רות דולורס ווייס

צילום: אסף אנטמן

 העצב אין לו סוף

בפעם הראשונה בה שמעתי את רות דולורס ווייס בהופעה חיה כמעט לא ראיתי אותה... היא הופיעה ב"אוזן בר" בתל אביב, שרה וניגנה בפסנתר, כשגבה לקהל ואת רוב תשומת הלב החזותית מושך יהוא ירון, נגן הקונטרבס שאיתה. פניה בקושי הבליחו מידי פעם, למעט אולי שיר אחד בו היא עמדה פרונטלית וליוותה את עצמה בשליש. הביצועים הקוליים הפנטסטיים שלה, העיבודים המינימליסטיים, המוזרות החזותית בשילוב של הגב שלה והפרצופים של יהוא ירון... כל אלה יצרו ביחד חוויה מיוחדת, הזוייה מעט, אך מהפנטת ורבת עוצמה. גישת האנטי-שואו הזו נורא התאימה למוסיקה ולמקום הקטן ולאופי הסופר-אינטימי שיש בגישה שלה לשירים המקוריים שהיא כותבת, כמו לקאברים שהיא הופכת לאישיים. למרות שזו הייתה הופעה פתוחה לקהל התחושה הייתה של חדירה למרחב האישי שלה, לחדר הפרטי שלה, כמעט בטעות. רות ביצעה את השירים ממקום מאד פנימי, משוחחת בינה לבין עצמה, לעתים מגיבה לפסנתר שלה או לנגן שאיתה, וכמעט לא מתחשבת בעובדה שיש קהל שבה להאזין לה. לא מתוך זלזול או התנשאות, נדמה לי, אלא מתוך צניעות וחשש להבליט את עצמה ורצון להתחבא בתוך המוסיקה. כמו שכתב פעם אברהם חלפי: "אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית שלא להטריד בגופי מלכויות"...

צילום: רונן ללנה

פעם, ב2005, שמעתי דמו ראשון שלה, הקלטה בהופעה, ללא פסנתר אלא רק עם יהוא ירון בקונטרבס. באחד שירים, "המכתב", היא שרה משהו בנוסח "הכל בסדר, יש לי מישהו שאוהב אותי, יש לי את המוסיקה שלי, אני יכולה לראות את הים בכל יום... אני אוהבת את החיים האלה למרות שהם מפחידים אותי יותר מהמוות". התאהבתי בה בגלל המוסיקליות המיוחדת שלה, בגלל טכסטים כמו זה, וגם שנאתי אותה לשתי דקות ועשרים שניות על מה שהיא עשתה ל"הנה באה השמש" של "הביטלס"... אבל אז הבנתי שזוהי עסקת חבילה. היא עושה את הדבר שלה עד הסוף, באופן מוחלט, בלי הנחות. וזהו זה. לצד כל השירים המקוריים שלה, המאד יפים ומיוחדים, בעברית ובאנגלית, ישנה משמעות מיוחדת לגרסות שלה לשירים של אחרים, ובמיוחד לקלסיקות מוכרות שנדמה כאילו כבר אין טעם לחדש שוב. אפילו ביטלס. אפילו קלסיקות ישראליות.

