יום שני, 31 בדצמבר 2012

שלום גד עכשיו


מה עושה יוצר, שיש לו הרבה מה לומר על "המצב" ושיצר המון שירים מצויינים ועם זאת הוא מודע לכך שהמצב, גם בתחום שיווק המוזיקה, ממש לא קל? במקרה של שלום גד הוא פעל בשני שלבים: קודם כל הוציא את השירים לרשת, בשלושה דיסקים וירטואליים. ועכשיו, לטובת מי שעדיין אוהב את המוצר הממשי, במארז יפהפה ובו שלושה אלבומים בצירוף חוברת...כמו שדיסק היה נראה רק לפני זמן קצר...  כשהם ארוזים ביחד, החיבור ביניהם מעצים את התחושה שבאמת מדובר בטרילוגיה.
שלושת חלקי "המצב" נושאים שמות של מקומות: "תל אביב תל אביב", "ירושלים" ו"תלמי אליהו" (ישוב הולדתו של שלום גד) אך השירים לאו דווקא קשורים לכותרות, אלא מציירים תמונת מצב אישית ופרטית של יוצר מאד רגיש לסביבה שלו ובעיקר לאנשים קרובים ורחוקים. שלום גד הוא מי חייזר שבה לביקור ומדווח על המצב מתוך הראייה המאד מיוחדת וסוביקטיבית שלו ובעזרת הדמיון הפורה והיצירתי שלו שזורק אותך בכל שיר למקומות אחרים, בחוץ ובפנים.
טרילוגיית "המצב" הוא יצירה מטלטלת, חושפנית, כואבת ומאד מרגשת. יש בטון שלו, גם במילים וגם במנגינות, משהו מאד מיסטי, מרחף ואסוציאטיבי... זוהי מוזיקה ישראלית מדברית, לעתים רוק מזרחי לעתים עממי, צליל שעוטף שירת נשמה רכה עם ותמלילים ייחודיים... לא תמיד ברור לך על מה מדובר... וזה כל כך יפה וחדש ומרענן.  כמו ספר זכרונות, כמו תיעוד של חלומות, כמו שיחות עם מטפל, יש בו שילוב של רגעי התעלות של שמחה ואהבה ורגעי דיכאו ן וחרדה וכאב... מין  מאניה דיפרסיה שמטופלת ומעובדת בדרך אמנותית נפלאה... שלא כמו חבריו, גבריאל בלחסן או אביב גדג', שלום גד מבטא את הטירוף שלו בפחות אגרסיביות. בעטיפה של ממטק. הוא מדווח על הטוב ועל הרע בדרך יפה נורא, מאד נעימה מבחינה מוזיקלית... וכך למרות שהשירים בהחלט לא קלים בטכסטים שלהם,  אפשר לקבל אותם, ולהנות מהם, בזכות המוזיקה.

 יש לי שאלה לרבי
מה אני אגיד לאיש
שאחרי שהוא ירה בי
והשליך אותי לכביש
הוא חרט בכל העיר
את השם שלך
אולי בפעם הבאה
שתעמוד על הדוכן
עם האצבע באוויר
תזהר עם הדברים שאתה מטיף
תזהר עם הדברים שאתה מטיף
(מתוך "ירושלים")

שלום גד כתב והלחין את כל השירים (36 בסך הכל), בחלקם הקטן השתתפו בהלחנה החברים הקבועים בלהקה שלו "היהלומים": אלי שאולי בגיטרות, גיל פדידה  בבס, גיטרות, כינור והיפנוזה (כך במקור) ואלי דראי או סתו בן שחר בתופים ובקולות. בשירים אחדים מתארחים בשירה אביב גדג', טלי אלבז, גבריאל בלחסן, שירלי קונס וקאמי מלץ.  
בימים אלה של הצפת אינפורמציה ותחרות בלתי אפשרית על תשומת הלב של המאזינים והתקשורת נראה מהלך של הוצאת אלבום משולש די מטורף. אבל, כמו שאמר מאיר אריאל ז"ל: "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?" וכך גם שלום גד... הוא לא נורמלי, ואף עם לא ניסה להיות כזה. לפחות לא לפי הקריטריונים המקובלים בעולם הפופ. למרות שהוא כבר יוצר ומופיע מאז סוף שנות השמונים, הוא ממשיך להיות מופנם וצנוע, לשדר שלווה ורוגע, גם על הבמה וגם בהקלטות. כשמקשיבים לו מגלים שבתוך המים השקטים האלה מסתתרת אמירה אישית מיוחדת, מלאת רגש ותמיד מקורית. 


שלום גד, יליד צרפת 1965, עלה ארצה בגיל 10. הוא הצטרף ללהקת "פונץ'" ב1988 ובשני אלבומי הלהקה (פונץ' ב1991 והצוללת ב1992) היה שותף ביצירה, בנגינת בס ובשירה, בין השאר ב"נכנסים אל תוך הלילה", "שיטוט ברחובות" ו"הצוללת". ב1994, אחרי ההתפרקות (הראשונה) של "פונץ'" הקים גד הרכב חדש עם גיטריסט הלהקה אלי שאולי, הגיטריסט והכנר אלי פדידה והמתופפים  אורן בן-נון ואלי דראי.  עם החברים האלה כבסיס ושותפים נוספים הוא הקליט אלבומי סולו (הראשון שבהם "סוף המדבר" ב1996), אלבומי להקה ("היהלומים") ופרוייקטים מיוחדים ("העבד" עם אמיר זוסקוביץ', טלי אלבז וגיל פדידה) והוא גם חזר לנגן מידי פעם באיחודי "פונץ'" ובהפקות נוספות, ביניהן עם "אלג'יר" של אחיו הצעיר אביב גדג'.
שניים מששת האלבומים שהוציא גד עד לטרילוגיית "המצב" יצאו למכירה רק באינטרנט ולא הודפסו כלל בדיסקים. העובדה ש"המצב" יוצא גם בדיסקים פיזיים גורמת לאוהד כמוני לשמחה מיוחדת. בשבילי זה, עדיין, הדבר האמיתי. עם הצילומים והמילים. כיף גדול.  

