יום שני, 30 בנובמבר 2015

להיות גלעד כהנא


מאז "האלבום הלבן" של הביטלס (1968), או, להבדיל, "סנדניסטה" של "הקלאש" (1980) מנצלים לא מעטים מיוצרי הרוק את הפורמט המורחב, של אלבום כפול או משולש, כדי לומר משהו אמנותי מיוחד. לא סתם כמות גדולה מאד של שירים, אלא יצירה שיש לצירוף בין השירים בה משמעות שהיא מעבר לשירים הבודדים. מין סיכום ביניים של התקופה בעיני היוצר, ולעתים גם של העולם שמסביבו.



"אפריקה שלי", האלבום החדש של גלעד כהנא נמשך 47 דקות ונכנס בקלות לסידי בודד. אבל גרסת הויניל היא כפולה, והעובדה שיש בו לא פחות מ17 קטעים , חלקם קצרים, יוצרת תחושה שמדובר באלבום שיש בו אמירה כללית. פעם קראו לזה "אלבום קונספט". כלומר, כדי לחוות אותו במלוא עוצמתו כדאי לא להסתפק בסינגלים שמושמעים ברדיו (השיר "אפריקה שלי" הוא אחד הכי מושמעים בזמן האחרון) ובקליפים שרצים ברשת, אלא לשמוע אוו מההתחלה עד הסוף ברצף, רצוי בנסיעה במכונית לכיוון צפון.
הקונספט ב"אפריקה שלי" הוא זיפזופ בראשו היצירתי, ההזוי וחסר הגבולות של כהנא. יותר מאשר בעבר, למרות שגם באלבומיו הקודמים היו לכיוון זה סימנים, כאן זה כבר עד הסוף: הוא אינו מחוייב לשום סגנון מוסיקלי, למבנה השירים, לנושאים שלהם, למשתתפים בהם. יש ב"אפריקה שלי" ערב רב של צבעים וטעמים, קפיצות בין העולם שבפנים לזה שבחוץ, המון משתתפים, בלאגן כמו בחיים. וזה בעיני נפלא. מרגש יותר מאשר שיר אחד או שניים או אפילו עשרה טובים. זה אלבום מאד מעניין ומעורר מחשבה. וגם כיפי ויפה. למי שעדיין לא וויתר על קונספט האלבום ועל אלבום הקונספט גם בימי אמפי3 אלה.


הגישה של לא-אכפת-לי-מה-יאמרו-אני-עושה-את-מה-שבא-לי אפיינה את כהנא מתחילת דרכו. אולי מפני שהוא, וחברו יאיר קז, התחילו את הקריירה במופע סטנדאפ נונסנס בשם "בוב קורדרוי מת". כשהקימו להקה קראו לה "בנות יפתח" ולאחר מכן "ג'ירפות" ואלבומם הראשון, ב1999, "משוחח עם כסא", הוכיח שכהנא וחבריו אינם שואפים "לעשות פופ" רגיל, לדוגמא בשיר מתוך האלבום: "רמי מואשם בהחזקת סמים קלים".

מאז שנת 2000 כהנא פועל בהרבה זירות במקביל. כסולן בעברית (באלבום "שכחתי איך לאכול"),באנגלית ("THE PROMISE LANDING") וגם מוסיקאי של אמביאנט אינסטרומנטלי ("360"). כמנהיג "ג'ירפות" (האלבומים "גג", "אין כניסה לפילים", "צריך סגור הכל"), המון מפגשים עם מוסיקאים אחרים, ביניהם עם חיים לרוז בשיר מחאה נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט, "גוג", עם נינט ואורחים נוספים בשני אלבומים בהרכב THE WALKING MAN" ", עם תמיר מוסקט בהרכב "לא כוחות", הוא גם כותב שירים לאחרים (רונית שחר, יוני בלוך, "הדג נחש", אביתר בנאי, ארקדי דוכין) ומוציא ספרים כסופר ומשורר ( "תכנון להתאוששות מאסון", "מנוף מצביע אל הים","פיסוק של נעלמים")  ולאחרונה גם כשחקן קולנוע ("סיפור על אהבה וחושך" שביימה טלי פורטמן על פי סיפרו של עמוס עוז). הוא, כמו שהבנת מהרמז הדק, בן אדם מאד יצירתי ומאד עסוק... ותוך כדי הוא גם בעל משפחה... נראה לי שדווקא בגלל הסעיף האחרון בפעילותו הכל כך אינטנסיבית, הוא אחד שעושה את זה (את השירים, את המוסיקה, את אין ספור ההופעות ) לא רק לשם שעשוע וכיף, אלא כדי להשפיע על החברה שלנו. אפריקה זה כאן.

