יום שלישי, 19 באוגוסט 2014

שנה בלי גבריאל





מלאכים נופלים
לפעמים אני נזכר איך שהיינו מדברים
שני עלים נידפים ברוח
מחזרים על הפתחים
לפעמים אני חולם עלייך
ובחלום אתה צוחק
מה אני בכלל עושה פה אתה אומר
ומתרחק

מלאכים נופלים כל יום
נשמטים והולכים כל יום

לפעמים אני מרים ידיים
אבל אני חייב להיות חזק
כשהייאוש מוחא כפיים
אני מביט בו ונחנק
רוב הזמן אני בסדר
רוב הזמן היא לצידי
רוב הזמן אני עסוק בלהשגיח על עצמי
השיר הזה שיצא השבוע לרדיו, נכתב והולחן על ידי שרון הולצמן, לכבודו של גבריאל בלחסן ז"ל, במלאת שנה למותו (ביום רביעי זה). כמו הולצמן, שבמקרה הכיר את בלחסן אישית, חשים רבים מאד, ורובם מין הסתם כאלה שלא זכו לפגוש אותו אישית, שמותו של גבריאל בלחסן הוא אבידה גדולה למוסיקה הישראלית. כמעט בלי פרופורציה למידת ההצלחה או בכלל ההכרה שלהם זכה בחייו הקצרים (הוא נפטר בגיל 37). אולי מכיוון שגבריאל, בחייו ובמותו, היה שייך לאותן אגדות ואנ-גוכיות בעולם האמנות, אלה שגדולתם הולכת ומתבררת רק אחרי שהם כבר אינם. מהאיש היוצר והסובל בעולם הזה גבריאל בל-חסן (כך יש להגות את שמו) הפך למיתוס. למלאך גבריאל. למלאך נופל.



התכנית שלי ברדיו האינטרנטי "הקצה", יום  לאחר מותו של בלחסן, שברה את כל שיאי ההאזנה שלנו. האתר קרס מכמות הכניסות, וההורדות באיי-קאסט היו פי עשרה מהממוצע הרגיל שלי. אני מספר את זה לא רק בשביל להשוויץ, אלא כדי להוכיח שלמרות היותו "אמן שוליים" בלחסן הפך בשנות חייו האחרונות ממוסיקאי שמעניין בעיקר חוג מצומצם של מאזינים, ליוצר אהוב ובעל השפעה, מהכוחות הכי מעניינים במוסיקה הישראלית הצעירה.


כארבעה חודשים אחרי מותו יצא אלבום ההקלטות הגנוזות שלו, ביחד עם אחיו ידידיה, "חייך עכשיו". במועדון "בארבי" בתל אביב התקיים מופע מיוחד לזכרו  עם חבריו ואוהביו אביב גדג', אביתר בנאי, אהוד בנאי, ברי סחרוף, ידידיה בלחסן, יוסי בבליקי, יהוא ירון, מיכה שטרית, עמיר לב, ערן צור, שולי רנד, רונה קינן, שלום גד, דויד פרץ וחברו רון בונקר שהיה אחראי על הפקה המוסיקלית אחראי רון בונקר. המופע והאלבום החדש היו התחלת מפעל להנצחת זכרו בעזרת הדרך שהובילה אותו כל חייו: המוסיקה. קרוביו מתכוונים להפיקספר שמאגד את שיריו, סיפוריו ויצירותיו של גבריאל , ועמותת "אנוש" לבריאות הנפש, מתכננת מופע נוסף לזכרו של בלחסן ובו לגייס כסף להענקת מלגה לאמן המתמודד עם מחלת נפש.
שכן הסיפור הכואב של בלחסן אינו רק גדולתו כיוצר אלא גם הגבורה בהתמודדות במאניה דיפרסיה. במאבק במחלת הנפש שבתוכה הצליח לבטא את עצמו בשירים נפלאים. באלבומיו הוא תעד את חייו רצופי באשפוזים, בהתמכרויות, ניסיונות בהתאבדות, ההתמודדות עם שאלות קיומיות, דת, דיכאון ורצון לוותר ולעזוב את הכל... רגעים טובים, כמו כשקיבל את פרס אקו"ם בקטגוריות עידוד היצירה, בהופעות המעטות המוצלחות, ובעצם היכולת ליצור ולהקליט... 