הופעה ב"מוזיקה היום" - גלי צה"ל 19.8.2012
סאונד: גראם ג'קסון ודני אור
שלום גד בשירה וגיטרה, אלי שאולי בגיטרה ושירה
פשקווילים של אהבה
בני אדם
מישהו לקחת הביתה
בסוף המדבר


יום ראשון, 30 בדצמבר 2012

ג'ודי ענתבי בהופעה


לג'ודי ענתבי יש אלבום בכורה מקסים. הנה כמה דברים טובים שכתבתי עליה... 

http://www.kutnermusic.com/2012/08/blog-post_12.html


והיא נמצאת בימים אלה בהופעות עם שיריה, ביחד עם להקה וגם בגרסה מצומצמת אקוסטית


ההופעה הקרובה ב5.1.13 ב"צוזאמן" בגרסה האקוסטית יחד עם אייל פיק

עם הוצאת האלבום הגיעו השניים להופעה קצרה ב"מוזיקה היום" בגלי צה"ל 2.12.2012
סאונד: אסף סיטון ודניאל שבתאי 
יעל אלין קוטנר: צילום

ג'ודי ענתבי בגיטרה ושירה, אייל פיק בגיטרה ושירה
הנה אני
אי הבנות
בוסטון
רעש לבן





יום שבת, 29 בדצמבר 2012

סיי סיי סייקדליק פיל


סוסים וותיקים

מבט סיכומי על מוזיקת הפופ המצליחה של שנת 2012 אינו מגלה הפתעות גדולות. המכונה ממשיכה לעבוד וליצר הפקות משובחות, מכל הסוגים והצבעים, מרוק ועד דאנס, מהיפ הופ ועד קאנטרי... הכל כרגיל... כולל החידושים. אם אלה כוכבים ותיקים כמאדונה, דרך היורשות ליידי גאגא וריאנה ואדל וטיילור סוויפט וכמובן התגלית של השנה סיי הקוריאני... אף אחד לא ציפה ללהיט היסטרי כזה (למעלה ממיליארד צפיות ביו טיוב) ובכל זאת, זה לא ממש מפתיע ואם לא אמן-חדש א אז אמן-חדש ב יקח את עיקר תשומת הלב... ככה זה עובד כבר עשרות שנים, וככה זה יהיה כנראה עד ההמצאה הגדולה הבאה שתחליף את המוזיקה...
הרבה יותר מפתיעה לטעמי (וגם משמחת אותי אישית) היא אי פקיעת התוקף של אמנים וותיקים שעדיין ממשיכים להיות רלוונטיים, ליצור דברים חדשים (חלקם, והם היותר מעניינים) או להצליח שוב ועדיין בחומרים הישנים והטובים. ואני לא מתכוון לדור שנות השמונים-תשעים שממשיכים לפרוח (למשל "רד הוט צ'ילי פפרז" או מוריסיי, אם להזכיר שניים שביקרן השנה בארץ) אלא לחתייארים ממש. כאלה שהיו פופולריים כבר בסיקסטיז ובסבנטיז והם עדיין איתנו, בני ששים פלוס ואפילו אחרי שבעים.

יאנג עכשיו

רק לפני שלושה שבועות, במרתון ההתרמה הגדול לנפגעי הוריקן "סנדי" ששודר מארה"ב לכל העולם, היו השמות המובילים ברוס ספרינגסטין (בן 63), להקת "המי" (בני 67), ובני השבעים פול מקרטני (עם חלק מ"נירוואנה") ו"הרולינג סטונז" שבאו גם לתרום וגם לקדם את סיבוב הופעות היובל לפעילותם.. סיבוב של חבר'ה שהוא מוכר הכרטיסים הגדול של השנה. כל החברים האלה לא הפציעו מהנפטלין לכבוד האירוע, אלא ממשיכים לפעול, להקליט ולהופיע, כל הזמן . לאונרד כהן הוא זקן השורדים, בגיל 78 הוא מודיע על עוד סיבוב הופעות קטן אחד (בפעם הקודמת זה נמשך שנתיים ויותר מ200 הופעות), פול אנקה, ילד הפלא של שנות החמישים ואורח קבע בשנים האחרונות בישראל כבר בן 71, בן דורו בוב דילן חוגג, כמו "הרולינג סטונז", 50 שנות קריירה במסע הופעות בלתי נגמר (כולל הופעה נהדרת (כן! נהדרת!) באיצטדיון רמת גן, ובעוד אלבום מצויין שיצא מאז. קשה להאמין, אבל 15 השנים האחרונות הן הפוריות והמצליחות ביותר בקריירה של בוב דילן מאז שנות הששים... הוא  לא מפסיק להופיע מאות פעמים בשנה, כמעט ללא קול, הוא מחרחר ונוהם בקול חצץ מרוסק מבחר של קלאסיקות ושירים חדשים... ובאנרגיות שלו הוא צעיר לנצח.

