יום שבת, 11 בספטמבר 2010

אושיק לוי - איפה צדקנו

עכשיו


יש לי הרבה ריספקט לאושיק לוי. הבן אדם כבר לא ילד, בן 66 בקרוב, ולמרות הכל והקול והמצב מסביב הוא ממשיך בשלו ולא מוותר. משחק בסדרות טלוויזיה ובסרטים, פעיל מרכזי ב"אשכולות", הארגון שדואג לשמירה על זכויותיהם של אמני ישראל, ובעיקר ממשיך להיות זמר מיוחד, שאמנם אינו כותב שירים בעצמו, אבל יוצר סגנון עצמאי בזכות טעמו המשובח.


עד עכשיו, ב45 שנות קריירה הקפיד אושיק לוי להקליט כמעט אך ורק חומרים מקוריים שנכתבו במיוחד בשבילו, או לפחות להיות אחד המבצעים הראשונים לשירים של אחרים (למשל "אגדת דשא" שהוא היה מראשוני מקליטיו ב1973). עכשיו הוא עושה, לראשונה, משהו חדש ושונה, ומוציא אלבום שכמעט כולו פרשנות אישית לשירים של אחרים. לא "קאברים" במובן של ביצועים-דומים-לשירים-מוכרים, אלא גרסות פרטיות וחשופות של זמר מבוגר, צרוב קול (מרוב סיגריות...) שנשמע מאד אמיתי ואישי ואינטימי כשהוא לוקח שירים של יוצרים צעירים (יחסית) והופך אותם לשלו.
הוא לא הולך על קיצוניות במינימליזם כמו ג'וני קש באלבומיו האחרונים, אך בהפקה המוזיקלית והניהול אמנותי של זיו ריינר הוא בהחלט נשמע קרוב קרוב לאוזן, כמעט ללא הסתתרות מאחורי הפקה נוצצת, אלא שר פשוט ויפה. כמו שהוא נשמע עכשיו, עם כל הצרידות וחרחורי הנשימה (הסיגריות... כאמור).
אושיק חוזר בעיקר לשנות התשעים עם "איש בלי נצח" של "החברים של נטשה", "שלמונזה" של "משינה", "חור בלבנה" של "רוקפור", "שקט" של "נקמת הטרקטור", "סיכוי קלוש" של שרון הולצמן, "כל קיץ" של מיקה קרני, "עצוב בלעדייך" של אביב גפן ו"אל תפחד" של ריטה. שני חריגים הם גרסה מחודשת לשיר "לישון לישון" מאלבומו הראשון, ושיר חדש לגמרי, "ילדה שלי" שכתבה בתו של אושיק, נועה לוי, והלחינו ארי גורלי וזיו ריינר.
שלושים שנה אחרי שהיה שותף של כבוד במהפכה המוסיקלית של שנות השבעים, מוכיח אושיק לוי שהגיל באמת לא משנה, לא את הטעם הטוב ולא את הרצון להמשיך ולמצוא את עצמך מחדש. הוא עושה את זה עם הרבה אהבה לעניין עצמו, כלומר לשירים. שהרי ברור גם לו, כך נדמה לי, שאלבום כזה, שהוא הפיק מבחינה כספית בעצמו, לא יהפוך להצלחה מסחרית עצומה. ובכל זאת, ההצלחה האמנותית היא החשובה לו. ואת זה הוא עשה. ריספקט. כבר אמרתי.






איפה צדקנו


ואם כבר היסטוריה, אז הנה עשרת השירים הגדולים ביותר שאושיק לוי הקליט בשנות השבעים, לאו דווקא הלהיטים הגדולים (והיו לו לא מעט כאלה) אלא שירים שעשו שינוי ואשר בלעדיהם "הזמר העברי" של העשור ההוא לא היה מה שהוא. כן. עד כדי כך. קודם כל, אחד השירים הכי נפלאים בכל הזמנים: "זה מכבר" של לאה גולדברג שהלחין מתי כספי. ולצדו "חוזה לך ברח" (יעקב רוטבליט ושלום חנוך), "בלדה לשוטר" (אהוד מנור, נורית הירש), "לא יודעים" (אסי דיין, דוד קריבושי) "יונתן סע הביתה" (יונתן גפן, נפתלי אלטר), "אגדת דשא" (מאיר אריאל,שלום חנוך), "ניגון עתיק" (נתן אלתרמן, נפתלי אלטר), "איפה טעינו" (זאב טנא, נפתלי אלטר), "הבכי" (נתן אלתרמן, נפתלי אלטר) שחודש לאחרונה על ידי בתו של נפתלי, רוני אלטר. היה באלבום ההוא ("איפה טעינו") עוד שיר אחד שאיש לא שם לב אליו בזמן אמת, "תור א.ב.ג." (מאיר אריאל, נפתלי אלטר). שנתיים לאחר מכן הפך אריאל את הטכסט, בשינויים קלים, ל"טרמינל" באלבומו הראשון.






גם אחרי שנות השבעים המהפכניות המשיך לוי להקליט אלבומים מוצלחים, ולזכות בלא מעט להיטים, ביניהם "כמו בסרט", "אפשר היה למשוך את זה שנים, "לילות שרב", "בקצה ילדות", "יד קטנה" ועוד. אך דווקא בשנות האלפיים הוא חזר בקצב מוגבר. ב2003 באלבום הופעה עם שותפים נכבדים שביצעו איתו מבחר מלהיטיו: אביתר בנאי, ברי סחרוף, מיכה שטרית, אסף אמדורסקי, קורין אלאל, לאה שבת, סי היימן, גבי שושן, רוני ונפתלי אלטר. שנתיים לאחר מכן הוציא אושיק אלבום חדש לגמרי "אומר שירו בשקט" בהפקה מוזיקלית ועיבודים של אדם גורליצקי עם נגנים צעירים ויצירות של וותיקים לצד בני דור שנות התשעים והלאה... אביב גפן, יהודה פוליקר, דניאל סולומון, דידי שחר, אדם גורליצקי, נפתלי אלטר, מיקי גבריאלוב, קורין אלאל וקובי אוז. עכשיו, עם זיו ריינר וקבוצה של מוסיקאים צעירים הוא שוב רלוונטי.







אין תגובות:

פרסום תגובה