יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

אסף אבידן בהופעה




 אסף אבידן משיק את אלבומו החדש "DIFFERENT PULSES" בסדרת הופעות בארץ ובעולם...



לקראת הופעות ההשקה:
ביום חמישי  27.9.12 ב"מועדון התיאטרון" ביפו
ביום ששי 28.9.12 ב"אמפי שוני" בנימינה

הגיעו אסף ולהקתו החדשה להופעה ב"מוזיקה היום" בגלי צה"ל 9.9.2012
גראם ג'קסון ובני יהודאי: סאונד
יעל אלין קוטנר:צילום


חגי פרשטמן
תום דרום


מיכל בשירי
קרני פוסטל

אסף אבידן בשירה וגיטרות, מיכל בשירי בכלי הקשה וקולות,
תום דרום בקלידים וקולות, קרני פוסטל בצ'לו, קולות וקלידים, חגי פרשטמן בתופים
CYCLAMEN
CONSPIRATORY VISIONS OF GOMORAH
MAYBE YOU ARE
DIFFERENT PULSES
THIS COOL
HANGWOMAN

 






על האלבום החדש של אסף אבידן
http://www.kutnermusic.com/2012/09/blog-post_7.html

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

סליחה

סליחה מכולם (או לפחות מרובם)
מאז שהתחלתי, לפני הרבה מאד שנים, להתעסק במוזיקה-של-אחרים, ולא משנה כרגע אם  כמוכר בחנות תקליטים או בגלי צה"ל או בעיתון או בטלוויזיה, ראיתי את ההקשבה לשירים ואמנים חדשים כאחת המטרות העיקריות של עבודתי. תמיד האמנתי שתפקידי כ"עורך מוזיקלי" אינו רק להשמיע את המוכר והמצליח אלא לגלות ולחשוף גם את אלה שעדיין לא זכו לתשומת לב. לעתים הצלחתי ומן הסתם לא פעם פיספסתי, אבל הרגשתי שזו חובתי, שזו ממש השליחות שלי, לנצל את הבמה שיש לי לתת ביטוי ליוצרים וליצירות טובים בעיני...
מי שמאמין כמוני בדרך הזו חייב להקדיש את רוב השעות בהן הוא ער להאזנה למוזיקה שהוא לא מכיר ולא אוהב כדי למצוא בתוכה את הדברים שכן עושים לו את זה. כדי לגלות שניים-שלושה שירים טובים לטעמך אתה צריך לשמוע עשרות שאינך מכיר.


אם עד לפני שנים אחדות, המשימה הזו הייתה קשה אך אפשרית, הרי שבזמן האחרון כבר אי אפשר לעמוד בקצב. בשבוע "נורמלי" (כלומר לא לפני חגים ומועדים) מוצעים להאזנת העורך המוזיקלי משהו כמו עשרה אלבומים חדשים (שזה בערך 100 שירים) ועוד כחמישים שירים בודדים ואם אינך מסתפק במה שהיחצנ"ים שולחים אליך אלא מחפש עצמאית ברשת, הכמות אפילו מכפילה את עצמה. כלומר, עורך-מוזיקה, שדרן או מבקר, שבאמת רוצה להיות מעודכן חייב להאזין לכמות בלתי אפשרית של 300 שירים חדשים בשבוע, ובואו לא נשכח שלעתים קרובות שירים טובים הם דווקא אלה שצריך יותר מפעם אחת להאזין להם כדי להידלק. אף אחד לא יכול לעמוד בצונאמי הזה, גם אם מראש אתה מציב מגבלות ("אני מאזין רק לרוק", "אני לא מוכן לשמוע ישראלי באנגלית", "אני אוהב מזרחית") וגם אם, כדי להקל על עצמך, אתה הולך רק על שמות שכבר הכרת בעבר... כמות האינפורמציה החדשה היא בלתי נתפשת ובלתי אפשרית לעיכול. מי שרואה את חדר העבודה של עורך מוזיקה ממוצע, או את מחשבו, לא יכול להאמין לכמויות החומרים שנערמים שם, פלסטיקים וביטים דיגיטליים, ואיך המשפחה שלו יכולה להחזיק מעמד בתוך הבאלאגן...


אז קודם כל אני מתנצל בפני משפחתי היקרה ותודה על התמיכה... אך בעיקר, ואת זה אני מרגיש במשך כל השנה ולא לכבוד יום הכיפורים: אני מבקש סליחה מכל אותם זמרות וזמרים, כותבים ומלחינים, שלא התייחסתי מספיק או בכלל לא אל העבודה שלהם השנה. לא שמעתי את השיר החדש שלהם, לא שיבצתי אותם בתכניות שערכתי או בכתבות שכתבתי. באמת שרציתי, באמת שניסיתי, אבל פשוט לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב לבחור ובכל בחירה שעשיתי גם קיפחתי מישהו אחר.
אני יודע שלהחלטה שלי אם לשדר שיר ברדיו או לכתוב על תקליט בעיתון או לראיין מוסיקאי לסדרה בטלוויזיה יש גם משמעות של לא לשדר באותו רגע מיליון שירים ואנשים אחרים... מזל שיש כמוני, אני מנסה להרגיע את עצמי, עוד עשרות כותבים ושדרנים, אז אני מרגיש קצת פחות אחראי... ובכל זאת: סליחה..    

יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

הנשים החדשות


ריף אינטרנשיונל


יש משהו מטעה בדמותה הציבורית של ריף כהן. למי שהכיר אותה, כמו כולם כנראה, מהלהיט החמוד והמקפיץ  A PARIS  ומעוד שניים-שלושה שירים שנחשפו בינתיים בתקשורת היא נראית כמו נערה אופטימית וכיפית שלוקחת את החיים בסבבה עם חיוך תמידי על הפרצוף. לא שגישה כזו היא רעה (הלוואי עלי...), אבל בהאזנה לאלבום השלם שלה (שנקרא גם הוא A PARIS) מתברר ששמחת החיים המתפרצת והמוסיקה הקלילה היא רק חלק מהתמונה השלמה. ריף כהן ממש לא קלולס והיא יודעת להיות גם כואבת וכועסת ועצובה... היא לא רק חוגגת בחפלה אלא מבטאת את עצמה גם במוסיקה פחות "נעימה". את המילים באלבום כתבו אמה של ריף, פטריסיה אורי כהן וריף בעצמה, ריף הלחינה ועיבדה את כל השירים (חלקם ביחד עם לני בן בשט) ודווקא הקטעים הטיפה יותר קשים ואלטרנטיבייים בצליל שלהם הם אלה שהופכים את ההאזנה לאלבום הזה לחוויה מיוחדת ומרגשת.
להיטי פופ נחמדים בצרפתית יש הרבה בעולם (ובזכותם האלבום הזה יגיע להרבה מאזינים) אבל חיבור בין מקצבים צפון אפריקניים, שירה מזרחית, קול ילדותי, וסאונדים מאד מעודכנים מניו ווייב ועד אתני הוא משהו שאין הרבה כמותו. זה גם מאד מיוחד לישראל, וריף כהן, למרות שאלבומה נקרא "פריז" ורוב שיריה בצרפתית (עם התרגום המבורך בחוברת הדיסק גם לעברית) היא מאד ישראלית.


ארבעים שנה אחרי שמוסיקאי כמו אהובה עוזרי נחשבו לשוליים הקשים, ואני מזכיר אותה דווקא כאחת שלא ניסתה לעשות "פופ" אלא התחברה לשורשים שלה, המוזיקה הישראלית של ימינו שונה לגמרי ויש בה הרבה יותר גוונים ושילובי תרבויות והרבה מאד ישראלים שעושים את זה באנגלית ומנגנים "מוסיקה עולם" לגמרי מכאן , ריף כהן דוברת הצרפתית (גם כשהיא בעברית) היא הישראלית החדשה שנמצאת פה ושם ובכל העולם לא רק בגופה אלא גם בהשפעותיה ובמה שיוצא ממנה. לקח לי זמן להבין שהיא נהדרת ולא רק בגלל האנרגיות החיוביות שהיא מקרינה בהופעה. תתחילו בשיר "משוך גופי" (בעברית) ותבינו.   

תזכורת לאיך היא בהופעה באולפן...


מלכה שפיגל –  ניומן תמיד חדשה


מכיוון מוזיקלי שונה לגמרי מגיע מלכה שפיגל. מוזיקאית ויוצרת ישראלית שחיה כבר יותר משלושים שנה באירופה. פעם, לפני המון המון זמן היא הייתה חלוצה במוזיקה הישראלית-בינלאומית, כשהייתה נגנית הבס ב"מינימל קומפקט" והסולנית בשיר הכי יפה בעולם שלהם WHEN I GO. מאז שנות התשעים שמענו אותה בתדירות נמוכה מדי לטעמי באיחודים של "מינימל קומפקט", באלבומי הסולו שלה (ק' שניים כאלה) ובשיתופי פעולה מוסיקליים שונים, בעיקר בלהקת GITHEAD עם בעלה קולין ניומן (מוזיקאי מאד חשוב בניו וויב מאז שנות השבעים, שהיה, בין השאר בלהקת WIRE וכמפיק "מינימל קומפקט"). תקציר ההיסטוריה הזה נועד רק להזכיר מאיפה השם מלכה שפיגל אולי מוכר לכם ולמקם אותה מוזיקלית.
מצד שני, האיזכור מי היא לא ממש יסייע לכם לדעת איזה מין אלבום הוא האלבום החדש שלה. "כל יום הוא כמו היום הראשון" EVERY DAY IS LIKE THE FIRST DAY. היא קוראת לו, והשם שנובע משיטת העבודה של מלכה כפי שהציגה אותו לקראת השקת האלבום ב"אוזן בר". התחלת העבודה על השירים מתרחשת באולפן ההקלטה מבלי לדעת מהם השירים ואיך הם ישמעו, באופן ספונטני לחלוטין, בכל יום מחדש, כשכל שיר הוא כמו שיר ראשון. על הבסיס המאד אינטימי ומינימליסטי של ראשית השירים נוספו אחר כך כלים ונגנים נוספים, עם 13 מוזיקאים שהוקלטו בארבע ארצות שונות, ובכל זאת הכל נשמע לגמרי היא.