יום שישי, 30 באוקטובר 2015

הצ'רצ'ילים מתאחדים


הצ'רצ'ילים

להקת "הצ'רצ'ילים" המתאחדת בקרוב להופעות לציון חמישים שנה לתחילת דרכה, פעלה בסך הכל 8 שנים בחצי השני של שנות הששים - תחילת השבעים, כלהקה מקליטה אפילו רק חצי הזמן הזה (בין 1968 ל1971), ובכל זאת "הצ'רצ'ילים" היא להקת הרוק הישראלית הגדולה והמשמעותית הראשונה, עוד לפני "אחרית הימים", "כוורת" ו"תמוז". אמנם בזמן אמת הם לא נתפשו בתקשורת כלהקה "חשובה" בעיקר מכיוון ששרו באנגלית, ויצרו רוק כבד בהרבה מהמקובל אצלנו. אבל במבט לאחור ברור שהתרומה המהפכנית שלהם שינתה את פני המוסיקה הישראלית, גם אם איש מסביבם, וגם הם עצמם, לא היו מודעים לכך באותם ימים רחוקים ותמימים.
תחשבו על זה ככה: חבורה של מוסיקאים בני קצת יותר מעשרים, משכונה עניה בדרום תל אביב, חסרי סיכוי כביכול להפוך לחלק מ"המקובלים" חוברים למוסיקאי בריטי שמתאהב בארץ (או ליתר דיוק בנערה ישראלית), נעזרים בחבר מהשכונה שהופך לאמרגנם, והופכים ללהקה חלוצית של ממש, גם במוסיקה שהיא יוצרת (שילוב בלתי מוכר של מזרח ומערב, מוסיקה ערבית ויוונית ביחד עם רוק פסיכדלי) וגם בעצם העובדה שהיא הראשונה שמצליחה להגיע לאולפן הקלטה, להוציא תקליטון ואחרי זה אלבום, ואחרי זה לשתף פעולה באלבומים שהם נולד הרוק הישראלי, עם אריק איינשטיין ושלום חנוך, ובעוד הקלטות של ראשוני הרוק, ועם זה לא מספיק להפיק בבריטניה עוד שני אלבומים (!!!), במקביל ובאותו זמן להכניס משהו מהמזרחיות למיינסטרים של התקופה ("בדשא אצל אביגדור" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב) ולהמשיך, גם אחרי פירוק הלהקה, להיות בעלי השפעה על הצליל הישראלי החדש, בעברית. במיוחד הגיטריסט חיים רומנו, ועוד יותר במיוחד המלחין מיקי גבריאלוב שהפך אחד המלחינים הבולטים במוסיקה העברית בארבעים השנים האחרונות. מי ידע שכך יהיה...
הסיפור הזה מדהים במיוחד על רקע התקופה והיחס למוסיקה הזו בארץ (כולל אי מתן אישור לביטלס להופיע כאן). "הצ'רצ'ילים" הייתה "להקת הקצב",  כך קראו אצלנו ללהקות רוק בשנות הששים, והתכוונו בין השאר שהם לא באמת "ישראלים", עם השיער הארוך והג'ינס והגיטרות החשמליות. אלה הפושטקים, "לא משלנו". והנה דווקא הם הפכו ללהקה החשובה והפוריה ביותר בישראל של סוף שנות הששים. בזכות השותפות היצירתית עם הגיטריסט רוב הקסלי שהלחין את רוב שיריה, הייתה "הצ'רצ'ילים" אחת הלהקות הבודדות שיצרו מוסיקה מקורית והקליטה יותר מכל להקה אחרת. השילוב בין השפעות רוק בריטי "פסיכדלי" ומוסיקה ישראלית - מזרחית יצרו צליל חדש גם בקנה מידה עולמי ונשמע רענן, חדשני ומפתיע גם יותר מארבעים שנה אחרי. לא במקרה נחשב אלבום הבכורה של הלהקה לאלבום הישראלי המסקרן והמבוקש ביותר בקרב חובבי רוק בעולם (אספני תקליטים מוכנים לשלם תמורת עותק ויניל מקורי שלו אלפי דולרים) וגם שני אלבומיה האחרים הם יצירות מופת שהקדימו את זמנן ולא רק בקנה מידה ישראלי.
"הצ'רצ'ילים", שלא כמו רוב שותפיהם לסצנת להקות הקצב, יצרו בדרך כלל "מוסיקת מחתרת", כלומר מוסיקה כבדה ומורכבת יחסית שאינה מנסה להשמע "פופית" ואינה מתחשבת בטעם הקהל או במצעדי הפזמונים. ובכל זאת דווקא "הצ'רצ'ילים" הצליחו להשתלב ולהשפיע על המוסיקה הישראלית "הרגילה". גם בזכות אריק איינשטיין, שהביא את הלהקה מן השוליים למרכז הזמר העברי החדש, וגם בזכות פעילותם העצמאית של חבריה אחרי התפרקותה.


