 |
| צילום: דן לב |
אריאל הורוביץ: האני
והאחר
אריאל הורוביץ מוציא השבוע אלבום חדש, ששי שלו "הגיבורים
שלי". כבנם של נעמי שמר ז"ל, היוצרת הגדולה והמצליחה ביותר בזמר העברי
ושל מרדכי הורוביץ ז"ל, שגם הוא כתב שירה ופרוזה, אריאל מודע מגיל צעיר לא רק
ליתרונות של לגדול בבית כל כך יצירתי, אלא גם את הקשיים למי שפועל באותו תחום
אמנותי. כמו דודתו רותיק, אחותה של נעמי שמר,שנשאלה "איך זה לחיות בצילה של
האחות המפורסמת?" והשיבה: "אני חיה לאורה, לא בצילה" כך גם אריאל
יודע, מתחילת דרכו, למצוא את הביטוי העצמאי שלו מבלי להתכחש או להתנגד ליצירה
המפוארת של אמו, גם מבלי להשתתק בצילה. כבן של, אריאל מכיר גם את המשמעות של להיות
"סמל לאומי", על הדבש והעוקץ שנלווים למעמד הזה. הוא היה שם, שמע וראה,
את דברי ההלל והתשבוחות שבהם עוטרה נעמי במשך כל חייה, אך גם את הביקורת שספגה,
בעיקר בשנות השבעים והשמונים, על עמדותיה הפוליטיות או לפחות על איך שאלה הובנו.
כלומר, אריאל הורוביץ כאמן יוצר, בא מתחילת דרכו עם מודעות לכך שלא די
ב"לעשות שירים יפים" אלא יש ציפיה ממך, ובמיוחד אם אתה בנה של נעמי שמר,
לומר גם משהו "על המצב" "עלינו" כחברה. ואולי לכן, ישנה תמיד
ביצירתו ובפעילותו, לצד השירים הפרטיים והאישיים, התייחסות לעולם הסובב אותו.
כשהיד מושטת,
והעין לא צרה,
ולא הורגים משורר בבוקר,
ובערב יושבים להקריא משיריו.
הקטע הזה, מתוך השיר "קוקוס" שכתב לפני עשור לחוה
אלברשטיין, הוא גם שיר על... קוקוס, אבל גם אמירה על היחס למאיר אריאל ז"ל
בסוף ימיו, ואולי גם לנעמי שמר.
אריאל הורוביץ, יליד 1970, התחיל את
הקריירה שלו בגיל מאוחר יחסית. לאחר שירותו הצבאי (לא בלהקה צבאית אלא במודיעין) החל
ללמוד מוזיקה בבית הספר רימון, שם פגש את יהודה עדר, שהיה אחד ממוריו. עדר אהב את יצירתו
של הורוביץ, הפגיש אותו עם חברת התקליטים "הליקון" וגם הפיק מוזיקלית את
אלבום הבכורה שלו, "יאללה ביי" שיצא ב1998 והפך להצלחה גדולה. נעמי
שמר, אגב, מאד אהבה ופירגנה, ואף ציינה במיוחד לטובה את "יאללה ביי"
כביטוי שמשלב סלנג ערבי ואנגלי, מה שהופך אותו למאד ישראלי עכשווי.
מאז באו עוד חמישה חמישה אלבומים ואריאל מאד פעיל ככותב ומלחין לעצמו
ולאחרים, זמר- פרפורמר שמופיע הרבה, לבדו ועם להקה ובכל מיני מפגשים מיוחדים
(לדוגמא בהופעות עם ג'קי לוי, בכתיבה עם יאיא כהן אהרונוב, דורי בן זאב ואלונה
טוראל ובהקלטת גרסת כיסוי לשיר בהפקה חדשה משירי היוצר ארז הלוי). במקביל לקריירה
שלו כזמר הוא מלמד מוזיקה בבית הספר "רימון" ואחראי לניהול האמנותי של מפעל
אמנותי-חברתי מקסים בשם "האני האחר" עם עמותת "אנוש" לשיקום
פגועי נפש. הורוביץ מפיק ומעבד חיבור בין שירים שכתבו יוצרים פגועי נפש ובין לחנים
של תלמידי בית הספר "רימון", והתוצאה נפלאה ומרגשת ולא בגלל
ש"עושים הנחה" ליוצרים הלא מקצוענים, אלא בגלל שהמפגש הזה הוא הוכחה
לכוחה של המוזיקה לרומם ולחזק את הנפש.
