יום ראשון, 8 בינואר 2017

מורה לחיים



חוה אלברשטיין היא ממש תופעת טבע חד פעמית. ולא רק בקנה מידה מקומי. בת שבעים היא לא רק ממשיכה להיות פעילה במלוא המרץ אלא לא מפסיקה להתחדש ולהתרענן. תחשבו מה היא עשתה רק מאז גיל הפרישה הרשמי לנשים עובדות... או מאז שהגיעה לנקודה הסמלית שקבע פול מקרטני בדיוק לפני חמישים שנה, כשגיל 64 נראה לו כבר ממש קרוב לסוף.  
כלומר ב2010, כשמאחוריה כבר כששים אלבומים (!!!), היא הוציאה חמישה אלבומים חדשים לגמרי, עשירים בשיתופי פעולה ראשוניים, ("ברוך הבא", "ילדת טבע", "ואיך אצלך", "סרנדה", ועכשיו "בוא המורה") שני אוספים כפולים ("סיפור אינטימי", ו"סיפור חיים: אנתולוגיית שירי משוררים"), הופיעה עשרות פעמים, ושיתפה פעולה עם מוסיקאים חדשים לגמרי מבחינתה. עם שלומי שבן היא שרה בדואט את "תרגיל בהתעוררות" שלו, עם אהובה עוזרי היא חיברה ושרה את "איך אני אדע", עם שילה  פרבר "בכל זאת יש בה משהו", לשאנן סטריט היא הלחינה את זעקת הכאב על אחותו ז"ל "יולי", היא עובדת עם מוסיקאי רוק וג'אז ובלוז ומוסיקה אלקטרונית, שרה בהופעה קטע קלסי ("סרנדה" של שוברט), נואמת ביידיש עם קבלת פרס לפעילותה בנושא, נושאת תפילה ב"מי האיש", מספרת סיפורים אישיים ומחייה שירי משוררים נשכחים... כותבת ומלחינה בעצמה, ויוצרת ביחד עם אחרים.. ובתוך כל המגוון הגדול הזה היא תמיד נשמעת היא. לא מאבדת את ייחודה וזהותה העצמאית. בקול שלא משתנה כבר חמישים שנה, ובגישה מוסיקלית רכה אך מלאת עוצמה היא ממשיכה  וממשיכה וממשיכה ללא לאות בדרכה המיוחדת.


שלוש שנים אחרי "ואיך אצלך" שהפתיעה בהפקה אלקטרונית-אקוסטית של תמיר מוסקט, ורק שנה אחרי "סרנדה" הפולקי אקוסטי, היא מפתיעה עכשיו באלבום שיש בו הרבה בלוז. לאו דווקא במבנה המוסיקלי, ואפילו לא בגיטרות, אלא בהרגשה. את העיבודים המוסיקליים יצרה חוה באווירה של להקה של חברים. עם שותפים וותיקים: נגן הגיטרה ערן וייץ שמשתתף גם בשירה ונגן הבס והגיטרה עובד אפרת. השניים גם אחראים על ההפקה המוסיקלית ועל שילוב נגנים נוספים: אבי אגבבה בכלי הקשה, עדן ליברמן בקלידים, וימי ויסלר אורח במפוחית ואפילו איש הסאונד יואב שדמה שמופיעה על העטיפה כחבר בלהקה.

על כל הלחנים אחראי ערן וייץ, והמילים הן קצת של חוה בעצמה ובעיקר של שירי משוררים מפעם, שנשמעים עם הלחנים וההגשה מאד אקטואליים ועכשווים. אני נזכר במשפט שאמרה לי חוה לפני עשרים שנה: "דווקא בשירים שאני לא כותבת אני מרגישה חופשייה יותר לשיר על עצמי..." היא שרה "מה קיבלתי מאמי, המזג הגועש ולזעוק מכאב ולשתוק מאש... ועוד ירשתי מאמי עשירות רבה, שיר ליום הזה, שיר ליום הבא" ("הירושה" של יהודה קרני). "הקיץ הבוער הוא אבי, ואמי סתיו הגווע בבשמים, סבי - החורף השומר אביבים ואני - אביב ממטיר גשמים..." (הקיץ הבוער" של אביגדור המאירי) ושיר הנושא, בלוז של ממש למילים של אנדה עמיר "כי זאב עם לעם אדם לאדם, עמית לרעהו בור שחת כורה – בוא המורה".  ו"יום עצוב" של איציק מאנגר (בתרגום לעברית של יורם טהרלב), "סך הכל" (ש. שלום), "רומנסה על אסיר" (יורם ברונובסקי תרגם מלדינו), "חיי מדף" (שוש וולמן), "שיר, ריקוד" (פניה ברגשטיין), "נשיקה לאמא" ( יהואש בתרגום מאידיש של חוה אלברשטיין). ורק לשיר אחד היא כתבה מילים "גם הלילה אשאר ערה, שוכבת לצידך, ושוב אתה תיסע לארץ רחוקה... לאן  לאן אתה מפליג מכאן, חזור מהר חזור בזמן". והמחשבות (שלי) נודדות אל בן זוגה של חוה, נדב לויתן, שנפטר ב2010. נדמה לי שחוה מצאה דרך נפלאה להתמודד עם הכאב והזכרונות, וגם עם השירים לא אומרים זאת במפורש, היא מלאה געגועים לאהבה, להורים, למה שהיה. במוסיקה שלה, במילים שהיא שרה, היא מצליחה להשאיר את העבר בחיים. 


יום שני, 24 באוקטובר 2016

לזארוס כהן

הנני אלוהי

חודש לאחר יומולדתו ה82 מוציא לאנרד כהן אלבום חדש. "רצית את זה קודר יותר" או "שחור יותר"... בסך הכל אלבום האולפן ה14 של אחד היוצרים הגדולים מאז שנות הששים של המאה הקודמת, וחוליה נוספת בקאמבק המרשים ביותר בהיסטוריה של המוסיקה המודרנית. מאז 2001, כשהיה כבר בן 67 הוא הוציא ששה אלבומי אולפן, ארבעה אלבומי הופעה... והופיע (בעיקר בשש השנים האחרונות) מאות פעמים... במקום שרובם פורשים לפנסיה הוא רק הלך וכבש פסגות חדשות.