באלבומה הקודם, "בעברית", רות דולורס ווייס חידשה את "משירי ארץ אהבתי"  של לאה גולדברג שהלחינה דפנה אילת (ושרה חוה אלברשטיין) ואת "היה נא טוב אלי" של רחל שהלחין סשה ארגוב (ושרה נורית גלרון), בערב שירי משוררים ב"תיאטרון תמונע" היא חידשה את "עיר עצובה" שכתבה תרצה אתר והלחין מתי כספי (שגם שר במקור) , ואת "ואולי" של רחל שהלחין יהודה שרת (ששרו... כולם... כולל אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ועוד רבים אחרים) אז מה הטעם לבצע את השירים האלה "סתם יפה" אם אין לך משהו מיוחד לומר עליהם? לרות דולורס יש בהחלט מה לומר. הקול שלה, העצב האינסופי בשירתה, הפרשנות המוסיקלית המינורית, הקלאסית-או ג'אזית בעיבודיה... כל אלה הם האמירה שלה, והם מטעינים את השירים במשמעות חדשה, קשה, כמעט מייאשת. כשהיא שרה את תמליליה המופלאים של רחל... "כוחי הולך ודל היה נא טוב אלי... " או "ואולי לא היו הדברים מעולם"  נשמע שהיא שרה לגמרי על עצמה ותחושותיה. יותר מזה, נדמה כאילו אם רחל המשוררת הייתה גם יודעת לבטא את עצמה בשירה מוסיקלית, בטח היא הייתה נשמעת ככה. זה נורא כואב, ולעתים זה לא קל להאזנה, בטח לא במנות גדולות, אך במוסיקה שלה, כמו בכל בלוז אמיתי יש כוחות ריפוי ונחמה. מתוך הדיכאון הזה צומחת למאזין גם תקווה, מין תחושה שיותר למטה מזה אי אפשר לרדת אז פתאום החיים הרגילים נראים בהירים ואופטימיים...

האלבום החדש MY MIDDLE NAME IS MISERY  כולל לא פחות מתשעה עשר שירים של אחרים שהיא אוהבת, מחולקים לדיסק "אדום" (לוהט) ולדיסק "כחול" (עצוב).  הכותרת היא אמנם ציטטה מבלוז ישן (TROUBLE) אך היא מתאימה למשמעות שמה האמצעי, "דולורס", כלומר "ייסורים". נאמנה לשם היא מבצעת גרסאות קורעות לב לשירים שמראש היו שירי כאב וגם לכאלה שבגרסתם המקורית דווקא היו פחות בלוזיים. בהפקה משותפת לה וליהוא ירון, ועם צוות עשיר של נגנים (ואחיה איתי ווייס ששר בשני שירים), רות מגישה גרסאות בלוזיות – ג'אזיות ללנרד כהן, דיוויד בואי, "קינג קרימזון", בוב דילן, אלביס קוסטלו, "הצ'רצ'ילים", בילי הולידיי, נינה סימון, ניק קייב, מרק לנאגן,  בריטני ספירס ועוד רבים. כן, גם את "הנה באה השמש" שכתב ג'ורג' האריסון בימי "הביטלס". כמעט הכל נורא מיוחד ויפה ומצריך איזושהי התנתקות משטף החיים הרגיל, כמו טיפול פסיכולוגי או יוגה...
אחרי זה תהיו קצת אחרים. 

צילום: רונן ללנה

חו"ל זה כאן ממש ממול

שבוע אחרי ההתלהבות התקשורתית מגילוי הצילום הנדיר של "החלונות הגבוהים" בהופעה ב"אולימפיה" בפריז, ובזמן שהלהקה הישראלית שהכי הצליחה בחו"ל, "מינימל קומפקט", מופיעה בהופעות איחוד מיוחדות אנחנו נזכרים בימים אחרים לגמרי, טרם היות העולם כפר גלובלי, כשנסיעה לחו"ל לא הייתה דבר מובן מאליו אלא משאת נפש של כל אמן (שלא לומר של כל אזרח) ישראלי... ארבע דוגמאות מהימים הרחוקים ההם...

"החלונות הגבוהים" וגם האמנים הנוספים שצילומיהם התגלו בשבוע שעבר, "שלישית גשר הירקון", יפה ירקוני וריקה זראי, לא היו לבד. בשנות הששים לא היה כמעט אמן ישראלי מצליח שלא הופיע גם בחו"ל, אם בפני קהילות יהודיות ואם כ"נציגי ישראל" בפני הקהל הרגיל. אמריקה הייתה נורא רחוקה, והגעה אליה הצריכה הפלגה ארוכה באניה, היה מותר להוציא רק מעט כסף לשופינג בחו"ל.. ואירופה ובמיוחד ארצות הים התיכון היו ממש קרובות...

