"האלבומים"

סוף עונת התקליטים

לקראת הקרנת הסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" בערוץ 8 ב"הוט", החל מהשבוע השני של ינואר, התפרסם במוסף "ישראל היום" ראיון שלי עם עורך הסדרה, יואב קוטנר.

 יואב: מה פתאום להקדיש סדרה תיעודית ל"אלבומים". האם לא שמעת שבעידן ה3MP עבר זמנו של קונספט האלבום  ובימינו  ישנם רק שירים בודדים?

קוטנר: קודם כל, בוא לא נשכח שמדובר בסדרה היסטורית ולאו דווקא במה שקורה בעשר השנים האחרונות. וחוץ מזה, גם בימינו  קונספט האלבום לא באמת מת. אמנם מבחינה מסחרית רוב השוק מתעסק בשירים בודדים, במיוחד כשמדובר בהורדות באינטרנט. אבל אני לא מכיר ולו אמן אחד שהפסיק להוציא אלבומים.

מדובר בצורת הבעה אמנותית שונה. "יצירת שיר" ו"יצירת אלבום" אינם זהים למרות הדמיון ביניהם. באלבום שלם היוצר אומר משהו הרבה יותר רחב ומלא, ונותן גם מקום לשירים שאינם-בהכרח סינגלים, כלומר לא מוגבלים על ידי הצורך להיות "להיטים".

מאז שנות הששים, אלבומים טובים שאינם "סתם אוספים" כוללים אמנם להיטים אבל יש בהם ערך מוסף, בשירים האחרים. אלבום שלם, גם בימינו, הוא בדרך כלל מבט על חייו של היוצר בתקופה מסויימת ויש משמעות לבחירה שלו בשירים ספציפיים לקבוצה אחת. גם אם לא כל השירים באלבום קשורים זה לזה מבחינה נושאית, הבחירה דווקא בהם, ההקלטה שלהם בזמן מסויים, ואפילו עריכת סדר השירים, יוצרים אמירה חדשה.

בשבילי קונספט האלבום לא פחות רלוונטי היום. מבלי להפחית מאהבתי לשירים בודדים, אני עדיין אוהב את המוצר שנקרא "אלבום", כולל היצירתיות שיש בעטיפה ובחוברת והמילים... כמו עלעול באלבום צילום משפחתי, עוד קונספט שבטח כבר לא קיים. היכולת לגעת בזה פיזית, לראות את זה וגם האפשרות לתת אותו במתנה למישהו שאתה אוהב... עם 3MP זה לא עובד.

יואב: איך בוחרים?

קוטנר: זו בעצם המשימה הכי קשה. בין מאות האלבומים הישראלים המצויינים שנוצרו עם השנים על מה ללכת... אז קודם כל הגבלנו את עצמנו לרוק הישראלי ולא לכל המוסיקה שנוצרת בארץ. זה לא אומר שאין דברים נפלאים בסגנונות אחרים, אלא שאנחנו רוצים להתרכז במה שאנחנו הכי אוהבים. שזה רוק ישראלי.

דבר שני, תחמנו את העיסוק שלנו מבחינת הזמנים לתקופה שבין סוף שנות השבעים לסוף שנות התשעים, גם בגלל התחושה שזה "הדור שלנו" וגם מסיבות מעשיות: מסוף שנות השבעים כבר יש חומרים מצולמים, ולא רק מארכיוני הערוץ הראשון. ומסוף שנות התשעים עבר מספיק זמן כדי שתהיה פרספקטיבה על חשיבות האלבומים.

חשוב לי להדגיש שלא ניסינו ליצור סדרת סרטים על "האלבומים הכי טובים" או "האלבומים הכי מצליחים". לא התיימרנו לסכם שום דבר אלא להביא מבט ממוקד על אלבומים שמעניינים אותנו גם ברמת הסיפור האישי (פחות התעסקנו בפירוק מרכיבי האלבומים, פתיחת ערוצי הקלטה וכד' כמו שמקובל בסדרות דומות בחו"ל) וגם ובעיקר באלבומים שיש בהם משהו קצת אלטרנטיבי, קצת מהפכני, או לפחות מסמן שינוי, אצל היוצרים שלהם. לאלבומים כאלה יש בדרך  כלל משמעות לגבי הסצנה כולה, גם אם לא ישירה ומיידית. כלומר, לדוגמה, כשפורטיס הקליט את אלבומו הראשון, הוא לא זכה בהצלחה ולא נחשב יצירת מופת... ובכל זאת היתה לו השפעה גדולה על מה שקרה במוסיקה האלטרנטיבית הישראלית בשנות השמונים. וכך ארבעה מתוך חמשת האלבומים בעונה הראשונה הם אלבומי בכורה, "פלונטר" של רמי פורטיס, "זקני צפת" של "זקני צפת", "זמן סוכר" של "איפה הילד" ו"אביתר בנאי" של... אביתר בנאי. החמישי, "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף, הוא אמנם אלבומו השני, אך הראשון ללא שותפו עד אז, רמי פורטיס.