יאנג אז

ודילן, כאמור, לא לבד. כמוהו אנחנו עדים לתחייה כמעט בלתי הגיונית של ותיקי שנות הששים, שסימלו אז את רוח הנעורים של התקופה, את ההתרסה נגד הדורות הקודמים, נגד ההורים, נגד הממסד... איך זה קורה שיובל אחרי הם עדיין רלוונטיים? איך הם ממשיכים לדבר אל קהל צעיר ולא רק אל בני דורם המזקינים?. האם זה בגלל שהמאזינים שהתבגרו נאחזים בנוסטלגיה כדי לשמור על חסד נעורים? האם משום שרבים מהמתווכים המפיצים את המוזיקה, מפיקים, שדרנים והעיתונאים תקועים בעבר ומקדמים את האג'נדה הישנה והמוכרת להם? או אולי יש בתופעה הזו אמירה ביקורתית על רמתה של המוסיקה העכשווית?
כך או כך, הזקנים היו, גם השנה פשוט מצויינים. העולם שייך לצעירים, אבל גם לאלה שמלווים אותנו במשך כל החיים, כמו משפחה, כמו חברים.
פול מקרטני שהוזכר לעיל, בן 70, לא רק מופיע באירועים מיוחדים, מהאוליפיאדה ועד מופעי צדקה אלא ממשיך גם בשגרת ההופעות והיצירה, כולל כניסה לאיזורים חדשים מבחינתו, ממוזיקה אלקטרונית ועד קלסית וכך שמענו בשנה החולפת גם על קליף ריצ'ארד (בן 72), פול סיימון (בן 71), בראיין וילסון מ"נערי החוף" וארתה פרנקלין (70 ), רוג'ר ווטרס, ג'ון קייל, לו ריד, ג'ף בק, אריק קלפטון, ואן מוריסון, ריצ'י בלקמור, אלטון ג'ון, קרלוס סנטנה, רוד סטיוארט ועוד ועוד...תיעוד ההופעה המוקלט הטוב ביותר שיצא השנה הוא של "לד זפלין" (מהופעה האיחוד שהתקיימה לפני חמש שנים), הסרט התיעודי הגדול של השנה היה על ג'ורג' האריסון וההוצאה המחודשת בתקליטים הכי מרשימה היתה של "הביטלס". שנות הששים והשבעים לא מתו והשור הגדול מכולם הוא ללא ספק ניל יאנג. כמתחייב משמו הוא באמת ממשיך להיות צעיר לנצח.

אלבום השנה?

פחות מעשור אחרי שכמעט סיים את חייו בשל מפרצת במוח, ניל יאנג בן ה67 הוא אחד המוזיקאים הפוריים בעולם. כמעט חמישים שנה אחרי שהתחיל, ועם תיק עבודות מדהים בגודלו, הכולל עשרות אלבומים מצויינים (45 כסולן, ועוד עשרה עם "באפלו ספרינגפילד", "קרוסבי סטילס נש ויאנג", "סטילס יאנג באנד" ואחרים) ועוד עשרות אלבומים מיוחדים שכוללים קטעים נדירים והופעות, הוא ממשיך בחיפוש הבלתי נלאה שלו אחרי כיוונים חדשים (רוקבילי, קאנטרי, פולק, רוקנרול, נויז, בלוז, אלקטרוני) ולא מוותר  על רוק הגיטרות הבסיסי המחוספס, עם השירה הגבוהה והמאנפפת. השנה הוא הוציא מהארכיון אלבום ישן של הקלטות ברדיו בבריטניה לפני עשרים שנה Live on Air: The Lost Tapes, והפתיע בשני אלבומים חדשים עם להקתו הוותיקה "סוס משוגע" איתה לא הקליט כבר עשר שנים. הראשון היה אלבום נוסטלגיה בשם "AMERICANA" בו חזר לשירים עממיים אמריקניים שאהב בילדותו (למרות שהוא יליד קנדה), ולא חלפו אלא ששה חודשים והוא חזר באלבום כפול מלא כל טוב בשם PSYCHEDELIC PILL.
השיר הפותח, 27 וחצי דקות של רוק גיטרות משובח בשם DRIFTIN BACK, מבהיר שיאנג נמצא במלוא כוחו היצירתי והביצועי. וזה כל העניין. הוא חי בהווה ונסחף לעבר , מתגעגע לימים אחרים בהם הרגיש אחרת כאמריקני, "ללכת כמו ענק" ולתחושות שהציתה בו המוסיקה כשהיה צעיר והאזין לבוב דילן, הגרייטפול דד ורוי אורביסון (בשיר "TWISTED ROAD"). לראשונה בקריירה שלו, ניל יאנג באלבום אולפן כפול ובו כמעט שעה וחצי של מוסיקה שהיא תענוג בלתי נתפש לאוהדיו. הוא הוא הזוכה בתואר: זקן השנה 2012. דווקא כשכולם מדברים על סיי... אני נצמד לסייקדליק פיל שלי! 

יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

האתמול קצת יותר ידוע


רוק במאה ה20 ואני אוהב את זה

הנה משפט שלא תוכלו לשמוע בזמן הקרוב "מה? עוד ספר בעברית על מוזיקת רוק?". אף אחד לא יאמר דבר כזה עם הוצאת  ספרו של ארי קטורזה "המחר אינו יודע – רוק במאה העשרים" , כי, למרבה ההפתעה, ובניגוד  לשפע אלפי הספרים בנושא זה בחו"ל, בארץ נדמה לי שמאז 1995, עת פרסם פרופסור מוטי רגב את מחקרו "רוק: מוסיקה ותרבות" לא יצא ספר בעברית על תולדות הרוק, על המוזיקה ועל ההקשרים התרבותיים שלה. והכוונה אינה ל"רוק ישראלי" אלא ספר בעברית שיסביר ויסכם וידגים וינתח לעומק את תולדות המוזיקה הפופולרית ביותר מאז שהלבנים גנבו מהשחורים את הריתם-אנד-בלוז באמצע שנות החמישים, דרך כל המהפכות המוזיקליות של שנות הששים (במהלכן, צמח והתפתח מתוך הרוק'נרול הסגנון שכולל תחת כנפיו המון גווני משנה שזכו לכינוי הכוללני "הרוק".


הספר "המחר אינו יודע" אינו עוסק במצבו של הרוק בימינו, במאבקו בפופולריות של סגנונות שצמחו (מתוכו) בשלושים השנים האחרונת, מהיפ הופ ועד מוסיקה אלקטרונית, אלא מתרכז בהתחלה. בחצי היובל הראשון, בין השנים 1955 ל1980. כפי שמפרטת העטיפה האחורית:
בין נושאי הספר: התעצבות שורשי המוזיקה עוד במאה ה19, פריצת הרוק'נרול המפתיעה באמצע שנות ה50, הימים רוויי האופוריה הפסיכדלית של שנות ה60, המאבק למען צדק חברתי ומוזיקת ה'נשמה',  גחמות ורגעי גאונות של הרוק הפרוגרסיבי, הלמות המטאל וטשטוש המיניות  של הגלאם רוק, עגמומיות הפאנק ומשבר ההומניזם שליווה את העולם המערבי בסוף שנות ה70. הספר מציג את סיפור עלייתו ו"נפילתו" של הרוק בתקופה ה"קלאסית" שלו, תקופה רוויית תקוות, חלומות ופנטזיות על אודות שינוי ואפשרויות חדשות, שהתנפצו בעידן האכזבות בעולם המערבי במהלך שנות ה70.

