יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

שולי רנד ב"קוטנר בתשע"

לקראת הופעה שלו ב"בניני האומה" בירושלים במוצ"ש הקרובה
התארח שולי רנד לשיחה קצרה וקצת שירה בתכניתי "קוטנר בתשע".

שולי רנד בשירה עם גיל לואיס בגיטרה, עמית הראל בקלידים
נקודה טובה
אייכה
עליזה



ומאחר שאין לי צילום מההופעה הזו באולפן, אני מצרף כאן צילום של דני זודקביץ מהמופע השנתי לזכרו של מאיר אריאל


יום שני, 29 בנובמבר 2010

אמיר דדון בהופעה בגל"צ 21.11.2010


 לקראת הופעת ההשקה של אלבומו הראשון, במועדון "זאפה" ב6.12.2010
התארח אמיר דדון עם להקתו באולפן תכניתי "מוזיקה היום"

אמיר דדון בשירה וגיטרות, אלון פרימן בקלידים וקולות,
אמיתי פרייאנטה בבס וקולות, תומר צדקיהו בתופים
שיר אהבה ישן
גלים
אור גדול
חלל
חולה הביתה
שאריות של החיים
ג'אם "אצל קוטנר באולפן"

סאונד: דני אור וגראם ג'קסון. הפקה יובל ברוסילובסקי 
אלון פרימן
אמיתי פרייאנטה







תומר צדקיהו
 צילומים: דני זודקביץ'



סטייסי קנט בהופעה אקוסטית קצרה בגלי צה"ל 28.11.2010

 STACEY KENT LIVE
לקראת הופעותיה ב"זאפה" הרצליה (הלילה) וב"זאפה" (מחר)
סטייסי קנט התארחה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל, ביחד עם בעלה ומפיקה ג'ים טומלינסון.




סטייסי קנט בשירה וגיטרה, ג'ים טומלינסון בסקסופון וגיטרה
CORCOVADO
MIGHT AS WELL BE SPRING

אסף סיטון ודני אור: סאונד
דני דודקביץ': צילומים




וככה זה נשמע:



יום שבת, 27 בנובמבר 2010

ג'ורג' הריסון: 9 שנים בלעדיו


ענן 9 השנים

בימים אלה, אם כבר נזכרים במישהו מחברי "הביטלס" הרי זה בדרך כלל בג'ון לנון, שלפני זמן קצר צויין יומולדתו ה70 (ב9 באוקטובר) ותיכף שלושים שנה ליום בו נרצח (8 בדצמבר) ואני רוצה להזכיר היום את חברו ללהקה, ומעריצו עד מותו, ג'ורג' הריסון. ממש השבוע, ב29 בנובמבר מלאו 9 שנים למותו, והוא בן 57 בלבד. את להיטיו הגדולים כתב בסביבות גיל שלושים... "כשהגיטרה שלי מייבבת בעדנה", "משהו", "הנה באה השמש", "כל הדברים בני חלוף", "האין זה חבל", "תן לי אהבה תן לי שלום בעולם", "כל השנים שעברו" (שהוקדש לג'ון לנון) ועוד ועוד. אבל עד סוף חייו הייתה לו נוכחות קיימת לא רק כמי שהיה בביטלס אלא כיוצר מיוחד ועצמאי ולא מפסיק לחפש את דרכו ולהביט בחיים בדרך פילוסופית...
היה לו קול מתוק-חמוץ, כאילו על סף בכי, והיו לו גיטרות ענוגות וחזקות. הוא היה הביטל הכי נחמד, הכי טהור. אנחנו, כמובן, לא יודעים עליו שום דבר באמת ומבססים את דעתנו על תדמיות שכלי התקשורת מוכרים לנו... ובכל זאת, אי אפשר לסכם אחרת את הריסון. הוא היה הכי נחמד. עם החיוך המקסים. כשמת היה כמעט בן 58 אך נותר בזיכרון כבחור הצעיר והביישן, האח הקטן והמוכשר של ג'ון לנון ופול מקרטני, שלא יצר כמות יצירות מופת כמוהם, ואולי לא שינה את העולם כמותם, אבל הצליח לרגש בנגינת הגיטרה המדהימה שלו, בפתיחות שלו למוסיקה שונה (שהשפיע מאד על חדירת תרבות המזרח לפופ המערבי) וגם, כשג'ון ופול הרשו לו, בשילוב שירים נפלאים באלבומי "הביטלס", חלקם לא פחות טובים מהכי טובים שהם כתבו. SOMETHING למשל. את השנים האחרונות לחייו הקדיש למשפחתו וכמעט לא נראה בציבור, וגם בכך תרם לתחושה שהוא נשאר טהור ונקי ותמים.
ג'ורג' הריסון נולד ב1943 ובגיל 14 פגש את לנון ומקרטני, איתם ניגן עד התפרקות הביטלס ב1970.הביטלס הקליטו 22 משיריו, 3 קטעים אינסטרומנטליים בהם השתתף בכתיבה ועוד 4 שירים לא שלו בהם היה סולן. עוד בטרם התפרקה הלהקה, הוא היה הראשון בה שהוציא אלבומי סולו, אחד של מוסיקה הודית ואחד של מוסיקה אלקטרונית. מאז 1970 והאלבום המשולש "כל הדברים בני חלוף" הוציא הריסון עוד 11 אלבומי סולו, אלבום כפול של קונצרט הצדקה הראשון בעולם הרוק, "הקונצרט למען בנגלה דש" ושני אלבומים עם "הטרוולינג ווילבוריז" (בוב דילן, טום פטי, ג'ף לין ורוי אורביסון). הוא גם היה שותף כנגן אורח ו/או מפיק ביותר מ100 אלבומים נוספים ובמקביל ניהל קריירה של הפקות קולנועיות (בין השאר של סרטי "מונטי פייטון").
פעמיים בקריירה העצמאית שלו זכה הריסון להצלחה מסחרית. התקופה הראשונה הייתה בתחילת שנות השבעים, כשהיה חתום בחברת התקליטים APPLE  של הביטלס. התקופה השנייה היתה בסוף שנות השמונים, כשהוציא אלבומים בחברת תקליטים עצמאית שהקים DARK HORSE. זאת הסיבה העיקרית לכך שעד השנה שעברה, והדיסק LET IT ROLL לא יצא סיכום מקיף של יצירתו, אלא רק שלושה אוספים של "מיטב הלהיטים". הראשון בשנת 1976 (שחציו שירים מימי "הביטלס"), השני בשנת 1989,  "המיטב של סוס שחור" והשלישי שסיכם ימי "סוס שחור" (1976-1992) שיצא רק לאחר מותו.
האלבום "הרגיל" האחרון שהוציא הריסון היה "ענן תשע" בשנת 1987. בשנים שעברו מאז הוא הספיק להיות שותף להפקות מצליחות, ביניהן לשני אלבומי להקת הסופרסטארים ה"טראוולינג ווילבוריז" (עם בוב דילן, טום פטי, רוי אורביסון וג'ף לין), להופעה משותפת עם אריק קלפטון (שהונצחה באלבום כפול "חי ביפן"), לתחייה של שירים גנוזים שלו בתקליטי "האנתולוגיה" של הביטלס, לפרוש להרבה שנים מעולם המוסיקה ולמרות זאת להיות עדיין על הכוונת של מטורפים שניסו להתנקש בחייו. בסוף חייו הוא הספיק להקליט את האלבום "BRAINWASHED" שיצא לאחר מותו וכלל כמה שירים נפלאים. אירי מותו אז יצאו גם גרסאות מיוחדות של אלבומיו הראשונים, "כל הדברים בני חלוף" ו"בנגלדש". בנוסף לאלה, אחד משיריו המושלמים של הריסון (שבמקור הוקלט עם חברו אריק קלפטון) שוכה לחיים חדשים באלבום "החדש" של הביטלס, פסקול "LOVE" של תיאטרון המחול "קרקס השמש" שיצא ב2005. ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, לקח סקיצה ביתית של הריסון לשירו "WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS" והפך אותה בעיבוד תזמורתי גדול, לעוד אחד מהרגעים הקסומים של ג'ורג' הריסון בשיאו.