נ.צ. צ'רצילים
* סיפור הלהקה התחיל ב1965 על ידי חברים בני 15-14 משכונת שפירא בדרום תל אביב, הגיטריסטים מיקי גבריאלוב וחיים רומנו, המתופף עמי טרייביטש  והזמר סלווין ליפשיץ. כשצרפו אליהם גיטריסט מצפון העיר, יצחק קלפטר שכונה "צ'רצ'יל" על שום שמנמנותו, מיקי הפך נגן בס, והלהקה זכתה לשם "הלהקה של צ'רצ'יל" או "מתבודדי צ'רצ'יל" או בקיצור "הצ'רצ'ילים".
* "הצ'רצ'ילים" הופיעו במסיבות בבתי ספר תיכוניים וגם אצל "קדוש מהאבטיחים" באבו כביר, שם קיבלו כתשלום על הופעתם... חמור.
* ב1967 הקימו יהודה טלית וחברו חיים סבן, נגן הבס של "האריות", משרד אמרגנות. טלית, שהכיר את "הצ'רצ'ילים" מהשכונה החל לאמרגן אותם וסייע להם להפוך לאחת הלהקות הכי מצליחות של התקופה. לצד "האריות", "הנסיכים", "הכוכבים הכחולים" ו"הסגנונות".
* ב1968 פרשו ליפשיץ וקלפטר (מטעמי גיוס לצה"ל) ובמקומם הצטרפו ללהקה שני חברים דוברי אנגלית מהבית: סטן סולומון, זמר מקנדה ששר בלהקת "הקדושים" החיפאית, והגיטריסט רוב הקסלי מלהקת "הטורנדוס" הבריטית שיצר אצלם שינוי חשוב: הלהקה שעד אז שרה להיטים מוכרים החלה לבצע גם חומר מקורי שהלחין הקסלי.
* בסוף שנת 1968 עשתה "הצ'רצ'ילים" היסטוריה כשהיתה ללהקת הקצב הישראלית הראשונה שהקליטה שירים באולפן הקלטות,  בעיבוד המעבד הכוכב במוסיקה הישראלית באותה תקופה, אלכס וייס "Too Much In Love To Hear" (שרוב הקסלי יצר ב"טורנדוס"), "Talk To Me" ו"Coming Home" (שיצר סטן סולומון). שני הראשונים יצאו בתקליטון בחברת "סי.בי.אס".
* ב1969 הופיעה הלהקה בדנמרק כארבעה חודשים (בין השאר כחימום ל"סגול כהה"). המוסיקה שלה הפכה יותר "כבדה" ופסיכדלית, ומצד שני, בחזרה בארץ, גילתה להקה שהקהל כאן התאהב בינתיים במוסיקה יוונית. השילוב המיוחד בין רוק, פופ פסיכדלי וצלילים מזרחיים הפך לסימן ההיכר של הלהקה, וקסם במיוחד לבמאי קולנוע נועזים שהזמינו אותם להלחין מוסיקה לסרטיהם. ז'ק קתמור לסרט "מקרה אשה" וג'ד נאמן לסרט "השמלה".
* המוסיקה לסרטים אלה שיצר הקסלי (בהשתתפות סולומון וגבריאלוב ובקטע אחד נועם שריף)  יצאה ב1969 כאלבום ראשון של להקת קצב ישראלית. "Churchill's" יצא ב"הד ארצי" ולא זכה להכרה בזמן אמת. רק באיחור רב החל האלבום זוכה לכבוד בקרב חובבי מוסיקה בארץ ובעולם ובשנות ה80 הוא נחשב ל"קלאסיקה פסיכדלית". המגזין הבריטי "Record Collector" בחר בו כפריט האספנים היקר ביותר שנוצר בישראל, וגם כיום עותק מקורי שלו שווה אלפי דולרים. לפני שבועות אחדים יצא האלבום מחדש בגרסת ויניל.
* אחרי הקלטת האלבום סולומון הפסיק לשיר ועסק בטכנאות הקלטה והפקה מוסיקלית. ללא זמר הלהקה היתה מבוקשת בהופעות (עם "התאומים", הלן שפירו ולואיג'י) אך עתידה היה לא ברור. מפנה בעלילה חל כשאריק איינשטיין התאהב באחד משירי אלבומם, WHEN YOU'RE GONE, הקליט אותו במילים של יהונתן גפן כ"אחינועם לא יודעת", והזמין אותם להשתתף בהקלטת תקליטו "פוזי". המפגש בין איינשטיין ולהקת הקצב הוליד את הרוק הישראלי.
* עוד ב1969 השתתפה הלהקה ביוזמה של נועם שריף לשלב מוסיקה קלאסית ורוק, בהקלטת עיבודיו לשני  קטעים של באך בתקליטון "צ'רצ'יל סבסטיאן באך" ובמופע משותף מעורר מחלוקת עם התזמורת הפילהרמונית ב"היכל התרבות" בתל אביב.
* ב1970 המשיכו "הצ'רצ'ילים" להיות חלק מיצירת הרוק הישראלי עם אריק איינשטיין ושלום חנוך באלבומים "שבלול" ו"פלסטלינה" עם "השלושרים",  אושיק לוי, פופיק ארנון, צביקה פיק ועוד,
* עוד ב1970 הצטרף ללהקה הזמר דני שושן (מלהקת "האריות"). איתו הוציאה הלהקה שני תקליטונים עם גרסות ל"Living Loving" של "לד זפלין" ול"She's A Woman" של "הביטלס".
* ב1970 נסעו "הצ'רצ'ילים" (רוב הקסלי, דני שושן, מיקי גבריאלוב, חיים רומנו ועמי טרייביטש)    ללונדון ועשו שוב היסטוריה כשהקליטו, תוך יומיים, אלבום ראשון של להקה ישראלית בחו"ל: Junkies Monkeys & Donkeys. בבריטניה נקראה הלהקה "JERICHO JONES" בגלל רגישות הבריטים לשם צ'רצ'יל, אך התקשורת הבריטית היתה מודעת למוצא הלהקה ואף ציינה לשבח את השילוב המקורי והמעניין בין רוק פסיכדלי והשפעות מזרחיות.
* באותה שנה בארץ המשיכו חבריה להלחין, לעבד ולנגן בהקלטות שונות. בראשן עם אריק איינשטיין. רוב הקסלי הלחין לאריק את "שירי ילדים" ומיקי גבריאלוב התחיל שותפות רבת שנים עם אריק באלבום "בדשא אצל אביגדור".
* ב1972 יצא ללהקה אלבום אנגלי שני, ששמו היה כשמה המקוצר של הלהקה: "Jericho" (ועטיפתו נשאה את המלה "יריחו" בעברית). הלהקה הופיעה בהצלחה באירופה, אך לא זכתה בהצלחה בבריטניה. תקליטונים שהוציאה והלהקה בהרכבה זה התפרקה.
* גבריאלוב וטרייביטש חזרו ארצה והקימו כאן את "הצ'רצ'ילים החדשים" עם רוני דמול בגיטרה ושירה ושמוליק בודגוב בגיטרה. הלהקה ליוותה את איינשטיין בהופעות ובהקלטות, במהלכן התגייס בודגוב והוחלף ע"י גיטריסט אוסטרלי, דייב וינסטון, שניגן בה עד התפרקותה ב-1974.
* בינתיים בבריטניה גם הפלג השני של הלהקה לא החזיק מעמד זמן רב. הקסלי, רומנו ושושן נשארו בלונדון, צירפו מתופף בריטי והמשיכו לפעול כ"ג'ריקו". הם הופיעו בדרום אפריקה וכמעט חיממו את הופעות "לד זפלין"... ב1974 התפרקה גם "ג'ריקו".
* מאז 1974 המשיכו חברי הלהקה, ובעיקר מיקי גבריאלוב וחיים רומנו ליצור, להפיק ולנגן בהפקות רבות במוסיקה הישראלית, לעתים גם בשיתופי פעולה ביניהם. "הצ'רצ'ילים" בהרכבים שונים חזרה והתאחדה כמה פעמים. ביניהן ב1987 עם חיים רומנו, מיקי גבריאלוב, דני שושן, עמי טרייבטש ורוני דמול בחיזוק המתופף איקי לוי. ב2002 בהופעה אחת  בה השתתפו גם רוב הקסלי וסלווין ליפשיץ, ואחרי מותו של עמי טרייביטש ז"ל לפני לפני חמש שנים, כחלק מהמופע של מיקי גבריאלוב ב"פסטיבל ישראל". בכל האיחודים האלה הם נשמעו מצויין. כאילו לא חלפו כל כך הרבה שנים. ולא. יצחק קלפטר שעל שמו נקראת הלהקה, לא משתתף אף פעם באיחודים אלה.