גם האלבום החדש הוא הצלחה אמנותית עצומה. העובדה שהוא מצליח לחדש ולרגש היא בעיני נס. לא פחות. לאנרד כהן כתב את כל המילים, אבל הלחין רק שלושה מהם. שיר אחד הלחינה שותפתו הוותיקה , הזמרת שרון רובינסון וכמו בשני אלבומיו הקודמים הוא נעזר בעיקר במלחין-קלידן-מפיק פטריק ריי לאונרד, מוסיקאי צעיר ממנו ב22 שנה (שבא מכיוון מוסיקלי שונה כשהפיק אלבומים והופעות של מאדונה, אלטון ג'ון, פינק פלויד, רוג'ר ווטרס, רוד סטיוארט, מייקל ג'קסון, מריאן פייתפול ועוד רבים). פטריק לאונרד הלחין והפיק ארבעה משירי התקליט, אחד ביחד עם אדם כהן, בנו של לנארד, שהוא בעצמו מוסיקאי... בן 44, כותב ומלחין ושר, בעשור האחרון הקליט ארבעה אלבומים, אבל עוד לא עשה את הפריצה הגדולה שלו. תוך כדי העבודה על האלבום, שנמשכה כשנה, סבלו גם כהן וגם לאונרד מבעיות גופניות קשות, כולל כאבי גב עזים שגרמו לכהן להקליט את רוב השירים בישיבה. הוא כמעט התייאש וויתר על הפרויקט, אך בנו נחלץ לעזרה והפך למפיק הראשי של האלבום. ההפקה שלו (ושל פטריק) מושלמת. עדינה. מינימליסטית. עוטפת את הקדרות בדיבור-מילמול-שירה-תפילה של כהן ברמזים ונגיעות של יופי. פה כינור, שם גיטרה, הרבה באס מלטף, קולות נשים מלאכיות, חזן... הכל בדיוק במידה הנכונה.
והטכסט... לא שאי פעם לאונרד כהן היה שמח וקופצני במיוחד, אבל פה הדימר שמפעיל את התאורה הפנימית שלו הולך ומחשיך. הוא נפרד, הוא עייף, הוא מוכן לפגוש את בוראו. בשיר הנושא, המשלב קטע חזנות בעברית, הוא שר "הנני הנני" ומתרגם באנגלית "אני מוכן אלוהי". זה לא שהוא מתעסק רק בעצמו ובמותו הקרב, יש לו, כרגיל, גם מה לומר על עולם שמסביבו אבל הוא בעיקר מביט את הסוף
אני לא מתיימר להבין באמת את כוונתו, אבל נדמה שהוא איבד את האנרגיה, את האמונה. שהוא מאוכזב מאלוהים או מישו או מבודהה ואפילו מוותר על האהבה או לפחות על התשוקה. האיש שקרא לפני כמעט ארבעים שנה לאלבום שלו DEATH OF A LADIE'S MAN אומר על עצמו שהוא כזה "אני לא צריך אהובה, החיה האומללה הזו מאולפת, אני לא צריך אהובה, אז כבו את הלהבה..." הציטטה הזו לקוחה מאחד השירים הכי עצובים באלבום "עוזב את השולחן":

אני לא צריך סיבה
למה שהפכתי להיות
יש לי התירוצים האלה
הם עייפים ושחוקים
אני לא זקוק לסליחה
אין את מי להאשים
אני עוזב את השולחן
אני מחוץ למשחק


וכבר היו לכהן שירי סיכום ופרידה בעבר, והוא תמיד חזר. בהופעה בישראל ב1980 הוא הציג את עצמו בשמו העברי "אלעזר הכהן". אלעזר הוא לזרוס. החוזר מהמתים, כמו בשיר הפרידה של דיוויד בואי, שמת יומיים אחרי שיצא אלבומו. נקווה שהסוף של כהן עוד רחוק, כפי שאמר בפרץ אופטימיות בשבוע שעבר: באלבום קצת הגזמתי. "אני מתכוון לחיות לנצח... או לפחות עד מאה ועשרים". אמן. 

יום כיפור 1973. סיני


יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

היה היה אריק איינשטיין


כבר כמעט שלוש שנים, מאז יום מותו של אריק איינשטיין  (26.11.2013) מחשבות עליו, על השמחה שהעניק לחיינו ועצב על תחושת הפספוס של סוף חייו, מאד מעסיקות אותי. לא רק ברמה האישית פרטית, (זה היה כך תמיד) אלא דווקא אל מול אותו גוף אנונימי הנקרא "הקהל". חשוב לי לספר על אריק, על יצירתו וקצת על הבנאדם שהיה לי כבוד גדול להכיר מקרוב. אני עושה את זה במפגשים ברחבי הארץ (בהם התחלתי עוד כשאריק היה בחיים) ובשנה האחרונה בתכנית רדיו שבועית, מידי שבת באחת בצהריים בגלי צה"ל.(את כל הפרקים אפשר למצוא באתר גל"צ). בשבוע שעבר שודר הפרק ה44 על האלבום האחרון שאריק הקליט, ביחד עם גיא בוקאטי "כל הטוב שבעולם" אני מרגיש שוב ושוב את הפער הקיים אצל חלק גדול מהמאזינים בין האהבה והערכה העצומה שלהם לאיינשטיין, נדמה לי שאין אף אמן ישראלי, חי או מת, כל כך אהוב, והעובדה שהשנים האחרונות לפעילותו כמעט ולא מוכרות להם.

כשהעליתי לפייסבוקי את הפרק על "כל הטוב שבעולם"  תמהתי האם האלבום קיבל בזמן אמת (2007) את תשומת הלב המגיעה לו. לא שאני חושב שחייבים לאהוב אותו, אבל אני מאמין שמי שמביע עליו דעה חייב לפחות להאזין לו... עשרות הטוקבקים שקיבלתי (וזו בהחלט לא כמות שאני מורגל בה) הוכיחו לי שיותר מכל, ההתעלמות היחסית ממנה סבל אריק איינשטיין בשנותיו האחרונות לא קרתה בגלל איכות היצירה שלו, אלא מטעמים אחרים לגמרי. בראשם, חוסר מוכנות להקשיב לו. דווקא בגלל השיאים שהציב בארבעים שנות פעילותו. בגלל שהוא היה כל כך טוב, לא מגיע לו צ'אנס עם האנשים החדשים שבחר לעבוד איתם והשירים החדשים שהקליט אחרי כל השנים האלה בצמרת.   

אני פוגש המון אנשים שלא מאמינים לי ש"יש בי אהבה" אינו אלבומו האחרון של איינשטיין, ושמאז 1995 הוא הוציא עוד שבעה אלבומים... רבים מאלה שבטוחים שאיינשטיין הוא רק נוסטלגיה, פשוט לא יודעים שהוא היה אמן פעיל עד סוף חייו. זאת ועוד,  הדעה המקובלת שאיינשטיין של שנות ה2000 לא מתקרב לרמת היצירה שלו בשנות השבעים או השמונים היא אולי לגיטימית, אך לא מתבססת על הכרות אמיתית עם מה שעשה בשנים האחרונות. כלומר, קובעים דיעה בלי לדעת את העובדות.

אני לא נכנס כאן לדיון מי אשם בכך, הרדיו או הטלוויזיה או חברות התקליטים או אריק עצמו. לדעתי אריק איינשטיין, כגדול האמנים שהיו לנו במוסיקה הישראלית, ראוי לתשומת לב ולמינימום הכבוד של האזנה ליצירתו בכל שלב בקריירה שלו. גם בחמש עשרה השנים האחרונות. לא מתוך "פירגון" אלא בגלל שהוא המשיך להיות נהדר. המשיך לגלות ולטפח כישרונות צעירים וחדשים, המשיך להיות בעל טעם משובח במוסיקה. המשיך לבטא את עצמו במילים שלו או של אחרים כמו שאף אחד אצלנו לא עשה.

