יום שישי, 20 במאי 2016

העם דורש נהג חדש!

ישראל שנות ה2000

מה הופך אמן או להקה ל"הכי טובים בעולם" ברגע מסויים? המוסיקה, ההתכוונות, המסר, הכיף, החידוש, ההופעה, הרלוונטיות לחיים שלך.
ומה הופך אותה להקה ל"חשובה"? היכולת להתמיד בתכונות האלו במשך שנים... להמשיך לחפש, להמשיך להתחדש... זה בהחלט לא קל, ובמיוחד אם אתה מצליח. ללוזרים אין מה להפסיד, למצליחים יש הרבה.

"הדג נחש" החוגגת השנה 20 שנות פעילות (לא ממש כל הלהקה... אבל השורשים של האבות המייסדים) הם הלהקה החשובה בישראל בשנות ה2000.


"שותפים בעם", האלבום החדש של "הדג נחש" הוא במידה רבה תמצית וסיכום הכוונות שלהם בכמעט עשרים שנות פעילותם. קודם כל בגלל הכותרת. לא רק משחק המילים על "שותפים בע"מ" הרומז לשיתוף אורחים לרגע, בכל אחד מ12 השירים בדיסק יש מפגשים  חד פעמיים כאלה. אלא גם "שותפים בעם" כמוטו הכי משמעותי בפעילות הלהקה. הם מצהירים בו: אנחנו לא מהאמנים שחיים במגדל השן שלנו ומתעסקים בעניינינו בלי שאכפת לנו מהנושאים החברתיים והפוליטיים (יש כאלה בכלל?). אנחנו, "הדג נחש", שותפים מלאים. מעורבים לגמרי, בתוך עמנו אנחנו יושבים.

והם באמת, מאז ומתמיד, לגמרי כאלה. מונעים על ידי תחושת שליחות, מלאים רצון להשפיע ולשנות. לא מפחדים להתעסק גם בנושאים שנויים במחלוקת, לא חוששים להטיח בפרצוף את דעתם. צועקים את האמת שלהם. והם יותר ויותר "שותפים בעם" לא רק במסרים אלא גם במוסיקה. פעם ההיפ הופ שלהם היה לגמרי בשולי המיינסטרים הישראלי. עכשיו, בתקליט הזה, יש מין סיכום של כל גווני המוסיקה הישראלית. זה לא חדש מבחינתם, זה הולך ומתגבר ומגיע לשיא באלבום הזה. "שותפים מעורבים בעם". ואם כבר בפלפולי מילים עסקינן, אז הנה עוד רעיון קטן. שם הלהקה "הדג נחש" נראה מההתחלה שלהם רק כגימיק חביב: שיכול אותיות של השלט "נהג חדש" שמחוייב להציג במכונית כל אוחז חדש בהגה. והנה פתאום מתברר, הופ אחרי עשרים שנה, שההרכב הזה מציע בהחלט להיות "נהג חדש" במובן של הנהגה שמנסה להוביל, להוליך קדימה, להוציא את העגלה מהבוץ שכולנו מבוססים בו. אמרו מעכשיו: העם דורש נהג חדש!

השירים ב"שותפים בעם", כרגיל אצל "הדג נחש" משלבים שירים אישיים בשירים "כלליים", העוסקים בנושאים רציניים כשהם עטופים במוסיקה מעוררת, רקידה ומלאת שמחת חיים. קל מאד לא לשים לב לתכנים ולחשוב שזה רק אלבום "כיפי". ואמנם זה בהחלט אלבום כזה, ממלא את הלב במגוון עצום של צלילים וטעמים שהם סיכום מפואר של המוסיקה הישראלית בימינו. אבל יש בו עוד נדבך של אמירות בנושאים מדאיגים, מפחידים, זועקים לשינוי. קחו למשל את "רעדה האדמה" של אהוד בנאי, תקשיבו למילים שאהוד כתב עם גיא מר ושאנן סטריט ותמצאו שם אימה גדולה, ומלחמה, וצבא, ושאלות קיומיות. או את "שמש" הנפלא ששר שי צברי למילים ולחן של יאיא כהן אהרונוב: האם זה רק שיר אהבה פרטי או חיפוש גאולה כללי? וב"תן לי מנגינה" שאברהם טל שר וכתב עם חברי הלהקה... כבר המשפט הפותח אומר "בדיבור הכותב אף אחד לא מקשיב, זה מופע אימים אין פה כללים, כולם צועקים שוברים את הכלים, הרועה של העדר לא רואה לא שומע". וכך עוד ועוד כמעט בכל השירים. תמיד יש משהו נוסף. לא רק מוסיקה נהדרת.

