק כגימיק חביב: שיכול אותיות של השלט "נהג חדש" שמחוייב להציג במכונית כל אוחז חדש בהגה. והנה פתאום מתברר, הופ אחרי עשרים שנה, שההרכב הזה מציע בהחלט להיות "נהג חדש" במובן של הנהגה שמנסה להוביל, להוליך קדימה, להוציא את העגלה מהבוץ שכולנו מבוססים בו. אמרו מעכשיו: העם דורש נהג חדש!

השירים ב"שותפים בעם", כרגיל אצל "הדג נחש" משלבים שירים אישיים בשירים "כלליים", העוסקים בנושאים רציניים כשהם עטופים במוסיקה מעוררת, רקידה ומלאת שמחת חיים. קל מאד לא לשים לב לתכנים ולחשוב שזה רק אלבום "כיפי". ואמנם זה בהחלט אלבום כזה, ממלא את הלב במגוון עצום של צלילים וטעמים שהם סיכום מפואר של המוסיקה הישראלית בימינו. אבל יש בו עוד נדבך של אמירות בנושאים מדאיגים, מפחידים, זועקים לשינוי. קחו למשל את "רעדה האדמה" של אהוד בנאי, תקשיבו למילים שאהוד כתב עם גיא מר ושאנן סטריט ותמצאו שם אימה גדולה, ומלחמה, וצבא, ושאלות קיומיות. או את "שמש" הנפלא ששר שי צברי למילים ולחן של יאיא כהן אהרונוב: האם זה רק שיר אהבה פרטי או חיפוש גאולה כללי? וב"תן לי מנגינה" שאברהם טל שר וכתב עם חברי הלהקה... כבר המשפט הפותח אומר "בדיבור הכותב אף אחד לא מקשיב, זה מופע אימים אין פה כללים, כולם צועקים שוברים את הכלים, הרועה של העדר לא רואה לא שומע". וכך עוד ועוד כמעט בכל השירים. תמיד יש משהו נוסף. לא רק מוסיקה נהדרת.

ובמוסיקה עצמה, "הדג נחש" באלבום הזה הולכים פחות על מהפכות וחדשנות, ויותר על הרחבת קבוצת השותפים בעם. "שותפים העם" הוא סמל לשינוי שעבר עליהם ועל המוסיקה הישראלית. מלהקה שבתחילת דרכה היתה בשוליים הם הפכו, בעבודה קשה ובחריצות רבה, ללהקה "כל ישראלית" מצליחה, ובכך, כמו שעשו בכל דרכם, הם תורמים במו יצירתם להרחבת גבולות המוסיקה הישראלית הפופולרית. השילוב של שחור ולבן, אמריקני ומקומי, המזרחי והמערבי, העברית אנגלית, ערבית, המשעשע והכואב, הכיפי והמחאתי...
כל כך טבעי שב"שותפים בעם" משתתפים אברהם טל, יהודית רביץ, יוסי מזרחי, אהוד בנאי, שי צברי, פלד, מארינה מקסימיליאן, אלרן דקל, אקו, גבע אלון, אינפקטד מאשרום וארקדי יעקובסון. זה היפ הופ? זה רוק? זה  מזרחי? זה אלקטרוני? זה הכל ביחד. זה ישראלי. זה "הדג נחש".


כבר ב"מכונה של הגרוב", אלבומם הראשון משנת 2000 (בהפקת קובי אוז! האיש שגילה ושם לב ונתן צ'אנס) היו לא מעט סימנים מקדימים לכך שהם לא מסתפקים בחדשנות בגרוב ובסאונדים ובנגינה ומשחקי מלים...  למשל בשירים המרגשים עם מזי כהן "אף אחד" ו"אני לא מוותר" או "שלום סאלם פיס" ששאנן הביא איתו עוד משנות התשעים.

כי זה כל העניין בעצם
ואני לא הייתי כאן בעצם
אם לא הייתה לי הפלטפורמה לדבר על הדברים
לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים
שנתיים עברו והאלבום השני "לזוז" (בהפקת יוסי פיין, שנשאר איתם מאז) היה קפיצת מדרגה. המילים, המנגינות, העיבוד, הנגינה... כאן כבר ברור היה ברור שהם הרבה יותר מגימיק מוצלח (כן, היו דיבורים כאלה עליהם ועל ההיפ הופ הישראלי של אותם ימים) שאמנם הם נשמעים נהדר, אבל לא רק המוסיקה עקרונית להם, אלא גם התכנים. בתוך עטיפה של ממתק (אם להצדיע לחלוצי הסגנון בארץ, שבק ס) הם מארחים את ברי סחרוף ב"קמתי" (כתבתי יצירת מופת, לא עשיתי (SAVE וב"בלה בליסימה" (על אשה ירושלמית שהגנה בגופה על מחבל שהמון זועם ניסה לבצע בו לינץ'), הם מזמינים אתכם לזוז, אבל גם מתעקשים "לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים". ב"מספרים" הם מוחים על שערוריית משכורת הבכירים  ו"לא פראיירים" בכלל חברתי לגמרי.  זה יכול להיות בצחוק ב"גבי ודבי" (הדג נחש עושים היפ הופ ציוני) או ברצינות גמורה או ב"זה לא אני" (לזכר חייל שנהרג בתאונה על ידי חבריו) אבל זה אף פעם לא סתם