חוץ מזה, ניסינו למצוא אלבומים שעוד לא טופלו בסדרות דומות או בסרטים בעבר, גם אם הם מאד ראויים... כמו "אהוד בנאי והפליטים" שבמאי הסדרה אבידע לבני ביים עליו סרט נפלא, "אפר ואבק" של יהודה פוליקר, "נושאי המגבעת", "מינימל קומפקט" ועוד. גם אלבומי מופת כמו "סוף עונת התפוזים" של "תמוז" שהיה במרכז פרק בסדרה באותו שם או "באה מאהבה" של יהודית רביץ ו"מותק" של קורין אלאל שהיו בסדרת "האלבומים הגדולים" בערוץ מוסיקה 24 בשנת 2007....     

יואב: ומה עם האלבום של...

קוטנר: תרשה לי לעצור אותך. תגובות בנוסח "מה עם זה ומה עם סגנון כזה..." הן דבר שמאד קשה לי איתו. מדובר בחמישייה פותחת מתוך מה שאני מקווה הולכת להיות סדרה ארוכת טווח... זו לפחות הכוונה של "נורמה הפקות" שיזמו את הסדרה וגם של אייל אופנהיים, האחראי מטעם ערוץ 8. והנה, עוד לפני ששודר סרט אחד, אני כבר שומע כל מיני תהיות וטרוניות איך פספסנו ואיך לא הקדשנו זמן לכל מיני אלבומים אחרים. הרי ברור שאי אפשר לעשות סרטים על כל האלבומים הנפלאים שנוצרו בארץ, ואפילו לא על אחוז קטן מתוכם. אז מה אפשר לעשות? לא לעשות בכלל כדי לא "לקפח" אף אחד? או לנסות לבחור, עם כל הקושי שבדבר, ולעשות את הכי טוב שאתה יכול?. אני זוכר שאחרי "סוף עונת התפוזים" הייתי שנתיים בדיכאון רק בגלל תחושת ההחמצה של הדברים שלא נכנסו לסדרה...

יואב: מה אתה מתחמם... תרגיע...

קוטנר:. זה מעציב וגם מעצבן... במקום להתייחס למה שאנחנו עושים, לטוב או לרע, מבקרים את מה שהיינו צריכים לעשות. אני מציע לכל מי שמרגיש שפספסנו לבחור חמישה או עשרה האלבומים הכי ראויים בעיניו, ואז אוכיח לו תוך שלוש שניות שהוא פספס עשרות אלבומים לא פחות חשובים... 

                                                                                                                                                                                                 יואב: מדוע אתה אומר כל הזמן "אנחנו"?
קוטנר: כיוון שהפקת סרטים, בניגוד לקלות של הפקת תכניות רדיו, היא עסק מורכב שכולל צוות שלם שבלעדיו זה לא קורה. הבמאי אבידע לבני, עורך המשנה דרור נחום, התחקירן הראשי יונתן אברהמי, מפיקה בפועל תמי כהן, המפיק אסף אמיר, הצלם דויד זריף, עורכי הוידאו יוני כהן וטל שפי וענת ערב מ"נורמה הפקות" ועוד לא מעט שותפים בתהליך...

יואב: ובכל זאת, בוא נחזור אליך. אני עוקב אחריך אישית כבר די הרבה זמן, ושמתי לב שמאז שנות השמונים אתה מתעסק הרבה בתיעוד ההיסטוריה של המוסיקה הישראלית ובמיוחד הרוק הישראלי. מסדרות ברדיו, ביניהן מאה שעות "למרות הכל" בגל"צ, דרך "סוף עונת התפוזים" בערוץ הראשון, עריכת אנציקלופדיה המוסיקה "מומה" וכל מיני תכניות בערוץ המוסיקה בשנים הראשונות. מאיפה בא הצורך הכמעט אובססיבי שלך לנבור בעבר?  האם הוא נובע מחיפוש המקורות שלך בגלל אובדן הזיכרון שחווית בגיל 18?

קוטנר: קיוויתי שנתחמק מנושאים אישיים, אבל אני מבין שאי אפשר להתעלם מזה. ברור שלסיפור האישי שלי, כמו אצל כל אחד אחר, יש השפעה על מה שאני עושה בחיים. לכן כנראה, מתחילת עיסוקי במוסיקה, כמוכר בחנות תקליטים ומסוף 1974 כעורך מוסיקה בגלי צה"ל, עניינה אותי האינפורמציה שמאחורי השירים והיוצרים. אבל, במקרה, אני זוכר אירוע ספציפי משנות השמונים שגרם לי להחליט שאני לא יכול להסתפק בהתעסקות בחומרים חדשים, שזה מה שהכי אהבתי לעשות, אלא אני מרגיש צורך למצוא, לתעד ולשמר את העבר.