ובמוסיקה עצמה, "הדג נחש" באלבום הזה הולכים פחות על מהפכות וחדשנות, ויותר על הרחבת קבוצת השותפים בעם. "שותפים העם" הוא סמל לשינוי שעבר עליהם ועל המוסיקה הישראלית. מלהקה שבתחילת דרכה היתה בשוליים הם הפכו, בעבודה קשה ובחריצות רבה, ללהקה "כל ישראלית" מצליחה, ובכך, כמו שעשו בכל דרכם, הם תורמים במו יצירתם להרחבת גבולות המוסיקה הישראלית הפופולרית. השילוב של שחור ולבן, אמריקני ומקומי, המזרחי והמערבי, העברית אנגלית, ערבית, המשעשע והכואב, הכיפי והמחאתי...
כל כך טבעי שב"שותפים בעם" משתתפים אברהם טל, יהודית רביץ, יוסי מזרחי, אהוד בנאי, שי צברי, פלד, מארינה מקסימיליאן, אלרן דקל, אקו, גבע אלון, אינפקטד מאשרום וארקדי יעקובסון. זה היפ הופ? זה רוק? זה  מזרחי? זה אלקטרוני? זה הכל ביחד. זה ישראלי. זה "הדג נחש".


כבר ב"מכונה של הגרוב", אלבומם הראשון משנת 2000 (בהפקת קובי אוז! האיש שגילה ושם לב ונתן צ'אנס) היו לא מעט סימנים מקדימים לכך שהם לא מסתפקים בחדשנות בגרוב ובסאונדים ובנגינה ומשחקי מלים...  למשל בשירים המרגשים עם מזי כהן "אף אחד" ו"אני לא מוותר" או "שלום סאלם פיס" ששאנן הביא איתו עוד משנות התשעים.

כי זה כל העניין בעצם
ואני לא הייתי כאן בעצם
אם לא הייתה לי הפלטפורמה לדבר על הדברים
לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים
שנתיים עברו והאלבום השני "לזוז" (בהפקת יוסי פיין, שנשאר איתם מאז) היה קפיצת מדרגה. המילים, המנגינות, העיבוד, הנגינה... כאן כבר ברור היה ברור שהם הרבה יותר מגימיק מוצלח (כן, היו דיבורים כאלה עליהם ועל ההיפ הופ הישראלי של אותם ימים) שאמנם הם נשמעים נהדר, אבל לא רק המוסיקה עקרונית להם, אלא גם התכנים. בתוך עטיפה של ממתק (אם להצדיע לחלוצי הסגנון בארץ, שבק ס) הם מארחים את ברי סחרוף ב"קמתי" (כתבתי יצירת מופת, לא עשיתי (SAVE וב"בלה בליסימה" (על אשה ירושלמית שהגנה בגופה על מחבל שהמון זועם ניסה לבצע בו לינץ'), הם מזמינים אתכם לזוז, אבל גם מתעקשים "לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים". ב"מספרים" הם מוחים על שערוריית משכורת הבכירים  ו"לא פראיירים" בכלל חברתי לגמרי.  זה יכול להיות בצחוק ב"גבי ודבי" (הדג נחש עושים היפ הופ ציוני) או ברצינות גמורה או ב"זה לא אני" (לזכר חייל שנהרג בתאונה על ידי חבריו) אבל זה אף פעם לא סתם