מסתבר שהיו לה הרבה ימים טובים ויצאו לה תריסר שירים קסומים. מאד מגוונים בצליל שלהם, מרוק גיטרות סטייל וולווט אנדרגראונד, דרך אלקטרוניקה בריטית ועד קטעים כמעט-עממיים עם בוזוקי... מגוונים  ובכל זאת דומים בזכות הגישה שלה העוטפת הכל במין שקט נפשי, בלי לחץ. תחושה של פגישה עם חברה שלא ראית הרבה זמן, ושיחת עדכון מאד נעימה על חייה.   
השקת האלבום של מלכה שפיגל - בנובמבר באוזן בר



יום שבת, 22 בספטמבר 2012

גידי גוב קצת אחרת


כבר מתחילת דרכו, עוד בטרם הוציא את תקליטו הראשון, היה ברור שגידי גוב הוא זמר גדול בכל תחום בו הוא בוחר לשיר. שירי ארץ ישראל, רוק, פופ, נשמה, ג'אז ועד בדיחות מוסיקליות... בכל סגנון הוא מכניס משהו משלו.
בעשר השנים עד שהוציא את "תקליט ראשון" הספיק גוב לא מעט. תחילת דרכו המקצועית היתה בלהקת הנח"ל, ב1968, בתכנית "בהאחזות הנח"ל בסיני" בה שר מעט ואחר כך בתוכנית "הפלנ"חניק" בה כבר היה בין הזמרים המובילים. בלהקה פגש את חבריו ללהקת "כוורת" ובראשם דני סנדרסון, איתו התחיל לעבוד עוד בזמן שירותו בצבא (בין השאר בהקלטת גרסה ראשונה של האופרה "סיפורי פוגי").

עם שחרורו בסוף 1972 סירב להצעה של נעם סמל להיות אמרגנו ולזו של שלמה ארצי להפיק אותו והעדיף את "כוורת", בה הפך כוכב. במקביל לחברותו בלהקה הוא כל הזמן שר גם כסולן: ב"פסטיבל הזמר" את "יעלה ויבוא", בתוכנית קול ישראל "שירי תנועות הנוער" את "בין שלוש ובין ארבע" ו"בקיץ קר בחורף חם", בתקליט "שירי א"י הישנה" את "סורו מני" ו"שקיעה נוגה", במופע גלי צה"ל "הכל זורם" את "המוות בקצות מחשבותי" ובפסטיבל הזמר המזרחי את "נשבעתי עיני". אחרי פירוק "כוורת" הופיע גוב בשלישיית "פרנסה טובה" (עם יהודית רביץ ושמוליק בילו) איתה הקליט את "קסם על ים כנרת" ו"ליפא העגלון". הוא גם שר באותה שנה את "פנס הזכרונות" בתקליט שירי נחום היימן ואת "שלוש בלילה בעיר" בפסטיבל הזמר, השתתף כזמר בתכנית סאטירית בקול ישראל (שלא שודרה), שיחק ב"תיבת הקסמים" של אברהם הפנר וב"חירבת חיזעה" של רם לוי, כיכב בסרט "מסע האלונקות" של יהודה ג'אד נאמן וגם שר בו את שיר הנושא עם להקת "ששת".

בקיצור, ב1978 כשהיה בן 28, נחשב גוב כהבטחה גדולה גם כזמר וגם כשחקן. ובכל זאת כשהוציא בימים שבין "כוורת" ל"גזוז" את אלבום הבכורה שלו, ההפתעה הייתה גדולה. השירים והעיבודים שהיו שונים מכל מה שעשה קודם לכן, השירה המאד רבגונית, מוזיקלית להפליא ועם זאת כאילו קלילה. הוא שר במין נונשלנטיות כובשת ומקסימה שירים שיצרו לו מיטב הכוחות המוזיקליים החדשים של התקופה. בראשם יוני רכטר כמלחין ומעבד ששילב רוק, ג'אז ומוסיקה קלסית. האלבום, בהפקת דודו אלהרר (שעבד עם רכטר גם ב"כבש הששה עשר" ובאלבום הסולו הראשון שלו) כלל לחנים ועיבודים של רכטר ל"העיקר זה הרומנטיקה" (מילים עלי מוהר), "הו איזה לילה", "בלעדייך", "כבו האורות", "שיר התעוררות" ו"שלוש בלילה בעיר" (דן מינסטר) וגם פתיחה אינסטרומנטלית-קלסית בשם "התעוררות" ללמדך שלא מדבר בתקליט פופ שגרתי.  יצחק קלפטר הלחין לאלבום את "חשבון פשוט" ו"בואי נשאר" (למילים של יעקב גלעד) ויהודית רביץ הגשימה חלום ילדות כשנתנה לגוב שיר שהלחינה בצעירותה: "בבוקר" (של יהודה עמיחי). לאלה צורפו שני שירים ישנים שהוזכרו קודם: "סורו מני" ו"זמר לספינה". ב1978, כשיצא "תקליט ראשון" הוא היה אחד האלבומים הכי יפים, מרגשים ומפתיעים של התקופה. כמעט 35 שנים אחרי, כשהוא יוצא מחדש בסדרת "סימני דרך" של NMC, הוא עדיין כזה: אלבום מושלם. לא עושים אלבומים כאלה בימינו.