יואב: האם תרצה לשתף אותנו במה קרה?

קוטנר: ואללה... ציפיתי שתבקש... דווקא לא בא לי!

יואב: ובכל זאת...

קוטנר: טוב. אם אתה מתעקש... השנה הייתה 1984, ובארץ התחילו לייצר קומפקט דיסקים. אחד התקליטים הראשונים שהוסבו לדיסק היה האלבום "ירושלים של זהב", אוסף השירים המצליח ביותר של המוסיקה הישראלית שיצא בעקבות מלחמת ששת הימים שהיתה כמובן ב1967. בחוברת הדיסק נכתב: "תאריך הוצאת התקליט המקורי: 1983". לי היה ברור שמדובר בטעות דפוס וחוסר הגהה, או, אולי, כדי לציין שהסבת התקליט לדיסק נעשתה ב1983. אבל אז נדדו מחשבותי אל העתיד, ושאלתי את עצמי מה יאמר בחור צעיר עוד עשרים שנה שיתקל בקומפקט דיסק הזה, ועשוי אולי לחשוב שהוא באמת יצא ב1983 או, עוד יותר גרוע, בכלל לא לדעת מתי הייתה מלחמת ששת הימים, או  מי זה אריק איינשטיין, או מתי קמה להקת "כוורת" ומהיכן הגיעו חבריה, והאם זהר ארגוב קשור לסשה ארגוב, ומה היה מהפכני בלהקת "תמוז"... בשנות השמונים לא היה שום תיעוד מסודר להיסטוריה של הזמר העברי בכלל והרוק הישראלי בפרט. מאז אני מכנה את עצמי "חרי"ן", חוקר רוק ישראלי נקודתי, ומקדיש לכך חלק גדול מעבודתי... השותפות שלי ביצירת סדרת "האלבומים" היא עוד חלק באני מאמין שלי, ששאלתי מאחד העם, שאין עתיד בלי עבר.
                                                                                                                                                                

החמישיה הפותחת:

רמי פורטיס:  "פלונטר" (1978)

דרכו של פורטיס לאלבום הבכורה שלו התחילה בטרומה שלו כחייל במלחמת יום כיפור. הוא הבין אז שהוא חייב לעשות מוסיקה ולא מעניין אותו להיות דומה לשום דבר ולאף אחד אחר.

ארבע שנים אחרי, עם להקת "מיים חמים" ובעיקר עם המפיק המוסיקלי חיים רומנו, השלים פורטיס אלבום בכורה שונה מכל מה שהיה מקובל במוסיקה הישראלית של התקופה. הופעות פראיות שהקנו לו את התואר "פנקיסט" (למרות שלא היה) ושירים כמו "דבש", "רד מעל מסך הטלויזיה שלי", "המוות אינו חסר עבודה" ו"אינקובטור" הפכו את פורטיס לאמן האינדי הישראלי הראשון שהוחתם לחברת תקליטים גדולה והוציא אלבום.

זקני צפת: "זקני צפת" (1992)

ב1991, כשהם עדיין תלמידי תיכון, הקליטו נגן הבס יוני בן טובים, הזמר מאור כהן, הגיטריסט אורן לוטנברג והמתופף עדיאל פורטוגלי גרסת כיסוי פנקיסטית ל"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" של אריק איינשטיין ושלום חנוך. שנה אחרי, עם המתופף רע מוכיח, הלהקה כבר התפרקה אחרי עשרות הופעות מטורפות והקלטת אחד האלבומים הכי נועזים / מופרעים ברוק הישראלי. "ציפי", "ריקי", "חזיר היבלות", "החיים יפים" ועוד התפרצויות אנרגיות נעורים שלא נשמעו אצלנו עד אז. אחרי האלבום הזה הלהקה המקורית נעלמה ומאור כהן, לעתים עם אורן לוטנברג, המשיך להשתמש במותג, אך בדרך שונה לגמרי.