וזה הלך והשתבח באלבום השלישי, "חומר מקומי", ב2004. כל שיר נשמע אחרת, עמוס הברקות מוסיקליות ושילובים מפתיעים בין מזרח ומערב, בין ניו אורלינס וכרם התימנים. הם צוענים ורוקרים, כושים ויהודים, מצחיקים וכועסים, שטותניקים וחכמים. מוחים ובוכים. יורים וחוטפים. והכל בזרימה טבעית. "הדג נחש" מדברים בשפה ירושלמית ניו יורקית טבעית, בניגוד ללא מעט ראפרים אצלנו שנשמעים די מאולצים. להקת נשמה ופאנקי שגם מארחת ... אהובה עוזרי הנפלאה בבולבול טאראנג, אם סי שירי, ליאורה יצחק, גליה ירון והילד ג'וני הקטן בראפ ובשירה. להיטים מקוריים כמו "חליפות" וגם הדרן על פי עוזי חיטמן ("אלוהים שלי רציתי שתדע") והחשוב בשירי האלבום "שירת הסטיקר" שהלחינו חברי הלהקה למלים שאסף הסופר דויד גרוסמן. קולאג' סטיקרים שנותן תמונה מבורדקת של מצבנו כאן. השיר הכי ישראלי עכשווי. מימין ומשמאל. הטובים והרעים. היפים והמכוערים. קול ישראל. שיר מצמרר ומפחיד שלא רק מסכם את המצב אלא חוזה את העתיד.

לפני עשור, הוכיחו "הדג נחש" שהם לא מתכוונים לעצור או למחזר את עצמם, אלא ממשיכים לחפש. השינוי המתמיד הוא חלק מהדי.אנ.איי שלהם. המאסטרפיס "בעזרת הג'אם" נוצר בג'אם ארוך בקליפורניה, ומשלב בין האמירות הכי אישיות שלהם ובין העיסוק בנושאים הכלליים. חברה ופוליטיקה. לצד להיטי ענק כ"קליפורניה" ו"הנה אני בא" אילתור ג'אזי ושיר בשם "לוטוס" שהוא אחד המרגשים והיפים שהקליטה הלהקה, בהשפעת מחלתה של יעל אחותו של שאנן סטריט וגם שיר אהבה מקסים בשם "כל הצ'וצ'ות". ומצד שני "להתחלק בעיר" על ירושלים כתמצית כל הסכסוכים בין יהודים וערבים, דתיים וחילונים. "סאגה" האסקפיסטי שמתעסק בהשרדות בימינו. "תרגע" על מצבה של תעשיית הבידור בארץ. "איזה כיף" על המיסחור והרכילות שהשתלטו על חיינו, "מה שבא בא" על משבר גיל השלושים-ארבעים... וגם חידוש ל"שבחי ירושלים" של אביהו מדינה.

ככה זה היה לפני עשור, וזה לא הפסיק. עם המשברים בתוך הלהקה ומחוצה לה, כולל פרידה מחברת התקליטים המקורית שלהם, עם השינויים במוסיקה בעולם ובישראל, הם ממשיכים לעבוד בלי הפסקה, להתחדש, להרחיב את הגבולות ולשתף עוד ועוד מוסיקאים וסגנונות בצליל הישראלי החדש.