וכך הגיבורים המרכזיים בספר הם השמות הגדולים במוזיקה הפופולרית שהיו כאלה כבר לפני שלושים שנה והמוזיקה שלהם עדיין שורדת בצורה זו או אחרת. הביטלס, הרולינג סטונז, צ'ק ברי, אלביס פרסלי, נערי החוף, המי, הקינקס, בוב דילן, הדלתות, מחתרת הקטיפה, ניל יאנג, פינק פלויד, סטיבי וונדר ועוד. דווקא הצעירים שבחבורה, "הסקס פיסטולז" וחבריהם למהפכת הפאנק, המסיימים את התקופה בה עוסק הספר, פחות מחזיקים מעמד. כלומר הספר עוסק בעיקר ברוק המרכזי, ופחות בשוליים. לא מעמיק במידע אנציקלופדי על האמנים אלא בניתוחי המוזיקה ובסקירה מקיפה של מגמות ותופעות. כלומר, ובעיני זה עומד לזכותו, זהו ספר מחקרי "רציני" ולא ספר פופ קליל המיועד לחובבים או מעריצים שמתעניינים במוזיקה ופחות במה שעומד מאחוריה או בתוכה. אז הניתוחים המוזיקליים הפרטניים של שירים ספציפיים פחות עשו לי את זה, אבל בתור אחד שמתעניין מאד בתחום, מצאתי כאן המון חומר מרתק שהאיר את עיני גם לגבי שירים ואמנים שהכרתי היטב ובכל זאת גיליתי לגביהם משהו חדש. הספר כולל הסברים על מונחים שכולנו משתמשים בהם ולא בדיוק מבינים אותם (כמו "מהו רוק" ומה מבדיל אותו מ"רוק'נ'רול") כולל "מילון מונחים" רחב למוזיקה ולהיבטים שונים של ביצועה והקלטתה.


דוקטור ארי קטורזה, בעצמו מוזיקאי פעיל, הוא מרצה בבית הספר "רימון" (שיזמו והוציאו את הוצאת הספר) וגם ב"המכללה האקדמית ספיר" ו"המרכז הבינתחומי" בהרצליה. הוא חוקר כבר שנים אחדות את הקשר בין מוזיקה פופולרית, היסטוריה ולימודי תרבות מנקודת מבט של מישהו שגדל על המוזיקה הזו, שמע אותה וגם ביצע אותה. וכך, הספר הזה, על 444 עמודיו עמוסי האינפורמציה, הוא ספר לימודי, מעמיק, של מורה שמבין עניין, מה שהופך את הקריאה בו למאד כיפית.     

היי דרומה


לפני שלושה שבועות, בעיצומו של מבצע "עמוד ענן", שידרנו בגלי צה"ל מספר תכניות מ"מכללת ספיר" שבשדרות. ביניהן תכניתה של יעל דן (בין 12 ל14) שהתמקדה בשיחות עם תושבי האיזור, ותכניתי "מוזיקה היום" (הפעם בין 14 ל16) שבה התארחו בהופעות חיות אמנים / הרכבים שחיים ופועלים במרחבי הנגב, או שלפחות פתחו  את הקריירה שלהם שם.

וכך, תוך כדי אזעקות, צלילי שיגורים ויירוטים והודעות צבע אדום שעולות באופן אוטומטי על השידור, הופיעו בזה אחר זה מוזיקאים ויוצרים חדשים לצד וותיקים בגרסאות אקוסטיות מיוחדות לשיריהם (בכל זאת, התארחנו בספריית המכללה, וחששנו לעשות יותר מדי רעש...). "כנסיית השכל", אולי הלהקה המזוהה ביותר עם שדרות, הגיעה מתל אביב בעיצומן של חגיגות 20 השנה לפעילותה במופע המרתק עם "התזמורת האנדלוסית אשקלון". לאולפן המאולתר הגיעו ארבעה מחברי הלהקה, יורם חזן בשירה וגיטרה, דוד רז בגיטרה, עמי רייס עם האקורדיון, ורן אלמליח, בדרך כלל נגן הבס של "הכנסייה" שגר ממש בקרבת מכללת ספיר, ששכח את כלי הנגינה שלו בבית. ככה זה שאתה חי עם משפחה בתוך שגרת אזעקות... מיכה ביטון, גם הוא מוותיקי הסצנה השדרותית, חי גם כיום במושב העשרה ויוצא משם לפעילות בכל רחבי הארץ, כולל מופע מיוחד בו הוא חושף את סיפור חייו בפני קהל צעיר. מיכה גדל כילד בביתה של הסופרת גלילה רון פדר (הוא שימש השראה לגיבור ספרה "אל עצמי") ו(גם) בשבילו המוסיקה היא הדרך לחיים מאז הקים, בשנת 1994, את להקת "טאנארא" והוציא ארבעה אלבומים אישיים מרגשים. אלינו לאולפן המאולתר הוא הגיע לגמרי סולו, עם הגיטרה.