אם יש משהו שהשתנה אצלו בשנות ה2000 זה שמתחת למוסיקה היפה והמעוררת מעצם היותה מוסיקה, גם בשיריו העצובים ביותר, האופטימיות שלו נחלשה ובשיריו, לצד האהבה שתמיד קיימת, ישנה גם מבוכה ודאגה וניסיונות עידוד, עצמי וכללי. מגיל 60 והלאה (1999) איינשטיין כבר לא "יושב על הגדר רגל פה רגל שם" אלא אומר מה שמפריע לו. לא מסתפק בלהיות הקול הנפלא שאומר לך שהכל יהיה בסדר.

וגם זה מעציב כשחושבים על האלבום "רגעים" עם פיטר רוט (2006) ובמיוחד על  "כל הטוב שבעולם" עם גיא בוקאטי (2007). למרות כל הקשיים האישיים, כולל ראייתו המתדרדרת, ולמרות תחושותיו הקשות לגבי "המצב" במדינה, אריק אזר מספיק כוחות כדי למצוא את הטוב שבעולם. הפרטי והכללי.


ההתחלה של האלבום "כל הטוב שבעולם" היתה בדיוק לפני עשר שנים, כשאריק שמע שירים של גיטריסט, כותב ומוסיקאי די אלמוני עד אז, גיא בוקאטי. השיר הראשון שהקליטו ביחד היה לחן של בוקאטי לטכסט מצמרר של יעקב רוטבליט "רגע לפני", העוסק בשנייה שלפני פיגוע רצחני. השניים, איינשטיין ובוקאטי, מצאו שפה משותפת וחברות שהחזיקה מעמד עד הסוף המר.   
אני זוכר ימים יפים בחוף שנעלם
אמרתי לחבר, נשנה את העולם
הוא מצא את אלוהים, אני נשארתי כאן
(מתוך "פה אצלנו" מהאלבום "כל הטוב שבעולם")
גיא בוקאטי היה בן הזוג שלו ליצירה. האיש שאריק סמך עליו, התייעץ איתו, יצר שירים בשותפות איתו כאשר במידה רבה כתיבתו של בוקאטי היא ביטוי למחשבות ולדעות של אריק. ב2007 יצא אלבומם המשותף "כל הטוב שבעולם" שכמעט כולו (למעט "רגע לפני") שכתב יעקב רוטבליט) הוא מילים ולחנים של בוקאטי. האנרגיה והתחושות הטובות חזרו באלבום הזה, ושוב וכרגיל, אריק מתעסק בפרטי, באהבה וביחסים, אך גם לא מתעלם מהסביבה בה הוא חי. תקשיבו (לפחות( לשירים הרומנטיים: "שוב אותו העצב", "כל הטוב שבעולם", "איפה שלא תהיי", "פשוט אומר לך" ושיר אחד מרגש במיוחד, שאריק השתתף בכתיבת המילים שלו "רוקד את הטנגו לבד":
כתבתי לך מיליון שירים וזה יהיה האחרון
נתתי לך מכל הלב אז קחי ממני קצת כאב
קצת כאב, זה הורג אותי ככה לאט לאט

בזמן האחרון רוקד את הטנגו לבד
אני צריך אותך את לא שולחת יד
אל תלכי רחוק כאילו כבר ויתרת
מחכה לך כאן בבית

כתבתי לך מיליון שירים...

האם השיר הזה הוא לאהובה פרטית או שהוא מופנה גם למדינה? לתקשורת? לקהל?
זה היה באמת השיר האחרון שאריק כתב ובשנים שבאו אחרי הוצאת האלבום, למרות שהמוסיקה שלו לא קיבלה מספיק תשומת לב. אריק אף פעם לא התלונן, אבל מידי פעם שאל בכאב מדוע זה כך... האם אין באלבום הזה אף שיר ראוי?                                               זו היתה בשבילו אכזבה גדולה, ולמרות שהשניים המשיכו להקליט לא מעט שירים בהמשך, אריק לא הקליט עוד אלבום. חלקם הגדול של השירים הבאים היו פחות אישיים ויותר כלליים. חייל נעדר, ילדים מיוחדים, גלעד שליט. כאילו אריק אומר... אם כבר להקליט שירים חדשים, לפחות שתהיה להם מטרה נוספת...

"רגעים" עם פיטר רוט היה זקוק לעשר שנים כדי להפוך לתקליט זהב (ממש לפני שבועות אחדים). האם "כל הטוב שבעולם" יגיע גם הוא לסטטוס הזה? את אריק זה בוודאי ישמח, איפה שלא יהיה.
.


יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

איה כורם

גיבורת מעמד הפועלים
קודם כל היא גיבורה. איך אחרת אפשר לכנות אמנית שמוכנה לסכן הכל, את שמה הטוב, את פרנסתה, את עתידה המקצועי ובעיקר את המצב הנפשי המאפשר יצירתיות... וכל זאת מתוך רצון להתעקש על זכויותיה ולהילחם למען מטרה שנראית בעיניה צודקת?





תמצית סיפורנו. זה מתחיל עשר שנים אחורה. איה כורם בת ה-26 פורצת לעולם המוסיקה הישראלית כמלחינה לאחרות ולאחרים (ובראשם למירי מסיקה ) וגם כסינגר סונגרייטרית באלבום בכורה עמוס להיטים "קיץ", "יונתן שפירא", "אתה זורם אצלי בדם" והשיר המושמע ביותר באותה שנה (על פי אקו"ם) "שיר אהבה פשוט". היא היתה "זמרת השנה" ואלבומה הפך זהב. אחר כך באו עוד אלבום ("שפה זרה") ותכניות טלוויזיה ותיאטרון והפקות שונות ומשונות כמקובל לאמן צעיר שמשתלב בהצלחה רבה בעולם המוסיקה ... כורם היתה חלק מקבוצת ילדי הפלא בוגרי "רימון" שיצרו, כביכול, סגנון משלהם במוסיקה הישראלית. בשנים הקרובות הוא אמנם המשיכה להיות חלק מהקבוצה, אך גם הראתה סימנים של עצמאות סגנונית וגם החליטה בשלב די מוקדם בדרכה שאינה רוצה להמשיך וללכת בתלם. במיוחד לא בכל הנוגע לצדדים הנוגעים ל"תעשיית המוסיקה". הטענה העיקרית שלה הייתה, שבלתי הגיוני היה להחתים אותה בגיל 25 על חוזה עם חברת התקליטים "עננה" ל18 השנים הבאות. אני לא נכנס כאן לסוגיה מי צודק ומי לא, רק מזכיר שהנושא הגיע לבג"צ ולוועדה מיוחדת בכנסת וגם להצעת חוק שתביא לשינוי מעמדם של אמנים בתחילת דרכם. מה שבטוח הוא שמאבקה של כורם גרם להגברת המודעות לתחום המורכב הזה.