האלבום "שש" (2010) סיכם השפעות, ממוסיקת נשמה אמריקנית משנות הששים  ועד הFאנק של ימינו, נגיעות ריתם אנד בלוז וג'אז, רוק, רגאיי, אתני, דאנס ואלקטרוניקה וגם מוסיקה מזרחית ישראלית. ב"שיר נחמה" משתתף  הגיטריסט יהודה קיסר, "ערבי 16" מושר בערבית. ארבעה שירים באנגלית ואחד שמשלב עברית ואנגלית. בעצם הבחירה בסגנונות השונים יש גם אמירה חברתית ולא רק אמנותית, אבל "הדג נחש" לא מוותרים, כרגיל, גם על מחאה מפורשת:

אני מאמין שנכון להיום
חלקנו באי השגת השלום
משמעותי וגדול לא פחות
מחלקן של כל המדינות השכנות
ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור
שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור
ושכל הדיבורים על מאבק בטרור
תכליתם רק להרשים ת'עולם הנאור...

מילא אם השיר כזה מבוצע על ידי  הרכב שוליים בלתי מוכר, כשאתה קטן אין לך בעיה לומר כל מה שמתחשק לך ולהביע עמדות קיצוניות בהרבה. אבל כשהמבצעת היא "להקת העשור" שפונה לכל העם, מקיבוצניקים שמאלניים ועד אוהדי בית"ר ירושלים ימניים (ששאנן סטריט מדגיש תמיד את אהבתו ההיסטורית לקבוצה), יש באמירות כאלה לקיחת צ'אנס אמיתי. "הדג נחש" ממשיכים ב"שש" להתעסק במשכורות הבכירים, בגזענות, בעובדים זרים, במלחמת ששים השנה עם הפלשתינאים, בחלוקת המשאבים הלאומית ובעוד נושאים פחות מעוררי מחלקות (אך בהחלט ראויים לתשומת לב) .

ולמה בכלל לעשות את זה? אם בין כה וכה זה לא באמת מזיז לאף אחד? והנה באה המחאה החברתית של 2011, ופתאום  הרוח שנשבה באלבומי הלהקה נשמעת מתאימה להמונים (לא הקטע הפוליטי, כמובן) והם ממשיכים גם עכשיו כשהם כבר לא ילדים וצריכים לחשוב על עתידם ופרנסתם... למה? כי זה מה שהם. זה מה שהם יודעים ואוהבים לעשות וזה מה שהם יעשו כל עוד הכימיה ביניהם עובדת.

"זמן להתעורר" צועקת כותרת האלבום השביעי (2013) ובו, חוץ  מהאומץ לקרוא למהפכה במודעות ("זמן להתעורר", "מפלגות ישראל" על פי מאיר אריאל), הם ממשיכים לשלב עוד טעמים בצליל שלהם, מהכיוון הישראלי ים תיכוני, אבל לא רק. עם טריפונס, דקלון, יצחק קלפטר, פלד. ערבית ועברית, יוונית ותימנית. הכי ישראלים שיש. "שותפים בעם" ממשיך ומעמיק את המגמה הזו. הדג נחש הם המוסיקה הכי ישראלי של ימינו.