ברי סחרוף: "סימנים של חולשה" (1993)

בגיל 36, אחרי עשרים שנה של נגינה ויצירה בהרכבים שונים, מ"חלום קוסמי" דרך "מינימל קומפקט" ו"פוריין אפר" ובעיקר עם רמי פורטיס בשלושה אלבומים ועשרות הופעות, החליט ברי סחרוף לצאת לדרך עצמאית. ביחד עם רע  מוכיח יצר סחרוף אלבום שהתבסס על סימפולים (דגימות צליל) בדרך שלא היתה מוכרת עד אז בארץ. הוא כתב (ביחד עם דן תורן) והלחין (ביחד עם רע מוכיח) אלבום רוק-אלקטרוני שסימן את תחילת ההמראה שלו לגבהים בהם הוא נמצא בעשור האחרון, כאחד המוסיקאים הישראלים הבולטים של ימינו. האלבום כלל להיטים כמו "כמה יוסי", "רעש לבן" ו"חבל שאת לא" אך האימפקט שלו היה כיצירה שלמה.

איפה הילד: "זמן סוכר" (1993)

הדרך ל"זמן סוכר" אלבום הבכורה של "איפה הילד" התחילה ב1987 בקיבוץ "גבעת ברנר" כשחמי רודנר, זמר ונגן הבס, הקים הרכב ראשון של הלהקה עם ידידו הצעיר ממנו, הגיטריסט אסף שריג. מעבר מהקיבוץ לתל אביב, צירוף הגיטריסט אופיר בר עמי והמתופף אסף מרוז, השלימו את ההרכב המוכר של הלהקה שהפכה אחת הבולטות ב"דור רוקסן". למרות שהיו לחמי ולאסף לא מעט שירים מוכנים, נזקקה הלהקה לשלוש שנים קשות של מאבק קיומי והקלטה לא מעט גרסאות של שיריה, בטרם הוחתמה לחברת "הד ארצי" והוציא את אלבום הבכורה שלה. שילוב הטקסטים המאד ישראלים והסאונד שהושפע מהרוק החו"לי של התקופה ייצרו את אחד האלבומים הזכורים ביותר ברוק הישראלי.

אביתר בנאי: "אביתר בנאי" (1997)

אביתר בנאי, אחיו הצעיר של מאיר, וחבר בשבט המוסיקאים שכלל אז את יוסי וגברי ואהוד ויובל, היה חייב למצוא את הייחוד שלו כשהחליט גם הוא להיות מוסיקאי. זה קרה לו אחרי הצבא, כשעבר מבית הוריו בבאר שבע אל העיר הגדולה והחל עובד כל השירים שיהפכו לאלבומו הראשון. עם חבר צעיר מבאר שבע, המוסיקאי צח דרורי, ובתמיכת מפיק רב ניסיון, חיים שמש מ"הד ארצי", הפגיש אביתר את שירי-הפסנתר המינימליסטים שלו עם עיבודים והפקה של אסף אמדורסקי, קורין אלאל ואחרים, ויצר, כשהוא בן 24 בלבד, את אחד מאלבומי הבכורה הכי מיוחדים במוסיקה הישראלית. אוסף מרטיט של שירי כאב ואהבה שהפך, למרבה ההפתעה, גם להצלחה מסחרית גדולה.

הסדרה "האלבומים" תשודר בערוץ 8 ב"הוט" החל מה14.1.2012

סדר שידור התכניות בסדרה יהיה הפוך מהסדר הכרונולוגי...

עשור לאלבום "האחר" של ברי סחרוף

בדצמבר 2001 הוציא ברי סחרוף את אלבומו החמישי, ואחד הטובים ביותר שלו בעיני, "האחר"
הספקתי עוד לכתוב עליו בכתבה האחרונה ב"מומה" בגלגולה הראשון. תחילת ינואר 2002.

"האחר", האלבום החדש והמדהים של ברי סחרוף. פתאום, אחרי עשרים האזנות מהתחלה עד הסוף, פתאום הרגשתי שאני מבין אותו. שאני יודע בדיוק על מה הוא מדבר. וממש לא משנה לי אם לכך התכוון המשורר, אלא מה זה עושה לי. לכל אחד: לסחרוף, לך, לי, לכל אחד, מותר לפרשן כל יצירה איך שבא לו. איך שמרגישים.

"האחר" הוא אלבום קונספט. לא במקרה יש בו פתיחה וסיום, לא סתם השירים מתחברים זה לזה כי זה "יפה" או "מתאים". זהו אלבום של מסע נורא. גם במובן של "נורא הוד" וגם במובן של קשה, לא נעים. לא כזה כיפי בין הרים ובין גבעות אלא מסע מפרך (תחושתית, ובהתאם גם מוסיקלית) שנפתח באופטימיות יחסית ויורד במהירות אל הדכאון המוחלט, אל החידלון והמוות.

