בשבוע שעבר הגיע הרכב הצמרת, "הרביעייה", להופעה בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל. בהרכב צמרת כמו בהרכב צמרת (ככה קראו פעם ל"סופרגרופ" בעברית) "הרביעיה" מורכבת מארבעה שמות חזקים: שם טוב לוי בחליל, קלידים ושירה, שלמה יידוב בגיטרה אקוסטית ושירה, אפרים שמיר בגיטרה חשמלית ושירה ואלון אולארצ'יק בבס ושירה ואיתם שני נגנים צעירים, אלעד אדר בקלידים ואמיר ברסלר בתופים. הייתה בהופעה הזו תחושה היסטורית מבחינת המוזיקה הישראלית: שניים שהיו ב"כוורת", שניים ב"קצת אחרת" ו"צליל מכוון" וכל אחד עם קריירת סולו ארוכה ופוריה, ארבעה חברים שמחלקים ביניהם יותר מ160 שנים של יצירת מוזיקה ישראלית נהדרת, עמוסת המצאות וחידושים והמון שירים שהפכו לקלסיקה מקומית.
ביחד, בהופעה המשותפת, הם נפלאים, בסופר מקצוענות שכאילו זורמת להם מהשרוול הם מפיחים חיים חדשים בשירים המוכרים, מאלתרים ומוסיפים חלקים שלא היו בעבר, מתחלפים בתפקידי השירה, משוחחים מוזיקלית זה עם זה, מתבדחים בינם לבין עצמם וגם עם המראיין (זה אני! איזה כיף לי!) ובעיקר נורא נהנים ביחד במפגש שהוא חוויה מוזיקלית מרגשת (הזדמנות לראות שאני לא מגזים במוצ"ש הקרובה ב"זאפה" בירושלים).
בסוף ההופעה הקצרה, בשלב קיפול הציוד, כשכל השותפים בהיי, וזה כולל נגנים, מפיקים, טכנאים וקהל מזדמן באולפן, בא שם טוב לוי לחבריו והעיר להם, אמנם בחיוך אך עם מסר ברור, משהו כמו "חבר'ה... לא צריך כל הזמן להתבדח... אפשר גם לענות בקיצור ולעניין" ולי הוא הוסיף ואמר "שאלת מאיפה נוצר המפגש הזה... אז נתנו לך תשובות ארוכות ומשעשעות, אבל לא אמרנו את הדבר הכי פשוט: אפרים ואלון הופיעו עם יצחק קלפטר במופע "נפגשנו", שלמה יידוב ואני הופענו עם קלפטר ב"צליל מכוון"... ועכשיו, כשקלפטר לא יכול להופיע, החלטנו לאחד כוחות".
שמי באולפן גל"צ. צילום יעל אלין קוטנר
כזה הוא שם טוב לוי. רציני. לא מתלוצץ. מאד מדוייק. ככה הוא ביצירה שלו, וככה בחיים. אני מכיר אותו כבר 40 שנה, אמנם לא כחבר אלא כמאזין, מעריץ, לעתים קצת יותר מקרוב כמראיין... והוא תמיד נראה לי נורא מרוכז בעניין עצמו, במוזיקה, ואף פעם לא בעצמו. לא נתפס מתגלגל מצחוק, גם כשעבד עם חבר'ה מאד מצחיקים כמו אריק איינשטיין, מעולם לא צוטט מדבר שטויות, שערוריות לא נקשרו בשמו, והוא מצליח להתחמק בעקביות מכל הנונסנס הרכילותי והיחצ"ני של השו-ביז.
יותר מארבעים שנה במקצוע, ושם טוב לוי מצליח להשאר טהור: הוא מוזיקאי. אך ורק מוזיקאי. סליחה על הקלישאה אבל הוא באמת נחבא אל הכלים, תרתי משמע. עושה את העבודה שלו הכי טוב שאפשר. לפעמים כמוזיקאי של מוזיקאים שרק מעטים מכירים בגדולתו, לעתים כיוצר ומעבד ומפיק ששותף ללהיטים גדולים שכולם מכירים... אך לא תמיד מזהים עם שמו בגלל הצניעות האמיתית שלו.
מתחילת דרכו בשנות השבעים הוא לא הסתפק בהלחנת להיטים גדולים אלא פעל במגוון גדול של סגנונות. עשה המון, ותמיד עם דחף להשתפר, להתקדם, להמציא משהו שעוד לא היה. וכך הוא היה אחד הגורמים העיקריים בהרחבת גבולות המוזיקה הישראלית ופתיחתה לפיוז'ן מקורי של ג'אז, מוזיקה קלסית, רוק מתקדם, מוזיקה אתנית ומזרח אירופאית, שירי משוררים מורכבים וקטעים אינסטרומנטליים... מ"קצת אחרת" עם שלמה גרוניך ושלמה יידוב (1975), דרך אלבום הבכורה המהפכני שלו "מצב רוח" (1976) ו"ששת" (1977) ועד "צליל מכוון" (1979), שם טוב לוי היה אחד המוזיקאים הישראלים הכי מהפכנים ורבי השראה בעשור המעצב ההוא והוא ממשיך מאז ליצור גם "מוזיקה פופולרית" איכותית, לא רק עם אריק איינשטיין (איתו היה שותף לשבעה אלבומים, יותר מכל מוזיקאי אחר) ועשרות זמרות וזמרים נוספים, ביניהם עופרה חזה, אסתר עופרים, רבקה זוהר וגם מי שהיה בן משפחתו שנים אחדות, שלמה גרוניך (השניים היו נשואים בשנות השמונים לאחיות נירית וצפנת ירון). הוא גם יוצר מוזיקה לסרטים ("הקיץ של אביה") ותכניות טלויזיה ("עמוד האש") וממשיך עד היום ללכת בסגנונות שונים במקביל, עם הרביעיה הוא חוזר ללהיטים ישנים, עם "אנסמבל שם טוב לוי" לשילוב ג'אז, קלסי ואתני וגם מגיע לפיוטים ולשירי אבן עזרא ויהודה הלוי.
עכשיו, כשיוצא אוסף של שלושה דיסקים מיצירותיו תחת הכותרת "המיטב", אי אפשר שלא להתפעם מהעושר של יצירתו. דיסק אחד מהשלושה מוקדש לקטעים אינסטרומנטליים בתוך פסקולים שונים, ושני דיסקים עמוסים בלהיטיו הגדולים. ביניהם "שיר אחרי מלחמה", "דון קישוט", "שירי סוף הדרך", "הנסיך הקטן", "לו באת", "קטע שמי", "יכול להיות שזה נגמר", "טווס הזהב", "שובי לביתך", "בלילות הסתיו", "הידעת את הדרך", "באה המוזיקה" ועוד רבים מופיעים באוסף החדש, ואלה הם רק שירים שהוא גם מבצע. כאמור, יש לו עוד עשרות שהלחין, עיבד והפיק לאחרים.
שמי נולד ב1950, ברחובות, למשפחה ממוצא בולגרי. בילדותו שמע מוסיקה קלאסית, תימנית ובלקנית וכבר בגיל ארבע ניגן בכלים שונים. כשהיה בן 13 התחיל ללמוד לנגן בחליל ונחשב לכישרון מבטיח בתחום הקלאסי. ניגן בתזמורת הסימפונית של הגדנ"ע, ובקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית. בתיכון החל להתעניין גם בג'אז ורוק ובצבא שרת כחלילן ב"להקת פיקוד המרכז". עם שחרורו מהצבא, למד קומפוזיציה וחליל באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ניגן בהפקות שונות והחל גם מלחין בהיסוס רב. הוא נחשב לאחד המוזיקאים הצעירים המבטיחים ביותר של התקופה, ואז, לפני ארבעים שנה בדיוק, התגלה על ידי אריק איינשטיין. ב1972, באלבומו של איינשטיין "יסמין" הופיעו לחניו של לוי ל"שיר אחרי מלחמה" ול"דון קישוט" (שכתב אריק איינשטיין) ולצידם עיבודים לשירים נוספים. זו היתה ההתחלה ותוך זמן קצר הפך לוי לחלילן הכי מבוקש בהקלטות בארץ, בכל התחומים והסגנונות, וגם למלחין ומעבד מאד מבוקש.
צילום ג'רר אלון
ב2005 הוענק לו פרס "אקו"ם" על מפעל חיים למלחין. מנימוקי השופטים:
שם טוב לוי הוא מלחין, שרמת הדיוק בהלחנה שלו מפתיעה ומפעימה כאחד. ליבו לא נגרר אחר אופנות ואחר מוזיקה משתלחת ורגעית. משנות השבעים ואילך יצר שם טוב לוי, רצף עשיר ופורה של יצירה, שהמאפיין המרכזי שלו הוא הלחנה מורכבת, אך עם זאת ישירה, המדברת אל תוך הלב ומרגשת".
נדמה לי שלא פחות אופייניים להבנת גדולתו הם הדברים שכתב אריק איינשטיין בחוברת האוסף החדש. איינשטיין מספר על המפגש ביניהם ועל היסוסיו של שמי להיות המעבד של השירים... "כמובן שהוא טעה" כותב איינשטיין ומוסיף "שמי הוא בעיני אחד המוזיקאים הטובים ביותר בארץ... הוא התגלה גם כזמר סולן בעל גוון קול ייחודי...". את ההמלצה הוא חותם ב: "אוהב ומעריך אותך מאוד מאוד".
את הג'אם עם "הרביעיה" נעלה לכאן בקרוב. בינתיים נעבור בשידור ישיר אל הצד היותר ג'אזי-אתני של שמי...