יום שלישי, 5 באפריל 2016

שבא לבכות





קשה להאמין ש"ארמונות עשן", האלבום החדש של מארינה מקסימיליאן הוא בסך הכל השני שלה (הראשון STEP INTO MY WORLD   יצא ב2014) ועוד יותר מפתיע להיזכר בכך שהיא מאד צעירה, רק בת 28... שכן הנוכחות שלה במוסיקה הישראלית כל כך גדולה ומרשימה, מאז התגלתה ב"כוכב נולד" ב2007 נדמה כאילו היא היתה פה תמיד, ובכל גלגול שלה היא חדשה וטריה ושונה. פעם היא טראנס ודאנס והתפרצות אנרגיה באנגלית, ופעם היא שקטה ומופנמת ושרה לאה גולדברג או מאיר אריאל, בעברית כמובן. היא עושה לעתים מוסיקה אבנגרדית נסיונית, ולפעמים פופ קליט... תמיד היא מלאת נשמה ונורא מוסיקלית, ובכל זאת היא תמיד אחרת.
הציפיות לקראת האלבום שני, שלי לפחות, היו עצומות. איזו מין מארינה זו תהיה הפעם? התשובה היא שהיא הכי היא, הכי אישית וקרובה, פשוט נפלאה. אין לי מילה אחרת. "ארמונות עשן" הוא יצירת מופת, אוסף שירים מאד אינטימיים שמארינה כתבה והלחינה ברבגוניות הבלתי נגמרת שלה, ובהפקה ועיבוד של בן זוגה גיא ומנטש ושל בן זוגו לצד יהל דורון. הגישה רכה וחמה כשהתפרצויות האנרגיה מרגשות במיוחד בגלל שהן באות על מצע נעים. גם בפלייבקים, גם בשירה.
מבחינת "הסיפור" המוביל את הטכסטים האלבום נע בין "1990", השיר הראשון שיצא מתוכו ומדבר על העבר, ובין "שיר פשוט" ו"ימים חדשים בפתח" שמדברים על ההווה, על החיים כאן ועכשיו, ועל התקוות לעתיד.
"1990" מרגש במיוחד כיוון שהוא מספר על הילדה העולה החדשה מאוקריינה, שהגיעה בגיל שלוש לעולם חדש ושונה ומין הסתם גם מפחיד. נזכרת במילים ברוסית, מתגעגעת מאד, אבל גם יודעת ש"אין לאן לחזור, ולא כדאי לברוח, קחי ת'זמן לחשוב, להמציא לך מנוח, למצוא שפה ולא לשכוח, לעשות לך כיף בכוח, תמונות שחור-לבן קמו לתחייה במקום אחר..."


למי שלא היה מעולם "עולה חדש" נדמה לי שקשה להבין עד כמה המשבר גדול, עד כמה תהיה לנצח קרוע בין העולמות. גם אם הגעת בגיל צעיר מאד, גם כשטוב לך במולדת החדשה, גם כשאתה מוקף באהבה ואפילו מצליח במה שאתה עושה. לא במקרה בחרה מארינה להקליט בעבר את "עמוק בטל" של לאה גולדברג שעסקה רבות ב"שתי המולדות" (וקצת חבל לי שהשיר הזה לא הגיע לאלבום הזה) או, בדואט באלבום של יהודה עדר את "שדות גולדברג" המשיב ל"את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. זהו הסיפור: הרצון להשתלב, להיות חלק מהישראליות, למצוא בית. מארינה הצליחה בענק לעשות את זה. כנראה גם בחיים האישיים (ומזל טוב על הילדה החדשה) ולבטח במוסיקה. "מה נשאר מהילדה העצובה הזאת? העצובה – שמחה הזאת, מה נשאר מהילדה הזאת? הכל, הקול" (מתוך "שיר פשוט") ואני מאמין לה שהיא מאמינה, או לפחות מקווה ל"ימים חדשים בפתח, יש תחושה של תיכף, יגיע משהו טוב..." ("ימים חדשים בפתח")
וכל זה לפני שדיברנו על המוסיקה. הטכסטים שמתעקשים לומר משהו אמיתי על החיים, והכמיהה ליצור "שיר פשוט" היו יכולים בקלות להביא למוסיקת מתקתקה. וזה לא ככה. בעזרת שותפיה להפקה והנגנים הנפלאים הצליל מלא ועשיר אך לא  קיטשי, ולא בומבסטי מדי. בדיוק במידה: זה נשמע עכשווי ונכון למוסיקה הפופולרית של ימינו, מבלי ליפול לקלישאות.


הבחירה של מארינה ללכת בגישה מאופקת ופשוטה, מרשימה במיוחד לאחר ההצלחה הגדולה של אלבומה הקודם, שהיה לגמרי שונה ברוחו ובשפתו. כלומר היא הצליח בפופ-דאנס באנגלית, והיתה, אולי, יכולה להמשיך ולנסות באותו כיוון. אני שמח שהיא בחרה להציג הפעם צד אחר, מכיוון שככה היא חודרת הרבה יותר עמוק ללב.