המגמה הזו התגברה אחרי מלחמת ששת הימים, כשהאהדה העצומה לישראל ותחושת היציאה מהמצור והבידוד וגרמה להרבה מאד אמנים ישראלים לנסות כוחם בחו"ל. חלקם, כמו רן אלירן, ריקה זראי, גאולה גיל, הלנה הנדל ואחרים  נשארו בחו"ל והמשיכו שם את הקריירה שלהם, אחדים ניסו לפתח במקביל קריירות כאן ושם, והיו כאלה שבשבילם הגיחה לחו"ל היתה עניין חד פעמי. חדוה ודוד וגלי עטרי זכו בפסטיבלי זמר ביפן, אילנית ושלמה ארצי באירוביזיון, ובמשך כמה שנים בראשית שנות השבעים נדמה שרוב הזמרים המצליחים בארץ שוקלים אופציות לפעילות בחו"ל....אריק איינשטיין הקליט לא פחות מעשרה משירי "שבלול" ו"בדשא אצל אביגדור" בגרסאות באנגלית, שלום חנוך הקליט את אלבום הסולו הראשון שלו באנגלית, והוציא אותו בלונדון. שלמה ארצי הקליט שירים בגרמנית ובאנגלית, כך גם יגאל בשן וצביקה פיק וקובי רכט ואריאל זילבר ועוד רבים אחרים. חלקם זכו בהצלחות נקודתיות, אך כולם הבינו, שבסופו של דבר, הכי טוב בבית. רק הרבה שנים אחרי, מאמצע שנות השמונים והלאה, הוכיחו אמנים כמו דויד ברוזה, עפרה חזה, אחינועם ניני ואחרים שאפשר לעשות קריירה בינלאומית ולהשאר ישראלי.

"החלונות הגבוהים"

אחרי מלחמת ששת הימים יצאו אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, השלישיה הכי מצליחה בארץ, להופעות באירופה עם חבורה גדולה של אמנים וביניהם יפה ירקוני, להקת המחול כרמון, אילן ואילנית, "הכרמלים" ועוד. כולם בליווי תזמורת גדולה בניצוחו של יצחק גרציאני. בסוף 1967 יצא בחו"ל תקליט מופע ב"אולימפיה" בפריז (ששני קטעים מתוכו עלו עכשיו לרשת) בו שרו את "אהבה ראשונה", "כל השבוע לך", "זמר נוגה" ו"אל אל ישראל", שבו, על לחן הלהיט "יחזקאל", כתב יהושע שגיא מילים חדשות, בעברית ובצרפתית. בצרפת יצא גם תקליטון עם הגרסות בצרפתית ול"אל אל ישראל" ולשיר האנטי מלחמתי המפתיע של התקופה, שכתב חנוך לוין "חייל שוקולד". אחרי פריז הגיעה השלישיה גם ללונדון, הופיע בטלוויזיה הבריטית (נו, שמישהו כבר ימצא את זה!) ואף הוחתמה שם על חוזה הקלטה כשעיקר תשומת הלב ניתן לג'וזי כץ. הם הקליטו שני שירים שהלחין קראוס למילים באנגלית של זמר קנדי בשם רלף מרפי, בעיבוד המוסיקאי הבריטי קית מנספילד: "Your Eyes" ו"Maybe Someday". אחר כך, על אותו פלייבק הוקלטו השירים גם בעברית, למילים של איינשטיין: "בואו ונרים כוסית" ו"כמה נעים". אחרי חודשיים בלונדון איינשטיין הבין שהוא אוהב להיות בבית וחזר ארצה. כץ וקראוס נשארו בלונדון והופיעו עוד קצת עם רלף מרפי במקומו של איינשטיין, בין השאר בשירים חדשים (ביניהם לחנו של קראוס ל"בית הערבה") אך הופעותיהם בלונדון דעכו ובתחילת 1968 שלישית "החלונות הגבוהים" כבר לא הייתה קיימת.