וזה הלך והשתבח באלבום השלישי, "חומר מקומי", ב2004. כל שיר נשמע אחרת, עמוס הברקות מוסיקליות ושילובים מפתיעים בין מזרח ומערב, בין ניו אורלינס וכרם התימנים. הם צוענים ורוקרים, כושים ויהודים, מצחיקים וכועסים, שטותניקים וחכמים. מוחים ובוכים. יורים וחוטפים. והכל בזרימה טבעית. "הדג נחש" מדברים בשפה ירושלמית ניו יורקית טבעית, בניגוד ללא מעט ראפרים אצלנו שנשמעים די מאולצים. להקת נשמה ופאנקי שגם מארחת ... אהובה עוזרי הנפלאה בבולבול טאראנג, אם סי שירי, ליאורה יצחק, גליה ירון והילד ג'וני הקטן בראפ ובשירה. להיטים מקוריים כמו "חליפות" וגם הדרן על פי עוזי חיטמן ("אלוהים שלי רציתי שתדע") והחשוב בשירי האלבום "שירת הסטיקר" שהלחינו חברי הלהקה למלים שאסף הסופר דויד גרוסמן. קולאג' סטיקרים שנותן תמונה מבורדקת של מצבנו כאן. השיר הכי ישראלי עכשווי. מימין ומשמאל. הטובים והרעים. היפים והמכוערים. קול ישראל. שיר מצמרר ומפחיד שלא רק מסכם את המצב אלא חוזה את העתיד.

לפני עשור, הוכיחו "הדג נחש" שהם לא מתכוונים לעצור או למחזר את עצמם, אלא ממשיכים לחפש. השינוי המתמיד הוא חלק מהדי.אנ.איי שלהם. המאסטרפיס "בעזרת הג'אם" נוצר בג'אם ארוך בקליפורניה, ומשלב בין האמירות הכי אישיות שלהם ובין העיסוק בנושאים הכלליים. חברה ופוליטיקה. לצד להיטי ענק כ"קליפורניה" ו"הנה אני בא" אילתור ג'אזי ושיר בשם "לוטוס" שהוא אחד המרגשים והיפים שהקליטה הלהקה, בהשפעת מחלתה של יעל אחותו של שאנן סטריט וגם שיר אהבה מקסים בשם "כל הצ'וצ'ות". ומצד שני "להתחלק בעיר" על ירושלים כתמצית כל הסכסוכים בין יהודים וערבים, דתיים וחילונים. "סאגה" האסקפיסטי שמתעסק בהשרדות בימינו. "תרגע" על מצבה של תעשיית הבידור בארץ. "איזה כיף" על המיסחור והרכילות שהשתלטו על חיינו, "מה שבא בא" על משבר גיל השלושים-ארבעים... וגם חידוש ל"שבחי ירושלים" של אביהו מדינה.

ככה זה היה לפני עשור, וזה לא הפסיק. עם המשברים בתוך הלהקה ומחוצה לה, כולל פרידה מחברת התקליטים המקורית שלהם, עם השינויים במוסיקה בעולם ובישראל, הם ממשיכים לעבוד בלי הפסקה, להתחדש, להרחיב את הגבולות ולשתף עוד ועוד מוסיקאים וסגנונות בצליל הישראלי החדש.

האלבום "שש" (2010) סיכם השפעות, ממוסיקת נשמה אמריקנית משנות הששים  ועד הFאנק של ימינו, נגיעות ריתם אנד בלוז וג'אז, רוק, רגאיי, אתני, דאנס ואלקטרוניקה וגם מוסיקה מזרחית ישראלית. ב"שיר נחמה" משתתף  הגיטריסט יהודה קיסר, "ערבי 16" מושר בערבית. ארבעה שירים באנגלית ואחד שמשלב עברית ואנגלית. בעצם הבחירה בסגנונות השונים יש גם אמירה חברתית ולא רק אמנותית, אבל "הדג נחש" לא מוותרים, כרגיל, גם על מחאה מפורשת:

אני מאמין שנכון להיום
חלקנו באי השגת השלום
משמעותי וגדול לא פחות
מחלקן של כל המדינות השכנות
ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור
שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור
ושכל הדיבורים על מאבק בטרור
תכליתם רק להרשים ת'עולם הנאור...