מצד אחד אני מעריך ואוהב את "הצ'רצ'ילים" מסיבות מקצועיות לגמרי של חובב או חוקר מוסיקה שלא יכול שלא להישאר פעור פה מול ההישגים האמנותיים היוצאים מן הכלל שלהם. ליצור ב1969, בישראל הכל כך שמרנית ומפוחדת מחדשנות מוסיקלית, אלבום שמשלב רוק חזק, בוטח בעצמו, לגמרי ברמה בריטית (טוב, היה להם מוסיקאי בריטי בהרכב, רוק הקסלי, שהביא איתו את הכישרון והניסיון) עם משהו כל כך מקומי, ישראלי, מזרח תיכוני, יווני טורקי.. שהביאו מהבית גבריאלוב-רומנו וטרייביטש... המפגש הזה בין העולמות השונים לגמרי הקדים את זמנו לא רק בקנה מידה מקומי אלא גם בקרב מולדת הפופ הפסיכדלי, בריטניה. ואחר כך, עם הזמר דני שושן שהוסיף עוד נדבך של עוצמה רוקית מחד, עם דיקציה משובחת באנגלית, וגם מזרחיות מרוקנית מאידך... אני שומע גם היום את "ג'ריקו ג'ונס" ו"ג'ריקו" ומתקשה להאמין שעשו את זה חבר'ה שלנו, כאן מישראל, כבר ב1971... עוד לפני אריק איינשטיין ו"אחרית הימים" ו"כוורת" ו"תמוז" וכל שאר גיבורי מהפכת שנות השבעים. הלב מתמלא גאווה, לגמרי אובייקטיבית.














ומצד שני, כשמדובר ב"צ'רצ'ילים" אני מתנהג כמו מעריץ שוטה. אספן גרופי חסר בושה. נובר, כבר יותר מעשרים שנה, בארכיונים שונים ומשונים, מגל"צ  דרך הטלוויזיה הישראלית ועד אוספים פרטיים ואצל במאי סרטים, כדי למצוא עוד משהו, עוד פיסת מידע, עוד הקלטה "נדירה". גם אם זו הופעה שלהם עם אריק איינשטיין, גם אם זה ראיון בגל"צ ב1970, גם אם זו הקלטה שלעולם לא יצאה לאור מתוך הסרט "השמלה" של ג'אד נאמן.      

את אלבום הבכורה שלהם, בגרסה המקורית ששווה כל כך הרבה כסף, אני ממשיך לחפש בעקביות בכל שוק פשפשים, בכל חנות תקליטים משומשים, אצל כל מי ש"נפטר מהתקליטים הישנים", ולא בגלל המחיר. לא מתוך כוונה למכור את זה הלאה. ממש לא. רק בגלל שלנו, האספנים האמיתיים, זה הגביע הקדוש של המוסיקה שנוצרה בארץ.  אני מדבר על זה ברדיו, כותב על זה, מרצה על זה... ואף פעם לא ראיתי במו עיני עותק מקורי של האלבום (שיצא בשנות השמונים בהדפסה מחודשת, ולאחרונה שוב בויניל חדש). השבוע, לגמרי במקרה, זכיתי להחזיק את האורגינל בידי המתרגשות, ואף להצטלם סלפי איתו כשמאזינה בהרצאה שלי על אריק איינשטיין סיפרה לי בהתרגשות שיש להם בבית אחד כזה. לא האמנתי ועברתי רק כדי לראות... לזאב ואביבה (השם והכתובת שמורים במערכת) יש את הדבר האמיתי. 


יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

הלוואי

אינדינגב 2014 צילום יואב קדם

לקראת פסטיבל "אינדינגב" המתקיים השבוע בפעם התשיעית, חיטטתי בארכיון "ישראל היום" כדי להיזכר מה כתבתי לקראת הפסטיבל הקודם, שהתקיים, קשה להאמין, רק לפני שנה.

העובדה שפסטיבל "אינדינגב" מתקיים השנה היא בעיני לא פחות מנס. גם בשנים "נורמליות" (מישהו זוכר שנה כזאת?) קיומו של פסטיבל עצמאי לגמרי (אמנותית וכלכלית) המתרכז במוסיקה שאינה מיינסטרים, ועוד במרחק של יותר משעת נסיעה מהמרכז, הוא לא דבר לא מובן מאליו. ועל אחת כמה וכמה, בשנה של מלחמה, על היבטיה הכלכליים והמורליים, זהו באמת אירוע משמח ומרגש במיוחד לכל מי שמאמין בחשיבותה של היצירה המקורית בחיינו... אל מול הטענה המקובלת של "למי יש כוח להתעסק בשטויות כאלה בזמן שהתותחים רועמים" ההחלטה לקיים את הפסטיבל כמתוכנן היא גם כהצהרה חברתית ואמנותית בעלת רוח חלוצית. בלי שום ציניות.