מוזיקה היום 12.12.2010 אנסמבל שם טוב לוי שם טוב לוי בחליל, פסנתר, שירה. גרשון וייסרפירר בעוד, בריטון וקולות. גדי בן אלישע בגיטרה וקולות. צור בן זאב בקונטרבס.. נעם חן בכלי הקשה. שבע שמיניות לילה בתוניסיה יכול להיות שזה נגמר אגדלך/ שער פתח דודי פוגה מיסטיריו
לפני שבועיים כתבתי ל"ישראל היום" על האלבום החדש של שלמה ארצי "אושר אקספרס"
ועל שני אלבומים משירי שלום חנוך: "לילה של כוכבים" בו מבצעים זמרים שונים בשיריו הישנים,
ו"יציאה 2" בו הוא שר משיריו, ישנים וחדשים, ביחד עם משה לוי.
בעיתון התפרסם אז רק החלק של שלמה ארצי, והיום החלק של שלום חנוך. הנה שוב המאמר המלא.
כשהיינו ילדים?
"לילה של כוכבים" הוא אוסף של שירים נורא יפים, חלקם ישמחו גם מאזינים מאד צעירים, אבל לקרוא לאוסף הזה "שירי ילדים מאת שלום חנוך" זהו עיוות המציאות. רוב השירים אמנם עוסקים בילדים, אך אינם שירי ילדים אלא, אם כבר, שירי הורים.
כל 13 השירים באוסף נוצרו בשנים 1968-1970, רובם בוצעו על ידי אריק איינשטיין. מתוך "מזל גדי", האלבום הראשון של אריק איינשטיין שהיה כולו לחנים (וחלקו גם מילים) של שלום חנוך, שר יהודה פוליקר את "מדוע הילד צחק בחלום" (מילים לאה גולדברג), יוני בלוך ומאיה בלזיצמן את "מכופף הבננות" (מאיר אריאל), אמילי קרפל את "האדון הרופא" (שלום חנוך), ברי סחרוף ומארש דונדורמה את "רוח רוח" (מרים ילן שטקליס) ומירי מסיקה את "לילה" (שלום חנוך). רוב הביצועים חביבים ומעודכני צליל לימינו, אבל להתחרות בעיבודים המושלמים של אלכס וייס זו משימה בלתי אפשרית. כשיצא "מזל גדי" ב1968 אריק איינשטיין היה בן 29 ואב לבת מאד צעירה, שירי, שלום חנוך היה בן 22 ועוד לא אב. נושא ההורות וזכרונות מימי הילדות והנעורים ממלאים את האלבום הפנטסטי הזה, ועם זאת הוא לא כוון לילדים. קצת יותר מכך השירים שנבחרו מתוך שיתופי הפעולה הבאים של אריק ושלום, האלבומים "שבלול" ו"פלסטלינה" משנת 1970. בשיא לידת הרוק הישראלי המשיכו חנוך ואיינשטיין להתייחס לדור החדש במשפחותיהם. "מאיה" ששר יוני רכטר, הוא באמת שיר לילדה שאך נולדה, לשלום חנוך ובת זוגו ליהי. כך גם "לילה של כוכבים" (אריק איינשטיין) ששר דני סנדרסון, "אמא שלי" ששר ליבי, ו"ברלה צא" ששרה שרונה נסטוביץ. זה האחרון היה קטע אינסטרומנטלי ב"שבלול" שהפך לשיר עם מילים (שכתב איינשטיין) ב1971 באלבום הילדים הראשון של איינשטיין, עם מוסיקאי "הצ'רצ'ילים" רוב הקסלי. לעומתם "אבשלום" ששרים גידי גוב ורוני אלטר הוא לא שיר ילדים. האגדה היפיפיה שנולדה כתרגיל בכתיבה יוצרת בהשתתפות "חבורת לול" (שלום חנוך, יונתן גפן, בועז דוידזון, אריק איינשטיין, צבי שיסל ואורי זוהר) נשאה את שם בנו של אורי זוהר, אבל אם כבר, יצא להם שיר כמיהה לשלום. בטח לא שיר ילדים. כך גם "נגה" ששלום הלחין ל"שובבי ציון" (חנן יובל, קובי רכט וקובי אשרת) ושרה נינט. קשה לקבל שהשיר האירוטי שכתב מאיר אריאל מתייחס לילדה קטנה. שיר נוסף של אריאל, "לישון לישון" ששר במקור אושיק לוי, הוא שיר על דיכאון ואי חשק לקום מהמיטה. הביצוע המשעשע של "בוגי בלאגן" לא הופך אותו מתאים לילדים. לעומת זאת "בלדה בין כוכבים" (יעקב רוטבליט), ששר במקור פופיק ארנון ועכשיו אורן לביא כן מתאים, ולא משנה שהשיר נוצר לכבוד תכנית טלוויזיה שהוקדשה, בשנת 1969, לנחיתה על הירח. "לילה של כוכבים" הוא, אם כן, לא אלבום לילדים דווקא, אלא מבחר יפה של גרסות לאחת התקופות הכי יצירתיות של שלום חנוך.
בדרך אל האושר
בדיוק כשיצא "שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך, האלבום החשוב של 1970, עשה שלמה ארצי, איש להקת "חיל הים" (שהוציאה את האלבום הכי מצליח של אותה שנה) את צעדיו הראשונים כסולן, כשהופיע ב"פסטיבל הזמר" בשיר "פתאום עכשיו פתאום היום" ("אהבתיה"). מאז, פחות או יותר, חלם ארצי לשתף פעולה עם שלום חנוך ובעיקר עם אריק איינשטיין. עם הראשון הוא הגשים לפני כשבע שנים בהופעות ואלבום משותף, עם איינשטיין, הוא עושה את זה פתאום עכשיו פתאום היום בשיר יפה אחד, "חוזרים הביתה" באלבומו החדש, "אושר אקספרס". האלבום הכי טוב של שלמה ארצי מזה זמן רב.
"אושר אקספרס" ארצי קורא לו, ואולי האושר חולף אקספרס כהרף עין, אבל מי כמוהו יודע עד כמה הדרך אל האושר אינה מהירה. שלמה הוא אחד המוסיקאים הישראלים הכי חרוצים, שעובדים הכי קשה, ומתלבטים, ומתייסרים ומשליכים לפח, וגונזים... בטרם הם שלמים עם יצירה חדשה שלהם. כך גם אחרי יותר מארבעים שנות קריירה שהפכו אותו לזמר-יוצר הישראלי המצליח מכולם, כך גם אחרי יותר משלושים אלבומים, מכירות של מאות אלפי עותקים והצלחות שוברות שיאים בהופעות חיות. וזה אינו דבר של מה בכך. כשלא הולך לך, איך לך ברירה אלא לנסות ולמצוא דרך חדשה. הרבה יותר קשה לעשות זאת כשכל יצירה שלך הופכת לזהב. שלמה ארצי הצליח. לא "להמציא את עצמו מחדש", אבל בהחלט להתחבר שוב למעיין היצירה שלו, להתמלא אנרגיה טריה ולרענן את הצליל שלו. "אושר אקספרס", חמש שנים אחרי אלבום האולפן הקודם, "שפויים", הוא אלבום מגוון, רענן, עמוס בשירים טובים וברעיונות מוסיקליים מפתיעים. בהפקה מוסיקלית משותפת עם פטריק סבג (מי שהיה בשנות התשעים סולן להקת "כשניקו תתחיל לדבר" והפך מאז למפיק רב פעלים שיוצר חיבור מרתק בין רוק ומוסיקה אתנית), ובעיבודים של בן ארצי, יצרו השלושה אלבום של שיתופי פעולה, עם המון קולות וטעמים וצבעים שלא היו באלבומיו עד כה, לפחות לא במינון כזה. לא רק עם אריק איינשטיין, ברבים מהשירים נשמעים קולות זמרים וצלילי נגנים שלא היו שם בעבר, וכל אחד מהם מוסיף משהו משלו לגיוון התחושות ולעושר המוסיקלי. כל רגע שבו "זה לא נשמע כמו ארצי" הוא מבחינה זו רגע של הישג. לצד אלה שתמיד איתו, הרבה שותפים שלא היו שם בעבר, לצד כאלה שתמיד איתו. אריק איינשטיין, גיא בוקאטי, דודו טסה, ניר מימון, אברהם טל, אבי ווקנין, אמיר דדון, מאיה בלזיצמן, ארז לב ארי, עופרי אפשטיין, אבי סינגולדה, פטר רוט, אריאל אליאב, רועי דהן, שמעון יחיא ועוד המון נגנים בניצוחו ועיבודים המופלאים של בן ארצי... ממש "הפרויקט של...". ומאחורי כולם מסתתר אושר גדול ושלמה ארצי אחד שהצליח שוב, בגיל 62, להיות נער צעיר שמחפש.
מבוגר אחראי
אותו שלום חנוך, שיצר כמות מטורפת של כמאה שירים בשלוש השנים הראשונות לפעילותו, ממשיך כל השנים לכתוב ולהלחין וליצור עוד ועוד שירים חדשים, שחלקם הגדול הופך לקלסיקות ישראליות. גם בגיל 65, בקול חרוך שירד כמה אוקטבות מאז הנער שהלחין את "אגדת דשא", המבוגר האחראי על כל כך הרבה שירים נפלאים, ממשיך לרוץ, להתחדש, למצוא זוויות מקוריות לבטא את עצמו. מצד אחד הוא בהופעות רוק כסאח בפסטיבלים שונים ומאוחר בלילה עם "חיות לילה" במועדון "בארבי", הוא לא מפסיק להוציא אלבומים עמוסי אנרגיה עם שירים חדשים ("שלום חנוך") וחידושי שירים ישנים ("ארבע תחנות") ומצד שני פועל כל הזמן ביקום מקביל, מינורי, צנוע, אקוסטי. ביחד עם משה לוי בקלידים ועיבודים הוא חוזר אל הבסיס היצירתי של השירים שלו במופע "יציאה" שרץ כבר עשר שנים. מבחר שירים מהמופע יצא ב2004 באלבום כפול. עכשיו יוצא מבחר נוסף. עם שיר אחד חדש, "כמו בשירים" ושירים מוכרים יותר או פחות: "שיר ללא שם", "הבלדה על יואל מוישה סלומון", "דז'ה וו", "דיאלוג", "בואי לרקוד", "פתוחים לאהבה", "כל פעם קצת יותר" ועוד ועוד, כולל פעם ראשונה באלבום גרסה שלו ל"אגדת דשא". פה ושם מתארחים אבישי כהן בחצוצרה, גליה חי בויולה ואלונה טוראל בקלידים. ובעיקר, רוב הזמן, זה שלום ומשה. מחזירים את השירים לתחושת ההתחלה. כמה טוב שבאתם הביתה.