הנושא במסע הזה אינו חייו האישיים של סחרוף (שאני מקווה שהם טובים ומספקים) אלא מדינת ישראל נכון לימינו. אנחנו צועדים מדחי אל דחי, ממעידה למעידה, מאכזבה לאכזבה. פחד מלחמה, ניכור, זרות, רעש בלתי נפסק. מדכאון לייאוש. סחרוף בתפקיד "האחר" (כמו דיוויד בואי החייזר) מדווח על המצב, אך גם לכוד, כמו רובנו, בתוכו.
לא סתם מופיע "התקווה" פעמיים באלבום הזה, פעם ראשונה ב"רואים שלא רואים": "כל עוד בלבב הולך לאיבוד" ופעם שניה, דגימה של ההמון בקטע הכי דרמטי לקראת סוף התקליט, בסוף "עיר מקלט" (כשעוד היתה תקווה למצוא במדינה הזו מקלט), ולפני "ריבונו של עולם" האפוקליפטי. תקשיבו לשירים דרך המשקפיים הלא וורודות האלה ופתאום (כמעט) הכל מסתדר. הנה כמה משפטי מפתח (וזה רק חלק קטן, ובלי המנגינות הנפלאות והאפקטים המעצימים אותם):

"רועד עלי הבית.... הנה זה מתחיל הנה זה נגמר... משיח מחכה להזמנה... בחלום ובתקווה... הפחד בעיניים... עשן מעל המים... ("רועד").
"כל כך נחמד ללכת סתם, כאילו לא היינו כאן מעולם... יש כאלה שמסתירים את הקרניים ואחרים שהדביקו לעצמם כנפיים... ("אבק בנעליים").
"שוב שיגעון בראש קודח... נפרץ הסכר... מישהו אמר אלו הם חבלי משיח... היום זה בוער אבל מחר יצמיח... התשובה חבר נישאת ברוח... שום פתרון הוא לא בטוח... האופק קרוב הפצע פתוח... שוב החלום נתפס ברשת..." ("שוב שיגעון").
"ואלו הימים, לילות של שימורים... ממיר את הכאב בכאב של אחרים,...קול עוד בלבב הולך לאיבוד...שלי שלו שלך, שלך שלא שלי... אתה בסך הכל כלי... אתה ואני אמרו את זה קודם זה לא משנה... בסך הכל כלי" ("רואים שלא רואים").
"ותרי עליי, ותרי בבקשה... אני יורד אל הספינות, נקלע אל תוך כל הסופות...אני נשנק בין השברים... איתך יהיה קשה למות... אני נמלט מחוץ לזמן ואת מושכת שוב לכאן... אני נכנע, אני נכנע לך..." ("נכנע לך").
"את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט" ("עיר מקלט").
"אתה יכול סופית למות, אב שכול אני כבר לא מרגיש, דמעות החורף עליך יגידו קדיש". (ריבונו של עולם).

אז למה הוא מתכוון?

מומה 1.1.2002

באותו שבוע התארח ברי סחרוף בגלי צה"ל בשתי תכניות שונות שלי ("מוסיקה היום" ו"ציפורי לילה")
הנה השירים ששר LIVE בתכניות האלה:

שוב שיגעון
האחר

מונסון

ברי סחרוף ב"מוסיקה היום" 2000

ברי סחרוף ברדיו

כבר כמה שבועות שאני מעדכן כאן, בלשונית למעלה שנושאת את השם "ארכיון מוסיקה היום 1999-2003"

שירים מתוך מאות ההופעות החיות שהתקיימו בתכנית בימים ההם.

אז עכשיו, אני מפנה תשומת לב לרשימה ההולכת וגדלה של הופעות. היא מסודרת לפי הא-ב ומאד קל למצוא.

בלינק, באייקאסט, ישנו פירוט מלא של השירים והמשתתפים.

אז הנה תכנית אחת מיוחדת, שמופיעה בשלמותה (כולל הדיבורים באולפן), והיא מיוחדת בשבילי לא רק בגלל המוסיקה המצויינת, כאלה היו באמת המון הופעות, אלא מפני שזו התכנית האחרונה של "מוסיקה היום" שהפיק דרור נחום
(החליף אותו תומר רן, המכונה תומרן)

ברי סחרוף בהופעה אקוסטית 31.7.2000  

רעש לבן 5:30

רגעים 3:48

הבל החן שקר היופי 0:55

ככה זה לאוהב אותך 4:28

נגיעות 5:29

HEROES 3:42 (BOWIE)

אות מעבר

עוד חוזר הניגון 4:06

נעים 3:41 (שרה: שרון רוטר)

חם על הירח 4:32

אם הייתי 5:09

דרור יקרא

כמה יוסי 3:56

בואי הביתה 4:46

ברי סחרוף – שירה, גיטרה, פסנתר

חיים לרוז – בס

אורן לוטנברג – גיטרה

דני מקוב – תופים

שרון רוטר – שירה

דני אור, גראם ג'קסון – סאונד

דרור נחום, תומרן : הפקה

מרתון וידאו לזכר יוסי אלפנט ז"ל: חלק ג

מוסה נחמיאס, אופיר לייבוביץ' וחברים "LAST NIGHT" בהופעה לזכר יוסי אלפנט 2001


ורד קלפטר בשיר שכתבה והלחינה, במקור בהפקת יוסי אלפנט.
עם ז'אן ז'ק גולדברג, אמיר זוקוביץ', גיל סמטנה.
מתוך המופע לזכרו של יוסי אלפנט. עשר שנים למותו. 2001