יום שבת, 20 בנובמבר 2010

ברוס ספרינגסטין חוזר לשנות השבעים





ברוס ספרינגסטין, יליד ניו ג'רסי, ספטמבר 1949, בן להורים ממוצא איטלקי ואירי, הוא כבר הרבה מאד שנים כוכב הרוק הגדול מכולם. מאז שאלבומו "נולד בארה"ב" שיצא ב1984 הפך אותו לסמל אמריקני ולסופרסטאר עולמי, ממשיך ספרינגסטין להופיע בהופעות מדהימות ולהקליט עשרות שירים מצויינים. הוא אמנם מנסה בעקביות להתחמק מהתואר "דובר הדור" אך משמש בהחלט אחד הקולות היציבים והבולטים במוסיקה האמריקנית ובעיקר, למרות עושרו והצלחתו, לדוברו של האדם הפשוט.

אחרי שהוציא בשנה שעברה אלבום מצויין בשם   WORKING ON A DREAMיש לספרינגסטין עכשיו אלבום חדש בשם THE PROMISE ובו הוא חוזר אל אחת התקופות היותר מתסכלות בקריירה שלו, אי אז באמצע שנות השבעים, כשדווקא ברגע שבו היה אמור לפרוץ קדימה ולמקסם את הצלחתו הוא נאלץ לצאת להפסקת פעילות ארוכה.

במבט לאחור נראית יציאתו של ספרינגסטין מהמשבר שנכפה עליו כמו הוכחה מוצלחת למשפט "מה שלא שובר אותנו מחזק אותנו..." אבל בזמן אמת אלה היו בשבילו ימים קשים ומדכאים במיוחד.