אסתר עופרים

אסתר עופרים, אחת הזמרות הכי אהובות ומצליחות בישראל של שנות הששים, כסולנית וכחברת הצד "העופרים" (עם בעלה אבי רייכשטאט) שילבה מתחילת דרכה קריירה ישראלית ובינלאומית. ב1961, כשהיתה בת 18 בלבד, זכתה עופרים בשני המקומות הראשונים במה שהיה סמל התרבות העברית: "פסטיבל הזמר", אך כמעט מיד, לצד חידושים לשירי ארץ ישראל והקלטת שירים חדשים, החלה הקריירה שלה לכלול שירים שאינם בעברית והצלחות גדולות בחו"ל.  בשנת 1962,  היא ייצגה את ישראל בפסטיבל בינלאומי בפולין וזכתה במקום הראשון בשיר "סתיו" , שנה לאחר מכן ייצגה את שוויץ בתחרות האירוויזיון וזכתה במקום השני בשיר בצרפתית, בשנים הבאות הופיע "צמד העופרים" בסיבובי הופעות מצליחים בארה"ב ובריטניה, הוציא חמישה אלבומים שהגיעו לזהב (כולל להיט שכתבו להם במיוחד "הבי ג'יז"), זכו בפרסים ותארים רבים וגם בהישג חסר תקדים לאמן ישראלי: שיר שהגיע ב1968 לראש המצעד הבריטי: "סינדרלה רוקפלה". בישראל השמרנית של שנות הששים היו שראו את הפעילות הזו בחו"ל בעיניים רעות, ובמשך יותר משנה הוטל על הצמד חרם שידור בקול ישראל וגלי צה"ל בשל הופעותיהם בגרמניה. החרם הוסר רק לאחר שהתברר שהצמד אינו מסתיר את זהותו הישראלית ואף מקפיד לכלול שירים ישראלים ברפרטואר שלו. כסולנית נעה עופרים בשנות השבעים בין פעילות ומגורים באירופה וביקורי מולדת לא מעטים. בחו"ל היא מכרה באותו עשור כמיליון עותקים ובארץ נחשבה לסמל איכות אך לא להצלחה מסחרית. מאז חיה עופרים בגרמניה, ומגיעה מידי פעם להופעות בישראל.

מייק בראנט

מייק בראנט היה הזמר הישראלי המצליח ביותר בחו"ל בכל הזמנים. אלבומיו נמכרו במיליוני עותקים בצרפת ובשאר ארצות אירופה, וזאת למרות שהקריירה שלו היתה קצרה מאד. סיפורו הטראגי ככוכב בינלאומי, שהצליח בחו"ל יותר מאשר בארץ, הוא סיפור מאד ישראלי. הוא נולד כמשה ברנד ב1947 במחנה מעפילים בקפריסין להורים ניצולי שואה מרומניה. לאחר שירותו הצבאי הופיע כזמר בעיקר בחיפה וגם בסיבובי הופעות של אמנים בארץ ובעולם. במאי 1969 הופיע בטהרן, אירן, ושם התגלה על ידי הזמרת הצרפתיה סילבי ורטאן, שהזמינה אותו לפריס. שם הקליט שיר ראשון בצרפתית, “Laisse Moi T’aimer” והפך, כמו באגדות, להצלחה מטורפת. שורה של להיטי זהב, תכניות טלוויזיה, כתבות בעיתונים, הופעות מפוצצות , אלבומים מוכרי מיליונים ותופעות של היסטריה... כל אלה לא הרגיעו את נפשן המיוסרת וב1975, כשהיה בן 28 בלבד, הוא שם קץ לחייו. בתחילת שנות ה90 העלה תיאטרון "החאן" את ההצגה "לס מואה טמה" מאת אלדד זיו ובבימויו, שעסקה במיתוס של מייק בראנט מנקודת מבטן של שתיים ממעריצותיו הישראליות, שמקפידות עדיין לעלות אל קברו בכל שנה.