בינתיים, כורם הוציאה עוד אלבום ("לאלף את הסוסים") לא בחברת התקליטים "המקורית" שלה, גנזה אלבום נוסף ("הלב הזה המשומש")  ונאלצה לוותר על זכויותיה על שני האלבומים הראשונים (והמצליחים) שלה. ב2015 אחרי כחמש שנות מאבק, הצליחה איה כורם להשתחרר מהחוזה עם "עננה", יום לאחר מכן הוציאה את אלבומה הגנוז, אותו הציעה להורדה חינם באתר שלה, והחלה עובדת על האלבום הראשון שלה כאמנית משוחררת. בעזרת גיוס ההמונים "הדסטארט" היא השלימה את המשימה, ועכשיו יוצא אלבומה החמישי / הראשון "אלפיים עשרים ושלוש"   כשנה שבה הייתה אמורה לסיים את החוזה המקורי.



וכל ההקדמה הזו לא הייתה נכתבת אם האלבום עצמו לא היה טוב. "2023" הוא אלבום קונספט המשלב סיפור (אותו מקריא יובל מסקין) עם שירים שמתאימים, פחות או יותר, לקונספט. הסיפור מתאר מציאות עתידית בה בני אדם מוותרים על מחשבותיהם וזכרונותיהם תמורת בצע כסף ושלווה קיומית. השירים מתייחסים למלחמתו של הפרט על עצמאותו הפיזית והרוחנית. את הסיפור כתבו איה כורם ושי רינגל, הלחין ועיבד אדם בן אמיתי, ויש בו לא מעט רגעים מוסיקליים מרגשים, אבל עם כל הכבוד לסיפור המסגרת, השירים הם מה שמעניין אותי יותר (בדרך כלל באלבומי קונספט כאלה את הסיפור שומעים פעם פעמיים ואילו השירים הם לתמיד...) והשירים פה מצויינים. 

איה כתב והלחינה, חלקם עם אדם בן אמיתי, ועם עיבודים תזמורתיים של  עודד שומרוני. אבל למרבה ההפתעה היא כמעט ולא שרה. את הביצוע הקולי היא השאירה להמון אורחים, חלקם מאד מפתיעים בהקשר של "אלבום חדש של איה כורם". דני ליטני, אפרת גוש,  ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר וקרן הדר,  דנה עדיני ורביעיית 4B, ישי לוי, נילי פינק, יהוא ירון ונצ'י נצ', דניאל זמיר, מזי כהן, לאה שבת ורק שיר אחד שאיה כורם שרה לבדה. אמנם רק שיר אחד אבל קולה ואמירתה מהדהדים בתוך כל הפרשנויות האישיות של המשתתפים הנפלאים ששרים את השירים. רובם לא נשמעים כחתוכים מתוך מחזמר אלא כשירים שעומדים בפני עצמם. 

אז אמנם "מצרים" ששרה לאה שבת, או "אשה בדירה" ששרה מזי כהן (ולו רק לשמוע שוב את מזי כהן הכל היה שווה...) הם קשורים לגמרי למלחמת העצמאות של האיש הקטן, אבל הם קיימים לגמרי בזכות עצמם.

יום שני, 22 באוגוסט 2016

במגאזין "זאפה" כתבתי על "תמוז". הנה הפייל המלא... לאספנים בלבד...

מגאזין "זאפה" לקראת האיחוד ההיסטורי
אגדת "תמוז"
נפתח במשהו אישי. ההופעה של להקת "תמוז", לפני ארבעים שנה, היא הסיבה שאני כותב כאן את המאמר הזה. היא הסיבה שאני "במקצוע" כל כך הרבה זמן. ראיתי מאז מאות הופעות, חלקן פנטסטיות, חלקן של גדולי הפרפורמרים בעולם... אבל לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ההיא ב"צוותא" בתל אביב... את האולם הקטנטן והדחוס שנראה ענקי... את חמשת החברים שעלו לבמה כשהאולם עדיין בחושך... אריאל זילבר שהתיישב ליד הקלידים והתחיל לנגן שני תווים שוב ושוב ושוב.... ויהודה עדר שהצטרף עם הגיטרה החשמלית... ואיתן גדרון בבס ומאיר ישראל בתופים ואז שלום חנוך עם האקוסטית מתחיל לשיר....היא... באה השמש...  וזה סימן שכבר מאוחר, היא... באה השמש, כבר לא אתמול ועוד לא מחר.....איזו צמרמורת... איזו התרגשות.... .... מה שיותר עמוק יותר כחול... מה שיותר עמוק יותר כחול...התפוצצות של אהבה מהבמה לקהל ולהפך..... ההתחלה קצת מהוססת... אנחנו הרי לא רגילים לעמוד בהופעות ובטח לא לרקוד... אפילו בהופעות של "כוורת", בשיא ההתלהבות, רק מחאנו כפיים... אבל אצל "תמוז" זה אחרת.... אחרי כמה דקות הקרח נשבר והקהל כולו בעניין... נסחף באנרגיות שאי אפשר להמשיך לשבת מולן.... כולם על הרגליים... קופצים... מוחאים כפיים... צורחים באושר... עונים לשלום.... הו הו הו-הו-הו הו הו הו הו הו... סוף עונת התפוזים.... איזה יופי... איזה כיף... איזו תמימות. הרבה לפני שהמוסיקה הישראלית למדה מה זה שיווק ומיסחור ופוזה...

מאז עברו ארבעים שנה, ו"תמוז" שממש לא זכתה בהצלחה מסחרית בזמן אמת (היא מכרה כ500 עותקים של אלבומה) הפכה לקלסיקה ישראלית. ההשפעה שלה על המוסיקה שנוצרה בארץ מאז היא עצומה, וגם עם מעולם לא קיבלה את תשומת הלב והאהבה שהיתה ראוייה לה, ביחד עם "כוורת", להקת "תמוז" היא הלהקה החשובה ביותר במהפכה המוסיקלית של שנות השבעים. עכשיו, לקראת האיחוד המתקרב, ניזכר קצת במה היה שם באמת.


שלום חנוך היה בסוף 1973 בן 27. עם תיק עבודות שכלל עשרות שירים שהפכו להיטי ענק לאריק איינשטיין ולאחרים, השתתפות בארבעה אלבומים (של איינשטיין ושל "השלושרים") והוצאת אלבום סולו ראשון "SHALOM" בלונדון, באנגלית... ובכל זאת כשהוא חזר ארצה בזמן מלחמת יום כיפור, נדמה שהיה צריך להתחיל את הכל מחדש, לבנות את מקומו כאילו לא היה כאן מעולם.
גם אריאל זילבר, המבוגר משלום בשלוש שנים, כבר היה מוסיקאי פעיל. מאז 1967 הוא שר ובעיקר הלחין שירים, בעיקר לשירים בצרפתית ואנגלית, ובעיקר לאמנים בחו"ל. האגדה מספרת שברכה צפירה ז"ל, אמו של אריאל, אפילו פגשה את רינגו סטאר והציעה לו להשתמש בלחנים של זילבר לביטלס. היא נענתה בנימוס בשלילה. לעומת זאת "הגשש החיוור", סילבי וורטן, ליאור ייני ועוד רבים הקליטו מלחניו של זילבר, וגם הוא כזמר זכה בתשומת לב מסויימת עם "בטי בם" ו"MOVIE INSTEAD" אך עדיין לא "פרץ בגדול".