הכל התחיל כמה שנים קודם לכן, כשספרינגסטין בן ה22 החליט שנמאס לו להוביל להקות בלוז ורוק כבד שלא זכו בתשומת לב, ולפתוח קריירה חדשה כסינגר סונגרייטר סטייל בוב דילן. הוא הגיע לניו יורק וחש שהוא חייב להעזר בסוכן שינסה לשווק אותו. לצורך כך חבר ספרינסגטין אל מייק אפל שהצליח להביא אותו לאודישן אצל המפיק האגדי ג'ון האמונד ( שהחתים, בין השאר, את בוב דילן). האמונד שמע את ספרינגסטין, על פי השמועה כמעט התעלף, והחתים אותו מיד לחוזה של 10 אלבומים בחברת תקליטי "קולומביה". 9% מסכום החוזה הובטחו לסוכנו. חודש לאחר מכן, בתחילת 1973 הוציא ספרינגסטין אלבום בכורה, Greetings From Asbury Park NJ, הקים להקת ליווי "האי סטריט באנד" והקליט מיד אלבום שני, The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle. שני האלבומים, בהפקת מייק אפל (ובהשתתפות לואי להב הישראלי כטכנאי הקלטות ומפיק), נכשלו לגמרי מבחינה מסחרית, אך השירים הארוכים והמורכבים בהם עוררו עניין בספרינגסטין, אמנים שונים הקליטו גרסאות לשיריו והוא זכה בכינוי "יורשו של בוב דילן". מסע ההופעות שלו ברחבי ארצות הברית הוכיח שעל הבמה הוא הגדול מכולם והפכו אותו לאטרקציה החמה ביותר ברוק האמריקני. כפי שהיטיב להגדיר ב1974 מבקר המוסיקה של "הרולינג סטון" ג'ון לנדאו:  "ראיתי את העתיד של הרוקנ'רול ושמו הוא ברוס ספרינגסטין". הבאז סביב ספרינגסטין  גרם לחברת התקליטים לתת לו צ'אנס נוסף ואחרון, וספרינגסטין ניצל אותו עד הסוף כשהוציא בשנת 1975 את אלבומו השלישי Born to Run. אחרי שני אלבומים שנכשלו, היה "נולד לרוץ" להצלחה היסטרית כשמכר יותר מששה מיליון עותקים. ספרינגסטין נראה כמו הסופרסטאר הבא בארה"ב, אך בשלב זה, כשסוף סוף הקריירה שלו הפכה רווחית, התעוררו בעיות בינו ובין מפיקו מייק אפל על זכויות השירים. במשך יותר משנתיים ניהלו השניים מאבק משפטי, במהלכן נאסר על ספרינגסטין להכנס לאולפן הקלטה ולהקליט חומרים חדשים. רק ב1978, אחרי שבית המשפט החזיר לו את השליטה בחייו וביצירתו, הוציא ספרינגסטין אלבום חדש, Darkness on the Edge of Town.  בהפקתו של ג'ון לנדאו (אותו עיתונאי שחזה את העתיד ארבע שנים קודם לכן) יצר ספרינגסטין עוד אלבום משובח שמבטא ברוחו את התקופה הקשה שעבר. "חשיכה בקצה העיר" הוא אוסף שירים קודרים ואפלים, לעתים זועמים, שבו ספרינגסטין הופך דוברם של האנשים הפשוטים, אנשי הצווארון הכחול בארה"ב של סוף שנות ה70. האלבום הצליח פחות מקודמו וספרינגסטין גילה שלו פשוט לשוב ולתפוש את מקומו בצמרת הרוק האמריקני, אך בעבודה קשה ועקשנית הוא חזר וכבש את הפסגה, עם שורה של אלבומי מופת (עד היום....) ובעיקר במאות הופעות מדהימות (גם בהן הוא ממשיך) שהביאו לו את הכינוי "הבוס".
מתברר, שגם בזמן החופשה הכפויה מההקלטות ספרינגסטין לא התבטל. הוא כתב באותן שנתיים למעלה ממאה שירים. חלקם הוקלטו על ידי אחרים ("בגלל שהלילה" הפך להיט ענק של פטי סמית, "אש" שספרינגסטין ייעד לאלביס פרסלי (שמת בינתיים) הצליח בביצוע "האחיות פוינטר" ורק 10 מ70 השירים שהקליט שולבו בסופו של דבר באלבום "חשיכה בקצה העיר". חלק מהשירים הגיעו אחר כך לאלבומיו הבאים, "הנהר", "נברסקה" והאלבום שהחזיר אותו בשנת 1984 למעמד כוכב העל, "נולד בארה"ב".



עכשיו, יותר משלושים שנה אחרי שהוקלטו יוצאים לראשונה 21 מהשירים הגנוזים ההם, חלקם מוכר בגרסאות שונות של הבוס או של אחרים, אך רובם לא יצאו מעולם. שלושים שנה אחרי... והם נפלאים. עומדים בהחלט במבחן הזמן. זהו ברוס ספרינגסטין שונה מזה שאנחנו מכירים בשנים האחרונות. הבחור ההוא, עוד לא בן 30, נראה ונשמע רזה ורעב ומחפש בטירוף את הדרך שלו. אז הוא היה ההבטחה הגדולה ולמרבה השמחה זה עובד גם עכשיו. למי שממש אוהב אותו, יצא האלבום הכפול החדש גם כחלק ממארז הכולל 3 דיסקים ו-3 די.וי.די.


בשבת 20.11.2010 שודרה בגלי צה"ל תכנית מיוחדת על האלבום "THE PROMISE"
בעריכת והגשת אורלי יניב ויואב קוטנר עם סטיב אלן.


זו השעה הראשונה:





ובקישור הבא השעה השניה


http://pod.icast.co.il/699682cc-83f2-424a-8ae1-2618b4e55d9c.icast.mp3

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

MERCURY REV (שוב) בישראל!!!