מארינה היא באמת משהו יוצא דופן. פצצת כשרון ייחודית מהסוג הנדיר שמתגלה פעם בהמון זמן. מוזיקאית מגוונת ומפתיעה וזמרת גדולה בעלת נוכחות כובשת בטירוף. היא לא מוכנה להיות מקוטלגת לשום סגנון, משלבת השפעות מתחומי מוסיקה שונים לאמירה אישית ועצמאית. פרפורמרית מרגשת: כשהיא על הבמה, עם כל המוזיקליות והאנרגיה וההומור, או כשהיא לגמרי מביטה פנימה, היא תמיד חד פעמית.


יום שבת, 27 בפברואר 2016

מפגשי מוסיקה מהסוג הקוטנרי



אלה ההופעות המתוכננות שלי לזמן הקרוב

יום שני 29.2.2016: מפגש מיוחד עם אהוד בנאי
במשכן למוסיקה ואמנויות רעננה

אהוד בנאי בצילום רויטל טופיול
פרטים נוספים וכרטיסים כאן:
אהוד בנאי במפגש אינטימי במשכן למוסיקה ואומנויות רעננה


יום שלישי 1.3.2016: "מסע הקסם המסתורי"
סיפור להקת "החיפושיות" במוזיאון ארץ ישראל


פרטים נוספים וכרטיסים כאן:
במסגרת "קתדרה" במוזיאון ארץ ישראל: THE BEATLES וישראל...


יום חמישי 3.3.16: "בדרך לרוק הישראלי" - שנות ה60 וה70
במרכז הקהילתי בנימינה - גבעת עדה


פרטים נוספים וכרטיסים כאן:
השמועות אומרות שזה סולד אאוט... אבל בכל זאת מקום שכדאי להכיר


יום ששי 4.3.16: אריק איינשטיין "שר בשבילך" במיוחד ליום האשה
קיבוץ רביבים


30 שנות אולארצ'יק

ילד לא מזדקן
בשבועות האחרונים שומעים ברדיו לא מעט את שיתוף הפעולה המדליק בין אלון אולארצ'יק ובין צמד הראפרים "קפה שחור חזק". הם שרים ביחד "בתוך עינייך", גרסה חדשה ומעודכנת לשיר הקסום של אולארצ'יק "בעינייך". הצלחת השיר, המקדם את אלבום האוסף החדש "המיטב", היא כמובן משמחת לכל אוהבי אולארצ'יק שהחתום מעלה הוא אחד מהם, אבל בשבילי יש בה גם משהו קצת מעציב: אני מאד מאד מאד מתרגש, גם אחרי עשרים שנה, מהגרסה המקורית של השיר שהופיעה באלבום "בואי נגיד שאני שלך" ואולי לא זכתה אף פעם לתשומת הלב שהגיעה לה. חבל לי שהגרסה המקורית הפיטר גבריאלית ברוחה תישכח בגלל הגרסה העכשווית שהיא בהחלט שווה כשלעצמה.
"תגיד לי איך אתה מרגיש" קרא אולארצ'יק לאלבום אחר שלו, אז הנה אני לוקח את ההוראה הזו אישית: אני מרגיש שהאוסף החדש, הכפול, הוא נפלא על כל 35 השירים שבו. להיטים ושירים טובים אחד אחד. אבל אני מרגיש גם שאי אפשר "לסכם את פועלו" של אולארצ'יק באוסף  אחד, מקיף ככל שיהיה. ביצירה שלו הוא היה (ועודנו) תמיד מאד מגוון ומעניין, נזרק לכל מיני סגנונות וטעמים, מצחיק ועצוב ושובב ורומנטי בבת אחת, ממזרחי ועד ג'אז, מנעימות ארצישראליות ועד רוק, ויוצר שילובים של הכל ביחד... בכל אחד מעשרת האלבומים שהוציא מאז 1985 יש הרבה יותר מאשר "להיטים". תמיד יש בהם ערך מוסף שלא צועק את עצמו. צנוע ונחבא אל הכלים. כמו האיש שמאחוריהם.
כבר מתחילת הדרך, עת השתחרר מלהקת הנח"ל ועוד לפני שהצטרף ל"כוורת", אולארצ'יק הוכיח שהוא נפש חופשייה שקשה לכלוא בהגדרות סגנוניות. הוא הוציא תקליטון מטורף עם אפרים שמיר בצמד בשם "נו אז מה", ניגן בלהקת הג'אז "הפלטינה", עבד עם דני סנדרסון על יצירת הרוק הערבי "התמנון האיטר" והמשיך להיות יד ימינו העיקרית של סנדרסון ב"כוורת", גם כשותף בחלק מהלחנים וגם, פה ושם, במילים. את "ילד מזדקן" הוא כתב.
מאז הוא גם כתב והלחין (לעצמו ולאחרים) את "בא לשכונה בחור חדש", "היא הולכת בדרכים", "שני חלקים בתוך בשלם", בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי", "שעשועי כאילו", "כל הליל אני בגנך", "כל דבר קט", "בואי נגיד שאני שלך", בואי נתחבק", "נערה במשקפיים", "ילדה", "ארץ מלח" וזהו רק חלק קטן מהרשימה. הפיק אלבומים לאתי אנקרי, טיפקס, גידי גוב, אפרים שמיר, מיטל טרבלסי... ועוד ועוד, הצגות, סרטים, פרסומות, מה לא...