"מוזיקה היום" ב"מכללת ספיר" שעה ראשונה
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=368187&cid=432904

כך גם חיים אוליאל, מוותיקי המוזיקאים בשדרות, עוד מלהקת "שפתיים" של שנות השמונים (בה ניגן הנער יעקב אוזן, לימים קובי אוז מקים "טיפקס" ומי שסלל את הדרך להרבה מאד אמנים משדרות אל ההכרה הרחבה) ודרך ארבעת אלבומי הסולו שלו, בהם שילב תמיד מוסיקת רוק והשפעות אתניות, גיטרות סנטנה ומאוולים מרוקניים. ההופעה שלו לבד עם הגיטרה הבליטה את שירת הנשמה שלו, והשיחה איתו, על הנדודים של השנים האחרונות בין שדרות וראשל"צ, הבהירה לי עד כמה האנשים שחיים שם, ומנסים לתפקד בצורה יומיומית נורמלית, הם באמת גיבורים. עוד יוצא שדרות, שבמשך עשר שנים אירגן שם פעילות מוזיקלית לנוער תחת הכותרת "שדרוק" הוא אבי וקנין, יוצר וזמר מקורי שמסיים הקלטת אלבום ראשון בהפקת פטריק סבג ומיכה שטרית. כמוהו נועם שלמה, הפעיל כיום במתנ"ס של שדרות בעבודה עם נוער הוא יוצר וזמר צעיר מאד מיוחד שאוסף חומרים לאלבום בכורה. לסיום החבורה משדרות הכרנו לראשונה את רונן גרין, בוגר מכללת ספיר, שמקליט בימים אלה אלבום בהפקת תמר אייזנמן.

נציגי הרוק הבאר שבעי שהגיעו למכללת ספיר היו חברים מלהקת "מריונטה סול" המוציאים בקרוב אלבום שני אחרי אלבום בכורה מדליק ביותר לפני שנתיים, חברים בלהקת  "צנזורה" שהוציאו לאחרונה אלבום בכורה מפתיע ומרענן ומאד כיפי. אביעד הנדל שהוציא לפני כחודש אלבום בכורה מרגש ביחד עם שותפו דויד אברהם. הרכב נוסף שהגיע להופעה היה "המוסד" שחבריו בני קיבוצים בדרום. השלים את חבורת המופיעים, עמית ארז, נציג תל אביבי (בכל זאת גם בגוש דן היו אזעקות...) שהיה בין הראשונים להתנדב להופיע בדרום, עוד לפני הגל הגדול (והמאד מבורך לטעמי) של אמנים ש"ירדו לדרום".

"מוזיקה היום" ב"מכללת ספיר" שעה שניה
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=368187&cid=432906

אבל הכתבה הזו אינה עוסקת בהזדהות עם תושבי הדרום, אלא מנסה להפנות תשומת לב קטנה לתופעה מרגשת ומרעננת שמתרחשת בדרום בשנים האחרונות. אפילו בן גוריון, שחלם על פריחת הנגב לא תאר בנפשו שיהיו שם כל כך הרבה הרכבי מוזיקה פעילים (ובמיוחד לא היתה לו שום דיעה או ידיעה על הרוק-המזרחי...). הרכבת נבחרת האמנים שיופיעו בתכנית הייתה מלאכה מאד קלה. כל מי שפנינו אליו נענה ברצון, והיו רבים שלא הספקנו להכניס... להקת "מונסון" משדרות שמוציאה עכשיו אלבום בכורה, או להקת SIDE  שמנהיגה כתב לי בכאב לב אמיתי על כך שנזכרים בהם, באמני הדרום, רק בשעת חירום למרות שהם פעילים כל הזמן. אני מסכים איתו לגבי חוסר תשומת הלב התקשורתית ולכן מנצל את ההזדמנות הזו כדי להזכיר. הרשימה הארוכה שלעיל של מוזיקאים שגרים בימים אלה במרחבי הנגב מפתיעה אולי את מי שמבסס את הידע שלו על כלי התקשורת המרכזיים. את רובם (ואני לא מתכוון לוותיקים והמוכרים כמו "הכנסייה", חיים אוליאל ומיכה ביטון) שומעים רק מעט בימים כתיקונם. ונדמה, שגם בעידן האינטרנט, כשבשנייה אחת השיר שלך יכול להגיע מבאר שבע לתל אביב, עדיין המרחק הפיזי הוא מגבלה. עדיין, כדי להצליח באמת או למשוך תשומת לב רחבה, עליך להגיע למרכז הארץ.

בנגב בכלל, ובבאר שבע בפרט ישנה פעילות מוזיקלית מאד חייה ויצירתית. מקומות כמו פאב "עשן הזמן" שמארח אמנים להופעות, אמנים וותיקים כמו דויד פרץ ונדב אזולאי שיש להם אולפנים מקומיים בהם הם מקדמים את החברים לסצנה וגם מוציאים אלבומים (מצויינים!) בעצמם... וישנה גם  פעילותם של אנשי "קרן מיראז" ביחד עם בית הספר "רימון" שמארגנים כבר שנתיים לימודי מוזיקה בנגב, לאנשים שאינם דווקא מוזיקאים מקצועיים. יצא לי לשמוע את המופעי הסיום של התלמידים, בהדרכתם של מורי  "רימון" איתן איצקוביץ', אבנר קנר ואוהד חיטמן, והופתעתי מהרמה מאד גבוהה של יצירתם.

והנה השבוע, מגיע לרדיו שיר ראשון של אביב נוימן, לשעבר סולן של להקת "סמטת פחם" מבאר שבע והוא מייצג את העתיד הקרוב: תלמיד של אביתר בנאי, הפקה של נדב אזולאי, נגיעות אתניות מחד והצ'לו של מאיה בלזיצמן מאידך... הנה עוד מישהו שעוזר להגדיר את הצליל הדרומי העכשווי.
הנגב פורח, ורק כדאי לשים לב ליופי הזה. 