ב2010, בגיל 34, חמש עשרה שנים אחרי שהקים את להקת "אלג'יר" עם שותפו אביב גדג', ואחרי שלושה אלבומי סולו חושפניים, הוא הוציא את המאסטרפיס שלו: האלבום "עתיד" ששמו היה מאד אירוני. לא היה לו עתיד. אחרי השיא הזה באו עוד לא מעט יצירות יפות, וסרט מטלטל שתעד את חייו "גם כשעיני פקוחות". אבל ב20 באוגוסט 2013 המחלה ניצחה.גבריאל בלחסן לא התאבד אבל גם לא יכל להלחם יותר.


יום שני, 11 באוגוסט 2014

חזרה לאי נורמליות



ירושלים האחרת


D.R.Y בצילום אולגה פינקלשטיין
  
רייסקינדר

אם יש משהו שמסמן בעיני את השגרה שאליה כולנו כמהים, את "הנורמליות" לפחות בחיי התרבות, אלה דווקא מופעי המוסיקה והאירועים הלא נורמליים, אלה שבזמן מלחמה אולי נראים כל כך הזויים ו"בלתי מתאימים לאווירה" (למרות שחלקם המשיכו להתקיים כל הזמן) עד שעצם הפקת פסטיבל של שבוע שלם שמוקדש להם הוא הוא ההוכחה שחזרנו לנורמליות. איך אמר מאיר אריאל ז"ל "מה אני לא נורמלי להיות נורמלי?". (ואגב, מופע לזכרו שהיה אמור להתקיים ב11.8.2014 נדחה לחודש הבא)

השבוע, אם לא היו הפתעות בלתי צפויות בסופ"ש, יתקיימו בירושלים, כחלק משפע האירועים ב"עונת התרבות בירושלים", הופעות ושידורי רדיו אלטרנטיביים תחת הכותרת "החזית" :"ירושלים והמציאות בשבוע של שידורים, הופעות וניסורים"

המנהל האמנותי של "עונת התרבות בירושלים"הוא איתי מאוטנר, והמנהלים האמנותיים של "החזית" הם גילי לוי (גילי דה קיד) ואיתי דראי (וולטר(. שידורי "החזית" בשיתוף רדיו תדר ורדיו רעש Hour והמפיק הוא דודו קושר. באתר "עונת התרבות" מפורט חזון "החזית" שפעילותה מתחילה ממש היום (יום א):

ירושלים תמיד היתה ותמיד תהיה עיר שחיה על זמן שאול. זה נכון כבר שלושת אלפים שנה וזה לא הולך להשתנות בקרוב. מתוך המצב הקיומי הזה, שהוא זמני וקבוע באותה מידה, צמחה וצומחת לה המוסיקה העצמאית של העיר. מוסיקה שמנסרת גם בחגים וגם בפיגועים. מוסיקה שיכולה ללוות גם הלוויות וגם שמחות. מוסיקה שחותרת נגד כל מה שמקולקל כאן. מוסיקה שהיא תרופה ולא מותרות.

גם עכשיו, כשירושלים בוערת מבפנים וגם מבחוץ, הכוחות העצמאיים שעושים כאן מוסיקה במשך שניים וחצי עשורים ממשיכים להרעיש את העיר. הם עושים את זה כי אין ברירה. כי בהיעדר מוסיקה אין תרופה. ובהיעדר תרופה אין טעם. ובהיעדר טעם, הכול מותרות...