"מרקיורי רב", הלהקה האמריקנית המופלאה, מגיעה שוב להופעה בישראל


השבוע מגיעה להופעה חד פעמית בארצנו להקה רוק אלטרנטיב אמריקנית נפלאה, שאמנם עושה את זה כבר בפעם השלישית, והיא כבר לא בשיאה, והמופע הוא "רק" אקוסטי... אבל בכל זאת  מדובר בלהקה מצויינת ששווה הרבה יותר תשומת לב מזו שהיא מקבלת עכשיו, כנראה בגלל מבול האמנים מחו"ל ששוטף אותנו בשנים האחרונות...

קוראים להMERCURY REV  והיא קיימת, בגלגולים שונים, כבר מסוף השמונים בקריירה. באנציקלופדיית המוסיקה המקוונת ALL MUSIC GUIDE הגדירו אותה כ"לא ממש להקה, אלא יותר טריפ ארוך ומוזר..." ונדמה לי שהם מתכוונים לכך בגלל שכל אחד מחברי הלהקה עשה עוד מליוני דברים בלהקות אחרות (הסולן-גיטריסט ג'ונתן דונהיו הקליט לא מעט עם FLAMING LIPS), ובעיקר בגלל מה ש"מרקיורי רב" הייתה בשנים הראשונות שלה, בהן התאימה להגדרה "אלטרנטיב" לא רק בגלל אמצעי השיווק אלא ביצירה עצמה שהייתה ממש אבנגרד נועז בקריטריונים המקובלים ברוק האמריקני.
מאז חברי הלהקה הם התמתנו ונרגעו יחסית מבחינת הטירוף, הפכו יותר מלודיים ועברו תקופה של הצלחה מסחרית גדולה...אחר כך חזרו לגודל הטבעי להם, כלומר להיות "שוליים" (כך קראנו לזה בשנות התשעים), אבל אף פעם לא הפסיקו להיות מיוחדים ומעניינים. עם השירה גבוהת הפיץ', מסכי הגיטרות והקלידים, והשירים שגם כשהם די פשוטים הם תמיד גם משונים, וכוללים יציאות מפתיעות. מין ווריאציה מוטרפת על ניל יאנג.

אלינו הם מגיעים כרביעייה (למרות שבכל צילומי הפרומו שלהם הם שלושה): ג'ונתן דונהיו בשירה וגיטרות, שון "גראסהופר" מקוויאק בגיטרות וקלרינט, ג'ף מרסל בתופים וקלידים וקרלוס אנתוני מולינה בבס. המופע העכשווי שלהם (ביום ששי במועדון רידינג 3 בנמל תל אביב) כולל שני חלקים: בראשון תבצע הלהקה גרסות אקוסטיות ללהיטיה הגדולים ומן הסתם, כמקובל אצלם, גם ללא מעט קאברים לשירים של אחרים. החלק השני נושא את הכותרת .   "Mercury Rev's Clear Light Ensemble"הוא אינסטרומנטלי לגמרי, בשילוב ווידאו ארט וקטעי סרטים אילמים מימי הקולנוע האקספרימנטאלי והאוונגרד של שנות הארבעים-חמישים-ששים של המאה הקודמת.
בהתייחסותם למימד הקולנוע חוזרים חברי הלהקה לתחילת דרכה, בשנות השמונים כחבריה התחילו לעבוד ביחד בהקלטת פסקולים לסרטי סטודנטים שהם וחבריהם יצרו. המוסיקה הפסיכדלית נסיונית שלהם יצרה להם חוג אוהדים באוניברסטיאות ארה"ב ובעיקר בבריטניה, והם הוזמנו להופיע בפסטיבלים שונים ("רידינג" בבריטניה) ואפילו חיממו את בוב דילן, אך בדרך כלל נחשבו למשונים מדי, במיוחד אחרי שהוציאו את אלבומיהם הראשונים בתחילת שנות התשעים. אפילו בפסטיבל המוסיקה האלטרנטיבית הגדול "לולה פלוזה" הורידו אותם באמצע הופעה כיוון שהיו רועשים ומוטרפים מדי...
אחרי שני אלבומים  Yerself Is Steam (1991) ו  Boces- (1993) שנחשבו לפורצי דרך ברוק  האלטרנטיבי, אך לא בהצלחה מסחרית, חברי הלהקה התכסחו ביניהם על הכיוון המוסיקלי הרצוי, וסולנם דייוויד בקר פרש. הגיטריסט ג'ונתן דונהיו הפך לזמר ומנהיג הלהקה, ואחרי אלבום נוסף שלא הצליח,  See you on the other side  (1995) הלהקה החלה להמריא. ב1998 יצא אלבומה הרביעי ובו החלה הלהקה חיים חדשים. אלבום פחות נועז אך בעיני יצירת המופת המושלמת שלהם,   Deserter’s Songs. לצורך הקלטת האלבום שיתפה הלהקה חברים מלהקת THE BAND הוותיקה ובמקום אבנגרד פסיכדלי קשה הציע האלבום קבוצה של שירים נורא יפים, רוק מלודי וחלומי ומרגש ומתוזמר נפלא. 
השינוי בסגנון הצליח בענק  ו"מרקיורי רב" הפכה לשם מוכר לקהל האמריקני. האלבום כלל שלושה להיטים גדולים (במיוחד Goddess on a Hiway ) ונבחר ל"אלבום השנה" של מגזיני המוסיקה החשובים בעולם (אז עוד היו דברים כאלה...). קצת לאחר מכן, בשיא הצלחתה, הגיעה הלהקה בפעם הראשונה לישראל, להופעה בלתי נשכחת בסינרמה (שבה דונהיו חשף את שורשיו היהודיים ודיבר עברית), וגם לג'אם אקוסטי בתכנית שלי בגלי צה"ל
התקופה הטובה נמשכה עוד קצת, עם עוד שני אלבומי מופת All Is Dream ו The Secret Migration , אך משהו כבר פחות עבד מההיבט המסחרי, וכשהלהקה הגיע בפעם השנייה לישראל, ב2005, היו דיבורים על סופה הקרב ועל כך שחבריה מתעניינים יותר בפרוייקטים שמחוץ ללהקת האם. מתברר שלא. מאז הם הספיקו להוציא אלבום אוסף פנסטי כפול, עם כל הלהיטים והמון קאברים נפלאים לשירים של אחרים. עוד אלבום חדש מעניין,  Snowflake Midnight  ואלבום אינסטרומנטלי  Strange Attractor שניתן להורדה חופשית ברשת.
עכשיו הם שוב כאן, למעריצים יש הזדמנות לפגוש אותם פנים אל פנים ב"אוזן בר" בחנות האוזן השלישית בתל אביב בששי בצהרים, ואח"כ, בערב, בהופעה שלמה ברידינג 3.
 הנה שלושה קטעים שהם ביצעו אז בתכניתי "מוסיקה היום" ב30.3.2000:
HOLES
MOTION PICTURE (של ניל יאנג)
OPUS 40