"כוורת"

גם "כוורת", הלהקה הישראלית הכי מצליחה של שנות השבעים, חלמה זמן קצר על הצלחה בחו"ל. הרומן של דני סנדרסון עם שירים באנגלית התחיל עוד כשהיה נער והתחנך בארה"ב, שם כתב שירים ראשונים. ב1972 בסוף ימיו בלהקת הנח"ל הקליט סנדרסון שיר ראשון, LIKE TO TAG ALONG, ניסה ללא הצלחה לעניין חברות תקליטים בלונדון בשירים שלו באנגלית וכנכשל הקים את "כוורת" לגמרי בעברית. בראשית 1974, כשהאלבום הראשון שלה, "סיפורי פוגי" הוא הצלחה חסרת תקדים נבחרה "כוורת" לייצג את ישראל בתחרות האירוביזיון. סנדרסון תרגם כמקובל, שניים מלהיטיה לצורך תקליטון בחו"ל. "נתתי לה חיי" הפך ל"She Looked Me In The Eye", ו"המגפיים של ברוך" ל"Morris And His Spider". שנתיים ושני אלבומים נוספים אחרי, החליטו חברי "כוורת" לנסות לכבוש את אמריקה. סנדרסון תירגם את להיטי הלהקה לאנגלית, החברים עשו חזרות במשך כחצי שנה, ויצאו לסיבוב הופעות בארה"ב. בבכורה בניו יורק התברר להם שהקהל מעדיף שהשירים ישארו בעברית ומוכן לקבל את המערכונים באנגלית. השילוב המיוחד הזה עלה יפה, ו"כוורת" נדדה בסיבוב הופעות מצליח מחוף לחוף, דרך קנדה ועד מקסיקו. הלהקה הצליחה גם לעורר עניין בקרב חברת התקליטים "פולידור" שהזמינה אותם לאודישן. הם שרו שני שירים באנגלית: לחנו של שמיר ל"ערב של יום בהיר" ולחנו של סנדרסון ל"בקצה המערב" אך לא הצליחו לשכנע את אנשי החברה שיש סיכוי מסחרי לחומר שלהם.
זמן קצר לאחר מכן, בספטמבר 1976, הלהקה התפרקה כשהקלטה האחרונה שלה היתה שיר באנגלית בשם "Lesson In Love". השיעור העיקרי של סנדרסון וחבריו היה שהם צריכים לעשות את זה בעברית.

לנארד כהן הולך הביתה

אני אוהב לשוחח עם לנארד
יש לו רוח ספורטיבית והוא רועה
הוא ממזר בטלן חי בחליפה
אבל הוא כן אומר את מה שאני אומר לו להגיד
גם כשזה לא בדיוק מתאים לו
הוא פשוט לא חופשי לסרב
הוא יאמר דברי חוכמה
כמו זקן מלומד, איש חזון
אף שהוא יודע שהוא בעצם לא יותר
מאשר הכלי שלי להעביר את דברי


חוזר הביתה
ללא הצער
חוזר הביתה
מתישהו מחר
חוזר הביתה
למקום טוב יותר
מהמקום שהייתי בו
חוזר הביתה בלי
המשא שהכביד עליי
חוזר הביתה
אל מאחורי הווילון
חוזר הביתה
בלי החליפה שלבשתי.


הוא רוצה לכתוב שיר אהבה
המנון למחילה
מדריך להשלמה עם תבוסה
זעקה שנשמעת מעל לסבל
ריפוי מתוך הקרבה....
אבל לא את זה אני מבקש שיעשה.


אני רוצה להבטיח שהוא יודע
שאין משא על גבו
שאין לו צורך בחזון
שמותר לו דבר אחד בלבד,
והוא - לשרת את רצוני,
כלומר, לחזור על הדברים שהוריתי לו להגיד