בתחילת 1974 גר שלום חנוך בבית כפרי בפתח תקווה. הוא כתב שירים חדשים כמו "לא יכול לישון עכשיו" ו"פנס הרחוב", הופיע עם אריק איינשטיין ו"הצ'רצ'ילים החדשים" וחיפש הרכב משלו. בין השאר בחן הצעה להופיע בצמד עם שלמה גרוניך, ושיתף פעולה גם עם מתי כספי שעיבד את לחנו של שלום ל"וידוי" (מ' אלכסנדר פן) בביצוע של מירי אלוני.

כספי פנה אליו בהצעה להקים סופרגרופ (בארץ קראו לזה "להקת צמרת") בנוסח "קרוסבי סטילס נש ויאנג", עם שלום חנוך, אריאל זילבר ודני ליטני. הארבעה נפגשו פעמים אחדות וניסו לעבוד ביחד על שירים, כשהראשון בהם הוא לחנו של מתי כספי ל"ביום מסה" של טבנקין. אך לא מצאו שפה משותפת ורק המפגש בין שלום חנוך לאריאל זילבר החזיק מעמד.  אולי גם בגלל שהיו ספקנים באותה תקופה לגבי יכולתם להצליח כסולנים...
אריאל אהב את קולו הגבוה ואת עדינות שיריו של שלום והיה מוכן להסתפק בתפקיד הפסנתרן המלווה שלו. שלום לא כל כך התלהב משיריו של אריאל שנשמעו לו כמו בדיחות, אך דווקא הוא הציע לאריאל להיות יותר מסתם מלווה ולהקים להקה ביחד. עם המפגש ביניהם הלחינו השניים ביחד שיר שמאיר אריאל כתב כשגר בארצות הברית והתגעגע לקיבוץ: "סוף עונת התפוזים". השניים קיצרו כמה בתים קשים במיוחד בטכסט של אריאל ו"סוף עונת התפוזים", הלחן המשותף היחיד של זילבר וחנוך, הפך לשיר המזוהה ביותר של "תמוז".

שיתוף הפעולה בין חנוך וזילבר התנהל בעצלתיים, במפגשים מקריים ולא מסודרים. אריק איינשטיין שתמך בשלום מתחילת דרכו החליט לזרז את העניינים והציע לשניים להיות החימום במופע שלו "סע לאט" בו הופיע בליווי "הצ'רצ'ילים החדשים".
שלום ואריאל חשו שלמשימה כזו ליווי גיטרה ופסנתר אינו מספיק וצרפו אליהם את אדם זיידל, גיטריסט אמריקני שניגן תפקידי בס בגיטרה וידע גם לנגן בחליל, עמי טרייבטש מתופף "הצ'רצ'ילים" ונעם (זייד) הלוי, אחיה של אסתר עופרים, בכלי הקשה.
ההרכב הקדום הזה של "תמוז" הקליט בהפקת שמוליק בורנשטיין גרסות ראשונות ל"לא יכול לישון עכשיו" ו"סוף עונת התפוזים" אך ההקלטות נגנזו במחסני חברת התקליטים "ליטראטון". "תמוז" בהרכבה זה (ללא נעם הלוי) הופיע גם בתכנית הטלויזיה של אריק איינשטיין "סע לאט" וביצעו בה את "לא יכול לישון עכשיו" ואת "הולך בטל".
תוך הופעות "סע לאט" התגבש ההרכב המוכר של "תמוז". המתופף עמי טרייבטש חלה לאחר הופעות אחדות ונאלץ לעזוב את ההפקה. במקומו הוזעק מאיר ישראל, מ"עוזי והסגנונות" ולהקות קצב נוספות, שהפך למתופף הלהקה, ולמעשה למקצוען היחיד בין חבריה. כשהחליטו להחליף את אדם זיידל המיע זיחבר לצרף ללהקה בסיסט יוצא להקת הנח"ל, איתן גדרון, שהביא איתו חבר נוסף מלהקת הנח"ל, יהודה עדר.

צירופו של עדר ללהקה לא היה פשוט מכיוון שתקציב ההפקה של "סע לאט" לא הספיק לנגן נוסף ויהודה כמעט נשאר בחוץ. הציל את המצב גדרון, שלמרות שקיבל סכום קטן של 100 לירות להופעה, הסכים לוותר על חלק ממשכורתו לטובת יהודה. וכך, כשאיתן ויהודה מקבלים ששים לירות להופעה כל אחד, הושלם ההרכב המוכר של להקת "תמוז".           

אשר ביטנסקי ואמנון צבן התחילו לנהל את הלהקה ולדחוף אותה להפקות נוספות שלהם.
את השם הציע להם אריק איינשטיין, ובפסקול הסרט האבוד על הלהקה שצילם יקי יושע, נשמע ויכוח בין שלום חנוך וקרלה קמחי, מפיקת חברת התקליטים CBS שמנסה לשכנע את שלום לקרוא ללהקה "תקופת תמוז". שלום לא וויתר... בסרט נשמע  גם אריק איינשטיין מאחורי הקלעים במופע הבכורה ב"צוותא" אומר לחברים: "עם הלהקה הזו תשיגו הרבה זיונים..."

המופע "סע לאט" רץ ברחבי הארץ כמעט שנה. במאי 1975 שולבה ההפקה בכמה מופעים גדולים שההפיקו ביטנסקי וצבן, ובראשן "הזמן הכפרי" בהם השתתפו גם נתנאלה, שלישית "קצה השדה", ואורח מחו"ל, המוסיקאי האמריקני טים הרדין. הופעות "הזמן הכפרי", כמו רוב הופעות "סע לאט" היו הצלחה אמנותית גדולה אך למרבה ההפתעה התגלו ככישלון מסחרי, אולי בגלל ריבוי המשתתפים בהם.


"תמוז" היתה במידה רבה שילוב של צרכים. להקה שכל אחד מחבריה בא אליה מעמדה שאין לו מה להפסיד. שלום ואריאל אחרי אכזבת הניסיונות בחו"ל, מאיר עם סוף עידן להקות הקצב,  איתן ויהודה, בהזדמנות הראשונה אחרי השירות הצבאי.
"תמוז" לא היתה להקה של חברים כמו "כוורת" למשל. הם כמעט לא שיתפו זה את זה בעניינים לא-מוסיקליים וגם בדרך להופעות, בנסיעות הארוכות שמשמשות להקות בדרך כלל לטיפול קבוצתי, היו חברי "תמוז" שותקים. זה קרה לא בגלל שנאה בין החברים אלא מכיוון שהקשר ביניהם היה רק על בסיס מוסיקלי ואת החום ביניהם ביטאו בנגינה בלבד. מבחינה חברתית התחלקה הלהקה לשתי קבוצות, באחת שלום ומאיר ובשנייה אריאל יהודה ואיתן. חלוקה שיצרה עימות אמנותי מפרה אך גם ריבים וויכוחים אינסופיים בין החברים.