יומיים אחרי... הלהקה הופיעה בהרכב מלא ב"סינרמה" בהופעה ששודרה בגל"צ.

הנה, בונוס מיוחד בקישור הבא, קטעים אחרים מתוך ההופעה ההיא, ושימו לב שאחרי השיר הראשון הח'ברה אפילו מדברים בעברית...

THE FUNNY BIRD
ISOLATION  (של ג'ון לנון)
HOLES
GODDESS ON A HIGHWAY
OPUS 40
ONCE IN A LIFE TIME (של TALKING HEADS)
NOT DARK YET (של בוב דילן)

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

משינה 25



אהבה בת 25

"משינה" חוגגת 25 שנים לאלבומה הראשון וקודם כל, לפני שנדבר על הלהקה ועל המוסיקה שלה, כמה מילים על המוצר המסכם את חצי היובל הזה: "עסקי הרוק'נרול".  בגרסתו המהודרת המארז החדש אינו "סתם" עוד אלבום אוסף אלא שילוב של שני אלבומים ובהם 40 שירים, דיווידי עם שמונה קטעי הופעה שלא יצאו קודם לכן, מ1988 ועד 2010 וגולת הכותרת של המארז: ספר יפהפה המסכם את תולדות הלהקה בראיונות אינטימיים וחושפניים עם חבריה ובעשרות צילומים. יודגש שהספר, בעריכת דרור נחום, לא דומה לחוברות/ספרונים המצורפים לעתים בתוך עטיפות הדיסקים, אלא נראה לגמרי אחרת: 140 עמודי כרומו בהפקה מושקעת, בדומה לספרי מוסיקה מקובלים בעולם. וכך, עם המוסיקה והויז'ואלז והספר מארז "עסקי הרוק'נרול" מציב סטנדרט חדש בתחום סיכומי-הדרך במוסיקה הישראלית.  נקווה שעכשיו, רגע לפני שסוגרים לגמרי את התחום (של הדיסקים, לא של המוסיקה...) יהיו עוד רבים כמוהו.


כשבודקים את ההיסטוריה של הלהקה, גם בספר, מגלים שבכל עונה ועונה הם היו על סף משבר, ולא פעם התקשו להחזיק מעמד ביחד. והכוונה היא לא רק לחופשה הארוכה שלקחו זה מזה  בין 1996 ל2003 אלא לעוד לא מעט מהמורות בדרך, הם התפרקו עוד לפני האלבום הראשון (כשיובל הקים את "שלום הציבור" ושלומי את "החזית העממית"), והתערערו אחרי הצלחת האלבום הראשון (פרשו מהופעות, פרט לאחת ב"פסטיבל הילדים") ובתקופת כישלון האלבום השני (הופעות קטנות בבתי ספר), ואחרי כשלון "מפלצות התהילה" (שמועות על פירוק ועל ירידה מהארץ...) ועוד ועוד. לא קלה הייתה דרכם ובכל זאת המשיכו להיות חברים טובים. משפחת "משינה", בחלק מהמקרים יותר מהמשפחות האמיתיות של חבריה, שרדה את כל המשברים האישיים ותהפוכות הטעם המוביל במוסיקה הישראלית ושינויי ההתייחסות למוסיקה בתקשורת.
ולא סתם שרדה..."משינה" היא כנראה להקת הפופ-רוק הישראלית הגדולה מכולן. היו להקות מקוריות ממנה, היו כאלה שיצרו מהפכות גדולות יותר, אך אף אחת לא החזיקה מעמד כל כך הרבה שנים ויצרה כמות כה גדולה של שירים מוצלחים. נכון, הם הושפעו וגנבו וחיקו כל מיני סוגי מוסיקה שאהבו, בעיקר בתחילת דרכם (והם אף פעם לא הסתירו זאת, שלומי ברכה הצהיר לא פעם שזו הייתה דרכו ללמוד לעשות מוסיקה), אך בכל זאת, עם כל ההשפעות (מי אמר "מדנס" או "ספשלז" או "קיור" או "ביטלס" או "פיקסיז" או בוב דילן)  הם יצרו גם צליל מאוד מקורי ומאוד מאוד ישראלי. מי הורה מודרנית, עם טכסטים שנעים בין נונסנס משעשע לאמירה אמיתית על המצב, האישי והכללי, של דור שלם במדינה הזאת. מה שנראה אולי כאסקפיזם מוחלט מסתיר בתוכו גם לא מעט מסרים רציניים. הם עשו את זה לרוב בדרך קלילה, אף פעם לא כבדים מדי, לא דיכאוניים, תמיד אופטימיים ומלאי אהבה והומור, גם בשירים היותר עצובים.