לצד לא מעט להיטים שיצר במשך השנים,
ביניהם "יאללה ביי", "סיגל נחמיאס", "רנה",
"קוקוס", "האהבה מתה"
(לבת זוגו תמר גלעדי), "רקפות בין הסלעים", "תמיד תאמין"
ועוד, אריאל הורוביץ משלב ביצירתו בין הפרטי והכללי, ומספר גם על החברה והמדינה בה
אנחנו חיים. אז לצד "כל מה שאת" שהוקדש לאמו ז"ל, הוא שר על תל
אביב המתבהמת "לגמור כמו ברנר", על עובדת זרה
שטיפלה באביו, "אמיליה", על ההתגייסות בזמן מבצע עופרת יצוקה, "רקפות
בין הסלעים", ועל מה שקורה למדינה ב"אמריקה".
באלבום החדש, "הגיבורים שלי", הורוביץ מגדיל את מינון
העיסוק בנושאים הכלליים, מההיבט האישי שלו. הוא כותב שירים מלאי אהבה והערכה
לגיבורים גדולים ומפורסמים, לצד גיבורים קטנים ואלמוניים יחסית. מכל אחד מהם הוא
מנסה ללמוד משהו עלינו עכשיו.
השיר הפותח "סלון קטרינג" הוא דוגמא מצמררת במיוחד, גם
לטיפול בסיפור אנושי מרגש, וגם לחיבור בין ההיסטוריה וההווה.
אבא קובנר (1918 –1987) היה משורר וסופר,
מנהיג פרטיזנים בגטו וילנה שהגה את המשפט "אל נלך כצאן לטבח" ופעל גם
אחר מלחמת העולם השנייה בחבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים. בהמשך דרכו
הוא היה קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות, העיד במשפט
אייכמן, היה ממקימי בית התפוצות, ממייסדי "מורשת" על-שם מרדכי אנילביץ',
הוגה הקמת מוזיאון "משואה לתקומה" בקיבוץ יד מרדכי, וגם יושב-ראש אגודת הסופרים
העבריים, סופר ומשורר ובאמת, בלי שום ציניות, גיבור אמיתי.
"סלון קטרינג" הוא שם בית החולים שבו אושפז אבא קובנר בגלל
מחלת הסרטן, ובבית החולים הזה הוא איבד את קולו בניתוח וכתב ספר שירים בשם זה.
אריאל הורוביץ, שמצא את הספר בבית הוריו, מספר את סיפורו של קובנר, ומוסיף לו
סיפור עכשווי על חיילת בורה שמצטלמת עם עציר ערבי כפות. "האם הוצאת אותי מהשטעטל כדי שאהיה
לקוזאק?" שואל הורוביץ...
וכך הוא מתייחס לעוד גיבורים שלו, וותיקים ועכשווים. הוא מלחין שיר של
המשוררת לאה גולדברג וגם של העיתונאית הדתיה שרה ב"ק ששרה בהופעותיה בפני קהל
מעורב (ושרה בדיסק), הוא כותב על הרב מנחם פרומן ז"ל מייסד תנועת "ארץ
שלום", על משלחת הסיוע הישראלית לנפגעי רעש האדמה בהאיטי, על סבתו רבקה ספיר
שכתבה מכתב עידוד לאמו נעמי שמר, על חלוץ העלייה השנייה ארנסט פולאק שהתאבד בגיל
19, על עמיחי כ"ץ, שהיה בעליו של מועדון ההופעות הירושלמי
"הסינדרום", על חבריו המוזיקאים הצעירים שמנסים לשרוד בעולם התקשורת של
ימינו, על ה"ריקוד המשונה" של הצוותים המעורבים, יהודים וערבים, בבתי
החולים בארץ. וכן, יש לו גם שני שירי אהבה נפלאים לגיבורות הפרטיות שלו, אשתו ובתו.
"אם נשאר חלום" ו"ילדה כמוך". איזה יופי. אמא ואבא בטח היו
גאים.
"הדג נחש" יוצאים לסיבוב עם האלבום החדש והמצויין "זמן להתעורר"