ארקדי דוכין בלחן שלו למילים של יוסי אלפנט. ארקדי מבצע ביחד עם "הפליטים החדשים". ארקדי דוכין בפסנתר ושירה, ז'אן ז'ק גולדברג בתופים, דודי לוי בגיטרה, עובד אפרת בבס, נעם הלוי בכלי הקשה.
במופע עשר שנים למותו של יוסי אלפנט ז"ל. 2001.


ערן צור ונעם זייד הלוי עם ז'אן ז'ק גולדברג, דודי לוי, עובד אפרת בשיר של יוסי אלפנט "רחוב 60". מתוך המופע עשר שנים למותו של יוסי אלפנט ז"ל 2001


דודי לוי ואהוד בנאי, עם הלהקה של אהוד בנאי (ז'אן ז'ק גולדברג, עובד אפרת, נעם הלוי) בשיר של יוסי אלפנט מתוך המופע לזכרון, עשר שנים למותו, 2001


ברי סחרוף ורמי פורטיס עם "הפליטים החדשים"' ז'אן ז'ק גולדברג, עובד אפרת, נעם הלוי, דודי לוי.
בשיר של יוסי אלפנט "באים אותך לקחת" מתוך המופע לזכרו, עשר שנים למותו, 2001


רמי פורטיס וברי סחרוף עם "הפליטים החדשים": "באוויר". במופע לזכרו של יוסי אלפנט ז"ל. עשר שנים למותו 2001


ברי סחרוף ואהוד בנאי בקטע שמחבר טכסט-לא-מולחן של יוסי אלפנט עם קטע אינסטרוטמנטלי שלו , לשיר חדש "הנה היא באה". כאן בביצוע חד פעמי במופע לזכרו של אלפנט, עשור למותו, 2001


אהוד בנאי עם ז'אן ז'ק גולדברג, דודי לוי, עובד אפרת, נעם הלוי: ממשיך לנסוע. בהופעה לזכרו של יוסי אלפנט, עשור למותו, 2001


אהוד בנאי עם ז'אן ז'ק גולדברג,, דודי לוי, עובד אפרת ונעם הלוי: זנמנך עבר. בהופעה לזכרו של יוסי אלפנט ז"ל. עשור למותו. 2001.


שיר הסיום במופע לזכרו של יוסי אלפנט 2001.
שלומי ברכה, יובל בנאי, אהוד בנאי, רמי פורטיס, ברי סחרוף, דודי לוי, ורד קלפטר, מוסה נחמיאס, עופר הררי, בלוז ראש פינה, איתי אלוהב, עובד אפרת, ז'אן ז'ק גולדברג, ערן צור, חמי רודנר, מוניקה סקס, מאור כהן, רקדי דוכין, מיכה שטרית

אהוד בנאי וברי סחרוף בהופעה משותפת בגל"ץ 1999

עכשיו, עם הוצאת האלבומים החדשים והמצויינים של אהוד בנאי וברי סחרוף
אני נזכר באחד המפגשים הראשונים בין השניים...

אהוד בנאי וברי סחרוף בהופעה משותפת באולפן גלי צה"ל

"ציפורי לילה" עם יואב קוטנר 26.6.1999

אהוד בנאי  בשירה, מפוחית וגיטרה. ברי סחרוף בגיטרה ושירה.

נעם הלוי בכלי הקשה, עודד שכטר בבס, רועי שקד בתופים, עובד אפרת בגיטרה, אבא ואריאל אלייב בכלי הקשה

סאונד: גראם ג'קסון

השירים בתכנית:

פתיחה

דוד ושאול

האור הראשון

(ברי סחרוף מגיע)

ממשיך לנסוע

כמה יוסי

עיר מקלט

לאורך מגדל השמירה

שיר בלדינו

שיר עם רוסי

איך כש...

ברי סחרוף נמצא כאן

אדם מחפש משמעות 

ב"אתה נמצא כאן", אלבומו החדש, מצליח ברי סחרוף, להמציא את עצמו שוב מחדש. בשיתוף המפיק בן הנדלר, הנגנים-חברים המנהדרים שאיתו והייעוץ האמנותי של דן תורן, הוא חוזר באלבום  מצויין שבו הוא ממשיך לחפש את עצמו, את מקורותיו, את המשמעות לחייו כאן ועכשיו.