מה שהכי מרגש בהאזנה ללהקה הזו ברצף, מתחילת הדרך ועד ימינו, הוא העובדה שהם כל הזמן השתנו והתפתחו ולא חזרו על עצמם. צעדו קדימה בשכלול הנגינה, הכתיבה וההופעה החיה. בעולם המוסיקה הממוסחר של ימינו זהו לא עניין של מה בכך, ורק מעט להקות מצליחות להמציא את עצמן מחדש כל כך שוב ושוב כל כך הרבה שנים ברציפות.

"משינה" באה ממועדוני תל אביב של ראשית שנות ה-80, מעמדה של להקת שוליים, אך חבריה נשארו צנועים ופשוטים גם כשהלהקה מכרה אלבומי זהב והופיעה בפארקים בפני עשרות אלפים. מבחינה אישית התנהגותית הם אף פעם לא הפכו למפלצות בעקבות התהילה. נשארו תמיד החבר'ה הטובים שנהנים לכייף עם המוסיקה. עושים את שלהם מבלי להתחשב במה שאומרים עליהם ובאיך צריך וכדאי להתנהג.
כך גם בפעילותם בשבע השנים האחרונות. כשיצא "רומנטיקה עתידנית", אלבומם הראשון אחרי ההפסקה בת עשר השנים, "משינה" עיצבנו כל מיני אנשים בגלל רצונם לממש את הקאמבק שלהם מבחינה מסחרית. פתאום שכחו המתעצבנים שככה מתנהג כל העולם כבר הרבה מאד שנים ואין כמעט מופע גדול בחו"ל שאין לו ספונסר כבד. אך מי שהקשיב ידע שהשיווק הסלקומי לא פגע ביצירה. "רומנטיקה עתידנית" לא היה אלבום לרינגטונים, אלא יצירה מוצלחת של להקה מבוגרת. לא התפרצות נעורים של תחילת הדרך ולא טירוף נפלא של "מפלצות התהילה", אבל בהחלט המשך הגיוני ל"להתראות נעורים שלום אהבה",  האלבום האחרון של "משינה" לפני הפירוק ואחד הכי מושלמים שלהם. במקום למחזר את עצמם ולחזור לעבר המוכר העיזו "משינה" ללכת על קונספט לא מסחרי ולהציע "משינה" חדשה. כך גם באלבום השני של שנות האלפיים, "יהלומים בשמיים" שהוכיח שגם כשכבר אינם הצעירים השובבים של פעם הם עדיין יודעים לכתוב שירים מצויינים ולהופיע ברמת ביצוע מעוררת קנאה.  אמנותית, כמו תמיד, הם הכי טובים שהיו יכולים להיות נכון לעכשיו.

ב6.11.2010 התארחה "משינה" בתכנית מיוחדת בגלי צה"ל. 
זו השעה הראשונה:

יום שני, 8 בנובמבר 2010

דנה ברגר ולהקתה בהופעה ב"מוזיקה היום" בגל"צ 7.11.2010


לקראת מופע העשור לאלבומה "עד הקצה" (ב11.11 ברדינג 3 נמל ת"א) הופיעה דנה ברגר בגל"ץ...






דנה ברגר בשירה וגיטרה, יניב דדון בגיטרה וקולות, אלעד אדר בקלידים
מיכאל פרוסט בבס, מתן אפרת בתופים
יש בזה טעם
לומדת לעוף
אהבה
עד הקצה
חמימות חולפת
בא והולך
יניב דדון

מיכאל פרוסט

אלעד אדר

מתן אפרת

 

דנה והלהקה בהקלטה של דני אור ובצילומים של דני זודקביץ'


עוזי רמירז בהופעה במוזיקה היום בגל"צ 7.11.2010

ככה זה נראה (בצילום דני זודקביץ')

עוזי רמירז בגיטרה ושירה
'MOUNTAIN CLIMBIN
I WANNA BE YOUR MAN
SECRETS OF THE ZODIAC

וככה זה נשמע (בהקלטת דני אור):