מילא אם השיר כזה מבוצע על ידי  הרכב שוליים בלתי מוכר, כשאתה קטן אין לך בעיה לומר כל מה שמתחשק לך ולהביע עמדות קיצוניות בהרבה. אבל כשהמבצעת היא "להקת העשור" שפונה לכל העם, מקיבוצניקים שמאלניים ועד אוהדי בית"ר ירושלים ימניים (ששאנן סטריט מדגיש תמיד את אהבתו ההיסטורית לקבוצה), יש באמירות כאלה לקיחת צ'אנס אמיתי. "הדג נחש" ממשיכים ב"שש" להתעסק במשכורות הבכירים, בגזענות, בעובדים זרים, במלחמת ששים השנה עם הפלשתינאים, בחלוקת המשאבים הלאומית ובעוד נושאים פחות מעוררי מחלקות (אך בהחלט ראויים לתשומת לב) .

ולמה בכלל לעשות את זה? אם בין כה וכה זה לא באמת מזיז לאף אחד? והנה באה המחאה החברתית של 2011, ופתאום  הרוח שנשבה באלבומי הלהקה נשמעת מתאימה להמונים (לא הקטע הפוליטי, כמובן) והם ממשיכים גם עכשיו כשהם כבר לא ילדים וצריכים לחשוב על עתידם ופרנסתם... למה? כי זה מה שהם. זה מה שהם יודעים ואוהבים לעשות וזה מה שהם יעשו כל עוד הכימיה ביניהם עובדת.

"זמן להתעורר" צועקת כותרת האלבום השביעי (2013) ובו, חוץ  מהאומץ לקרוא למהפכה במודעות ("זמן להתעורר", "מפלגות ישראל" על פי מאיר אריאל), הם ממשיכים לשלב עוד טעמים בצליל שלהם, מהכיוון הישראלי ים תיכוני, אבל לא רק. עם טריפונס, דקלון, יצחק קלפטר, פלד. ערבית ועברית, יוונית ותימנית. הכי ישראלים שיש. "שותפים בעם" ממשיך ומעמיק את המגמה הזו. הדג נחש הם המוסיקה הכי ישראלי של ימינו.


יום שלישי, 5 באפריל 2016

שבא לבכות





קשה להאמין ש"ארמונות עשן", האלבום החדש של מארינה מקסימיליאן הוא בסך הכל השני שלה (הראשון STEP INTO MY WORLD   יצא ב2014) ועוד יותר מפתיע להיזכר בכך שהיא מאד צעירה, רק בת 28... שכן הנוכחות שלה במוסיקה הישראלית כל כך גדולה ומרשימה, מאז התגלתה ב"כוכב נולד" ב2007 נדמה כאילו היא היתה פה תמיד, ובכל גלגול שלה היא חדשה וטריה ושונה. פעם היא טראנס ודאנס והתפרצות אנרגיה באנגלית, ופעם היא שקטה ומופנמת ושרה לאה גולדברג או מאיר אריאל, בעברית כמובן. היא עושה לעתים מוסיקה אבנגרדית נסיונית, ולפעמים פופ קליט... תמיד היא מלאת נשמה ונורא מוסיקלית, ובכל זאת היא תמיד אחרת.
הציפיות לקראת האלבום שני, שלי לפחות, היו עצומות. איזו מין מארינה זו תהיה הפעם? התשובה היא שהיא הכי היא, הכי אישית וקרובה, פשוט נפלאה. אין לי מילה אחרת. "ארמונות עשן" הוא יצירת מופת, אוסף שירים מאד אינטימיים שמארינה כתבה והלחינה ברבגוניות הבלתי נגמרת שלה, ובהפקה ועיבוד של בן זוגה גיא ומנטש ושל בן זוגו לצד יהל דורון. הגישה רכה וחמה כשהתפרצויות האנרגיה מרגשות במיוחד בגלל שהן באות על מצע נעים. גם בפלייבקים, גם בשירה.
מבחינת "הסיפור" המוביל את הטכסטים האלבום נע בין "1990", השיר הראשון שיצא מתוכו ומדבר על העבר, ובין "שיר פשוט" ו"ימים חדשים בפתח" שמדברים על ההווה, על החיים כאן ועכשיו, ועל התקוות לעתיד.
"1990" מרגש במיוחד כיוון שהוא מספר על הילדה העולה החדשה מאוקריינה, שהגיעה בגיל שלוש לעולם חדש ושונה ומין הסתם גם מפחיד. נזכרת במילים ברוסית, מתגעגעת מאד, אבל גם יודעת ש"אין לאן לחזור, ולא כדאי לברוח, קחי ת'זמן לחשוב, להמציא לך מנוח, למצוא שפה ולא לשכוח, לעשות לך כיף בכוח, תמונות שחור-לבן קמו לתחייה במקום אחר..."