יום שבת, 8 בדצמבר 2012

לד זפלין



                                  חיה


אם היה בחמש השנים האחרונות אירוע מוזיקלי שבגללו נורא נורא הצטערתי שאני לא מאד עשיר או מאד מהיר או מאד מקושר... זה היה מופע האיחוד ההיסטורי של "לד זפלין" שהתקיים בלונדון ב10 בדצמבר 2007. זה התחיל חודש לפני כן, במסגרת מופע הצדעה למייסד חברת התקליטים "אטלנטיק" אהמט ארטגון (שנפטר ב2006) לכבודו היה אמור להתקיים המפגש הראשון מזה 26 שנים של שלושת חברי הלהקה החיים: הגיטריסט ג'ימי פייג', הזמר רוברט פלנט, נגן הבס ג'ון פול ג'ונס ובנו של המתופף ג'ון בונהם (שנפטר ב1980) ג'ייסון. האיחוד נדחה אמנם בשבועות אחדים, כיוון שג'ימי פייג' שבר את אצבעו בחזרות, אך עצם ההכרזה על הכוונה להתאחד שברה את כל שיאי ההזמנות מראש של כרטיסים: על 20,000 המקומות במופע התחרו לא פחות מ-38,000,000 (במילים: שלושים ושמונה מיליון!) בני אדם שהיו מוכנים לשלם במיטב כספם כדי להיות בקאמבק חד פעמי של להקת רוק שפעלה מ-1968 עד 1980. חברים ברי מזל שהיו בהופעה (ביניהם יזהר אשדות ויאיר ניצני) דיווחו על אחת ההופעות המרגשות ביותר שחוו אי פעם... והקנאה שלי, כמו של עוד משהו כמו 37,980,000 איש, בערה בעוצמות שלא הכרתי.


עכשיו, חמש שנים אחרי, אנחנו זוכים לאיזו שהיא חוויה מתקנת בתיעוד של ההופעה ההיא, במארז שכולל שני סידי ואחד דיווידי תחת הכותרת "CELEBRATION DAY", ואכן זהו יום חג, לא רק ללהקה ולמעריציה, אלא לרוח שנות הששים-שבעים. מדהים לשמוע איך חבר'ה בני 65 פלוס מינוס מנגנים ככה, בכזו מחוייבות, בכזאת עוצמה. אז אמנם בעיבודים העכשווים הם הורידו את סולמות הנגינה כדי להתאימם לקול המבוגר של רוברט פלנט אבל הכל נשמע כל כך טוב ומדוייק וחזק, לעתים אפילו יותר כבד ממה שנשמעו הגרסות המקוריות. כולל הנגינה של "הילד" ג'ייסון, בנו של המתופף ג'ון בונהם, שנכנס לנעליים הכי גדולות שיכולות להיות בעולם הרוק, ועושה את זה בהצלחה רבה.
לחובבי "לד זפלין", קשישים שזוכרים אותם מזמן אמת והרבה מאד צעירים שמגלים אותם בשנים האחרונות, "CELEBRATION DAY" מהווה תוספת משובחת לתיעוד הלהקה שעבר שידרוג עצום בעשר השנים האחרונות. בגלגולה המקורי הוציאה הלהקה שמונה אלבומי אולפן בטרם התפרקה בסוף 1980 (לאחר מותו של בונהם) קצת לפני המצאת הקומפקט דיסק. במקרה שלהם, המעבר לפורמט הדיגיטלי שיפר מאד את צליל התקליטים שלהם, שכן צפיפות האינפורמציה בהוצאות המקוריות, יותר מ20 דקות בצד של תקליט, הורידה את האיכות. בעידן הקומפקט דיסק הכל נפתח, וג'ימי פייג' דאג לשפר בצורה דרמטית את הסאונד בתקליטים ובסרטי הוידאו. כשמדובר בהרכב של רוק –בלוז כבד (בשילוב פולק בריטי ובלו גראס אמריקני), עניין הסאונד הוא קריטי.


ב2003 הוציאה "לד זפלין" דיווידי כפול, "LED ZEPPELIN DVD"  שכלל הופעות חיות בולטות בתולדות הלהקה: ב"אלברט הול" בלונדון ב-1970, ב"מדיסון סקוור גרדן" בניו יורק ב-1973, ב"ארלז קורט" בלונדון ב-1975 ובפסטיבל נבוורט ב-1979, לקראת סופה של הלהקה, מול 400,000 צופים...  לאלה מצורפים בונוסים נדירים מהופעות בטלוויזיה וברדיו,  בעיקר משנת 1969 בה הוציאה הלהקה את שני אלבומיה הראשונים וקצת מ1970 ומתקופות מאוחרות. צילומי ההופעות, חלקם ברמת צילום חובבנית, נראים מצויין בזכות הסאונד המשובח שהפיק ג'ימי פייג' בעבודת שימור ושיחזור צליל שנמשכה חודשים רבים. הדיווידי הזה נשמע כל כך טוב, כל כך עשיר ומלא ומעודכן, שממש קשה להאמין שאלו הקלטות בנות שלושים שנה.הגיטרות (חשמלית ואקוסטית ולפעמים בתוספת קשת של כינור) של ג'ימי פייג', השירה-צרחה והמפוחית של רוברט פלנט, התופים וכלי ההקשה של ג'ון בונהם, הבס הקלידים והמנדולינה של ג'ון פול ג'ונס והשילוב המושלם ביניהם יצרו הרכב שנשמע הכי חזק, הכי כבד, הכי הרפתקני, הכי בומבסטי, הכי גדול, הכי הכי. הם לקחו את הבלוז ואת הרוק ויצרו שילוב חדש ומקורי שממשיך להשפיע על מוסיקאים בכל תחומי המוסיקה עד היום. בחמש עשרה השנים האחרונות יצאו לאור גם גרסאות מחודשות לאלבום וסרט ההופעה "THE SONG REMAINS THE SAME"  שצולם ב1973, אלבום כפול של הופעות בבי.בי.סי., אלבום הופעות מ1972 "HOW THE WEST WAS WON", אוסף ל מיטב הקטעים בעריכת פייג' וחבריו "MOTHERSHIP" ועכשיו האיחוד הגדול.