עוזי פיינרמן רמירז מופיע בקרוב ב:
9.11.2010 בפטריה בקיבוץ דן
11.11.2010 במרתף 10 בחיפה
20.11.2010 באוזן בר בתל אביב

יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

רוברט ווייט



השבוע יצא לאור אלבום חדש לאחד המוסיקאים שאני הכי אוהב בעולם, כבר הרבה מאד שנים, רוברט ווייט (לא לבן, WYATT). שלוש שנים אחרי היצירה האחרונה שלו, "קומיקופרה" יוצא עכשיו "FOR THE GHOSTS WITHIN" והוא, בחלקו הגדול, אלבום מקסים שבו ווייט מטפל בצורה ג'אזית רכה בסטנדרטים מוכרים (חלקם כאלה שכבר חידש בעבר) כמו "ROUND MIDNIGHT" (בגרסה שבה הוא רק שורק ולא שר), "LUSH LIFE",  "IN A SENTIMENTAL MOOD", "AT LAST I AM FREE" וגם הלהיט הגדול של לואי אמסטרונג "WHAT A WONDERFUL WORLD". הכל באווירה החלומית – מסתורית - הזוייה שאפיינה את ווייט תמיד. לצד החידושים לקטעים מוכרים כולל האלבום גם שירים חדשים, שניים מהם עוסקים בנושא המרכזי שמעסיק את שותפו לאלבום, הסקופוניסט הישראלי לשעבר גלעד עצמון, הנושא הפלשתינאי (וכולל גם קטע ראפ בערבית). עם זאת, רוב האלבום ממשיך את הקו המוסיקלי העצמאי והמיוחד של ווייט, שאי אפשר לסווגו תחת ההגדרות המוכרות. הוא היה תמיד שונה, אחר, לא דומה לאף יוצר או מבצע אחר, ולכן כמעט ולא שם ידוע בקרב הקהל הרחב, לא מוכר הרבה אלבומים, אך משפיע על הרבה דורות של מוסיקאים. "הבעייה עם אבנגרד" אמר ווייט בתחילת דרכו בשנות השבעים, "שברגע שאתה אומר על קטע שהוא אבנגרד שמקדים את זמנו, הוא כבר מיושן".


רוברט ווייט נולד בבריסטול, בריטניה ב1945. בסוף שנות הששים הוא היה מתופף, מלחין וזמר בלהקת הפסיכדליה SOFT MACHINE שהקדימה את זמנה בשילוב רוק ובלוז וג'אז אבנגרדי. ב1970, אחרי שלושה אלבומים עם הלהקה, פרש ווייט לקריירת סולו, הקליט אלבום ג'אז מוזר בשם "סופה של אוזן", ניגן ושר בהרכב בשם "חפרפרות תאומות" ואז, בשנת 1973, קרתה לו תאונה ששינתה את חייו. הוא נפל מחלון בקומה שלישית, ספק בטעות ספק בגלל תחושה שגרן לו טריפ אלאסדי שהוא יכול לעוף... אך עם תוצאה קשה ללא שום ספק. ווייט הפך משותק ממותניו ומטה, לא יכול לתופף יותר ונדמה כאילו חוסלה הקריירה המוסיקלית שלו.  אך בניגוד לחששות, הוא ניצל את תקופת השיקום הארוכה ליצירות אלבום נפלא בשם "ROCK BOTTOM" (במקום הכי נמוך בעולם...)  שהציג אותו כאחד המוסיקאים המעניינים ביותר של הסבנטיז, בעיקר ובמיוחד בזכות שיר אחד מתוכו, SEA SONG. אם הייתי צריך לבחור מהו שיר הכאב הכי גדול בכל הזמנים, הייתי כנראה בוחר ב"שיר ים". שיר שהוקלט ב1973 וממשיך להיות קורע לב ומצמרר גם אחרי 1000 האזנות... במקביל להקלטת האלבום חידש ווייט גם להיט של להקת "מאנקיז" בשם "אני מאמין" שהיה הפעם היחידה ששיר בביצועו הגיע למצעד הפזמונים הבריטי.

מאז ווייט מתנהל בכסא גלגלים, ממעט להופיע אך לא חדל ליצור מוסיקה ייחודית, עצמאית, שונה מכל מה שמוגדר כ"פופ" או "רוק". אמנם בקצב איטי, בסך הכל בתריסר אלבומים בכל השנים האלה, אך תמיד באופן מרגש ונוגע ללב. כזמר השתתף ווייט בהקלטות רבות, ביניהם עם חבריו מנוער, אנשי "פינק פלויד". אך למעט בשירים בודדים (כמו "בניית ספינות" של אלביס קוסטלו) הוא נשאר כל השנים בשוליים של השוליים, מוכר רק למעטים. הוא לא קל לעיכול אבל הוא תמיד מאד אמיתי. גם כשהוא שר בקולו המיואש על נושאים אישיים, בעיקר על חייו עם בת זוגו אלפרדה (אליפי) בנג, שמסייעת לו בהפקות המוסיקליות ובשאר התחומים היצירתיים בהם הוא עוסק, מציור ועד כתיבה. כך גם כשהוא מבצע גרסות מטורפות לשירים של אחרים ולסטנדרטים של ג'אז ובעיקר כשהוא מתעסק בנושאים חברתיים ופוליטיים. בתחום המחאה וואייט פרח במיוחד בימי שלטונה של מרגרט תאצ'ר בבריטניה, אך כשמאלני רדיקלי הוא נשאר מהפכן בשיריו, והמשיך להגדיר עצמו קומוניסט גם בסוף ימיה של ברית המועצות ואפילו אחרי התפרקותה.