ככה זה להיות ברי סחרוף. כמו בשבעת האלבומים שהוציא כסולן, בעבודה עם פורטיס ובעשרות הפקות נוספות בהם השתתף, הוא אינו מפסיק לפרוץ את גבולותיו, לבדוק, להעמיק, להתחדש.

החיפוש המתמיד הזה הוא שהופך את סחרוף לאחד המוסיקאים המעניינים ביותר שפועלים אצלנו. הוא נשמע רענן, שונה וחדש גם אחרי עשרים שנות פעילות כסולן... מאז אלבומו הראשון, "הכל או כלום", שנוצר ב1991 עוד בימי שיתוף הפעולה עם רמי פורטיס... עשרים שנה... מי היה מאמין...

מה נשאר מהברי ההוא ומה השתנה? אני שואל אותו בראיון שישודר בגלי צה"ל בערב החג השני.

ברי: הרעב והתשוקה והאהבה לזה קיימים בי בדיוק כמו פעם. יכול להיות שעכשיו יש פחות זמן. אתה רוצה לפנק את עצמך בעוד כל מיני דברים חוץ מהמוסיקה, אבל אני עדיין מאוד אוהב לעשות את זה. מאוד נהנה מזה. מהבחינה הזאת לא השתנה שום דבר. אם היית אומר לי לפני 20 שנה על המקום שאני נמצא בו היום, הייתי לוקח אותו בשתי ידיים. חותם על זה בכיף.

אדם מחפש משמעות. ואני כמאזין מנסה למצוא מהו הנושא המרכזי באלבום החדש של סחרוף, כיוון שאני יודע שתמיד הוא נמצא שם, גם אם לא בגלוי...  זה אף פעם לא "סתם אוסף שירים".

השיר הפותח את האלבום, "הלוחש במכוניות", הוא מעין תפילה מודרנית שסחרוף הלחין למילים שכתבה חביבה פדיה, ומסתיים במשפט "פתח לנו שער". עשרה שירים לאחר מכן, הסיום הוא "צמאה לך נפשי" מתהילים ס"ג, בלחנו של רבי שניאור זלמן מליאדי. זו המסגרת בתוכה האלבום הזה קיים.

ברי: סוג של תפילה, כמיהה, חיפוש... אבל תפילה לא במובן הדתי. יש כאן שיר שנקרא "האחד". אמנם זה שיר ילדות אבל אני יכול להגיד שאני מחפש את האחד. זה גם מושג מוסיקלי, שאתה מאבד את ה-וואן, את ההתחלה של הדברים, אז אתה נורא נהנה, צולל באוויר, אבל אז אתה כן רוצה את הנקודה הזאת. אפשר להגיד שאני בחיפוש אחרי סוג של עוגן, כזה.

-          איך אתה מחפש את זה בחיים שמחוץ לאמנות?

ברי: אני מנסה להיות קשוב לכל מה שמסביבי. אני משתדל לקרוא הרבה. בשנים האחרונות אני הולך בקריאה אחורה בזמן... פחות רומנים חדשים ויותר הגות בעיקר כשזה קשור ביהדות, אני קורא הרבה בתנ"ך והמון בנביאים... היהדות זה מין עולם שמבחינתי נותן לי מבט כזה, כביכול שהוא אחורה אבל גם קדימה . פותח את הראש לגמרי.

-          אתה לומד את זה בצורה מסודרת? יש לך רב?

ברי: לא. אני לומד לבד.  אין לי רב. אני נפגש לפעמים עם חבר'ה בירושלים, לאו דווקא דתיים. אני מדבר על זה בעיקר עם אנשים לא דתיים ואני מתייחס אל עצמי כלא דתי. אבל הנושא הזה מרתק אותי וחבל לי שאין יותר אנשים בסביבה שלי שיודעים על זה יותר... שאוכל לדבר איתם... בזה אני קצת מקנא בדתיים. כחילוני גדלתי על קצת שיעורי תנ"ך ושיעורי תלמוד, שזה היה משהו נורא. התפישה הייתה שזה משהו חשוך של פעם. כשנכנסתי לזה וכשאני קורא את  זה אז לא רק שזה לא חשוך, אלא אפילו טקסטים מאוד ישנים כן יכולים לדבר על בעיות של היום וללמד אותך על דברים של היום. יש שם חכמה שהיא חשובה וחבל שחילוניים לא מספיק חווים את זה... יותר מזה, אני חושב שחבל שאנחנו כחילוניים חיים עם צינור ישירות למקום הזה מעבר לאוקיינוס, אמריקה, וזה החלום. בכל סוג של אמנות חולמים להיות קרובים למה שקורה שמה. נראה לי שזה קצת בריחה. הכל כאן. כמו שאמר עמיר לב, שגם עבד אתי על טקסטים באלבום הזה. אני באמת חושב שהכל כאן. שהכל נמצא קרוב אליך ולא רחוק ממך.