"לילה של כוכבים" הוא אוסף של שירים נורא יפים, חלקם ישמחו גם מאזינים מאד צעירים, אבל לקרוא לאוסף הזה "שירי ילדים מאת שלום חנוך" זהו עיוות המציאות. רוב השירים אמנם עוסקים בילדים, אך אינם שירי ילדים אלא, אם כבר, שירי הורים.
כל 13 השירים באוסף נוצרו בשנים 1968-1970, רובם בוצעו על ידי אריק איינשטיין. מתוך "מזל גדי", האלבום הראשון של אריק איינשטיין שהיה כולו לחנים (וחלקו גם מילים) של שלום חנוך, שר יהודה פוליקר את "מדוע הילד צחק בחלום" (מילים לאה גולדברג), יוני בלוך ומאיה בלזיצמן את "מכופף הבננות" (מאיר אריאל), אמילי קרפל את "האדון הרופא" (שלום חנוך), ברי סחרוף ומארש דונדורמה את "רוח רוח" (מרים ילן שטקליס) ומירי מסיקה את "לילה" (שלום חנוך). רוב הביצועים חביבים ומעודכני צליל לימינו, אבל להתחרות בעיבודים המושלמים של אלכס וייס זו משימה בלתי אפשרית. כשיצא "מזל גדי" ב1968 אריק איינשטיין היה בן 29 ואב לבת מאד צעירה, שירי, שלום חנוך היה בן 22 ועוד לא אב. נושא ההורות וזכרונות מימי הילדות והנעורים ממלאים את האלבום הפנטסטי הזה, ועם זאת הוא לא כוון לילדים. קצת יותר מכך השירים שנבחרו מתוך שיתופי הפעולה הבאים של אריק ושלום, האלבומים "שבלול" ו"פלסטלינה" משנת 1970. בשיא לידת הרוק הישראלי המשיכו חנוך ואיינשטיין להתייחס לדור החדש במשפחותיהם. "מאיה" ששר יוני רכטר, הוא באמת שיר לילדה שאך נולדה, לשלום חנוך ובת זוגו ליהי. כך גם "לילה של כוכבים" (אריק איינשטיין) ששר דני סנדרסון, "אמא שלי" ששר ליבי, ו"ברלה צא" ששרה שרונה נסטוביץ. זה האחרון היה קטע אינסטרומנטלי ב"שבלול" שהפך לשיר עם מילים (שכתב איינשטיין) ב1971 באלבום הילדים הראשון של איינשטיין, עם מוסיקאי "הצ'רצ'ילים" רוב הקסלי. לעומתם "אבשלום" ששרים גידי גוב ורוני אלטר הוא לא שיר ילדים. האגדה היפיפיה שנולדה כתרגיל בכתיבה יוצרת בהשתתפות "חבורת לול" (שלום חנוך, יונתן גפן, בועז דוידזון, אריק איינשטיין, צבי שיסל ואורי זוהר) נשאה את שם בנו של אורי זוהר, אבל אם כבר, יצא להם שיר כמיהה לשלום. בטח לא שיר ילדים. כך גם "נגה" ששלום הלחין ל"שובבי ציון" (חנן יובל, קובי רכט וקובי אשרת) ושרה נינט. קשה לקבל שהשיר האירוטי שכתב מאיר אריאל מתייחס לילדה קטנה. שיר נוסף של אריאל, "לישון לישון" ששר במקור אושיק לוי, הוא שיר על דיכאון ואי חשק לקום מהמיטה. הביצוע המשעשע של "בוגי בלאגן" לא הופך אותו מתאים לילדים. לעומת זאת "בלדה בין כוכבים" (יעקב רוטבליט), ששר במקור פופיק ארנון ועכשיו אורן לביא כן מתאים, ולא משנה שהשיר נוצר לכבוד תכנית טלוויזיה שהוקדשה, בשנת 1969, לנחיתה על הירח. "לילה של כוכבים" הוא, אם כן, לא אלבום לילדים דווקא, אלא מבחר יפה של גרסות לאחת התקופות הכי יצירתיות של שלום חנוך.
בדרך אל האושר
בדיוק כשיצא "שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך, האלבום החשוב של 1970, עשה שלמה ארצי, איש להקת "חיל הים" (שהוציאה את האלבום הכי מצליח של אותה שנה) את צעדיו הראשונים כסולן, כשהופיע ב"פסטיבל הזמר" בשיר "פתאום עכשיו פתאום היום" ("אהבתיה"). מאז, פחות או יותר, חלם ארצי לשתף פעולה עם שלום חנוך ובעיקר עם אריק איינשטיין. עם הראשון הוא הגשים לפני כשבע שנים בהופעות ואלבום משותף, עם איינשטיין, הוא עושה את זה פתאום עכשיו פתאום היום בשיר יפה אחד, "חוזרים הביתה" באלבומו החדש, "אושר אקספרס". האלבום הכי טוב של שלמה ארצי מזה זמן רב.
"אושר אקספרס" ארצי קורא לו, ואולי האושר חולף אקספרס כהרף עין, אבל מי כמוהו יודע עד כמה הדרך אל האושר אינה מהירה. שלמה הוא אחד המוסיקאים הישראלים הכי חרוצים, שעובדים הכי קשה, ומתלבטים, ומתייסרים ומשליכים לפח, וגונזים... בטרם הם שלמים עם יצירה חדשה שלהם. כך גם אחרי יותר מארבעים שנות קריירה שהפכו אותו לזמר-יוצר הישראלי המצליח מכולם, כך גם אחרי יותר משלושים אלבומים, מכירות של מאות אלפי עותקים והצלחות שוברות שיאים בהופעות חיות. וזה אינו דבר של מה בכך. כשלא הולך לך, איך לך ברירה אלא לנסות ולמצוא דרך חדשה. הרבה יותר קשה לעשות זאת כשכל יצירה שלך הופכת לזהב. שלמה ארצי הצליח. לא "להמציא את עצמו מחדש", אבל בהחלט להתחבר שוב למעיין היצירה שלו, להתמלא אנרגיה טריה ולרענן את הצליל שלו. "אושר אקספרס", חמש שנים אחרי אלבום האולפן הקודם, "שפויים", הוא אלבום מגוון, רענן, עמוס בשירים טובים וברעיונות מוסיקליים מפתיעים. בהפקה מוסיקלית משותפת עם פטריק סבג (מי שהיה בשנות התשעים סולן להקת "כשניקו תתחיל לדבר" והפך מאז למפיק רב פעלים שיוצר חיבור מרתק בין רוק ומוסיקה אתנית), ובעיבודים של בן ארצי, יצרו השלושה אלבום של שיתופי פעולה, עם המון קולות וטעמים וצבעים שלא היו באלבומיו עד כה, לפחות לא במינון כזה. לא רק עם אריק איינשטיין, ברבים מהשירים נשמעים קולות זמרים וצלילי נגנים שלא היו שם בעבר, וכל אחד מהם מוסיף משהו משלו לגיוון התחושות ולעושר המוסיקלי. כל רגע שבו "זה לא נשמע כמו ארצי" הוא מבחינה זו רגע של הישג. לצד אלה שתמיד איתו, הרבה שותפים שלא היו שם בעבר, לצד כאלה שתמיד איתו. אריק איינשטיין, גיא בוקאטי, דודו טסה, ניר מימון, אברהם טל, אבי ווקנין, אמיר דדון, מאיה בלזיצמן, ארז לב ארי, עופרי אפשטיין, אבי סינגולדה, פטר רוט, אריאל אליאב, רועי דהן, שמעון יחיא ועוד המון נגנים בניצוחו ועיבודים המופלאים של בן ארצי... ממש "הפרויקט של...". ומאחורי כולם מסתתר אושר גדול ושלמה ארצי אחד שהצליח שוב, בגיל 62, להיות נער צעיר שמחפש.
מבוגר אחראי
אותו שלום חנוך, שיצר משהו כמו מאה שירים בשלוש השנים הראשונות לפעילותו, ממשיך כל השנים לכתוב ולהלחין וליצור עוד ועוד קלסיקות ישראליות. גם בגיל 65, בקול חרוך שירד כמה אוקטבות, המבוגר האחראי על כל כך הרבה שירים נפלאים, ממשיך לרוץ, להתחדש, למצוא זוויות מקוריות לבטא את עצמו. לצד הופעות רוק כסאח בפסטיבלים שונים ומאוחר בלילה במועדון "בארבי", הוצאת אלבומים עמוסי אנרגיה עם שירים חדשים ("שלום חנוך") וחידושי שירים ישנים ("ארבע תחנות") פועל שלום חנוך כל הזמן ביקום מקביל, מינורי, צנוע, אקוסטי. ביחד עם משה לוי בקלידים ועיבודים הוא חוזר אל הבסיס היצירתי של השירים שלו במופע "יציאה" שרץ כבר עשר שנים. מבחר שירים מהמופע יצא ב2004 באלבום כפול. עכשיו יוצא מבחר נוסף. עם שיר אחד חדש, "כמו בשירים" ושירים מוכרים יותר או פחות: "שיר ללא שם", "הבלדה על יואל מוישה סלומון", "דז'ה וו", "דיאלוג", "בואי לרקוד", "פתוחים לאהבה", "כל פעם קצת יותר" ועוד. פה ושם מתארחים אבישי כהן בחצוצרה, גליה חי בויולה ואלונה טוראל בקלידים. ובעיקר זה שלום ומשה. מחזירים את השירים לתחושת ההתחלה. כמה טוב שבאתם הביתה.