הקיץ הזה החזית המוזיקלית של העיר מתכנסת בפעם השנייה, והפעם במגרש הביתי שלה - המזקקה, אוגנדה, גלריה שודדי י-ם, סירה, בית ריק ועוד. במשך חמישה ימים תוקם בעיר תחנת רדיו זמנית שתשרטט את קווי המתאר של היצירה העצמאית לדורותיה, ותיתן ביטוי ליוצרים האינדיווידואלים, ללהקות העקשניות, לדי-ג'ייאים שמרחיבים את האופקים, לקולקטיבים שיצרו עולמות, ולמקומות שמהווים את מגרש המשחקים הפרוע לכל הניסויים הללו "

דיין ג'ו בצילום אלדד קרין

וכך מציעה "החזית" שפע שידורים (ברדיו אינטרנטי) והופעות (במקומות קטנים בכל רחבי העיר) ומאחר שמדובר במוסיקאי האינדי הכי רחוקים מהמיינסטרים, הצפי אינו לרמת חשיפה של גלגלצ או הופעות בבריכת הסולטן. קהל היעד הוא מצומצם יחסית, אבל כבר שנו רבותינו, שבסופו של דבר השוליים תמיד משפיעים על המרכז, מרחיבים ןמרעננים את הצליל המוכר. וחוץ מזה, הגודל לא קובע את מידת העניין. בחמשת ימי הפסטיבל, ישנם המון אירועים מוסיקליים מרתקים וכדאי מאד להקשיב להם. חלקם כאלה שקיימים ומופיעים בכל ימות השנה, ולאו דווקא תחת הכותרת "אלטרנטיב", חלקם שמות חדשים לגמרי, ואחרים עושים את זה כבר שנים אחדות ואפילו זכו לתשומת לב בתוך המוסיקה "המקובלת", אבל הריכוז של כל כך הרבה אמנים ביחד, בחמישה ימים צפופים, יוצר חגיגת אינדי מרגשת במיוחד. ובמיוחד פגישה מחודשת עם וותיקות וותיקים בתחום... מירה אשר, מאפטל ועוד. מדובר על הופעות, תקלוטים, הרצאות וערבוב של הכל ביחד.
 
ניקו טין בצילום תמנה רוז פרץ
בין שמות המשתתפים, שישמעו בוודאי לחלק מהקוראים כמו סינית, רייסקינדר, צ'רלי מגירה, יורם אליקים, די ג'יי מארקי פאנק, די ג'יי E, אמיר בולצמן, איילת לרמן ולארס סרגל, "פאקוטק", צחי סוזנה ואנה הלטה, ניר שגב, D.R.Y. עם רם אוריון, אילן וולקוב, מאיה דוניץ, ניתאי לוי, תום סולוביציק, חברים מ,   JizzBox "פגועי מח", "קטמין",  "פרחי דאב", "טי אייץ' סי סלקטור", אלעד מוזס, יוסי מר חיים, אלי שרגורודסקי, הקלטות "פרגוד", עדי קום, "פרווה", איתמר המרמן, עידו בוקלמן, וויזארד אשדוד, 40Prophets, abra , די.ג'יי אבי ש. גולדברגר, יואב רבן, ז'אן קלוד ג'ונס, יונתן פליטמן, קרן עופר, "כינורו של רוטשילד", חוזליטו וקיריל רזניצקי, רוקי בי. , אחת 2 כזה, דניאל סלבוסקי, מאירה אשר, תומר דמסקי, איילה שמיר, ערן זקס, די.ג'יי שאפל, מגנטיק, אבי פיטשון, זוהר שפיר, "מפטאל", "מוג'הדין", די ג'יי קארס, היפנוטיק , "דיבור ישראלי", לטיפה Pאנק, טלי בן יצחק, עמית אליאסי, Kalevet, Cassexxe Vibrato, Cadaver Eyes, "א.י.ל.ה"  ועוד ועוד עוד. יהיה לא נורמלי.
 
צ'רלי מגירה בצילום יובל שיבר

מפטאל בצילום ברוך רפיח

ורק שאלה / הצעה למארגני "החזית": איך זה שרדיו "הקצה" שמתעסק בכל ימות השנה בחומרים כאלה (ולא אני, שאמנם משדר שם אך בעיקר חומרים ישנים יותר) לא שותף במפעל המבורך הזה? 

מוג'הדין בצילום אלדד מנוחין