אלון אולארצ'יק הוא גאון מוסיקלי (לא פחות!) שמגיש את המוסיקה במין נונשלנטיות לא מחייבת (בעיקר בדרך בה הוא שר), כאילו זה בא לו בקלות. "המיטב", לכן, הוא אוסף נהדר כתמצית, אבל למי שנדלק כדאי ומומלץ להיכנס לחקר האולארצ'יקיות לעומק. באלבומים שלו, ובהופעות שלו לבד ועם חברים שונים, שהם תמיד חדשות ושונות. בששי הקרוב, למשל, הוא מופיע ב"זאפה הרצליה" ומארח את יוני רכטר ואסתר רדא. בהמשך הסיבוב יתארחו ברי סחרוף, אמיר דדון, ארקדי דוכין ודודו טסה.

זה בטוח יהיה מיוחד, כי להיות מיוחד זה הרגיל שלו. מאז "אלון אולארצ'יק", הסולו הראשון שהוציא ב1985, אולארצ'יק לא רק כותב ומלחין שירים חדשים, אלא גם מחדש כל הזמן את שיריו המוכרים. בהופעות חיות עם "כוורת" ועם "דני גידי וחברים" (דני סנדרסון , מזי כהן , גידי גוב , אפרים שמיר),"נפגשנו" (יצחק קלפטר ואפרים שמיר), "הרביעייה" ( שם טוב לוי, שלמה יידוב ואפרים שמיר), במופעים אקוסטיים ובגרסאות ג'אז. בקיצור מוזיקאי חסר גבולות במובן הכי מדליק. 