תוך הופעות "סע לאט" הכינו חברי "תמוז" תכנית שלמה משלהם. באמצע 1975 הם הקליט, בהפקת שמוליק בורנשטיין מחברת ההפקות "הגר" של אריק איינשטיין, שירים שיצאו בתקליטון-שדרים ראשון: "הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים" (בגרסה שונה מזו שהופיעה אח"כ בתקליטם). הכיוון המוסיקלי בהקלטות אלו שילב רוק רך עם השפעות קנטרי אמריקני, בהפקה קטנה וצנועה יחסית. את צליל הגיטרות ב"הולך בטל" הביאו איתן ויהודה מתקליט של "קפטיין ביפהרט" האמריקני ואת רוב שאר הרעיונות הגה שלום חנוך, שחיפש שילוב של צליל "ישראלי" ושל "רוקנרול". כוונתו ליצור עיבוד מורכב ל"סוף עונת התפוזים" הפכה את הגרסה הראשונה מסורבלת ומבולבלת. לא מפתיע, לכן, ששיר זה נבחר לצד השני של תקליטון-השדרים ואילו הסולו של אריאל זילבר ב"הולך בטל" נבחר להיות השיר הראשון שייצג את "תמוז" במצעדי הפזמונים, ביוני 1975. (בהוצאת המחודשת של דיסק "תמוז" צרפתי את הגרסה הראשונית הזו).

מיכאל תפוח, מנהל אולפן "טריטון", שמע את שירי "תמוז" שהוקלטו באולפנו, התלהב מהשירים אבל חשב שהם צריכים להשמע אחרת. מיכאל הציע להם להשתמש באולפן ללא הגבלת זמן, ואת שירותיו כמנהל הלהקה. הוא גם הפגיש אותם עם טכנאי ההקלטה לואי להב שחזר מארה"ב זמן קצר קודם לכן, שם עבד עם ברוס ספרינגסטין.  לואי קיבל תואר שהיה חדש במוסיקה הישראלית: "מפיק מוסיקלי". כלומר לא רק "מעבד" או "אחראי הקלטה" אלא, כמו בחו"ל, גורם מחוץ ללהקה הבונה איתה את השירים ואחראי על עיצוב הצליל הסופי.
לואי נכנס לתפקיד במלוא המרץ ושינה לחלוטין את הצליל של "תמוז". הוא הפך את השירים לארוכים וכבדים יותר, עמוסים באנרגיות רוקיות שלא נשמעו קודם לכן בתקליטים עבריים. היה לו חזון של איך צריך השיר להישמע והוא לא וויתר עד שהגיע למטרתו, גם אם הדרך לכך היתה בעבודה רבת שעות על נגינת תיבה אחת בשיר או שבוע שלם של חזרות על פתיחת שיר אחר.
לשלום חנוך צירופו של לואי עזר במימוש חלומו ליצור רוק ישראלי כבד וחזק. פחות "נחמד" מהלהקה הכי מצליחה של התקופה, "כוורת", ובלי זכר לשילוב מוסיקה והומור שסנדרסון וחבריו הביאו מהלהקה הצבאית.  שלום שאף להיות יותר ישיר ומחוספס ורצה שהקהל לא  יסתפק בישיבה מנומסת ומחיאת כפיים , אלא יהיה מעורב כל הזמן. "לשבור את הקיר הבלתי נראה בין הלהקה והקהל" כפי ששלום למד בנעוריו בשיעורי התיאטרון בבית צבי.
עם זאת, השיר הראשון של "תמוז" שהגיע לרדיו בהפקת לואי להב, בדצמבר 1975, היה דווקא שיר עדין, סטייל ג'יי ג'יי קייל ואחד הבודדים בו שרו אריאל ושלום ביחד: "פנס הרחוב".
גם "סוף עונת התפוזים" קיבל את תשומת הלב הראויה, ארבעה חודשים לאחר מכן, והפך ללהיט הגדול הראשון של "תמוז".

סוף עונת התפוזים: האלבום
בתחילת 1976 יצא התקליט "סוף עונת התפוזים", תקליטה היחיד של להקת "תמוז" ואחת מנקודות הציון החשובות בהתפתחות הרוק הישראלי המקורי. בהפקה והעריכה של לואי להב נשמע צליל התקליט מגובש ואחיד, אך למעשה לא היה זה תקליט שנוצר כיחידה אחת אלא אוסף שירים שרובם נוצרו שנים אחדות לפני כן ועובדו מחדש. רוב התקליט היה משירי שלום חנוך: קטע הפתיחה, "מה שיותר עמוק יותר כחול" שנוצר בימי "שבלול" הפך ליצירת רוק מורכבת ורבת מקצבים באורך יותר משמונה וחצי דקות, שיא חדש בתולדות הזמר העברי המוקלט. "אנ'לא יודע איך לומר לך" העדין ששלום הקליט שנתיים קודם עם "בני נוח" כשהוא שר בקול גבוה ורועד נופח ועובה לחמש וחצי דקות של רוק כבד יחסית. כך קרה גם ל"אהבה שקטה" מתקליט הסולו האנגלי של חנוך (שם נקרא PEACEFUL LOVE) שהוקצן לקטע בן שש וחצי דקות בו שלום שר-צורח בליווי גיטרות מיללות ובס-תופים חזקים, כולל סולו תופים כבד של מאיר ישראל. שני שירים של שלום היו שונים: "לא יכול לישון עכשיו" נשאר כמו שנוצר, אקוסטי ושקט, כשיהודה עדר תומך בגיטרה. ו"פנס הרחוב" שהיה יחסית רגוע. "סוף עונת התפוזים", בלחן המשותף של זילבר וחנוך עובד והוקלט מחדש ואריאל שנא כל כך את העיבוד החדש שלא הסכים לשיר בהקלטתו והשיר הפך סולו של שלום.
מלחניו של זילבר שולבו עוד שני שירים: "הולך בטל" שהיה לחן חדש למילים של מאיר אריאל (אשר הקליט את השיר בעצמו בלחן שלו שנתיים קודם לכן) ו"ככה את רצית אותי" שכתב יהונתן גפן ל"PURPLE EYES" שאריאל הלחין עבור צמד "העופרים" בשנת 1968.
אריאל לא אהב את כך שהשירים הפכו "כבדים", ואת השינוי בצליל הלהקה עם הצטרפותו של לואי להב. הוא התנגד לגישתו האמריקנית ולא רצה להיות מובל מבחינה מוסיקלית. השינוי בקולו של שלום הרגיז אותו במיוחד ומנקודת מבטו של אריאל הגיעה "תמוז" לסוף דרכה עם הקלטת התקליט. הוא איבד את האמון בלהקה ובכלל ברוב הסובבים אותו.