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

מארק לנאגן שוב מנגן בישראל



גם בשנים האחרונות, כשבסך הכל ולמרות הביטולים מסיבות פוליטיות ואחרות אנחנו מוצפים הופעות מחו"ל, עדיין מרגש לראות שיש אמנים שחוזרים לכאן שוב ושוב. ואני לא מתכוון לממלאי  האיצטדיונים ואולמות הענק אלא דווקא לאמני האינדי ששבים אלינו לעתים שתיים, שלוש ואפילו ארבע פעמים. שהרי  בסך הכל, בסופו של דבר, בקנה מידה עולמי שוק המוזיקה אצלנו די מצומצם ובתוכו הרוק האלטרנטיבי הוא נישה בתוך נישה, ובכל זאת יש אצלנו מספיק מאזינים כדי להפוך את ההופעות האלה לכדאיות. פעם, בשנות השמונים-תשעים היה זה ניק קייב שהצלחתו בארץ עלתה, יחסית, על זו שהכיר בבריטניה (אחרי כמה ביקורים כאן הוא הרגיש כל כך ישראלי שאפילו עשה את הסדר אצל משפחה תל אביבית) ובשנים האחרונות ממלאים את התפקיד הנכבד הזה כמה וכמה אמנים אלטרנטיביים, שמתייחסים ל"בארבי" או אל "זאפה" כאל  חוליה נוספת, מאד מובנת מאליה, בשרשרת ההופעות שלהם.


בראשם עומד מוזיקאי אמריקני בן 48, שבולט בסצנה האלטרנטיבית האמריקנית על סגנונותיה השונים כבר שלושים שנה, ומקפיד להגיע אלינו בעשור אחרון כמעט בכל גרסה חדשה של פעילותו. קוראים לו מארק לאנגן והוא מגיע, עם אלבום חדש ומצויין (שמוכיח שהמילה "אלטרנטיבי" הופכת מיושנת ברגע שאומרים אותה) להופעה עם להקתו ב10 בדצמבר במועדון "בארבי". בינתיים מדובר על הופעה אחת ויחידה, אבל ניסיון העבר הקרוב מוכיח שהכל יכול להשתנות...
לאנגן התחיל את הקריירה שלו באחת הלהקות היותר-מדליקות ברוק-פאנק-פסיכדליה של שנות השמונים, "סקרימינג טריז" ("עצים זועקים" כשמו של אפקט דיסטורשן בגיטרה), הוא וחבריו הקליטו והופיעו עוד לפני שהעולם גילה את "נירוואנה", הוחתמו לחברת תקליטים גדולה עוד לפני "נירוואנה" ו"סאונדגארדן" אך אף פעם לא זכו לאותה תהילת עולם כמו קורט קוביין וחבריו. מה שלא הפריע ללאנגן לשמור בקשר קרוב עם חברי הלהקה (למעשה הוא תכנן להקליט אלבום סולו ראשון ביחד עם "נירוואנה" וכלל באלבום הסולו הראשון שלו, שיצא ב1990, גם קטעים מההקלטות איתם).

"סקרימינג טריז" הוציאה שבעה אלבומים עד 1996 אך לא היתה להקת יציבת הרכב, וחבריה, כולל לאנגו שהיה הזמר והפרצוף של הלהקה, השתתפו בהפקות רבות מחוץ ללהקה. לאנגן תרם את קולו למבחר מגוון של סגנונות, מגראנג' ורוק כבד ובלוז דרך מוזיקה אלקטרונית רכה ועד פולק מעודן. 

הוא שר עם "QUEENS OF THE STONE AGE", הקים עם גרג דולי (מ"אפגן וויגז") את  "THE GUTTER TWINS" ואת "THE TWIGHLIGHT SINGERS",  התארח גם באלבומים של "BOMB THE BASS" ו"SOULSAVERS" ויצר קשר אמנותי מיוחד עם הזמרת והצ'לנית איזובל קמפבל (מלהקת "בל אנד סבסטיאן) איתה הוציא שלושה אלבומים.


ב2003 הוא הקים את "להקת מארק לאנגן" איתה הוא פועל במקביל לכל שאר עיסוקיו, במיוחד בצמד עם קמפבל. לפני שבועות אחדים יצא אלבומו העשירי של לאנגן, (והשני במספר עם הלהקה) ובהתאם לשמו, "לווית בלוז (BLUES FUNERAL), הוא מהווה מין סיכום אישי של חייו מתוך פריזמה של נגן בלוז שורשי ואמיתי. זה נהדר ומרגש וקורע לב, ועם זה הוא מגיע אלינו, בפעם הרביעית, ולראשונה עם הלהקה הנושאת את שמו. המוסיקה הבלוזית שלו, ולא משנה באיזה עטיפה היא מוגשת, והקול החם והמחוספס שלו, חודרים לנשמה בכל אחד מגלגוליו השונים.


נקודה ישראלית מעניינת ומסתורית בקריירה של לאנגן קשורה לשיר באלבומו החמישי FIELD SONGS שיצא ב2001. אחד הקטעים היפים באלבום, DON’T FORGET ME, נשמע כמו העתק כמעט מדויק של השיר העברי הוותיק  "טיול לילי" שכתב עמוס אטינגר והלחין מאיר נוי לצמד "הדודאים" כבר ב1959 ("רוחות מדבר הביאו חום אל דרך"...). בשיחה איתו בימים ההם, כשיצא השיר שלו, הכחיש לאנגן ששמע אי פעם את "הדודאים" או את השיר "טיול לילי", אבל הסכים שיש דמיון רב בין המנגינות. אולי זהו אחד מאותם מקרים ששיר נתקע לך במוח מבלי שהבחנת, במיוחד עם אתה מבקר כל כל הרבה פעמים בישראל.

יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

מ מל מלא מלאכ מלאכת






להקת "מלאכת" שאת התלהבותי ממנה לא הצלחתי (וגם לא ניסיתי) להסתיר
למשל כאן:  /www.kutnermusic.com/2012/10/blog-post_28.html

משיקה את אלבומה החדש במופע במועדון "לגנסקי" בנתניה ב28.11.12

לקראת ההופעה הגיעה הלהקה בהרכב מצומצם לתכנית מוזיקה היום בגלי צה"ל
סאונד: דני אור, מני ציפל ודניאל שבתאי
צילום: יעל אלין קוטנר
מלאכת
שימי חביב בבס ושירה. שני ברונר בקלידים גיטרה ושירה, יניב בן פנחס בגיטרה ושירה
שם
די לך
השיר הנסתר
ירון

שימי
חביב


יניב
בן פנחס


שני ברונר


יום שני, 26 בנובמבר 2012

טל פרידמן והחתולים השמנים





לקראת הופעת השקת אלבום הבכורה שלהם, במועדון "בארבי" ב27.11.2012
הופיעו טל פרידמן ו"החתולים השמנים" בתכנית מוזיקה היום בגלי צה"ל 25.11.12
סאונד: דני אור, מני ציפל ודניאל שבתאי.
צילום: יעל אלין קוטנר.