ועכשיו, בהוצאה המחודשת, "תקליט ראשון" שווה אפילו עוד יותר. גם בגלל הסאונד שטופל והותאם לסטנדרטים של ימינו (בניגוד להוצאה המקורית בדיסק שלקחה את התקליט והעבירה אותו לדיסק כמו שהוא) ובמיוחד בגלל הקטעים הנוספים שיש בו.
לשנים עשר שירי התקליט המקורי צורפו שלוש גרסות מוקדמות ל"שלוש בלילה בעיר" (מ"פסטיבל הזמר"), "סורו מני" ו"זמר לספינה" (מהקלטות קול ישראל). אלה יעניינו באמת את המדקדקים בפרטים.
לעומתם דיסק הבונוס הנוסף, נצטנע בכותרת "אוסף שירים 1975-1978" הוא בעיני מההוצאות הארכיוניות החשובות של עידן הדיסקים. שנות השבעים היו תקופה סופר מרתקת במסיקה הישראלית ובמיוחד בניסיונות לעשות את זה "קצת אחרת" (ראו בהמשך). כל הוצאה של חומרים גנוזים ובלתי מוכרים מהשנים ההן היא בעלת חשיבות תרבותית חסרת תקדים. לא פחות. גם בגלל הצלת השירים הספציפיים, וגם בגלל פתיחת הדלת להבנה שישנם בארכיונים שונים אוצרות מוקלטים ונשכחים, שעלולים להעלם אם לא יועתקו לפורמט דיגיטלי.


 אז מה יש לנו כאן:
·         "סוס עץ" (מילים יעקב רוטבליט, לחן שמוליק קראוס, עיבוד אילן וירצברג). שיר הנושא לסרטו של יקי יושע, המוכר בגרסתו של אריק איינשטיין. גוב הקליט את השיר באותה שנה (1978) אך הוחלט אז לגנוז את גרסתו.
·         "שירי סוף הדרך" (מילים לאה גולדברג, לחן ועיבוד שם טוב לוי). מתוך תכנית קול ישראל "פגישות מוסיקליות" בהפקת ורדה איתי ז"ל. בתכנית, שהוקלטה ב1975, ארחה שלישית "קצת אחרת" (שם טוב לוי, שלמה גרוניך ושלמה יידוב) את מירי אלוני, מתי כספי ושניים מחברי "כוורת", אפרים שמיר וגידי גוב. "שירי סוף הדרך" הופיע שנה לאחר מכן בגרסה שבה שם טוב לוי שר באלבומו "מצב רוח".
·         "על שפת האגם" (מילים א.א. מילן, תרגום יעקב אורלנד, לחן ועיבוד שם טוב לוי). גם הוא עם "קצת אחרת" בתכנית "פגישות מוסיקליות". אך בניגוד ל"שירי סוף הדרך" לא יצא מעולם.
·         "נשבעתי עיני" (מילים נתן אלתרמן, לחן ועיבוד שם טוב לוי). שיר מורכב, במילים ובלחן, שבוצע, קשה להאמין, ב"פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח" ב1976. לראשונה בדיסק.
·         "מסע אלונקות" (מילים יעקב גלעד, לחן ועיבוד שם טוב לוי). שיר הנושא מתוך הסרט, בביצוע גידי גוב ולהקת "ששת" 1977. הקטע היחיד בבונוסים שכבר יצא בדיסק.
·         "המוות בקצות מחשבותיי" (מילים גידי רוזנטל ז"ל, לחן ועיבוד: אבנר קנר). ב1975 הפיקו גלי צה"ל ועיריית ת"א מופע מוסיקלי מהפכני בשם "הכל זורם" בהשתתפות רבים מהמוסיקאים "המתקדמים" של התקופה, ביניהם חברי "קצת אחרת", "ארבע עשרה אוקטבות" (יוני רכטר ואבנר קנר) וחלקי "כוורת" (גידי גוב, יצחק קלפטר, אפרים שמיר). זהו השיר הראשון מהפרוייקט החשוב ההוא שיוצא לאור.
·         "כשצלצלת רעד קולך" (מילים נתן זך, לחן ועיבוד אבנר קנר). גידי גוב עם אבנר קנר בפסנתר,שם טוב לוי ואפרים שמיר בקולות. הקלטה משנת 1975 לשיר שהתפרסם בלחנו של חנן יובל ששרה נורית גלרון.
·         "פנס הזכרונות" (מילים נתן יונתן, לחן נחום היימן, עיבוד קרלוס מירנדה). מתוך תכנית גלי צה"ל משנת 1977 שהוקדשה לשירי נתן יונתן בלחני נחום היימן.


ימי התום של המוזיקה הקצת אחרת
ההוצאה המחודשת של "תקליט ראשון", מחזירה אותי אל אחת התקופות הכי מרתקות ונחבאות-אל-הכלים במוזיקה הישראלית. השנים שאחרי מלחמת יום כיפור, שבהן, אולי גם בהשפעתה, הוגדרה מחדש דמותו של "הישראלי החדש" גם במוזיקה. שנים של פתיחת אופקים למגוון סגנונות שכמעט ולא היו קיימים בצליל הזמר העברי לפני כן. ערבוב מלא דמיון של רוק, פופ, מוזיקה מזרחית, ג'אז, פיוז'ן, פאנק אמריקני, שירים אישיים (סינגרז סונגרייטרז), שירי משוררים, דיסקו, השפעות עממיות, נגיעות מוזיקה קלסית, הטמעת מוזיקה ברזילאית ומזרח אירופאית, יצירת אבנגרד ניסיוני לצד חזרה אל שירי ארץ ישראל של פעם... המון סגנונות, המון יוצרים חדשים, המון מוזיקה מרתקת... ומעטים מאד שמצליחים גם להפוך את המקוריות שלהם לעניין כלכלי רווחי, לא בהופעות חיות ובטח שלא בתקליטים. וכאילו, רק כאילו, לאף אחד זה לא באמת אכפת. מין גישה נאיבית אידיאליסטית של "העיקר לעשות מוזיקה טובה", "העיקר להיות מקורי ומיוחד" ורק אחר כך נחשוב על המכירות, על ההשמעות ברדיו, על ההופעות, או בקיצור על המילה שעוד לא הגיעה אלינו אז, הרייטינג...