בעת ההקלטות נראה דווקא כאילו הכל הולך כשורה. התקליט הוקלט באולפני "טריטון" שהיו אז האולפנים הטובים ביותר בארץ, ע"י לואי להב והטכנאי הבכיר של האולפן, טומי פרידמן. בהקלטות שלום חנוך שר וניגן בגיטרה אקוסטית, אריאל זילבר שר וניגן בפסנתר חשמלי, האמונד וסינטיסייזר, יהודה עדר ניגן בגיטרה חשמלית ושר קולות, איתן גדרון ניגן בבס ושר קולות, מאיר ישראל ניגן בכלי הקשה ותופים ושר קולות. הנגנים האורחים היו מורטון קם וזאב דיקווט בסקסופונים (שאת תפקידיהם עיבדה אלונה טוראל), חיים רומנו בגיטרת ווא-ווא ב"ככה את רצית אותי" וצרויה להב, אשתו של לואי להב, בכינור.
את עטיפת התקליט עיצבה ציונה דוידוביץ' וצילם ג'ראר אלון (והוא גם צילם את כל הצילומים במאמר זה)



סוף עונת התפוזים - ההופעה
אחרי הוצאת התקליט יצאה "תמוז" לסבוב ההופעות העצמאי הראשון שלה. חבריה עבדו על חומר חדש ועל חידושים לשירים מוכרים (למשל עיבוד ל"אשת האיכר" של אריק איינשטיין ושלום חנוך) וכמו בתקליט גם בהופעות ניתנה תשומת לב מיוחדת לרמה המקצועית, שהציבה סטנדרט בהופעות רוק בארץ. טומי פרידמן ולואי להב הביאו ציוד הגברה מחו"ל והקימו את "רילז און ווילז", חברת הסאונד הראשונה בארץ שהתמחתה ברוק'נרול. ניסיונות החידוש והשיפור שערכו לואי להב וטומי פרידמן גרמו איחור קבוע בהופעות "תמוז" והסאונד, בקנה מידה עכשווי, היה די צורם אך עצם ההתייחסות הרצינית לנושא הווה חידוש, כפי שניתן ללמוד מדף ההסבר "מיכאל תפוח הפקות מור-זוהר" למתעניינים בקניית המופע של "תמוז":
  "...שלום חנוך, אריאל זילבר, מאיר ישראל, איתן גדרון ויהודה עדר שרים שירים שאהבנו כמו "מאיה", "מה שיותר כחול יותר עמוק", "הולך בטל" ושירים שנאהב עוד יותר כמו "פנס הרחוב", "אהבה שקטה", "סוף עונת התפוזים" ועוד.
בתכנית מערכת הגברה חשמלית, מקצבי רוקנ'רול, תאורה ססגונית ויחד עם זאת מוסיקה מלודית ומלים רגישות של שלום חנוך ואריאל זילבר. מפיק מוסיקלי: לואי להב. המופע מופעל ע"י צוות בן 4 עובדים: טכנאי הגברה ועוזרו, תאורן ומנהל במה. התאורה כוללת 30 מכשירים. צלילי הכלים והקולות מגיעים לקהל באמצעות מערכת הגברה מרכזית הכוללת 14 מיקרופונים. רכב נוסעים עומד לרשות הלהקה ומשאית לציוד ההגברה והתאורה..."

ברגע האחרון לפני תחילת ההופעות הוזעק אורי זוהר, כבמאי שיסע בהעמדת המופע. בסופו של דבר עבודתו של זוהר כמעט ולא הורגשה כיוון שהדגש בהופעות היה על המוסיקה וכמעט ולא היו "קטעי מעבר" אם כי שלום, בעצתו של לואי להב, גם הוסיף מעט דברי קישור.
הוא, לדוגמא, נהג לספר בהופעה שכילד חשב שכדי לקיים יחסי מין עם בחורה צריך לקפוץ עליה מלמעלה, מארון שנמצא ליד המיטה...
 שלום ואריאל שרו את כל שירי התקליט ושירים נוספים. שלום שר את "מאיה" ובלוז שהפך אחד המבוקשים ביותר בהופעותיו מאז: "תפסתי ראש על הבאר", על פי מקרה שקרה באמת לצבי שיסל ב"בר 51" בתל אביב. אריאל שר את לחניו ל"בטי בם" ו"אגדה יפנית" בביצועים שונים מאד מהמקור, ושלושת האחרים, מאיר, יהודה ואיתן, פתחו את החלק השני של המופע בקטע אינסטרומנטלי מקורי.
מפתיחה הארוכה של "מה שיותר עמוק יותר כחול" בתחילת המופע ועד הסיום האקסטטי ב"סוף עונת התפוזים" היה המופע של "תמוז" הפגנת כיף ועוצמה שלא נשמעו ולא נראו בארץ קודם לכן. אפילו ההפסקה במופע היתה מיוחדת, כשלפני החלק השני היה עולה לבמה פועל הבמה של הלהקה ושר בליווי גיטרה שיר מוזר שלו, כשהלהקה, עדיין בחושך, מצטרפת ברקע. קראו לבחור הזה רמי פורטיס והשיר שלו היה "אינקובטור"...



מתוך ביקורת אופיינית, יוסי חרסונסקי ב"מעריב" 15.1.76:
  "שלום חנוך ואריאל זילבר התבגרו בכמה שנים, מאז ששמענו את פזמוניהם הראשונים (המצויינים), וככל שהתבגרו, כך גם התקרבו יותר ויותר למוסיקת הרוק ולצורות ההבעה הפשוטות. אולם מוסיקלית, במסגרת להקת "תמוז", בשיתוף הפעולה המעיין ביניהם, הגיעו השניים להישגים של ממש, כפי שיכולנו להיווכח בערב הבכורה שלהם ובהאזנה לתקליט החדש.
  וזה מוכיח מה כוחה של התמדה במסגרת אחת. רוב הלהקות המשובחות שקמו בישראל התפרקו מהר מאד. "תמוז" היתה לפני כמה חודשים להקה מפוררת, להקה "מקרית", ואילו כיום נהפכה לקבוצה מגובשת להפליא, שכל אחד מחבריה מרגיש את רעהו, מכיר היטב את הניואנסים שלו.
  ההרמוניה ביניהם, שבלטה בהצגת הבכורה, היא נדירה באיכותה במוסיקה הקלה בישראל, ומפתיע עד כמה מוסיקאי כמו שלום חנוך שלא מזמן היה שקוע במבוכה גדולה, נהנה הנאה שלמה לנגן, לשיר, לפתוח עצמו לקהל. כך גם באשר לאריאל זילבר שבשבילו ההופעה בלהקת "תמוז" של היום היא חגיגה פרטית, והוא אינו מסתיר זאת על הבמה.
  ובזכות ההתקרבות הזו של חמשת הנגנים והמוסיקאים זה אל זה, "התרחבה" המוסיקה ולבשה מימדים חדשים. שמעתי אותם בחזרות לפני כשלושה חודשים ועתה בהופעה, וההבדלים ממש עצומים: אילתורים חדשים, אפקטים אקספרסיביים שונים כאוות נפשם, ובקיצור - פזמונים של שלוש ארבע דקות שנהפכו ליצירות רוק בזעיר אנפין. ויותר מזה, הפתיחות שלהם על הבמה, ההשתחררות מאותו חוסר ביטחון שהיה בראשית הדרך. השתחררות זו מאפשרת לשני האנשים המרכזיים בחבורה, חנוך וזילבר, לבטא את הפוטנציאל העכשווי שלהם..."