תומר גולן
אלעד קרן


טל פרידמן
טל פרידמן והחתולים השמנים
טל פרידמן בשירה וגיטרה, אלעד קרן בבס ושירה, תומר גולן בתופים ושירה
התקווה
כלבה טובה
החתולים השמנים
אני אצבע את השלכת בירוק + WHITE ROOM
מה נהיה פה






איך מסכמים 50 (חמישים!!!) שנות פעילות, שבמהלכן הוציאו 22 אלבומי אולפן (24 למי שמעדיף את ההוצאות האמריקניות), 18 אלבומי הופעות (מתוכם 6 בשנתיים האחרונות להורדה דיגיטלית בלבד) ולפחות 30 אלבומי אוסף? ולמה בכלל צריך את זה?
זהו, שהם לא ממש מסכמים אלא נותנים טעימה, על קצה המזלג, של המיטב. הלהיטים הכי גדולים של כל הזמנים. בעיקר לדור החדש שלא ידע, ואולי שמע מההורים, ואולי עוד מתעניין. ובעצם גם להורים עצמם שמעדיפים את זה בדיסקים ולא בהורדות מהאינטרנט.
האוסף הגדול הקודם של "להקת הרוק הגדולה ביותר בעולם" (תואר שהם נתנו לעצמם בראשית שנות השבעים), "FORTY LICKS" יצא בדיוק לפני עשור באלבום כפול ובו 40 שירים. מאז יצאו עוד כמה אוספי להיטים ומספר אלבומי הופעה, ואפילו, בשנת 2005,  אלבום חדש אחד (BIGGER BANG) שהיה בהחלט ראוי... אבל בסך הכל הסטונז לא הוסיפו לרפרטואר "מיטב הלהיטים" שלהם עוד מספיק חומרים חדשים שמצדיקים אוסף חדש. ובכל זאת, חלפו כבר עשר שנים, וחלק גדול מאלבומי האוסף הישנים כבר לא ניתנים להשגה, ויש קהל חדש וצעיר, ויש קהל מבוגר ומתגעגע, ויש סיבוב הופעות עולמי חדש (ממש עכשיו! ברגע זה!) וצריך לסכם חמישים שנות פעילות... אז הנה אוסף נוסף שלפחות עטיפתו אומרת שגם הלהקה עצמה מתייחסת לכל עניין חגיגות היובל בחיוך-מה וללא תחושת יראת כבוד מוגזמת. הלשון המפורסמת שהיא סמל הלהקה מאז פתחו בקריירה עצמאית בראשית שנות השבעים יוצאת הפעם מפי גורילה מפחידה במיוחד.
מדובר כמובן בעיסקה מהסוג הישן. לא בהורדה מהרשת אלא בקניית אלבום שבו ישנם שני שירים חדשים, טובים אבל לא מפתיעים (ONE MORE SHOT וDOOM AND GLOOM) בצירוף כמות מטורפת של להיטי ענק. וכן, גם בימינו לאוהבי הלהקה זוהי עסקה משתלמת. האוסף החדש !GRRR, יוצא בכמה גרסאות, תלוי במידת ההערצה שלך וגם לא מעט בחשבון הבנק שלך. שכן אי אפשר להתעלם מכך שהערצת אמת ללהקה הזו בימינו היא עניין יקר במיוחד (יש לי חבר טוב, מעריץ שרוף,  שנוסע להופעה שלהם בבלונדון, והשקיע 7000 שקל בכרטיס וי איי פי...).



הגרסה הבסיסית כוללת 40 שירים באלבום כפול. לקצת יותר מתקדמים מוצעת גרסת 50 שירים בשלושה דיסקים (וגם בחמישה תקליטי ויניל), ולמכורים באמת "גרסת סופר דלוקס" ובה לא פחות משמונים ותשעה שירים, בארבעה דיסקים של להיטים, בעוד דיסק בונוס עם חמש הקלטות דמו משנת 1963 ובצירוף תקליטון ויניל עם עוד ארבעה שירים נדירים מ1964...    
ובואו נעזוב לרגע את המוצר ונדבר על התוכן. האם שווה בכלל בימינו, מבחינה מוסיקלית, לרכוש אוסף להיטים טוב של הרולינג סטונז? בשתי מילים: כן, בהחלט. בניגוד ללהקות גדולות אחרות משנות הששים, שאי אפשר לקבל תמונה מלאה של יצירתם בלי לשמוע אלבומים שלמים, את הסיפור של האבנים ניתן לחוות לגמרי עם התקליטונים. לדעתי, ואני יודע שאני מקומם עלי לא מעט מעריצים (שלמזלי נמצאים כרגע בחו"ל... בהופעה...)  האבנים לא היו להקה של אלבומים מושלמים, במיוחד לא מאז סוף שנות השבעים. הם עשו, וממשיכים לעשות, שירים מצויינים שנשמעים נהדר גם אחרי כל כך הרבה שנים. הם התחילו לפני חמישים שנה כמעריצים לבנים של הריתם הבלוז השחור ומתוך האהבה הזו יצרו שוב ושוב ושוב שילוב ייחודי של ריתם אנד בלוז, רוק וFאנק ודיסקו ונשמה וניו-ווייב וקאנטרי ובלוז מסורתי... תמיד אותן גיטרות, ואותם תופים, ואותו מיק ג'אגר...את הכל כבר שמענו מיליון פעמים ולא התעייפנו כי זה רק בלוז ורוק רוק'נרול ואני אוהב את זה.