בין כל הסגנונות הרבים שהעשירו את המוזיקה הישראלית בין מלחמת יום כיפור לחתימת הסכם השלום עם מצריים, האלבום של גידי גוב, ובמיוחד דיסק הבונוס שמצורף אליו, מזכיר את הניסיון הכמעט חד פעמי באותה תקופה ליצור בארץ מוזיקה "קצת אחרת", כשמה של השלישיה של שלמה גרוניך, שלמה יידוב ושם טוב לוי. מחוסר ברירה נקרא לה "מוזיקה מתקדמת" או, כמו בחו"ל "פרוג" (שזה קיצור של "פרוגרסיב רוק") למרות שהיא כלל לא דומה לנסיונות של "ג'נסיס", "יס" או "קינג קרימזון" האנגליות. המוזיקה "הקצת אחרת" הישראלית עטפה שירים בעברית מצויינת, שירים מקוריים או שירי משוררים, במוזיקה ששאפה להיות יותר מאשר "פופ פשוט", יותר מאשר כיף לריקודים. היוצרים והמבצעים שלנו, חלקם כאלה שידעו גם הצלחה בהרכבי פופ-רוק (ובראשם "כוורת" והשותפויות השונות של אריק איינשטיין) שאפו ליצור גם, במקביל למסלול המקובל, גם משהו חדש שעוד לא היה כמוהו, שילוב של טרי פופ רוק וסשה ארגוב ובלוז ומוזיקה אתנית ומזרחית ומזרח אירופאית וג'אז...
חלקם, שלמה גרוניך באלבום הסולו הראשון שלו (1971), "אחרית הימים" (1972) מתי כספי ושלמה גרוניך ("מאחורי הצלילים" 1973) התחילו בניסיונות האלה עוד קודם לכן, אבל אחרי סוף 1973 זכינו לתקופת פריחה יצירתית חסרת תקדים, שגם לא חזרה לאחר מכן. אמנם  כמעט כל המשתתפים בניסיון המהפכה ההיא ממשיכים בפעילותם עד היום, ומוסיפים ליצור מוזיקה מקורית, אבל בימים ההם הם היו מאד מאד שונים ומפתיעים ולעתים קרובות לא קלים לקבלה. ברדיו השמיעו את "הנסיך הקטן" ו"שיר בין ערביים" של "קצת אחרת", אבל רק מעטים שמו לב לקטעים כמו "ההד" או "204". יוני רכטר, עוד בזמן "כוורת" ואבנר קנר שותפו התפרסמו בעבודתם עם אריק איינשטיין (כולל שיר-כל-הזמנים "עטור מצחך זהב שחור", גם הוא ב1978), אבל משכו פחות תשומת לב ב"14 אוקטבות" (למעט קלסיקת "דמעות של מלאכים").


וכך כמעט בכל אלבום "מתקדם" של התקופה היו שניים שלושה שירים שהתאימו לרדיו ולקהל הרחב, ולצידם לא מעט יצירות מורכבות שנשמעת מאתגרות ומעניינות גם יותר משלושים שנה אחרי. הנה חלק מהרשימה:

שלמה גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב - "קצת אחרת"
"נורית גלרון" (האלבום הראשון)
נורית גלרון – "בהופעה חיה"
יוני רכטר ואבנר קנר- "ארבע עשרה אוקטבות"
שם טוב לוי – "מצב רוח"
שלמה יידוב – "הפעם הראשונה"
"ששת"
"יהודית רביץ" (האלבום הראשון שלה שהיה אוסף הקלטות 1977-1979),
אהובה עוזרי - "היכן החייל"
צביקה פיק – "שירי משוררים"  
"זינגלה" – "PEACE"
יוני רכטר – "התכוונות"
דני ליטני ולהקת "שמיים"
"הפלטינה" - "סוויטת חירות"
"הברירה הטבעית" – "אלי שורשים"


וגם... לא לשכוח בארכיוני גלי צה"ל וקול ישראל ישנן עוד המון הקלטות של חומרים מדהימים מהימים ההם שאם לא יצאו לאור יאבדו בתהומות השכחה. בין השאר בקול ישראל עם "קצת אחרת" וחברים בשירי לאה גולדברג, ובגל"צ המופע "הכל זורם" והתכנית "אולפן מספר אחד"  ומי יודע מה עוד... שמוליק לדרמן...

ההוצאה המחודשת של גידי גוב פתחה את התיאבון.

יום רביעי, 12 בספטמבר 2012

מתנות לחג


לקראת ראש השנה מוצף שוק המוסיקה הישראלי בעשרות (!!!) דיסקים חדשים, ביניהם המון דיסקים מאד מוצלחים, במגוון סגנונות וטעמים, כאילו נשכחו כל הדיבורים על מותו של הפורמט.
ואתם יודעים מה? בצדק. אין כמו לתת במתנה, לאהוביך או לעצמך, מוסיקה שאהובה עליך. ואיך לתת את המתנה? באמפי3? במייל? אין כמו דיסקים!!!
אז הנה כמה המלצות מתוך הים הענק. רשימה ראשונה, לכל המשפחה.