עוד מעט חנוכה, חג האירועים לילדים, כלומר השבוע-עד-חודש הזה שגדוש מופעים מיוחדים, הצגות והמון המון שירי ילדים. ביניהן גולת הכותרת המסורתית של החג, "הפסטיגל". הפעם תחת הכותרת "איי פסטיגל" המופע מוקדש לעידן הדיגיטלי ובעיקר לפייסבוק. וכך, מצד אחד כולל המופע חידושים לשירים של אריק איינשטיין בהשתתפותו הווירטואלית (קטעי וידיאו שלו מוקרנים על הבמה, ומשתתפי הפסטיגל שרים איתו). וכנראה לא רק משירי הילדים שלו. כך למשל, שמעתי בחדשות ערוץ 2, מירי מסיקה ומאיה בוסקילה ישירו עם צילומים-של איינשטיין את "עטור מצחך זהב שחור"...
ומצד שני. הנושא המרכזי הוא, כאמור, הפייסבוק, והשירים, לפי מה שכבר הגיע לרשת הם ביצועים ללהיטי התקופה. השיר הרשמי עברות לשיר של ריאנה, דנה פרידר שרה, באנגלית, את "טיק טוק" של קיישה, כוכבי הפסטיגל רוקדים את Dance on the floor של ג'ניפר לופז,ואמנם יש בתכנית גם שירים מקוריים, ביניהם לי בירן בשיר מקורי שכתב והלחין, מירי מסיקה בשיר של מרב סימן טוב, אלי יצפן בשיר של אמיר פיי גוטמן, חנן סביון וגיא עמיר (כוכבי "עספור") מזכירים מהו הפופ הישראלי החדש בלהיט מזרחי שכתב איתי זילברשטיין "כל המדינה שכונה" וגםיהודה לוי מחדש את "אין מקום אחר" של "משינה" כולל השורות "כן הזמן הזה אבוד אבל לא בשבילי... ושיר שאני אוהב כבר לא משדרים... אין מקום אחר אין אחר...
איי איי איי
אכן אנחנו נמצאים במקום אחר.ה"פסטיגל", אינו מפעל חינוכי. זהו עסק מסחרי, מופע בידור מופק ברמה מאד גבוהה, המיועד בעיקר לקהל צעיר, ומספק שעתיים של חוויה שהמוסיקה בה היא רק חלק מהעניין. מטרתו אינה להעשיר את הדור הצעיר בשירים חדשים או להרחיב את אופקיו המוסיקליים, ומבחינה זו הוא מייצג תופעה רחבה בהרבה. בעולם של ימינו אין ימי ביניים בין גיל התינוקות לתקופת הנערות. רגע אחד אתה הקטנצ'יק החמוד ששומע מה שמשמיעים לו ושנייה אחרי זה אתה מתבגר שמוצא לבד את מה שבא לו באינטרנט.
כשהיינו ילדים...
פעם, לא מזמן, זה לא היה ככה. שירי הילדים הטובים באמת לא היו מיועדים אף פעם רק לילדים, ורבים מהשירים שנוצרו כשירי ילדים הפכו מזמן לקלסיקה לכל המשפחה. אני מעיין ברשימת 50 השירים שאנחנו ב"ישראל היום", ביחד עם התכנית "בית ספר למוסיקה" של "קשת" מציעים לבחור מתוכם את "שיר הילדים של כל הזמנים" ומגלה שיותר מחצי מהשירים ברשימה נולדו ב"פסטיגל" או במופע שהקדים אותו והיה מתחרהו שנים רבות, "פסטיבל הילדים" וגם, קשה להאמין היום, במופע שרץ רק פעמים בודדות בשנות השבעים "פסטיבל שירי משוררים לילדים". אמנם גם בימינו ישנם לא מעט מופעים שזוכרים את השירים היפים של פעם, כולל לא מעט הצגות בחנוכה ששומרות על הגחלת. אבל, בכל זאת נדמה שמקומם של שירי הילדים בסגנון של פעם הולך וקטן. מול ערוצי הטלוויזיה, והדיוידי והאינטרנט, מי מוכן להסתפק "רק בשירים"?
הגיל הרך
הופ קטנטנים
שירי הגיל-הרך עדיין חיים וקיימים. שומעים אותם, או שרים אותם לדור הבא בבית לפני השינה, בטיולים, בגן הילדים... השירים האלה שורדים גם בעולם שהשתנה לגמרי, לך תסביר לדור ה-איי הדיגיטלי מדוע שעון בן חייל עושה תיק תק ביום וגם בליל... בשלב מסויים זה נראה כמו מאבק אבוד, כיוון שהמוסיקה היא רק חלק מעולם תרבותי שלם שמשתנה. ובכל זאת, הלב מתגעגע גם לשירי ילדים אחרים. כאלה שמיועדים לילדים אך גם מתאימים גם לדור ההורים ולא רק מטעמי נוסטלגיה. כאלה שאינם חיקוי של מה שהולך היום בMTV אלא יש בהם את התום, והיופי, והאושר האמיתי או לעתים המומצא של הילדות.
כשמדובר בשירים לקטנטנים, ישנם למתעניינים אפשרויות רבות לרכוש סט אחד שמכסה את רוב השירים הבולטים. מהאוסף "100 שירים ראשונים" שיצא עוד בשנות השבעים ועד "שירי הילדים הגדולים של כל הזמנים", האוסף מחומש הדיסקים שיצא בNMC בשנת ה60. תוסיפו לכך את האוסף המחומש של "שירי החגים הגדולים של כל הזמנים" ואתם מכוסים.
אבל מה קורה לאותם שירי ילדים אחרים, קצת פחות "ילדותיים", קצת יותר חדשניים? כאן אני מפנה תשומת לב לכמה מהאמנים והאלבומים שניסו לעשות את זה אחרת, והצליחו לכן, לדבר גם קהל מבוגר.
הכבש ה16 (1978)
אלבום הילדים המושלם יצא בשנת 1978, כשאת המילים של יהונתן גפן (שגם השתתף כמספר) שרה חבורת זמרים, מין גרסה מודרנית של "התרנגולים", שהיו כבר די מוכרים, אך הפכו לכוכבי ענק רק זמן קצר לאחר מכן: יהודית רביץ, גידי גוב, דויד ברוזה ויוני רכטר שהיה המנהל המוסיקלי, המעבד ומלחין רוב שירי האלבום. ביניהם "איך שיר נולד", "הילדה הכי יפה בגן", "כשאהיה גדול" ו"גן סגור". עוד הלחינו לאלבום דויד ברוזה את "ברקים ורעמים", יצחק קלפטר את "אני אוהב", עדה נסטוביץ' את "היי אני כבר לא תינוק" ושפי ישי את "ריבים קטנים". בהקלטות השתתפו מיטב נגני הדור הצעיר של התקופה: שם טוב לוי בחליל, שלמה יידוב בגיטרות, ארנון פלטי בבס, אלון הלל בתופים ויוני רכטר בפסנתר וקלידים. הפיק דודו אלהרר.
במעבר מתקליט לCD נוספו השירים "איך שיר נולד", "כשאהיה גדול" ו"יוסי יוסי" ונותר גם המשפט שדור שלם לא מבין אותו..."עכשיו תקחו את התקליט ותהפכו לצד שני".
בשנים הבאות נעשו לא מעט ניסיונות לחזור על ההצלחה, האמנותית והמסחרית, של "הכבש ה16". גם בהפקות חדשות של השירים, על הבמה ובדיסקים, וגם באלבומים דומים ברוחם, ביניהם שירי "הדרקון הלא נכון" שכתב יהונתן גפן והלחינו מתי כספי ואחרים. שום דבר לא היה דומה באימפקט שלו לגרסה המקורית.
הילד הזה הוא אני (1979)
זמן קצר לאחר הוצאת "הכבש ה16" יצר אבנר קנר (שותפו של יוני רכטר ל"14 אוקטבות" ומלחין שעבד באותה תקופה עם אריק איינשטיין) אלבום מקסים ביחד עם שיריו של יהודה אטלס: "והילד הזה הוא אני". ביחד עם קנר שהלחין ועיבד וניגן בקלידים ופסנתר וגם שר השתתפו דויד ברוזה, מזי כהן, יואל לרנר ואפי בן ישראל. יהודה אטלס הקריא את השירים והנגנים היו מיקי שביב בבס, שלמה יידוב וגרי אקשטיין בגיטרות, מאיר ישראל בתופים ו"רביעיית המיתרים של האנסמבל הקאמרי". טמירה ירדני הפיקה. ולמרות שהיו באלבום שירים אחדים שהושמעו ברדיו, "אבא מחמיץ", "כשבא איזה דוד", "אם מנשקים אותי" ועוד, האלבום האד מוצלח הזה נותר בצילו של "הכבש ה16" וחבל. כדאי לנסות ולמצוא אותו, ובימים אלה רצה הצגה מוסיקלית משיריו, בהשתתפות המחבר.
דורי בן זאב – אפרוחים (1979)
ב1979, אחרי שני אלבומים מדליקים למבוגרים, הוציא דורי בן זאב את אלבומו הרביעי "אפרוחים" ורתם את ההומור המוסיקלי שלו ליצירת שירי ילדים בכל הגילים. דורי כתב והלחין את רוב השירים, חלקם עם דודו וייזר ויגאל בשן, אורי קריב עיבד במיטב צלילי הדיסקו של התקופה. "מה אתה רוצה להיות", דורי בן זאב זה לא בוני אם" ו"א.ה.ב.ה" אפילו הצליחו כלהיטים...
מתחת לארון (1985)
עוד פנינה נשכחת שקשה למצוא כיום היא "מתחת לארון". שיריה של אנדה עמיר-פינקלפלד בלחנים ועיבודים של שפי ישי. המספר באלבום הוא יעקב בנאי, הזמרים יהודית תמיר, שפי ישי ומוטי דיכנה והנגנים שם טוב לוי בחליל, אבי סינגולדה בגיטרה, בני קונייבסקי בכלי הקשה ושפי ישי בקלידים. האלבום יצא ב1985 ונעלם... חבל.