כך, בשיר בשם "הולך הביתה" נפתח אלבומו החדש של לנארד כהן " OLD IDEAS" (רעיונות ישנים" או אולי "רעיונות זקנים") שעומד לצאת בסוף החודש. לגבי שורה אחת שלא הייתה ברורה לי בתרגום שלי אני מתייעץ עם קובי מידן, ה-מומחה הישראלי לשירתו של לנארד כהן שפרסם תרגום מעולה לשיריו, ולא רק בספרים אלא אפילו על מסכי הוידאו בהופעה שלו בארץ, וממנו אני למד שה"פטנט" הזה שבו לאנרד כהן משוחח עם עצמו, עם האלטר-אגו שלו או עם אלוהים, אינו חדש ביצירתו והוא פרסם בעבר ספר שלם של "שיחות" כאלה. כלומר, הפתיחה בשיר כזה, שנשמע לי כמו סיכום ופרידה והכנה למוות, אינה מעידה של כוונתו של כהן לסיים בקרוב את שהותו בעולמנו. הוא אמנם מאד מבוגר (77 ורבע), והאנרגיות שלו כזמר נשמעות כאילו מישהו מפעיל דימר ענק שהולך ומחשיך אותו... אבל הוא עדיין כותב נפלא, ומלחין מצויין, וממשיך להיות המבצע הכי טוב של שיריו. שהרי בסופו של דבר לנארד כהן אף פעם לא היה באמת צעיר ובטח לא קופצני ועליז. לפחות לא בארבעים וחמש השנים בהן הוא מקליט. וכך זקנתו לא רק אינה מביישת את נעוריו, אלא להפך, ממשיכה אותם בטבעיות ומטעינה את יצירתו בעוד רבדים של יופי וחכמה ואהבה. קולו החרוך, והדיבור-ליחשוש בו הוא מציג את שיריו רק הופכים אותו לעוד יותר COOL וסקסי ובעיקר מאד אמיתי. הוא אינו מנסה להשמע שונה ממה שהוא באמת. זקן חכם.

ובכל זאת, האלבום החדש הוא הפתעה מרגשת. את זה שהוא בכושר טוב ידענו משלוש שנות סיבוב ההופעות אליהן יצא ב2008. הופעות שהתחילו כ"טור קטן" שנועד להמשך כעשרים-עשרים וחמש הופעות, רק כדי להבטיח את הפנסיה שלו אחרי שכספו נשדד על ידי אמרגניתו... והסתיים במשהו כמו 250 הופעות, ב31 ארצות ובפני למעלה מ2 מיליון צופים (כולל 50,000 בספטמבר 2009 באיצטדיון רמת גן). סיבוב הופעות שתועד בשני אלבומים ובדיווידי ("הופעה בלונדון" ו"שירים מהדרך") היה הקאמבק המרשים ביותר בהיסטוריה של המוסיקה המודרנית. בגיל 74, אחרי למעלה מארבעים שנות קריירה ומכירות אלבומים של יותר מ22 מיליון עותקים, ואחרי שנות פרישה ממושכות, לנארד כהן הפך שוב רלוונטי.

אבל שום דבר לא הכין אותנו לעוד יצירת מופת ברמה כזו. שבע שנים אחרי אלבום האולפן הקודם שלו DEAR HEATHER הוא חוזר באלבומו ה12 (לא כולל אלבומי הופעה ואוספים שונים) ובו עשרה שירים חדשים שהוקלטו ברובם במהלך השנה החולפת. שניים מהשירים, AMEN וLULLABY הוקלטו כבר לפני ארבע שנים,  שני שירים כבר בוצעו בהופעות שלו ויצאו לרדיו. כל אלה חיממו את המעריצים הוותיקים לקראת האלבום השלם, ועכשיו הוא מגיע ומוכיח שהיה שווה לחכות.
בשקט בשקט יצר כהן מאסטרפיס נוסף שאולי לא יביא אותו למאזינים חדשים (שלא כמו הופעותיו שהגדילו מאד את הקהל שלו) אך מחזק עוד יותר את הקשר הנפשי העמוק עם היוצר החד פעמי הזה. שירים קטנים, מינימליסטיים, מאד מודעים לגילו ולמעמדו ולעובדה שהוא בעצם כבר אמר הכל... ובכל זאת יש לו עוד מה לתת. העצב עטוף בתחושה של השלמה עם המציאות. שנות לימוד הבודהיזם עושות את שלהן.