  • יהודית רביץ: "סופות של חול" (הליקון).
מה שכל כך יפה בדרכה האמנותית של רביץ הוא שגם אחרי 35 שנים מאז ההתחלה היא לא מפסיקה לחפש דרכים חדשות לבטא את עצמה, לא מוותרת, ומה שהכי חשוב : ממשיכה ליצור שירים מצויינים ו/או לבחור שירים של אחרים שמתאימים לה. ב"סופות של חול" היא עושה את זה בהפקה מוסיקלית של ברי סחרוף, בעיבודים איתו ועם להקתה הקבועה בשנים האחרונות ונשמעת "קולית" ומרגשת כמו תמיד בשירה שלה, וגם חדשה וטריה באריזה המוסיקלית, למשל כשבשירים כמו "באתי בידיים ריקות" ו"האור שמאיר עלי" משתלבת החצוצרה הנפלאה של ספי ציזלינג. לצד 7 השירים החדשים מצורף עוד דיסק ובו 7 שירים נוספים שהוקלטו בשנים האחרונות לכל מיני פרוייקטים שונים שמציגים עוד צדדים במוסיקה שלה.



  • "ג'קו ויהודה פוליקר" (התו השמיני):
גם יהודה פוליקר, שלושים שנה אחרי "בנזין" ובעיצומה של תקופה מאד פורייה בקריירת הסולו המפוארת, עושה משהו חדש ושונה לגמרי: מקדיש אלבום שלם למוסיקה של הוריו ז"ל, ובמיוחד לשירים שאהב אביו ז'קו. בפרוייקט המיוחד, שהתחיל כבר לפני 12 שנה, יהודה הקליט את הוריו שרים ביוונית ובלדינו, שירים שזכרו מנעוריהם בסלוניקי שלפני מלחמת העולם השניה. את ההקלטות האלה, שהיו ללא כל ליווי, יהודה סידר וערך ובנה סביבם עטיפה מוסיקלית עם קולות וכלים שמחיים את השירים השינים והופכים אותם אזינים ומרגשים גם מחוץ לחוג המשפחתי בו נוצרו. השילוב הזה בין העבר וההווה, בין השירה הפרטית וההפקה המקצועית, הופך את "ג'קו ויהודה פוליקר" לתיעוד חד פעמי ומרטיט של עולם שנעלם.



  • גידי גוב: התקליט הראשון (הד ארצי)
השנה היתה 1978, גידי גוב שהיה בין סוף שירותו בלהקת "כוורת" ותחילת חברותו ב"גזוז", הוציא את אחד אלבומיו הבכורה המפתיעים ביותר של המוסיקה הישראלית בשנות השבעים. גוב התגלה כזמר מאד מגוון, ששר רוק ובלוז, סווינג ושירי ארץ ישראל, באותה נונשלנטיות כובשת ומקסימה, במוסיקליות שמתמודדת, כאילו בקלות, עם שירים מדהימים שיצרה לו קבוצת מוסיקאים וכותבים שיצרו את המהפכה המדהימה של הפופ היותר שאפתני ו"מתקדם" של התקופה. בעיקר יוני רכטר כמלחין ומעבד גאוני, לא פחות, ולצידו גם מנגינות של יצחק קלפטר ויהודית רביץ (בלחן ראשון מגיל 16 למילים של יהודה עמיחי), ומילים של עלי מוהר, דן מינסטר ויעקב גלעד. עכשיו התקליט הקלסי ההוא יוצא מחדש בגרסה רימסטרד, בסדרת "סימני דרך" של NMC, כשלצד 12 שירי האלבום המקורי מצורפים שמונה קטעים מדהימים ולא מוכרים מאותם ימים, ביניהם גרסה שנגנזה של גידי גוב ל"סוס עץ" שהתפרסם בפי אריק איינשטיין. אלבום מושלם.



  • "עבודה שחורה" מחווה לאהוד בנאי והפליטים (MUZIK)
לצד אהוד בנאי שמסכם את קריירתו באלבום כפול מקסים של גרסות "קלסיות" לשיריו ("באופק אחר"), מוציאים תלמידי בית הספר למוסיקה MUZIK גרסה משלהם לאלבום הבכורה של בנאי, "אהוד בנאי והפליטים" שיצא במקור ב1987. הבעייה הגלומה בכל אלבומי המחווה מאז ומעולם היא שמצד אחד הם נעשים מתוך אהבה וכבוד לאלבום המקורי, ומצד שני יש בהם רצון לומר משהו חדש ושונה, שאם לא כן מה הטעם להוציא אותם. דורון פלסקוב, מנחה הפרוייקט של תלמידי מיוזיק  כותב בחוברת הדיסק שהאלבום "אהוד בנאי והפליטים" שינה את חייו. אני מכיר עוד רבים שהאלבום עשה להם את זה (אני אחד מהם) ולכן מאד קשה לחשוב על לגעת בחומרים המושלמים שיש בו. בעבודתם של פלסקוב ותלמידיו מורגשת האהבה שלהם לשירים, הכבוד שהם רוכשים להפקה המקורית, והרצון ליצור מחווה אמיתית מתוך הערצה. לזכותם ייאמר שאין כאן אף גרסה חדשה שהם צריכים להתבייש בו, ולעומת זאת יש כאן לא מעט קטעים ממש טובים ומרגשים בפרשנות הצעירה והחדשה שלהם. זה כמובן לא במקום האורגינל, אבל זו בהחלט תוספת נאה ומעניינת למי שהשירים האלה הם קלסיקה בשבילו.  