ג'וזי כץ ושמוליק קראוס: לבד ביחד ולבד לבד (1975)
שמוליק קראוס הלחין את "הבובה זהבה" לאלבום של "החלונות הגבוהים" ב1967, ומאז שמר על קשר אישי הדוק עם כותבת המשוררת מרים ילן שטקליס. ב1975 הופיעו שמוליק קראוס ואשתו אז ג'וזי כץ במופע שיצא גם כאלבום הראשון (שלו וגם שלה) שכולו שיריה של מרים ילן שטקליס. השירים היו שירי ילדים, אך ההתייחסות וההגשה של כץ וקראוס קישרה את השירים ישירות לחייהם. קראוס הלחין את רוב השירים, חלקם עם שמעון שגיא ואלונה טוראל שהיתה אחראית לעיבודים הרכים, מעט ג'אזיים. בין השירים היו "אצו רצו גמדים", "מיכאל", "רוח רוח" ו"טין טן". המופע והאלבום לא זכו בהצלחה רבה, אך הם כוללים כמה רגעים יפים מאד, ולא רק (ובעיקר לא) לילדים. אגב, ב1992 יצא האלבום בדיסק ללא איזכור שמה של מרים ילן שטקליס או שמות המלחינים.
מתי כספי: צד נוסף (1980) בבה מתי (1992)
ב1980 הוציא מתי כספי את האלבום "צד נוסף" – "מוקדש לילדים" ובו גרסות שלו לשירים שהלחין לזמרים אחרים, וגם כמה חדשים. "אולי זה מעליב" (יהודה אטלס), "אחותי הקטנה" ו"מי ראה את באני" (אהוד מנור), "כלבלב הו בידי בם בם" (נתן זך), "פרידה מתיבת נוח" ו"שמלות" (נורית זרחי), "משחקים" (שמרית אור), "הסביבון שלי" (לאה נאור) וכמה קטעים אינסטרומנטליים שגם הם, כמו העיבודים של כספי, מעבירים את המוסיקליות הגאונית ואת ההומור המיוחד שלו.
ב1992 חזר כספי לאלבום (ולוידאו ואח"כ לדיווידי) של שירים לילדים "בבה מתי" כשהוא על העטיפה מחקה את הבובה (או להפך). אוסף שירים נפלא, בחלקו חופף את "צד נוסף" שלא ניתן אז להשגה, אך עם עוד תוספות שירים שכתב אהוד מנור כמו "שש", "בן" "ילדותי השנייה", "נחליאלי", "נמלים" ו"סטירת לחי". בסיום קסטת הוידאו של "בובה מתי" אומר כספי לצופים: כשאקיש באצבעותי כבו את הטלוויזיה. כשאקיש שוב, תדליקו אותה מחדש. אני עדיין מחכה ליד הטלוויזיה הכבוייה שמתי יקיש שוב.
גדול הזמרים הישראלים, אריק איינשטיין, הוציא גם הוא אלבומים של שירי ילדים, חלקם תוך כדי הפעילות שלו כאחד המובילים העיקריים במהפכת הרוק הישראלי של שנות השבעים. כבר ב1971, בין "שבלול" ל"בדשא אצל אביגור" הוציא איינשטיין את התקליט "שירי ילדים" עם גיטריסט "הצ'רצ'ילים" רוב האקסלי. תקליט צנוע שהציע גישה חדשה לשירי ילדים. הקסלי הלחין את רוב השירים, ביניהם "הייתי פעם ילד" שכתב איינשטיין ושיר ראשון שאריק גם הלחין "אבא פיפי". עוד בתקליט היו "מאיה", "ברלה צא" ו"אני מבין".
ב1976 הוציא איינשטיין תקליט שירי ילדים עם שם-טוב לוי: "ילדים". עם שירים חדשים כ"יש לי אח קטן" ו"התאהבתי בילדה יפה נורא", "מה עושות האיילות" וחידושים ל"במדינת הגמדים", "חמש שנים", "פזמון ליקינטון" ועוד.
ב1978 הוציא איינשטיין את "ילדודס" עם לחנים של יוני רכטר ("שחפים", "אדון חלום"), שם-טוב לוי ("יפתח המלוכלך"), ועיבודים של אילן וירצברג ("רוח רוח", "דורית הגפרורית") ואילן מוכיח ("אצו רצו גמדים", "מכופף הבננות" ועוד).
שנות השבעים הסתיימו באלבום אוסף מהאלבומים הנ"ל "לקט לילדים".
ב1989 חזר איינשטיין להקליט שירי ילדים חדשים, באלבום "הייתי פעם ילד" שיוני רכטר הלחין, עיבד והפיק מוסיקלית. כמו ב"כבש הששה עשר" גם כאן הקפיד רכטר על גישה רצינית בהפקה ועל עושר מוסיקלי מלא הומור בהלחנה. בין להיטי האלבום היו "כמה שרציתי כלב", "אדון שוקו", "שבת בבוקר" ושיר בו יוני רכטר היה הסולן "גברת עם סלים".
ב1990 יצר איינשטיין קסטת וידאו ראשונה לילדים, "כמו גדולים". איינשטיין כתב תסריט עם צבי שיסל ודוד גורפינקל, שיסל ביים, גורפינקל צילם, והפיקו מיכאל תפוח, צ'יריץ' קסביאן ושלמה אורבך.
ב1992 הוציאו איינשטיין ורכטר תקליט ילדים נוסף, "האריה, היונה ותרנגולת כחולה". רכטר עיבד את "אמא שלי" ו"הילדה הכי יפה בגן" והלחין שירים חדשים כ"אני רוצה שפתאם, "תרנגולת כחולה" (דואט עם יהודית רביץ) ועוד. גם לאלבום הזה התלוותה הפקת וידאו, "כמו גדולים 2" עם שירי התקליט וקטעים נוספים.
בשנת 2007 יצא דיווידי כפול ובו כל שירי "כמו גדולים 1 + 2" ועוד תוספות.
גם היום
גם היום נוצרים שירים כאלה ואלבומים שעדיין מאמינים באמירה איכותית לילדים. הנה דוגמאות אחדות.
·בשנת 2000 יצא האלבום "שירי העיר הגדולה" שבו שירים לילדים שכתבה יעל סאלם, הלחין, עיבד והפיק החלילן אילן סאלם. באלבום משתתפת קבוצה גדולה של נגני ג'אז מהשורה הראשונה, הזמרים הם רונית קנו וארי גורלי ועל הקריאה עדי חרלף.
·יהודית רביץ, במקביל לקריירה הרגילה שלה, הוציאה בשבע השנים האחרונות שני אלבומים של שירים לילדים. ב2004 את הדיווידי "ילדות", מסע מוסיקלי תיאטרלי אל שירי הילדות עליהם גדלה. וב2005 את הדיווידי "גם אני רוצה חיבוק" ובו "שירים לקטנים" שכתבה מיריק שניר, הלחין מוני אמריליו ועיבד עמוס עבר הדני.
·ב2009 הוציאו שני מוסיקאים צעירים, לי גאון ואורי ויינשטוק, אלבום מקסים בשם "ילד פעם" ובו שירים שכתבו והלחינו. כותרת המשנה של האלבום מאוד מדוייקת: "אלבום לילדים ומבוגרים". השניים, בליווי להקה בת חמישה נגנים, מופיעים מאז ועד היום במופע מושקע מבחינה מוסיקלית, שמתייחס לילדים כמו אל אנשים קטנים בעלי טעם ודיעה, כאלה שיש מקום להציע להם חומרים לא מתיילדים.
·חווה אלברשטיין תמיד הקליטה גם שירי ילדים, מהשיר שפתח את אלבומה הראשון בשנת 1967, "מקהלה עליזה". עוד באותה שנה הוציאה אלברשטיין את האלבום "צעצועיה של אסנת" וחמש שנים לאחר מכן את "אשה באבטיח" (1972) שהיה אלבום מהפכני בגישתו המוסיקלית כששיריה של המשוררת נורית זרחי הולחנו על ידי שלמה גרוניך, מתי כספי, מישה סגל ואחרים. מאז תחילת דרכה הוציאה אלברשטיין לא פחות מתריסר אלבומים לילדים כסולנית ועם שותפים )ביניהם עם צוות "קרוסלה") והיא ממשיכה לעשות זאת גם כיום, כשתוך כדי הקאמבק הגדול שלה בעשור האחרון היא ממשיכה להוציא גם אלבומים ובהם שירים חדשים לילדים בכל הגילים. לפני ארבע שנים באלבום "שביל החלב – שירי ערש" וממש לאחרונה באלבום "ילדת טבע" ובו לחנים שלה ושל עובד אפרת לשירים של המשוררת עדולה. בין המשתתפים באלבום, נכדה של חוה, איתי אנגל.
·בפסטיבל הפסנתר האחרון, לפני שבועיים, הציגה קורין אלאל את אלבומה החדש, "ארנבות משוקולד" ובו לראשונה היא שרה לילדים, שירים שהלחינה למילים של עוזי בן כנען, לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס, גליה ישי ומאיר גולדברג. ביחד עם קורין משתתפת בשירה הילדה סילאן אבישר.
·ובקרוב מאד יצא אלבום אוסף שירי הילדים של שלום חנוך, עוד מימי העבודה עם אריק איינשטיין ב"מזל גדי" ("דוקטור דוליטל") בביצועים של אמנים שונים.
לקראת המופע השנתי לזכר מאיר אריאל ז"ל השיגה אלמנתו, תרצה, את הקליפ לשיר "מכופף הבננות"
שכתב מאיר אריאל והלחין שלום חנוך. אריק איינשטיין שר באלבומו "מזל גדי" ב1968.