למי שלא היה מעולם "עולה חדש" נדמה לי שקשה להבין עד כמה המשבר גדול, עד כמה תהיה לנצח קרוע בין העולמות. גם אם הגעת בגיל צעיר מאד, גם כשטוב לך במולדת החדשה, גם כשאתה מוקף באהבה ואפילו מצליח במה שאתה עושה. לא במקרה בחרה מארינה להקליט בעבר את "עמוק בטל" של לאה גולדברג שעסקה רבות ב"שתי המולדות" (וקצת חבל לי שהשיר הזה לא הגיע לאלבום הזה) או, בדואט באלבום של יהודה עדר את "שדות גולדברג" המשיב ל"את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. זהו הסיפור: הרצון להשתלב, להיות חלק מהישראליות, למצוא בית. מארינה הצליחה בענק לעשות את זה. כנראה גם בחיים האישיים (ומזל טוב על הילדה החדשה) ולבטח במוסיקה. "מה נשאר מהילדה העצובה הזאת? העצובה – שמחה הזאת, מה נשאר מהילדה הזאת? הכל, הקול" (מתוך "שיר פשוט") ואני מאמין לה שהיא מאמינה, או לפחות מקווה ל"ימים חדשים בפתח, יש תחושה של תיכף, יגיע משהו טוב..." ("ימים חדשים בפתח")
וכל זה לפני שדיברנו על המוסיקה. הטכסטים שמתעקשים לומר משהו אמיתי על החיים, והכמיהה ליצור "שיר פשוט" היו יכולים בקלות להביא למוסיקת מתקתקה. וזה לא ככה. בעזרת שותפיה להפקה והנגנים הנפלאים הצליל מלא ועשיר אך לא  קיטשי, ולא בומבסטי מדי. בדיוק במידה: זה נשמע עכשווי ונכון למוסיקה הפופולרית של ימינו, מבלי ליפול לקלישאות.


הבחירה של מארינה ללכת בגישה מאופקת ופשוטה, מרשימה במיוחד לאחר ההצלחה הגדולה של אלבומה הקודם, שהיה לגמרי שונה ברוחו ובשפתו. כלומר היא הצליח בפופ-דאנס באנגלית, והיתה, אולי, יכולה להמשיך ולנסות באותו כיוון. אני שמח שהיא בחרה להציג הפעם צד אחר, מכיוון שככה היא חודרת הרבה יותר עמוק ללב.

מארינה היא באמת משהו יוצא דופן. פצצת כשרון ייחודית מהסוג הנדיר שמתגלה פעם בהמון זמן. מוזיקאית מגוונת ומפתיעה וזמרת גדולה בעלת נוכחות כובשת בטירוף. היא לא מוכנה להיות מקוטלגת לשום סגנון, משלבת השפעות מתחומי מוסיקה שונים לאמירה אישית ועצמאית. פרפורמרית מרגשת: כשהיא על הבמה, עם כל המוזיקליות והאנרגיה וההומור, או כשהיא לגמרי מביטה פנימה, היא תמיד חד פעמית.


יום שבת, 27 בפברואר 2016

מפגשי מוסיקה מהסוג הקוטנרי



אלה ההופעות המתוכננות שלי לזמן הקרוב

יום שני 29.2.2016: מפגש מיוחד עם אהוד בנאי
במשכן למוסיקה ואמנויות רעננה

אהוד בנאי בצילום רויטל טופיול
פרטים נוספים וכרטיסים כאן:
אהוד בנאי במפגש אינטימי במשכן למוסיקה ואומנויות רעננה


יום שלישי 1.3.2016: "מסע הקסם המסתורי"
סיפור להקת "החיפושיות" במוזיאון ארץ ישראל


פרטים נוספים וכרטיסים כאן:
במסגרת "קתדרה" במוזיאון ארץ ישראל: THE BEATLES וישראל...


יום חמישי 3.3.16: "בדרך לרוק הישראלי" - שנות ה60 וה70
במרכז הקהילתי בנימינה - גבעת עדה


פרטים נוספים וכרטיסים כאן:
השמועות אומרות שזה סולד אאוט... אבל בכל זאת מקום שכדאי להכיר


יום ששי 4.3.16: אריק איינשטיין "שר בשבילך" במיוחד ליום האשה
קיבוץ רביבים