  • אתי אנקרי: הניגון שלך (התו השמיני)
שלוש שנים אחרי אלבומה משירי יהודה הלוי, מוציאה אתי אנקרי את האלבום שהקליטה עוד לפניו, "הניגון שלך". שיר אחד, "הודו לשם" הלחין ושר אחיה של אתי, יוסף מאיר למילים מספר תהילים. את כל שאר 12 השירים אתי כתבה והלחינה, עיבדה והפיקה מוסיקלית, בסיועו של ארז לב ארי, וכולם תחת השפעת חזרתה בתשובה. בחוברת הדיסק, לצד המילים לשירים (עם ניקוד מלא) גם מאמרים קצרים על הכוונה שעומדת מאחורי חלק מהשירים...  ואם כל זה גורם לקורא לחשוב (או אולי לחשוש) שמדובר ביצירה מטיפנית ומיועדת בעיקר למתחזקים למיניהם, אז הנה אני מרגיע. זוהי אותה אתי אנקרי שכותבת ושרה נפלא, שיוצרת מנגינות מתוקות ומציגה את שיריה בהפקה מאד נכונה, מינימליסטית, שלא חסר בה דבר. היא באה ממקום צנוע ואמיתי ומחפש ויש בכך קסם רב ויופי שחודר ללב, דווקא בגלל שיותר מאי פעם בעבר, היא עושה את זה מאד מאד בשקט ובעדינות.

 
  • יזהר אשדות: עניין של הרגל (אן.אם.סי)
יש משהו מטעה בשם האלבום החדש של של יזהר אשדות. אם יש משהו עיקרי שמאפיין אותו הוא אי הרצון לעשות את זה מתוך הרגל, לחזור על מה שהיה גם אם מה שהיה הצליח מאד. "ענייין של הרגל" הוא אלבום שנשמע שונה מכל מה שאשדות עשה בעבר.  זה מתחיל בשירה שנשמעת כאילו משהו טוב השתחרר בגרון או בנשמה של הזמר וגורם לו להשמע טוב יותר מאי פעם. גם ההפקה המוסיקלית עטפה את השירים בסאונדים חדשים, מוטאון-שנות הששים, אקורדיון צרפתי, נסיעה בערבות רוסיה, רוק אמריקני ועוד מרכיבים באישיותו המוסיקלית של אשדות שעשה את זה כמעט אך ורק עם הבחורה שלו, זוגתו אלונה קמחי שכתבה את כל המילים פרט לשיר אחד שכתה יהלי סובול. שיר הנושא, אם כן, לא מדבר על יזהר אשדות אלא עלינו, עם ישראל, ועל ההרגל שמונע מאיתנו לשים לב לזוועות שאנחנו עושים. כן, מדובר באחד השירים הפולייטיים הכי חריפים שנוצרו אצלנו. ככה פתאם באמצע אלבום שהוא מאד יפה וכיפי ונעים.  

יום שלישי, 11 בספטמבר 2012

אמיר דדון בהופעה




אמיר דדון בדרך לאלבום שני: מופיע ביום ה' 13.9.2012 במועדון "בארבי"

לקראת ההופעה התארח דדון עם להקתו ב"מוזיקה היום" בגלי צה"ל 26.8.2012
אסף סיטון ורפי קופפר: סאונד
יעל אלין קוטנר: צילום



אמיר דדון בשירה וגיטרה, עמרי גינזברג בקלידים מחשב וקולות
יוגב גלוסמן בבס וקולות, גלעד שמואלי בתופים
חלל
לא סתם
יש אינסוף
רק לא לאחר
אור גדול


יוגב גלוסמן
עמרי גינזברג
אמיר דדון
גלעד שמואלי



יום שבת, 8 בספטמבר 2012

אהוד בנאי אז ועכשיו

אהבה בת 30
האלבום "באופק אחר", תיעוד הפרויקט החדש של אהוד בנאי נוצר כמעט במקרה. לפני כשנה, לכבוד "פסטיבל הפסנתר" החליט בנאי לעשות משהו חדש וראשוני מבחינת הקריירה שלו: להציג, חד פעמית, את שיריו המוכרים בעטיפה מוסיקלית שונה, קלאסית אקוסטית. בעיבודים והפקה מוסיקלית של עמי רייס (שעבד עם "אלג'יר" ו"כנסיית השכל") ובליווי עמי רייס בפסנתר ובניצוח על רביעיית מיתרים שכללה את מאיה בלזיצמן בצ'לו ושירה, גליה חי בוויולה וקולות, חן שנהר וניצן קנאטי בכינורות הופיע בנאי ב18 מלהיטיו הגדולים ובתוספת שני שירים חדשים... וזה נשמע כל כך טוב ומיוחד ומרענן עד שהוחלט להנציח את המופע-החד-פעמי באלבום כפול ובהופעות נוספות... הקרובה בהן ב"פסטיבל התמר" ב4.10.2012.