אני מצטט את עצמי רק כדי לומר שאין חדש תחת השמש: עדיין המצב קשה, והחששות רבים, ובכל זאת נוע ינוע. למרות המצב הביטחוני הפסטיבל יתקיים  וזה כבר הישג עוד בטרם נכנסים לרשימת ההופעות המאד מפוארת. מארגני הפסטיבל קיבלו את כל האישורים הנחוצים ואני מדגיש את העובדה הזו כיוון שבימינו, כשגם קהל צעיר מגיע לפסטיבל צריך בין השאר להרגיע את ההורים. מניסיון אישי כאב לבת בת 17 שנמצאת בשלב הנפלא של גילוי המוסיקה החדשה.
כי זה ה-עניין בפסטיבל אינדי. הגילוי של מוסיקה חדשה. לא רק מה שמוכר לך, אלא גם דברים שונים ומשונים, בלי להחליט מראש מה ידבר אליך. הרבה משמות המשתתפים לא יאמרו דבר למי שעדיין סומך על הרדיו. אבל לצד כל "אמני השוליים" ישנם לא מעט כאלה שהיו שם, בשוליים, רק לפני רגע, ועכשיו הם כבר שמות מוכרים לקהל טיפה יותר רחב. זוהי בעצם המטרה: להפוך את הפריפריה המוסיקלית למוזיקה המרכזית של המחר. לכן, מגוחכת בעיני הטענה שמעלים כל מיני "טהרנים" (בעיקר ברשת) על כך שהפסטיבל התמסחר ואיבד את יעודו האמיתי. איזה שטויות! אם בזכות כמה שמות יותר מוכרים יחשפו גם עשרות אמנים בתחילת דרכם אז כולם מרוויחים. וחוץ מזה, קצת פרופורציות, בואו נביט על השמות הכי מפורסמים בפסטיבל, כמו למשל עמיר לב, אביב גדג', שי צברי, הילה רוח, יהוא ירון, הקרטל... כל אלה כבר "עלו שלב" והוציאו אלבומים, אבל הם עדיין רחוקים מאד מאד מלהיות מיינסטרים המוכר בכל בית.
ואם כבר הזכרנו שמות, אז הנה עוד כמה מתוך 95 המופיעים המתוכננים, רק כדי לגרות אתכם להכנס לאתר הפסטיבל ולברר מה ומי ומתי (על שלוש במות, שלושה ימים):

תום יער

קודם כל, אורח מחו"ל, ריילי ווקר, שאחראי על אחד האלבומים הבולטים ביותר של 2015, מגיע לראשונה לישראל ומופיע בליווי מוסיקאים מקומיים. חוץ מזה הרבה שמות שרצים על במות כל השנה יביאו לפסטיבל משהו מיוחד: אינגה דינגו, פול טראנק, לוסיל קרו, לולה מארש, נגה ארז, פוטוטקסיז, טטרן, טייני פינגרז, אביב מרק והמוות מארחים את יהלי סובול, אביעד הנדל, אלי לס, אורי שוחט, בוצר עם אבי עדאקי, בותימזוג, ג'יין בורדו, דניאלה תורג'מן,  המפשעות, וועדת חריגים, חיה מילר עם רדיוטריפ, טל כהן שלו, יהוא ירון עם מארק אליהו, לא, לרוז, מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, ירון בן עמי, ניקוטין, נעה בביוף, עוזי נבון, קין והבל 90210, קותימן, רני ואיילנד, קרני פוסטל ורועי ירקוני, שירלי קונס, תעני אסתר ועוד ועוד ועוד וסליחה לעשות הלהקות והאמנים שלא הזכרתי וחשוב לציין גם לא מעט מפגשים בין אמים והפקות מיוחדות לפסטיבל כמו "דאב על הירח" שמביא גרסאות דאב מקוריות לאלבום המצליח של ברי סחרוף "חם על הירח". או מסיבה מיוחדת לילדים. בנוסף להופעות החיות , מתחם הפסטיבל יכלול גלריות פתוחות, מיצגי אמנות אינטראקטיביים, מתחם ילדים, מתחם שבת, בלוג חי ותחנת רדיו בשיתוף "הקצה" ומכללת BPM .

הנה הליינאפ המלא


בקיצור, באמת חוויה מיוחדת עם מגוון עצום של טעמים: רוק ובלוז ופולק, היפ הופ, רגאיי ודאב וFאנק, ג'אז, אלקטרוניקה, נשמה יהודית ואבנגרד. הרבה מוסיקת אינדי באירוע שנותן מקום, פיזי ורוחני, לגישה עצמאית וחופשית. דווקא הפסטיבל המשוגע הזה , בתמיכת המועצה האזורית אשכול, הוא סמל של נורמליות החיים בארץ. גם למי של אלה שלא בדיוק מכירים את המוסיקה הזאת. 


יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

בגלל המוסיקה


בית ספר "רימון" חוגג בימים אלה (ליתר דיוק ב27 באוקטובר) יומולדת 30 שנה להקמתו וקודם כל אני חייב גילוי נאות. יהודה עדר המייסד, המנהל הראשון (והיום נשיא רימון) הוא חבר טוב שלי, עוד מהימים שהיה גיטריסט בלהקת "תמוז" (שזה לפני 40 שנה...) ואני מאד אוהב ומעריך גם את עבודתו כמוסיקאי וכמפיק (הוא ניגן ו/או היה שותף בהפקות מוסיקליות עם דני סנדרסון וגידי גוב ב"דודה", דויד ברוזה, מאיר אריאל, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, רונית שחר, אתי אנקרי, אבטיפוס, ועוד רבים). בזכות יהודה הכרתי מקרוב את בית הספר, ממנו יצאנו ב1987 ל"מסע הבחירות של מאיר אריאל", וכמו כל שדרן ועיתונאי נחשפתי כל השנים לכמות היוצאת מן הכלל של כישרונות שיצאו מהמוסד הזה (וגם לכל מיני מוסיקאים שלא כל כך אהבתי). אבל לא הייתי שומר על קשר הדוק עם "רימון" לו לא הייתי מאמין בחשיבות בית הספר הזה. אני תומך נלהב בבית הספר הזה במשך כל שנות קיומו ומנסה לעשות מה שבכוחי כדי לסייע לו להמשיך ולהתקיים (רק רוחנית... כסף לא היה מעורב בתמיכה הזו...), משיפוט בתחרויות שונות (ובראשן "רוק רימון") דרך הנחיית תכניות גל"צ שם (מופעים מיוחדים שהתקיימו בבית הספר, שידור שלוש עונות של "שיעור מוסיקה" עם המורים והתלמידים), פעילות משותפת ללימוד מוסיקה עם "קרן מיראז'" בנגב, פעילות חברתית של בית הספר ברמת השרון, אהבה גדולה לפרוייקט "האני האחר" שמארגן אריאל הורוביץ עם עמותת "אנוש" ועוד ועוד. כל שיתופי הפעולה האלה קורים משום שאני באמת מאמין, כבר מתחילת הדרך, שבית הספר הזה הוא מוסד רב חשיבות במוסיקה הישראלית, בתרבות הישראלית, ואני שמח שיש לי הזדמנות להיות חלק קטן ממנו.



ההתחלות הקשות
אני שואל את יהודה עדר על תחילת הדרך ולמה בכלל הוא, שהיה אז בחור בן 29, יזם מהלך כזה.
יהודה עדר: זה היה סוג של הגשמה, למרות שהיום כבר לא משתמשים בביטוי הזה. לא הספיק לי לעשות רק לעצמי. כבר ניגנתי ב"תמוז" וב"דודה", ולמדתי מוסיקה בברקלי (המכללה בבוסטון הנחשבת למובילה בעולם בתחום הג'אז והמוסיקה הקלה) והפקתי תקליטים למאיר אריאל וחוה אלברשטיין ודויד ברוזה... אבל זה לא הספיק לי. אמרתי לעצמי "אלה החיים"?  עוד הפקה ועוד הפקה... חיפשתי משהו שהוא מעבר לזה... רציתי להקים קהילה. אולי זה הצד הקיבוצניקי שלי (יהודה נולד וגדל בכפר הנשיא)... אני זוכר שאחרי ארבע שנות ניהול "רימון" מיכל ניב ז"ל ראיינה אותי ושאלה בשביל מה אני צריך את הבלגן הזה, למה אני לא יכול להסתפק בלהיות מוסיקאי מצליח... ואמרתי לה שזה גדול ממני. זה סוג של קארמה... לבוא וליזום ולאסוף את האנשים ולהקים את זה..."

ביחד עם יהודה נרתמו להגשמת החזון שלושה מוסיקאים: אילן מוכיח, גיל דור וגורי אגמון וגם עמיקם קימלמן שהצטרף שנה אחרי וניהל את בית הספר עד לשנה שעברה, אז הוחלף על ידי משה סיני. ביחד איתם היו במייסדים הארי ליפשיץ ואורלי סלע שעסקו יותר בצדדים הניהוליים והאדמינסטרטיביים.
יהודה: במשך יותר משנתיים ישבנו בקפה "דיצה" בתל אביב ובנינו את "אסכולת הרימון" שילוב של שיטת לימוד קלסית כולל תיאוריה, עם גישת לימוד חדשה ומודרנית.
-היו בארץ בתי ספר דומים?
בכלל לא. לא היה שום דבר דומה. היו שתי אקדמיות למוסיקה אבל הן עסקו במוסיקה קלאסית. היום הן כבר חורגות ומתקרבות גם לתחומים שיש ב"רימון" אבל אז לא היה בארץ שום מוסד שדומה לברקלי. אמרתי עצמי יש פה את המורים, ויש את התלמידים ויש את היצירה הנפלאה שרוצה לפרוץ ואין לה מקום. בגדול "רימון" זה בית ספר ליצירה.

- בימינו, כשיש עוד לא מעט מוסדות ללימוד מוסיקה "קלה" נראה די טבעי שעירייה או גופים בעלי אמצעים ירתמו למימון בית ספר כזה. איך הצלחתם לעשות את זה בתקופה החלוצית ההיא?
יהודה: אחרי  יתר משנתיים של חיפוש מקום מישהו סיפר לנו שברמת השרון ישנו ראש עיר בשם משה ורבין שמאד מעוניין בפרוייקט מהסוג שלנו.  באנו אליו לפגישה ואחרי חמש דקות הוא אמר לנו "בואו" ולקח אותנו לשדה הריק במזרח מורשה, המקום שבו בית הספר נמצא עכשיו, ואמר: זה שלכם!
בהתחלה נרשמו 60 תלמידים... לא כולם שילמו אבל נרשמו... וככה יצאנו לדרך. 27 באוקטובר 1985".
 