והפעם לנארד כהן לא לבדו. בחמישה מהשירים משתתף איתו בכתיבה, הפקה, עיבוד ונגינה הקלידן פטריק לאונרדו (שעבד רבות עם מאדונה ואלטון ג'ון). הפסנתרנית אנג'ני תומס הלחינה ועיבדה שיר אחד, שותפתו הוותיקה שרון רובינסון השתתפה בעיבודים ובשירה בארבעה שירים ובהקלטות השתתפו עוד חברים ומוסיקאים רבים, ביניהם ג'ניפר וורנס, האחיות ווב ו"THE UNIFIED HEART TOURING BAND", להקת ההופעות הנפלאה שלו. לנארד (כן. זה לנארד ולא "לאונרד"... תקשיבו לשיר הפותח) גם היה אחראי על עיצוב העטיפה ועל הציורים בחוברת הדיסק. ככה, במילים ומנגינות וציורים הוא מסכם את שבע השנים הטובות האחרונות.

לנארד כהן וישראל
לנארד כהן היה, מאז ומתמיד, אחד האמנים דוברי האנגלית המצליחים ביותר בישראל. אלבומיו נמכרו כאן ביותר מ400,000 עותקים. הדיוידי הראשון מתוך מסע ההופעות האחרון שלו "הופעה בלונדון" הוא דיווידי המוסיקה הנמכר ביותר בישראל.
לאנרד כהן הגיע לישראל (לפחות) חמש פעמים.
• ב1972 הופיע כאן בסיבוב הופעות קצר בירושלים ובתל אביב. תיעוד רוב ההופעה נמצא ברשת וחלקו בסרט דוקומנטרי עליו שצולם בארץ וביוון.
• באוקטובר 1973 הגיע כהן כמתנדב למלחמת יום כיפור. הוא הופיע בצוות הווי מאולתר עם אושיק לוי, מתי כספי, אילנה רובינא ופופיק ארנון.
• ב1980 הגיע כהן למספר הופעות בתקופת שיא הפטריטיות והאהבה שלו לישראל. על הבמה הוא הציג את עצמו "אלעזר הכהן". ההופעה בהיכל התרבות שודרה בגלי צה"ל.
• ב1985 הופיע כהן אצלנו בעוד סיבוב מקומי, שלא תועד.
• ב2009 חזר כהן להופעה בישראל, במקום שכונה בדיסק שתעד את ההופעה (כחלק מהסיבוב העולמי): "איצטדיון רמת גן, תל אביב".





ההופעה הראשונה בישראל...

בסוף הוא חזר לבמה והיתה הופעה נהדרת. זה קטע מסרט שצולם אז על הביקור...

"החלונות הגבוהים" ו"שלישית גשר הירקון" בהופעה מצולמת!!!

"החלונות הגבוהים" בצילומים נדירים

ועוד קצת



ובצרפתית


ועוד יותר עתיק


ועוד יותר מצחיק

להקת TREE בהופעה

דור קורן

להקת TREE מבצעת את "סימנים של חולשה"

להקת "TREE" שאני מת עליה באופן כללי (כפי שתוכלו לקרוא כאן למטה)
הולכת לבצע את כל אלבומו של ברי סחרוף "סימנים של חולשה" ביום חמישי הקרוב ב19.1.2012
בהופעה ב"אוזן בר" במסגרת מופעי המחווה לחמשת אלבומי הסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" בערוץ 8.

יאיר ורמוט

בן גולן

מוזיקה היום 15.1.2012

סאונד: דני אור ואסף סיטון

צילומים: יעל אלין קוטנר

TREE

בן גולן בגיטרה ושירה, יאיר ורמוט בשירה וקלידים,

דור קורן בשירה ובס, נווה קורן בתופים ושירה

COOL BREEZE
נפתלי הדג

כמה יוסי

THE SUN

+

SUNSHINE

נווה קורן

*** והנה מה שחשבתי על TREE כשהוציאו את אלבומם הראשון וחצי (רק דברים טובים)
http://www.kutnermusic.com/2011/02/tree-high.html