אריק איינשטיין וחבורתו (אורי זהר, צבי שיסל, בועז דוידזון ועוד חברים) יצרו קליפים כבר ב1969, לשירים כמו "כשאת בוכה את לא יפה", "אובלדי אובלדה" ועוד. בטלויזיה החד ערוצית של ראשית שנות השבעים הוקרן גם קליפ שאיש לא מוצא היום ל"לילה" של שלום חנוך ששר אריק איינשטיין, ובתכנית "ניקוי ראש", שנים אחדות לאחר מכן (1973) יצר דודו גבע קליפ אנימציה ל"קפה טורקי".
על האנימציה והבימוי היו אחראים ארני ליפסיי ודודו שליטא. הקליפ הופק באולפני קיבוץ עין גדי. ומאחר שנוצר ב1977,הוא כנראה קליפ האנימציה הראשון בצבע.
בחורף 2010 הופיע שלום חנוך בסדרת מופעים גדולים, בהאנגר בנמל תל אביב, תחת הכותרת "4 תחנות". עם המנהל האמנותי לואי להב והמפיק המוזיקלי משה לוי, חילק שלום חנוך את עשרים השנים הראשונות לפעילותו (1969-1988) לארבע תקופות, והקדיש כל מופע לשירים מאותו איזור זמן. ביחד עם הלהקה שמנגנת איתו בשנים האחרונות: משה לוי בקלידים, רוני פיטרסון בגיטרות, אשר פדי בתופים, זיו הרפז בבס וטל אבירם בקלידים ותכנותים, חזר שלום חנוך אל שיריו המוכרים, והפיח בהם רוח חדשה. זה נשמע חי ומרגש ומאד רלוונטי כיוון שאלה לא סתם "קאברים" למה שהיה פעם, אלא גרסאות חדשות ומלאות חיים לקלסיקות, חלקן כאלה שהוקלטו במקור לפני ארבעים שנה.
בהופעות התארחו, בדרך כלל בהפתעה, ריטה, אהוד בנאי, אביב גפן, נינט, יזהר אשדות, אסף אמדורסקי, ברי סחרוף, מיקי שביב, אלי דג'יברי, דויד ברוזה, מעיין הירשביין, אורית שחף ותום פטרובר ("היהודים"), קרן פלס וגם נכדו של שלום, עמרי קרן בן ה10 בסולו גיטרה ובתו של שלום, רומי חנוך בת ה16בשירה בשני שירים. גם משה לוי, המעבד והשותף לדרך של שלום, הוביל שיר אחד בשירה.
השירים במופעי "ארבע תחנות" (חלק מהמופעים התקיימו פעמיים) נבחרו מתוך היצע פוטנציאלי בלתי אנושי... מתחילת דרכו כיוצר, אי שם באמצע שנות הששים, ועד סוף שנות השמונים, הקליט שלום חנוך כ70 שירים ויצר עוד יותר מ130 (!) שירים לזמרים אחרים, חלקם להיטי ענק.
התחנה הראשונה, "שבלול", כללה שירים מתוך האלבומים שהוציא כשותפו של אריק איינשטיין ב1970. "שבלול" (ביניהם "מה שיותר עמוק יותר כחול", "אבשלום", "אל תוותרי עלי", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "קח לך אשה ובנה לה בית") ו"פלסטלינה" ("אמא שלי", "כתבו עליו בעיתון", "שחק אותה"), שיר מתוך האלבום SHALOMבאנגלית ("NEVER KISSED THE SUN"), אחד של "השלושרים" ("צרות טובות") וגם, לראשונה "פראג" ו"לך לפסיכיאטור".
בתחנה השנייה, "אדם בתוך עצמו" היו שירים מאלבום הסולו באותו שם ("אדם בתוך עצמו", "לילות שקטים", "שעונים") מימי להקת "תמוז" ("לא יודע איך לומר לך", "פנס הרחוב", "סוף עונת התפוזים") וגם "לילה" ו"כמה טוב שבאת הביתה".
התחנה השלישית, "חתונה לבנה" סיכמה את שירי שלום חנוך של ראשית שנות השמונים, עם שירי אלבום המופת "חתונה לבנה" ("הדרכים הידועות", "שיר דרך", "זה רק געגוע", שחרר אותי") האלבום "על פני האדמה" ("כי האדם עץ השדה", "שיר ללא שם", "ילדים של החיים", "ניגע אל החלום").
והתחנה הרביעית "מחכים למשיח" הזכירה את החצי השני של אותו עשור, שלום חנוך סופרסטאר עם שירי האלבום "מחכים למשיח"" ("לא עוצר באדום", "לצאת מהלחץ", "בלי לומר מילה", "דז'ה וו", "קרן שמש מאוחרת") והאלבום "רק בן אדם" שבא אחריו ("נגד הרוח", "על שפת הנחל הזורם", "בסוף אמצא אותך") וגם שניים קצת יותר מאוחרים שהתגנבו פנינה ("את מביאה הכל", "בגלגול הזה") אולי כדי להזכיר שהסיפור לא הסתיים לפני 20 שנה...
עכשיו יוצא תיעוד "ארבע תחנות" במארז של ארבעה דיסקים וגם דיווידי כפול הכולל 54 שירים. לרגל הוצאת הפרויקט יחזור שלום לעוד סיבוב חד פעמי של ארבע התחנות, החלל מה24.6 ובשלושת החודשים הקרובים, באמפיתאטרון "שוני" בבנימינה. האיש שהוציא, במו ידיו, גיטרתו וקולו, את הרוק הישראלי מהאולמות הקטנים ("צוותא") אל הפארקים ומופעי הענק, סוגר מעגל בהופעות תחת כיפת השמיים. אחר כך יהיה לו זמן להתעסק בתחנות הבאות...
צעיר לנצח
כששלום חנוך היה נער בקיבוץ משמרות, בערך בן 15, הוא התחיל להלחין שירים ראשונים. ביניהם את "לילה" ו"אגדת דשא". ביחד עם ידידו המבוגר ממנו, מאיר אריאל, הוא יצר שירים במיוחד לאירועים שונים בקיבוץ, כשחלק מהיצירה הוא פרודיה על שירים מוכרים. אחר כך, כששלום למד משחק ב"בית צבי" ושרת בלהקת הנח"ל, עדיין לא היה ברור לו שהוא הולך להיות מוזיקאי, כותב וזמר, אבל האש היצירתית בערה בו ולא נתנה לו מנוח. חמישים שנה אחרי, ועם מאות שירים, מילים ומנגינות, שהפכו ללהיטי ענק ונחשבים לקלסיקה של המוזיקה הישראלית, שלום חנוך, ללא ספק אחד מגדולי היוצרים הישראלים בכל הזמנים, ממשיך לבעור.
הוא עדיין משורר רגיש ועשיר ביטוי שאינו חדל להפתיע, להתחדש ולרגש. מלחין רב דמיון שנע בין אינטימיות ומופנמות לקטעי רוקנ'רולים סוערים ומלאי אנרגיה. השפה שלו, ההופעה שלו, ובעיקר החיפוש המתמיד שלו אחר מחוזות חדשים ליצירה, הם שעיצבו והשפיעו על המוזיקה הישראלית המוכרת כיום. תרומתו בולטת במיוחד בגיבוש צליל הרוק בישראלי, אך כיוצרם של מאות שירים שבוצעו על ידו ועל ידי רבים אחרים, השפעתו עצומה גם בשאר הסגנונות המוסיקליים בארץ.
ב2009 הוציא שלום חנוך את אלבומו ה14 (לא כולל אוספים שונים ושיתופי פעולה עם אריק איינשטיין ולהקת "תמוז"). האלבום,"שלום חנוך", הציג אותו שוב, כאמן מבוגר אך צעיר. אולי לא בקריטריונים הרכילותיים-ריאליטיים של ימינו, אבל במה שחשוב באמת: ביצירה, בהופעה, באנרגיה שגורמת לו להיות מי שהוא עכשיו. כי אם להיות צעיר זה להמשיך להתעניין, להמשיך לאהוב את העיסוק שלך, להמשיך לחפש דרך מקורית לבטא את עצמך, להמשיך לנסות להשתנות... אז שלום הוא באמת צעיר לנצח. בקלות הוא היה יכול היה להוציא אוסף של שירי אהבה קלים-לעיכול, נעימים להאזנה, מלודיים ושקטים... ואולי לזכות בהצלחה מסחרית מיידית. אבל, לא. הוא העדיף ללכת בדרכו העצמאית והבלתי מתפשרת, כמו שעשה בכל אלבומיו. וכרגיל אצל שלום חנוך, הוא מסרב להיות חלק מעולם הבידור, הוא לא רוצה להיות "פופ". הוא מתעקש לומר את דברו מבלי להתחשב באופנה זו או אחרת. ולכן, לא קל להתאהב באלבום החדש שלו. הסאונד לעתים קשה ומחוספס, הנושאים, בחלק מהשירים, רחוקים מהאסקפיזם המקובל בימינו ואמנם יש בו גם שירי אהבה מלודיים, אבל הגישה הכללית היא, באין מילה טובה יותר, רוקית. אמירה חזקה. בוטה. ישירה. לא מתחנפת. שש שנים אחרי אלבום האולפן הקודם שלו ("אור ישראלי") ואחרי אלבום הופעה אקוסטי כפול מאד מצליח עם משה לוי ("יציאה") והופעות שוברות-קופה עם שלמה ארצי (שגם הן יצאו באלבום כפול) שלום חנוך חוזר אל הבסיס. הוא יצר את האלבום בשנתיים האחרונות, עם חבריו להופעות המאד-מאוחרות תחת הכותרת "חיות לילה" במועדון "בארבי" בתל אביב. משה לוי בקלידים, רוני פיטרסון בגיטרות, זיו הרפז בבס ואשר פדי בתופים. היה באלבום ההוא, חוץ מהשירים היפים, גם משהו חדש וטרי בעיבודים ובהפקה המוזיקלית של משה לוי ואייל ליאון קצב. תחושה של "חי באולפן" עם קטעי נגינה מלאי חיים ואנרגיות משוחררות. כמו פעם. לא עושים אלבומים כאלה בימינו. ואני חוזר אל האלבום ההוא כדי להדגיש ששלום חנוך, כמו מוריו הרוחניים בוב דילן או פול מקרטני, אינו נח על זרי הדפנה ומתרפק על העבר. הוא ממשיך ליצור ולחפש... ומוצא גם זמן לעצור לרגע ולהביט לאחור.