תמוז - הסוף
ברדיו, במיוחד בגלי צה"ל, התקבלו שירי "תמוז" בהתלהבות רבה  ונראה כאילו הלהקה היא ההצלחה הגדולה ביותר של הפופ הישראלי מאז "כוורת". למרות זאת, לא זכו הופעות הלהקה בהצלחה הצפוייה. אולם "צוותא" בתל אביב היה אמנם תמיד מלא, גם בחברים ומוזמנים רבים, אבל בשאר חלקי הארץ לא הצליחה הלהקה למשוך את תשומת הלב שהגיעה לה, ותוך זמן קצר התברר שמדובר בכישלון כלכלי. אווירת חוסר ההצלחה העכירה את היחסים בתוך הלהקה ובמיוחד עם אריאל שהלך והתרחק מחבריו. אל ההופעות הוא היה מגיע לבדו באוטובוס ועד מהרה הנתק ביניהם הגיע גם אל הבמה. אריאל הרגיש שחבריו ללהקה מזלזלים במוסיקה שלו ומגדירים אותה "מוסיקת חתונות", והוא עצמו לא רצה לשיר את להיטיו הגדולים כמו "שמש שמש" ו"אגדה יפנית" בטענה שאינו מזדהה עם המילים.  ההתנהגות שלו על הבמה הלכה והקצינה.  בהופעה אחת הוא עזב את הבמה ולא חזר, בהופעה אחרת סרב לנגן את "אגדה יפנית", יום אחד הוא הודיע  ליהודה ואיתן שאינו מוכן שהם ינגנו בשירים שלו ושיא הניכור היה כשהוא עלה לבמה כשעל ראשו שקית נייר חומה "כדי שלא יראו אותו" כשהוא משאיר פתח קטן לפיו.  כשזילבר הציע ללהקה שיר חדש שלו: "רוצי שמוליק" נערכה הצבעה והוחלט לא לבצע את השיר בהופעות (זה שיר שמתאים ל"כוורת" נאמר לאריאל). אריאל הפגוע הקליט את השיר בעזרתו של חיים רומנו וכש"רוצי שמוליק" הפך ללהיט ענק החליט אריאל לפרוש מ"תמוז". אנשי חברת התקליטים "CBS" ניסו לשכנע אותו לא לעשות זאת ולהשתתף בעוד תקליט של הלהקה, שיוקלט בהופעה ויתן דגש לשירים שלו: "בטי בם", "אגדה יפנית" ו"רוצי שמוליק". הם ניסו לפתות את אריאל בהבטחה שחלקו בתמלוגי התקליט יגדל, אך אריאל דווקא שמר אמונים לחבריו ולא הסכים להצעת חברת התקליטים.
אנשי CBS ניסו להקליט את הופעת "תמוז" בכל זאת, בלי ידיעתו והסכמתו של אריאל. כשהוא קלט את טומי פרידמן ולואי להב מסתובבים מאחורי הקלעים ב"צוותא" בצורה חשודה החליט "לסדר" אותם בצורה זילברית אופיינית והרס בכוונה את כל השירים בהשתוללות בלתי מרוסנת.
אחת ההקלטות החיות הגיעה לתקליט הסולו הראשון של זילבר: גרסה פרועה ומלאת איתורים ל"ככה את רצית אותי", כולל קטע מ"דלילה" של טום ג'ונס. אריאל לא אהב את הביצוע הזה, אך החליט לכלול אותו בתקליטו כנקמה פרטית בלהקה.

גם להתפרק לא היה קל. כשנערך מאזן כספי לקראת הפירוק התברר שהלהקה צברה חובות בסך 80,000 לירות (סכום גדול מאד ב1976). וכדי לשלם אותם נאלצה הלהקה להמשיך להופיע. החברים חתמו ביניהם על הסכם מיוחד ומוזר להופעות הפרידה האלה. אריאל, לדוגמא, דרש וקיבל סעיף שמתיר לו לא לנגן את "אגדה יפנית". מאיר ישראל, בתגובה, דרש אישור בכתב לכך שהוא לא יצטרך לנגן סולו תופים ב"אהבה שקטה"...
קשה היה כמובן להמשיך להופיע באווירה כזו, אך למרבה ההפתעה דווקא החודשים האחרונים של "תמוז", כשכבר היה ברור שהלהקה מתפרקת, היו הצלחה מסחרית גדולה. כל ההופעות היו מלאות, ונראה כאילו סוף סוף מצליחה "תמוז" להמריא. זה כמובן כבר לא עזר, איתן גדרון ויהודה עדר כבר תכננו לימודים בחו"ל, וגם מאיר, אריאל ושלום ידעו שלא יהיה אפשר להמשיך ביחד.
ההופעה האחרונה של "תמוז" התקיימה ביום ההולדת של יהודה עדר, ב10 ביולי 1976, באיילת השחר. זו היתה הופעה נהדרת, ובעצם, אף אחד מחברי הלהקה לא הבין מדוע "תמוז" התפרקה.



שנה לאחר מכן סיכם מאיר ישראל את סיפור ההתפרקות של הלהקה בשיר שכתב והלחין:

"תקופת תמוז".
כבר עברה שנה, וכלום לא השתנה
יש לי תכניות, קשה אותן לבנות
אריאל כבר עשה את שלו, שלום מחפש את עצמו
אני מקליט שירים, עם כל החברים
עונת התפוזים נגמרה, אך אגדת תמוז נשארה
"לא יכול לישון" אבל נרדם, הו, "בטי בם".
והלהקה, היתה לאגדה, יש קהל זוכר, מאז כל הופעה
ב"צוותא" יש יותר כסאות, בלי "תמוז" כבר אין בעיות
לכן זה לא נגמר, והתקליט נמכר...




שלום חנוך, אריאל זילבר, יהודה עדר, איתן גדרון ומאיר ישראל. כל אחד מחברי הלהקה עשה קריירה מפוארת במוסיקה הישראלית בארבעים השנים שחלפו. כל אחד מהחברים גם שיתף פעולה עם האחרים וחזר אל השירים מהימים ההם.
הלהקה התאחדה (בחיזוק משה לוי) לשלוש הופעות בשנת 1983 וחזרה בהרכבה המלא לבמה רק להופעות חלקיות, שלוש פעמים לזכרו של מאיר אריאל, פעם אחת במלוא 20 שנה לבית הספר "רימון" ולפני חודשים אחדים, בזאפה, לרגל השקת אלבוומו של יהודה עדר. עכשיו, לראשונה מאז 1983 חוזרת הלהקה לראשונה למופע מלא! יש אפילו שמועות על הקלטת שירים חדשים. רק חבל שמאיר אריאל שהיה תמיד ברקע, לא יהנה מהאיחוד הזה.