"באופק אחר" הוא אוסף שירים מרגש במיוחד ומפתיע למי שמכיר היטב את שיריו של בנאי. העיבודים "הקלסיים" של נער הפלא עמי רייס מבליטים במנגינות המוכרות את העושר המלודי, את הזרימה הפנימית ואת הגרוב שאינם זקוקים לכלי הקשה, ומאפשרים לבנאי לשיר כפי שאף פעם לא שר. מצד אחד הוא בתוך המוסיקה, כמו שהיה תמיד, לבדו עם הגיטרה האקוסטית, מגיש את עצמו. ומצד שני, הליווי הכל כך שונה מזה שמוכר לו ולנו המאזינים, מאפשר לו, אולי מכריח אותו, להיות הרבה יותר "זמר", יותר מעודן ומדוייק בכל מילה. זה אמנם קורה לו גם באלבומיו "הרגילים", ומי שעוקב אחריו שומע איך הוא ממשיך לשפר את יכולותיו כזמר, אבל כאן זה מאד בולט לאוזן. אחרי 30 שנות קריירה, אהוד בנאי מצליח להציג את עצמו בצורה רעננה (זה כדי להתחמק מהקלישאה של "ממציא את עצמו מחדש") מבלי לוותר על אהוד האחר, הרוקר שממשיך להופיע עם "רסיסי לילה".
מתוך עטיפת "כמו ציפורים". פעם ראשונה של אהוד בנאי על עטיפת תקליט
כן. זה התחיל כבר לפני 30 שנה. אהוד בנאי, המבוגר בין שלושת בני הדודים (לצד יובל ומאיר) שכבשו את המוסיקה הישראלית בשנות השמונים התחיל את הקריירה שלו, כמותם, בשנת 1982.
הוא נולד ב1953, לשחקן יעקב בנאי. מגיל צעיר חלם לעסוק בקולנוע ולהיות מוסיקאי , ניגן וכתב שירים רבים, אך לפרנסתו עבד במקצועות רבים שאינם קשורים למוסיקה (ביניהם כפועל במה של "הגשש החיוור") ורק ב1981 יצא לאור שיר ראשון שלו: "אמשטרדם" שהלחין ושר אבנר שטראוס.
בשנת 1982 עבד ניגן בגיטרה ושר קולות בקטע הרגאיי שכתב והלחין אבי מטוס, "רצינו קצת לעוף". באותה שנה שימש בנאי כגיטריסט במחזה מוסיקלי על חיי הצוענים, "כמו ציפורים"  שביים דודו יוסי בנאי. ההשתתפות במחזה הייתה מאד משמעותית בדרכו כיוון שאז הכיר את אהבת חייו, הרקדנית אודליה עזאני, איתה התחתן ב1982, זמן קצר אחרי שאמו נפטרה.

כשחיכיתי לך על הספסל ליד המרפאה (אהוד בנאי)
האם היה זה מקרה או כוח עליון
כשחזרנו הביתה על פנינו הם חלפו
שיירות צבא בדרך ללבנון...
האם ידעת שאז בשנת שמונים ושתיים
היו שבעה ליקויי חמה ולבנה
קראתי על זה בחוברת מדע לנוער
כשחיכיתי לך על הספסל במרפאה
יצאנו מהאבל אל החתונה
בשמים היו שבעת הליקויים
האם ידעת שזה קורה פעם בשמונה עשרה שנה
וזה ימשיך כך לנצח נצחים

השיר הזה (שלא נכלל באלבום החדש אלא באלבום "עוד מעט" 1995) מתעד את תחילת דרכו המקצועית של אהוד בנאי, שהייתה ממש לא קלה. הילד בן ה30 שעוד לא יודע מה יעשה אחרי הצבא ("מהרי נא" שכן מופיע באלבום החדש) מתייחס לתקופה הזו..., אהוד בנאי, בן השלושים פלוס ,נשוי ואב לבת, היה אז על סף ייאוש מהרעיון שתהיה לו קריירה מוסיקלית. "אידישע ראסטמן", שיר ראשון ששלח לרדיו שנתיים קודם לכן לא זכה בתשומת לב ונסיונותיו להקים להקות משלו, "מיים גנובים" ו"ישיבה מזרחית" לא עלו יפה. לבן דודו מאיר יצא כבר אלבום ראשון. להקת "משינה" של בן דודו יובל הפכה להצלחה גדולה, בין השאר בשיר שאהוד השתתף בכתיבתו, "רכבת לילה לקהיר", אך לאהוד נדמה היה שפספס את ההזדמנות. הוא הפסיק להופיע, כתב ספר ועסק במגוון עבודות כגינון, ניקוי בתים, הוראת גיטרה ועזרה לטכנאי באולפן הקלטות. ודווקא אז החליטו אשתו אודליה ואביו יעקב לארגן לו, ללא ידיעתו, הקלטת עוד שיר אחד, שיר ששינה את חייו. זה קרה בדצמבר 1985, והשיר היה "עיר מקלט" בהקלטה ראשונה שהפך ללהיט רדיו ענק. אחריו  באו "עגל הזהב" והקמת להקת "הפליטים" על שני גלגוליה, ואופרת הרוק "מאמי" ואז... בדיוק לפני 25 שנים, בגיל 34 אלבום הבכורה "אהוד בנאי והפליטים". זו הייתה ההתחלה של אחד הקריירות המפוארות במוסיקה הישראלית, עם תשעה אלבומים נוספים ועשרות שירים שהפכו לקלאסיקה מקומית, עוד לפני העיבוד הקלאסי. עכשיו הוא מסכם, וכמו תמיד, ממשיך לנסוע.