כולם מדברים על שלום
שלום חנוך לא מתייחס לפרויקט "ארבע תחנות" כאל סיכום דרך, "בשבילי זה היה פשוט תרגיל זיכרון עם חיבור לתגובות הקהל לשירים מסוימים..." הוא אומר בשיחה לתכנית שתשודר בגלי צה"ל בצהרי החג... אבל לי זו דווקא הזדמנות לברר עימו מספר סוגיות שקשורות גם להיסטוריה שלו, ולקשר בין ההופעות והיצירתיות. "כשאני מופיע אני כותב פחות. הכתיבה באה לי דווקא כשאני מחוץ... כשאני לא פוגש אנשים. כשלא אוהבים אותי בפנים וכשאני לא צריך להגיד תודה. והיום גם להצטלם. יש כזה דבר, בוא'נה, זה חדש...
יואב: אנחנו בעולם של שיווק. התוכן הרבה פחות חשוב מהצילום...
שלום: זה נורא מצחיק כי הרבה פעמים אנשים אומרים לך כמה הם אוהבים אותך, והם מפרטים. ובסוף הם שואלים, "אפשר גם להצטלם"?
ההבחנה הזו התבררה כמדויקת במיוחד כשבסוף השיחה בגל"ץ התמלא האולפן בחיילים, שכולם רצו לומר שלום לשלום... וגם להצטלם עם אלילם.
שלום חנוך, דניאל נחום מפיק התכנית, יואב ק
שלום, עוד מעט בן 65, מתנהל בהופעות ומתקבל בקרב הקהל שלו, כמו נער רעב בלהקת רוק בתחילת דרכו. לא רק הופעות הענק ב"ארבע תחנות" שתיכף יוצאות לסיבוב נוסף (בשוני....) אלא במופע חודשי בשם "חיות לילה" שמפוצץ את "בארבי" בשעות המאד קטנות של הלילה, וכל הזמן גם במופע "יציאה" עם משה לוי שרץ כבר שבע שנים. מאיפה האנרגיות האלה, אני מנסה לברר.
שלום: כשהייתי צעיר הופעתי הרבה פחות מאשר עכשיו. בעשר השנים האחרונות אני מופיע יותר בגלל איזשהו תהליך שעברתי. נרגעתי קצת מהמתח שיש בהתמודדויות האלה. לארגן הופעות זה מאוד קשה. אני לא עושה את זה לבד , אבל זה היה קשה גם לי... אני לחצתי גז בדברים עצמם: בכתיבה, בחומר, בחיפושים שלי. כשהייתי יותר צעיר חשבתי מה אעשה כשאהיה מבוגר, בשלב שהוא כבר לא ילדים קופצים על הבמה... איך רוק יהיה בכלל. מה זה? האם עוד ידברו ככה? מי ידבר ככה? החששות האלה נרגעו. פתאום נוח לי ואם נוח לי אז אני נהנה מאוד. במקום יותר להשתדל אני יותר נהנה. עם הרקע של כל מה שעשיתי, עם הבסיס הזה, יותר קל לי להנות מלעשות את זה.
יואב: מפתיע שאתה מתאר את התקופה המאד מצליחה ההיא כתקופה של מתח ואי ביטחון. נראית אז כמי שנמצא על גל נורא טוב...
שלום: זה המתח. להיות על גל זה מתח. אתה יכול ליפול מהגל, אתה יכול, אני יודע מה, לעוף. לזה אני קורא מתח...
יואב: לאיזו תקופה אתה הכי מתגעגע מבחינה יצירתית?
שלום: וואלה תאמין לי... זה לא קונץ. "שבלול", האיזור הזה. הייתי הרבה עם אריק (איינשטיין) והיינו חבר'ה. וזה היה קל. מאוד קל... זה רחש וגעש וזה פשוט קרה, וקרה יפה, וזה זרם. לאנשים אחרים היה חלק בדבר. זו הייתה תקופה מאוד יצירתית ואני זוכר שחוץ מזה עוד כתבתי לאחרים באותו זמן, זה היה די מהמם...אח"כ כבר התחלתי להיות לבד יותר.
יואב: היה עוד קצת ביחד כשהיית בלהקת "תמוז".
שלום: אבל זה כבר לבד. ב"תמוז" זה התחיל להיות כמו קיבוץ. החבר אריאל זילבר מבקש להעמיד לדיון את שאלת השיר הזה והזה, אתה יודע, והעיבוד הזה והזה. זה כבר נעשה קיבוץ וקיבוץ היה לי מספיק לפני זה ואז המשכתי בעצם לבד... ואל תרחם עליי. המשכתי לבד בשמחה.
יואב: גם כשאתה לבד אתה בכל זאת עם אנשים.
שלום: בטח. אין דבר כזה, לבד. אבל יש הרגשה כזאת. כשאתה מרגיש לבד קשה כבר לתאר לך את הזיקוקין דינור שביצירה... זה מתחיל להיות יאללה לכתוב,לכתוב.
יואב: מיד אחרי העבודה עם אריק, כשהיית בשיא ההצלחה, החלטת לעזוב
שלום: קודם כל נסעתי לאנגליה, לתת לעצמי את הפטיש חמישה קילו הזה בראש. לבוא למקום שאני לא יודע את השפה שלו, ואין לי מושג עליו בכלל. רק משירים של "הביטלס" ולראות, אם אני עושה שירים אז למה לא אוכל להיות גם שם? המחשבה התמימה הזו היא נהדרת אבל היא מטופשת. זה לא יעזור כי לעבור למקום אחר, לסביבה אחרת, אם אין לך שפה, אין לך מה לחפש שם. מוזיקאי יכול לנגן, אבל מי ששר צריך שפה. מוכרח שפה. אנשים חושבים שזה עניין קטן בשביל אנגלי או אמריקאי האקסנט של הזמר. זה לא עניין קטן בכלל.
יואב: נראה שגם בתקופות שבעיניך היו מאוד לא טובות הרווחת מזה שירים טובים...
שלום: זה מה שגיליתי אז, שזה מה שאפשר לעשות כשאתה "כותב". פתאום התחלתי להסתכל על עצמי כעל כותב. ובתור כותב אתה שואל את עצמך: רגע מה יש לי להגיד? מה אני? מה אני עושה? ואתה מתחיל להתלבט. לא שקודם לא התלבטתי, אבל ההתלבטויות קודם היו צחוק. אח"כ נקרעת לך הנשמה לא מעט ופתאום משהו יוצא. והרבה פעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה. אתה לא מתכוון ויוצא דבר שאתה מבין שהוא עומד בזכות עצמו וזה בעצם קנה המידה מתי אני חושב שזה בסדר.
יואב: למשל...
שלום: השיר "ככה וככה".... אני התכוונתי להשאיר אותו מחוץ לאלבום "בגלגול הזה" כיוון שהוא היה בעיניי קצת קל מדי... שמיילק (שמוליק בורנשטיין המפיק) כמעט הכריח אותי להכניס את השיר לאלבום.
יואב: יואב: נדמה שלעתים קרובות היוצר הוא האחרון שמבין מה יש לו ביד. חברך מאיר אריאל ז"ל, למשל, לא רצה להכניס לאלבום את "נשל הנחש" כי חשב שזה לא מספיק טוב, וכך גם את "לילה שקט על כוחותינו בסואץ"...
שלום: שנינו חשבנו, באמת שיש דברים שלא נאה לתת לקהל. שזה לא מספיק טוב, והקהל משום מה אוהב את זה... היינו מדברים על זה הרבה וצוחקים ומנסים למצוא לזה שמות... לקטע הזה של דווקא.
יואב: עוד דוגמא
שלום: את מנגינת "אהבת נעוריי" כתבתי בהתחלה כפרודיה ולאט לאט גם באו המלים. כשעבדתי עם אריק איינשטיין על האלבום "מוסקט" השמעתי לו את "גיטרה וכינור" ואת "אהבת נעורי" שעוד לא היה גמור. את הראשון הוא אהב ואת השני אמר לי שיותר מתאים לי לשיר בעצמי. אחר כך הצעתי את השיר לדורי בן זאב, והוא ניסה ואיכשהו זה לא הסתדר, ואז כשעבדתי בארה"ב עם טומי פרידמן ז"ל עלה לי השיר הזה וכתבתי עוד כמה מילים וזה פתאום קיבל צורה וחזרתי והתחלתי לשיר את זה בהופעות וזה מאוד הצליח מיד ואחרי שנה שנה וחצי זה נכנס לדיסק. שלא לשמה בא לשמה.
יואב: בוא נדבר על תקופת "חתונה לבנה". אחד האלבומים הכי חשובים שלך מבחינת האמירה האישית הבלתי מתפשרת. היום האלבום הזה נחשב קלאסיקה, אבל אז הוא היה כישלון מסחרי. אולי בגלל ההפקה והסאונד שהיו נורא קשים... כשאמן כמוך שהיו לו כבר כמה הצלחות חוטף כזו סטירת לחי, מה הוא מרגיש, מה זה עושה לו?
שלום: לא קל לי להיזכר בדברים שאני אוהב, אז תאר לעצמך כמה קשה להזכר בדברים שאני לא אוהב...
יואב: את השירים באלבום אני מתאר לעצמי שאתה אוהב...
שלום: שאלת אותי מה הייתה ההרגשה... בטוח שהייתה חרא. הרגשה שלא מבינים אותי וגם שפספסתי. גם אני חשבתי שהסאונד הסופי של התקליט היה בעייתי. לא כמו שזה צריך היה להישמע, עם המון דיסטורשן.