יהודה עדר
בין בוגרי המחזור הראשון ב"רימון" היו אתי אנקרי, אבי אגבבה, יובל שפריר ושמוליק נויפלד. להקות שלמות נולדו במחזור הזה: ערן צור, אלונה דניאל, יובל מסנר, אורי בלק, אורי מילס ומיכה מיכאלי הקימו את טאטו", תמיר קליסקי, גל הדני וגיל אלון יצאו משם אל הפגישה עם זאב נחמה ואל "אתניקס"... המחזור הראשון ההוא סימן את הכיוון, ובין 5000 התלמידים שלמדו בבית הספר היו רבים שפעלו במוסיקה הישראלית , ביצירה, בנגינה ובתחומי ההפקה השונים.  חלקם בתחומי הג'אז, ורובם בתחום המוסיקה הקלה, כלומרהמון שמות שכל מאזין למוסיקה ישראלית מכיר היטב. חלקם למדו בבית הספר זמן קצר בלבד, אחרים סיימו את כל שנות הלימוד, היו גם לא מעטים שחזרו לבית הספר כמורים. הנה רשימה מאד חלקית:
אביב גפן, אורי זך, אחינועם ניני, איה כורם, איתי פרל, אוהד חיטמן, ענת חיטמן, תמיר חיטמן, ארי גורלי, אריאל הורוביץ, אריק ברמן, אפרת גוש, בן ארצי, דודוש קלמס, דין דין אביב, דנה ברגר, יעל כהן, יעל נחשון, מיקה קרני, מירה עווד, מירי מסיקה, סגיב כהן, סיון טלמור, עילי בוטנר ו"ילדי החוץ" אוהד שרגאי ואדר גולד, עינת שרוף, עמוס בן דוד, עמיר "ג'נגו" רוסיאנו, קארין אופיר, קרולינה, אדם מדר, קרן פלס, רונית שחר, רמי יוסיפוב, שלומי אלון, שי צברי, תלמה אליגון, אבישי כהן (החצוצרן), אביגיל רוז, איה זהבי ו"כל החתיכים אצלי", הילה רוח, דניאל סלומון, רעות יהודאי, אייל מזיג, איילה אשרוב, קותימן, עמי רייס, יסמין גמליאל, יסמין אבן, אודי שמחון, ערן וויץ, דורון טלמון, מתי גלעד ואמיר זאבי ("ג'יין בורדו")  גיא באר, גד להבי ועוד ועוד.


אילן מוכיח
הארי ליפשיץ
אורלי סלע
גילי דור

בין מורי בית הספר היו בעבר עלי מוהר ואהוד מנור ז"ל, ולצדם קבוצה של מורים שכולם ממשיכים להיות פעילים כיוצרים וכמוסיקאים. ביניהם נזכיר את זאב חפץ, משה לוי, יוני רכטר, שם טוב לוי, אבנר קנר, דן תורן, ניר נקב, שמרית אור, צרויה להב, מורדי פרבר ועוד. אפילו המייסדים עוד עושים את זה במלוא התנופה, אילן מוכיח פורח כמעבד תזמורתי בשנים האחרונות (מיהודית רביץ ועד תיסלם), עמיקם קימלמן מנגן ומפיק ויצר פסטיבל ג'אז חדש ביפו, גיל דור זוכה בהצלחה בינלאומית עם שותפתו (ותלמידתו ברימון) אחינועם ניני, יהודה עדר לא מפסיק להלחם על מקומו של בית הספר (כן, גם אחרי 30 מלחמת הקיום לא פשוטהף ובזכות תמיכה של אנשים שאכפת להם, כמו אודי אנג'ל, בית הספר ממשיך להתפתח) ובמקביל ממשיך להיות מפיק ומוסיקאי (אלבום שני בקרוב...) וגורי אגמון, שהיה מנהל אקדמי וכיום מורה בכיר קיבל, רק בשבוע שכבר, את פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים.
גם בית הספר לא שוקט על שמריו. תמיר קליסקי עומד ללמד בשנה הקרובה קורס מיוחד למוסיקה מזרחית, שיתוף הפעולה עם ברקלי הולך ומעמיק, לפני כשנתיים הושק קורס ג'אז אינסטיטיוט, וכל אלה לצד הלימוד המוכר של הלחנה, ביצוע, עיבוד, הפקה, הוראה, מוסיקה אלקטרונית וכל השאר. האם כל אלה באמת משפיעים על גורלם של התלמידים?

עמיקם קימלמן
\מעשרות שיחות עם מורי ובוגרי "רימון" במשך השנים המסקנות לגבי שאלות אלה ברורות:
אי אפשר ללמד כישרון. אי אפשר ללמד יצירתיות. אפשר לתת כלים שיסייעו לתלמידים לממש את הכישרון שלהם, לתת שפה שבה תבטא את היצירתיות שלך..
הלימודים בשיעורים ובסדנאות בבית הספר הם רק חלק מהעניין. הקהילה המוסיקלית חשובה לא פחות מהתרגול והשינון. המפגש החברתי, הדשא של בית הספר, התחרות והחיבור עם המוסיקאים הצעירים שמסביבך, המורים שאתה מכיר גם מחוץ לכיתה: כל אלה מלמדים אותך לא רק איך ליצור מוסיקה אלא גם איך להתמודד בעולם האמיתי. איך להשתמש במה שקיבלת בלימודים בהמשך הקריירה.

והכי אני אוהב את מה שאמר (המורה) יוני רכטר בנושא, כששאלתי אותו בסדנה ב"רימון" מדוע הוא, בגילו ובמעמדו, עדיין ממשיך ללמוד נגינה בפסנתר.  "הרגשתי שאני יכול לשפר את הנגינה שלי, במיוחד בתחום הקלסי... תמיד אפשר להמשיך ללמוד... לאו דווקא עם מורה. תפקידו של המורה הוא ללמד אותך ללמוד לבד ולנסות להשתפר בעצמך.