בראשית שנות התשעים יצא לי לראיין אותו (עם הוצאת אלבומו "דונדסטן") והוא היה מופתע מאד שמישהו בישראל בכלל שמע עליו, והתרגש לשמוע ש"שיר ים" אהוד כאן בתכניות לילה. שנים אחדות לאחר מכן יצר איתו קשר מעריצו אביתר בנאי, השמיע לו את אלבומו השני, זכה בתגובה נלהבת מאד (במיוחד בגלל השיר "בראשית",) ואף הוזמן על ידי ווייט להופיע בפסטיבל אלטרנטיב שהוא אצר בבריטניה. ראו כאן למטה את הקטע המרגש שבו אביתר שר את שירו "יש לי סיכוי", ורוברט ווייט מצטרף אליו, מכסאו בקהל, בהימהום של אחד שמכיר את המנגינה אך לא יודע לשיר את המילים, כשחיוך גדול של אושר על פניו.

ביחד עם גלעד עצמון (שניגן עם ווייט גם באלבומו הקודם) ההתייחסות של ווייט לישראל היא, מין הסתם שונה. השאלות המתעוררות בהאזנה לו כיום הן האם אנחנו כמאזינים, יכולים להפריד בין המוסיקה מלאת היופי והחום שלו ובין הדעות האנטי-ישראליות של שותפו. וכך במקום להתמקד רק במוסיקה הראש מוטרד בכל מיני נושאים שמעוררת הוצאת האלבום הזה: פוליטיקה, מלחמת קיום, צדק, גזענות, חופש אמנותי, צנזורה, התעמתות או התעלמות מדיעות שאינך מסכים עימן, הקשר בין האמן לאמנותו.
גלעד עצמון הוא נגן כלי נשיפה מעולה, מלחין ומעבד וגם סופר ופילוסוף ופעיל פוליטי. יליד ירושלים 1963, עצמון התחיל להיות פעיל במוסיקה הישראלית בשנות ה80, כשעבד עם סי היימן, עופרה חזה ויהודה פוליקר וגם עם אמני ג'אז רבים שהגיעו להופעות בישראל. בשנות התשעים העמיק עצמון את התעסקותו בג'אז, הקליט אלבומי ג'אז חדשניים והופיע ברחבי העולם. באמצע העשור הוא עבר לבריטניה, שיתף פעולה עם אמני רוק וג'אז שונים שם, ביניהם איאן דיורי, שינייד אוקונור ואפילו פול מקרטני. בתחום הג'אז הוא נחשב, גם בבריטניה, לממציאן וחדשן והאלבומים הרבים שהוציא זוכים בדרך כלל בביקורות משובחות.
אך מאמצע שנות התשעים הוא חי בלונדון לא בגלל המוסיקה, אלא מכיוון שמאז שהיה חייל במלחמת לבנון החל לפקפק בזכותו של העם היהודי לשבת בישראל, להגדרתו, על חשבונו של העם הפלסטינאי. את הרעיון הבסיסי הזה וכל הנגזרות המשתמעות ממנו הוא מפיץ במאמרים, בספרים ובחלק מיצירתו המוסיקלית. שלא כמו ישראלים אחרים שאינם מסכימים עם מדיניות ממשלות ישראל בשטחים, למשל, עצמון לקח עוד צעד קדימה בהתנגדותו, והוא מגדיר עצמו פלשתינאי אנטי-ישראלי שאינו מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל.

האם זה צריך לשנות משהו בהאזנה לאלבום החדש של רוברט וייט? הרי גלעד עצמון אינו טרוריסט שנתפש בפעילות אנטי ישראלי. הוא מוסיקאי בעל דעות קיצוניות שמשתתף באלבום של רוברט ווייט. מה עושים עם האינפורמציה הזו? האם ההתייחסות למוסיקה יכולה להתנתק מהתייחסות למוסיקאי שעושה אותה? האם התעלמות או החרמה של המוסיקה מסיבות פוליטיות לא תהיה דומה לאותו צעד שנקטו הפיקסיז, אלביס קוסטלו, קרלוס סנטנה וכל שאר המחרימים שלא הגיעו להופעות כאן?



יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

אושיק לוי בהופעה



לקראת הופעתו במרכז ענב בתל אביב ב4.11.2010
הופיע אושיק לוי עם חלק מלהקתו בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל


אושיק לוי בשירה, זיו ריינר בגיטרות, נעה איילי בצ'לו ומלודיקה, איציק יונה בגיטרה
זה מכבר
סיכוי קלוש
כל תו
חור בלבנה
אל תפחד
טוליק





ועוד צילום אחד באולפן, שדני זודקביץ' (שצילם) אוהב במיוחד

על האלבום החדש של אושיק לוי, "קול וחומר" תוכלו לקרוא כאן...אושיק לוי באלבום חדש