יואב: אני שואל דווקא על האלבום הזה בגלל שפרויקט "4 תחנות" הוא מבחינה מסוימת ניצחון הגישה של "חתונה לבנה". איך שאתה נשמע אחרי האלבום ההוא לא דומה לאותו שלום הצעיר עם הקול דקיק. הגישה העוצמתית של האלבום ההוא לא התאימה אז טבל היום נורא מצליחה. נראה לי שחלק מהעניין הוא להראות לעצמך שאם אתה מאמין בדרך מסוימת, אז אתה ממשיך אפילו אם זה לא מצליח.
שלום: זה נשמע מפיך כאילו אני כל הזמן בשליטה וכל הזמן יודע מה אני עושה וזו דרך שלי. האמת היא לא כזו. האמת היא שבחיים הדברים קורים וזה צירוף של מקרים. כל הזמן. צירוף של מקרים עד כי כך שאני מוכרח כמו כולם להודות שאני לא יודע שום דבר. אני יודע מה אני רוצה ולפעמים אני רואה את התוצאה מתעכבת. את זה יכולתי לראות כבר אז ולכן לא היה לי מי יודע מה קשה כי אני הרגשתי טוב עם עצמי. מבחינתי, חוץ מהסאונד שיצא לתקליט שהיה לא טוב, כל היתר היה חלק מהדרך שלי במובן הכי מקובל עליי. אם זה לא מצליח אז לא. תמשיך הלאה. ככה צריך, זה בסדר גמור. ממה אנחנו לומדים? הנה משפט שחשוב לי להגיד: אנחנו לומדים רק מהטעויות והכישלונות שלנו. אנחנו לא לומדים משום ניצחון ומשום הצלחה. והיות וכולנו כאלה אז כדאי בכלל לעזוב את הרעיון שמישהו יודע את הדרך. מישהו יכול להיות חולם, לרצות, יכולה להיות לו מוטיבציה... אבל ההתקדמות נעשית על ידי זה שהוא לומד מהטעויות שלו ופוגש טעויות חדשות שהן כבר ברמה אחרת. זו צורת הלימוד אחרת היינו תקועים.
יואב: יפה.
שלום: תודה מורתי.
יואב: בעיני אתה אחראי על כמה מהפכות במוזיקה הישראלית...
שלום: תשמור עלי קצת. אל תשים עלי הכל. זה לא אני עשיתי. זה משהו שקרה ואולי יש לי חלק זה. אבל זהו.
יואב: אחד הדברים שהצלחת לעשות, ביחד עם שותפים אחרים, זה לשבור את הקיר הרביעי. כמו שסיפרת לי שלמדת בבית צבי, הקיר שבין האמן והקהל שלו.
שלום: קוראים לזה רוק, אגב. סתם, מלה קצרה כזו. רוק.
יואב: איך אתה מבין את זה שבתוך מהפכת הרוק, בסופו של דבר מה שהכי מרגש את הקהל, אלה דווקא הבלדות. לדוגמא, בתוך הבלגן של ימי "חתונה לבנה" כתבת גם את "שיר ללא שם" (ששרה יהודית רביץ) שהפך לחצי המנון. נראה שאנשים מתחברים יותר לרגש ולדבר הפשוט שאולי מוזיקלית הוא פחות פורץ דרך...
שלום: בשירים השקטים יש באמת משהו יותר דרמטי, יותר מרגש. אבל צריך טווח עצום של מרכיבים בשביל להיות מיוחד בתחום הזה. אם תעשה ערב שלם של שירים שקטים זה יהיה איום ונורא, משעמם וגם בטח לא מרגש. בתור מאזין אני לא יכול להתרגש יותר מדי זמן. כמו בחיים. הרגעים האינטימיים, הרגעים האלה הקרובים שהם נטמעים בנו כחוויה רגשית. אהבה ודברים כאלה... תשים לב שכל השקטים האלה כמעט תמיד מדברים על יחסים ועל רגשות. אני חושב שזה בדיוק המקום של העניין. הקהל כמובן אוהב את עצמו באותו רגע, אבל זה לא אומר שהוא לא מוכן לחיות גם אחרת. ולצאת החוצה ושיכסחו אותו מצד אחד או שיגרמו לו לשיר ביחד איזה דברים או שמישהו יפליא בנגינתו על גיטרה. זה רוק.
יואב: כשאתה על הבמה, לא "שלום היוצר" אלא "שלום הפרפורמר", אתם הרבה יותר נהנה מהשירים הקופצניים, מהכיף. זה קורה גם לקהל, שמשהו בפיזיות, כשאתה קצת רוקד וקצת זז אתה נכנס עצוב ויוצא שמח. זה משהו גופני.
שלום: הנה לך. זו התשובה לשאלה ששאלת. בשירים שהם יותר קצביים, יותר אנרגטיים, הקהל נעשה כזה גם. בלי שום ספק, וזה מה שצריך להיות אחרת זה לא יתרגש כל הסיפור. זה לא ירקוד. הגרוב. זה גרוב ומצב רוח. השקטים האלה, בגלל זה הם כאלה. אני לא אשים יותר מדי שקטים. אני בורח מזה כמו מאש.
אני אגלה לך סוד. מאז ומתמיד ועד היום כל פעם שאני מסתדר על סדר השירים, בוחר אותו לפני הופעה, חסר לי עוד אפר, עוד שיר אחד מקפיץ. תמיד אני אומר את זה, לא משנה כמה שירים כתבתי, חסר לי עוד אפר.
יואב: אתה בא להופעה להנות....
שלום: אני בא לגוון גם. או להיות מגוון. אני באמת רוצה לפתוח את העסק ושכל דבר יעמוד במקום שלו ויקבל את האור הנכון.
יואב: בהופעות בהן אתה חוזר להיסטוריה שלך וצריך לעשות שוב את אותם השירים, בשלב מסוים זה הופך להיות מעין הצגה, הרי זה לא משהו שאתה מרגיש כרגע...
שלום: בגיל שש עשרה למדתי 3 שנים תיאטרון בבית צבי. ומי שלומד משחק יודע שבשביל להופיע, כדי לבצע משהו, זה צריך לבוא מאיזה שהם מקורות רגש וזיכרון וחוויה מבפנים, מתוכך. אני אומר עכשיו משהו שאני מקווה שיהיה מובן. אם זה טוב וזה מרגש אותך, זה הרבה בגלל שהפנים והחוץ מחוברים, ופשוט אתה מרגיש את הפנים, והחוץ מתאר את מה שקורה. ואז תשאל איך שחקן בתיאטרון עושה את "אותלו"? איך הוא מצליח בכל הצגה? מה הוא עושה? בוב דילן שר את השירים שלו בכל פעם אחרת. אבל ריצ'רד ברטון לא יכול לעשות את "אותלו" שונה בכל פעם. הוא לא יעשה את זה כל פעם אחרת. אז יש מקורות בפנים שאני גם למדתי וגם כנראה נולדתי עם זה. אני חושב שזה מה שבעצם יש לזמרים ובעיקר לכאלה שהם גם יוצרים, שמחדש להם את הרגש אפילו בלי לשנות משהו. את זה אני מרגיש באותו רגע ובאותו רגע אני נמצא במקום הזה. זה לא איפה שהייתי אתמול, אני לא זוכר איפה הייתי אתמול. אני פה. והקהל הוא חלק מהדבר הזה. אם הקהל איתי והוא מקשיב לי, זה עובר אליהם. ולכן אין לי תשובה להגיד איך אני שר כל פעם את אותו השיר. השיר הוא אותו שיר אבל ברור לי שאין אפילו פעם אחת ששרתי בדיוק אותו דבר במובן של רגש או של הבעה או של הופעה.
יואב: אתה קצת אחר בכל פעם.
שלום: זה הכל. זה נכון. זה זה.
יואב: וקורה לך שפתאום באמצע שיר אתה מתחבר לאותו שלום שיצר אותו פעם?
שלום: זו אפשרות. אני פשוט לא זוכר ואני לא אמור לזכור את מה שעובר עליי כשאני מבצע את השיר כרגע. ולכן אני לא יכול כל כך לענות. אם אתה מודע כל הזמן אז אי אפשר לחיות, אי אפשר לכתוב, אי אפשר לשיר. אתה צריך להיות במקום הזה בזמן הזה עם מה שאתה מגייס מבפנים כי זה לא בא מבחוץ. זה שמגיש את זה, זה ששר, הוא בעצם שחקן.
יואב: במקרה של יוצרים כמוך הוא גם הכותב, גם המחזאי...
שלום: אביב גפן, כשהיה בן 16, היה בא אליי מידי פעם להשמיע לי שירים שלו, ואז יום אחד הוא אמרתי לו: אביב, אין לי מה להגיד לך יותר, אתה כותב שירים לא פחות טוב ממני ומהיום אל תשאל אותי יותר בעניין הזה. אני נורא אשמח לשמוע, אבל אל תשאל אותי אם זה יפה או לא יפה. ותן לי להגיד רק לך דבר אחד מהניסיון שלי בהופעה עם השירים שכתבתי. כשאתה שר בהופעה אתה לא צריך כל הזמן לשיר כמו זה שכתב את השיר, אלא צריך לדרוש מעצמך להופיע. ולא משנה מי כתב את השיר. הוא הבין את זה, ראיתי איך הוא מבין את זה ואני זוכר שמהר מאוד ראיתי שהוא לקח את זה כל כך נכון, כל כך למקום, ומאז זה פשוט. לא עוצרים בנאדם כזה.
זו נקודה שחשבתי עליה הרבה בזמנו. מה זה סינגר סונגרייטר? האם אתה משורר או אתה זמר או אתה פרפורמר.. הכל יכול להיות. מאיר אריאל היה משורר. הוא הופיע ככה. דילן הוא משורר. הוא מופיע ככה. דילן הוא לא פרפורמר של רוק והוא לא זמר גדול אבל יש לו מה להגיד.
יואב: ואתה?
שלום: ואללה, אני, מה אני אגיד לך? אני חושב שאני שדכן. אני שדכן טוב. אני טוב בלזהות את הקשר בין מילים ומוזיקה. ככה אני חושב.