אבנר קנר

לתכנית מיוחדת נא ללחוץ כאן!!!
יומולדת 30 לרימון בגלצ: שעה ראשונה

יומולדת 30 לרימון בגלצ: שעה שניה

יום שני, 5 באוקטובר 2015

"האנשים" מופיעים עם "מילימטר", אלבומם השלישי, ב"תמונע" ב7.10.15


כאן הם בהופעה אקוסטית מיוחדת
במוסיקה היום, גלצ, 24.9.15
גראם ג'קסון וליעד גרושקה סאונד
דניאל ביינסיין ואביגיל קוש הפקה
יעל אלין קוטנר צילום

האנשים
דרור שוסטק בגיטרה ושירה, נירי דמסקי בשירה, גיא אלפונטה בחצוצרה
ברזילרה
נתראה
מילימטר
אירופה

נירי דמסקי
דרור שוסטק

גיא אלפונטה

בלוז נשמה יהודית

השביל הזה מתחיל כאן

איזה כיף לגלות מוסיקה חדשה ברדיו... כן גם לי שכל חיי עסוק בניסיון בלתי פוסק להתעדכן בדברים חדשים. ההפתעה שבגילוי משהו חדש ובלתי מוכר היא תמיד מרגשת. לפני שבועות אחדים זה קרה לי בגדול בתכנית "זה המקום" של אהוד בנאי בגל"צ. פתאום בין כל הדיבורים המעניינים והשירים היפים שהוא משמיע מידי יום ששי בצהרים, בלטו צלילי גיטרה בלוזית מלאי חום וטכסט שנשמע מאד שונה ומשונה למי שלא מדבר ארמית מהבית, "הבלדה על רבה ורבי זירא". בירור עם השדרן העלה שהטכסט לקוח ממסכת מגילה בתלמוד הבבלי, הלחן של אסף קרסיק, וזהו שיר ראשון של להקה ממושב גימזו (שליד בן שמן) "הגימזו בלוז בנד". (THE GIMZU BLUES BAND). הגילוי של השם החדש הפך עד מהרה להתאהבות של ממש ולחיפוש שירים חדשים. ועכשיו כשהאלבום השלם של הלהקה יוצא לאור (מופע השקה יתקיים ב 8.10 בבית היוצר של אקו"ם בנמל תל אביב) מתברר שהיה שווה לגלות. אהוד בנאי צדק.


 "מעבר לקו הערוב" אינו אלבום די. זהו אלבום יהודי המתייחס לשורשים בהקשר תרבותי. במוסיקה הוא מעורב ירושלמי, ישראלי, יהודי וגם פולק, רוק ובלוז אמריקני לצד בלוז כנעני, ואפילו חזנות. הצבע של הטכסטים ושל חלק מהניגונים הוא דתי, אבל לא בטוח שחרדים הארד קור יקבלו את השאלות והתהיות שהוא מציג, או את השילוב בין חיי היום יום וחיי הקודש. דווקא למאזין שמגיע מהצד הפחות דתי יש כאן הזדמנות לעסוק בסוגיות מעניינות לגבי זהותנו והמקום שאנחנו חיים בו . וכך, לצד השירים האישיים "הרגילים" יש כאן לא מעט התעסקות בנושא פרטיים מזווית יהודית כללית. שיר אחד בארמית כבר הזכרנו, יש כאן עוד אחד, "הבלדה על רחומי ואשתו" שלקוח גם הוא מהתלמוד הבבלי , ומספר על רב שהעדיף להתפלל מאשר לקיים את חובותיו לאשתו ועל כן מת. ב"הליכות מפוזרות" כותב זמר הלהקה אסף קרסיק, "במקום אחר, הייתי יכול לעצום עיניים ולראות את רבי שמעון בר יוחאי אוכל חרובים ומביט לשמים ואינו שורף אותי חי..."  בשיר "אם סיסרא" הטכסט לקוח מספר שופטים, "קפקא 1915" הופיע ב"יומנים" של פרנץ קפקא  "מראה היהודים הפולנים ההולכים ל"כל נדרי"...  מעשה התאבדות לא ללכת לבית הכנסת. "אסוכלה" (סוכה קטנה) הוא שיר עממי ישן מאד שמושר ביידיש (בחוברת הדיסק יש תרגום...), "שמחת בית השואבה בלוז" מתבסס על מסכת סוכה: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". והשיר "בלוז ליום השבת" הוא, אם הבנתי נכון, ממש שיר מחאה... ואולי לא. 


"הגימזו בלוז בנד" הם חמולה של בני משפחה קרובים וחברים העוסקים במגוון תחומים: חינוך, נגרות, אומנות, טיפול ועוד... אהוד קרסיק מנגן בחצוצרה ושר (וגם כותב) אחיו אסף קרסיק, הכותב והמלחין הראשי, מנגן בגיטרות ושר, יעל מוצירי קרסיק, אשתו של אסף, בשירה וקולות, ניר מוצירי, אחיה, מנגן בתופים, קלרינט, כינור ושר קולות, דביר שפיגל, הנשוי לאחות של אסף, הוא הגיטריסט המוביל ומנגן גם במפוחית ושר ואלון פנר טסלר (שאין לו קשר משפחתי) מנגן בבס וקונטרבס. בהקלטות האלבום הצטרפו גם אלון עדר בפסנתר וקלידים, אורן צור בכינור ומיתרים, שחר קאופמן בפסנתר, גיטרות, יוקיילי וכלי הקשה ושי מוצירי בשירה וגיטרה.
באוזן בר

 והנה הם (כאן למטה) בהופעה אקוסטית (ללא המתופף) בגלצ 14.9.15
מוסיקה היום לראש השנה
גראם ג'קסון ואדר ענקי: סאונד
דניאל ביינסיין ואביגיל קוש: הפקה
יעל אלין קוטנר: צילום באולפן

גימזו בלוז בנד:
אסף קרסיק בשירה וגיטרה, אהוד קרסיק בחצוצרה ושירה, יעל מוצרי קרסיק בשירה,
דביר שפיגל בשירה וגיטרה, אלון פנר טסלר בקונטרבס
איש עתי
אם סיסרא
הבלדה על רב רחומי ואשתו
סוכלה
בלוז ליום השבת

אהוד קרסיק
אסף קרסיק



דביר שפיגל
יעל מוצרי קרסע'
אלון פנר טסלר
ללחוץ כאן!!!