יום שני, 11 בינואר 2016

אם כבר למות


דוקטור התחכמות הוא בהחלט ידע למות
המשפט הזה, של מאיר אריאל ז"ל, נשמע לי מאד מתאים ליציאה המפתיעה של בואי מהעולם זה. עם כל העצב והכאב הכמעט אישי של פרידה מאומן גדול שאהבתי, בכל זאת, אני מנחם את עצמי, הוא פרש בשיא. שני אלבומיו האחרונים, "היום הבא"  שיצא לפני שלוש שנים ו"כוכב שחור" שיצא בשבוע שעבר ביום הולדתו ה-69, הם יצירות מופת של יוצר חזק, מורכב, עמוק, שאינו מסתיר את גילו, אך נשאר גם צעיר ורענן מהבחינה של חיפוש דרך חדשה. זה אינו דבר מובן מאליו כשמדובר באמן מבוגר שכבר הספיק לעשות כל כך הרבה דברים נפלאים בכמעט חמישים שנות יצירה. הוא לא הספיק להחלש ולהזדקן ולהפוך ללא רלוונטי. הוא היה מצויין עד הרגע האחרון. "BLACKSTAR" הוא אלבום קודר ומאתגר של פרידה. של מוות. עכשיו, כשזו המציאות, מתבררת עוד יותר משמעות האווירה באלבום הזה. מובן גם יותר פרץ היצירתיות האדיר שעבר על בואי בשלוש השנים האחרונות, אחרי עשור שלם שלא הקליט חומרים חדשים. הוא יצר שני אלבומים מדהימים ועוד אלבום נוסף של בונוסים שיצא כחלק ב' של "THE NEXT DAY". אם כבר למות... אז רק ככה.

ובעצם לרובנו, למעט אנשים קרובים אליו באמת, דיויד בואי לא מת. היצירה שלו חייה וקיימת, ובוודאי עוד תמשיך לנבוע בשנים הקרובות. הוא עשה המון, מאז אלבומו הראשון ב1967 הוא הוציא ארבעים אלבומים שכוללים עשרות יצירות מופת. הוא היה תמיד איש של שינויים ויצירתיות בלתי נגמרת. מוסיקאי גאון  שבאמת המציא את עצמו מחדש עשרות פעמים כדי להתחמק מהשפעת הגיל והוותק על העשייה. מהפכן שלא הפסיק לחפש צליל חדש ומראה חדש, גם כשהחיפוש הזה מוביל אותו למחוזות פחות פופולריים. אחרי שנים שהוא היה חייזר, האיש שפל מכוכב אחר, דמות דו מינית נוצצת, רובוט הירואיני לבן, זמר נשמה שחור ועוד כל מיני מסכות שלבש על עצמו... הוא הגיע לעשור הששי בחייו, אחרי שכמעט מת מאירוע לב, כשהוא שונה, רגוע, פחות מתעסק בתדמיות. השיר שהחזיר אותו "WHERE ARE WE NOW" הוא שיר שחודר לנשמה, נשמע מאד אישי ואמיתי ומכמיר לב כשהוא שואל את עצמו ואת בני דורו, "היכן אנחנו עכשיו". עם קליפ מאד מוזר שמלווה אותו, המציג מין צילום מעוות ולא מחמיא של בואי, הוא נראה כמו שהוא נשמע, אמן מבוגר שאינו מסתיר את גילו, אינו מנסה למכור תדמית צעירה אלא נראה COOL גם כשהוא ללא מסכות. לא חייזר ולא רובוט ולא דמות מומצאת. פשוט אנושי. כזה היה דיויד בואי של השנים האחרונות. אמן בעל אמירה אמנותית נועזת ומרגשת על "המצב", בלי לעשות הנחות למאזינים. בתקופת הזפזופ חסר הסבלנות בה אנחנו חיים הוא דורש קצת יותר הקשבה, לא מתמסר בקלות, לא מתחנף. מביט על עצמו ועל העולם, ורואה הרבה קושי וכאב ואימה. מדבר על "היום הבא" שכבר נמצא פה. מציג את המציאות בה אנחנו חיים לא כמשקיף מהצד כפי שעשה לא מעט פעמים בעבר, אלא כמישהו שלוקח הכל ללב ולא מוכן לוותר. הוא נראה עצוב, עייף , קודר, מפוחד מהאלימות והרוע שמסביבו, אך כששומעים את קולו ואת האנרגיה שבתוך המוזיקה שלו, הוא גם מעורר תקווה. האהבה והאור שבמוזיקה שלו מנצחים את החושך והאימה שמסביב עד שהבין, כנראה, שהקרב אבוד.