חיפשתי באלבום הזה משהו מאד מאד מקומי. בניגוד לעבר ניסיתי להיות פחות  מושפע ממוסיקה שהיא לא ישראלית. להיות מושפע מהישראליות. אני לא יודע מה זה אומר אבל ניסיתי שהצבע לא יזכיר משהו מחו"ל, שלא  כמו מה שהיה חשוב לי באלבומים הקודמים.

- אני שומע כאן השפעות מחו"ל הקרוב, מהמזרח, מתורכיה.

ברי: זה כן. כשאני אומר "מקומי" אני מתכוון גם לארץ וגם לכך שאנחנו נמצאים במזרח התיכון, במקום שרובו מוסלמי ויש לו תרבות מסוימת. אני כבר שנים מנסה לעשות מוסיקה שהיא בעצם מזרחית. עוד מתקופת "מינימל קומפקט" השאיפה שלי היא לעשות מוסיקה מזרחית  טובה.

גדלתי על רוק וזה חלק ממני. אני לא אומר שאני אנגן עכשיו רק עם עוד, אבל גם עם גיטרה חשמלית אני מאוד מנסה להיות מזרחי וזו המוסיקה שאני אוהב יותר ויותר, ופחות ופחות את המוסיקה המערבית...

-          חשבתי שאתה אוהב את השילוב בין המזרחי והמערבי...

ברי:  נכון. הכי טוב זה השילוב. אבל במקום שאני נמצא בו עכשיו... אני מרגיש שנחשפתי לכמויות מאוד גדולות של מוסיקה מערבית ואני יודע מה קורה שם, ודווקא במזרחי אני מגלה דברים חדשים... רע מוכיח השמיע לי את עומר סולימן, מוסיקאי סורי כורדי שעושה מוסיקה פשוט מטרפת. בסוריה מכירים אותו ואולי גם בלבנון ואלינו זה לא מגיע כי אנחנו כביכול חיים קרוב אבל בעצם בעולמות מקבילים, זה חבל לי. אני לא יכול להוציא מתוכי את ההשפעות מהרוק. גדלתי עם "לד זפלין" ו"סגול כהה" וזה דבר שאשאר איתו כל החיים באיזושהי צורה. אבל אני כן מנסה לעניין את עצמי ולעשות דברים כל פעם שהם קצת אחרת.

-          אתה מדבר רק על המוסיקה או גם המילים?

ברי: אני מדבר על המוסיקה אבל גם במילים היה לי חשוב שיהיה בזה משהו מאוד מאוד מקומי, מאוד ישראלי, לא סתם זה נקרא "אתה נמצא כאן". השם לקוח מתערוכה של חבר שלי, אבי יאיר (אברום), שעבודות שלו נמצאות בחוברת הדיסק ובעטיפה. 

- אז הנושא הכללי הוא איפה אנחנו נמצאים, מה זה המקום זה?

ברי: הוא קצת המקום ואיפה אני נמצא בכלל בתוך המקום הזה.

-          ומהפרטי לכללי... ב"האחר" לפני עשר שנים ציירת תמונה קשה של מצבנו כאן.

ברי:  "האחר" נוצר בימים קשים של אינתיפאדה ופיגועים וזה נכנס לי כמעט בכוח לתוך השירים והיו לי שאלות די גדולות על איפה אנחנו נמצאים ומה קורה... עשר שנים אחרי אני חושב שאנחנו נמצאים במקום ממש טוב. אני לא מסכים עם כל המקטרים על ישראל. אני חושב שהכל הולך רק לטובה והמצב פה משתפר. גם המצב של התרבות, גם זה שאנשים לא מסכימים אחד עם השני אני חושב שהוא מבורך ומראה על תסיסה פנימית אמיתית. זה שיש ויכוחים דתיים מול חילוניים ,מזרחיים מול מערביים, עשירים מול עניים... זה הכל דברים אמיתיים שיוצאים מלמטה. יש משפט בתהילים: "האמת מארץ תצמח" ואני מאמין שהאמת באה מלמטה. הדברים בארץ שבאים מלמטה הם נהדרים. אני מאוד אופטימי. מאוד. מאוד.

- כיף לגלות מישהו אופטימי בימינו.

ברי: תנסו את זה בבית. זה לא כזה מסובך.

הראיון המלא עם ברי סחרוף שודר בגלי צה"ל בערב החג השני (יום א, 24.4).

הופעות ההשקה של "אתה נמצא כאן" יתקיימו ב21.4 וב28.4 ב"זאפה אמפי שוני" 

רישומי פחם בצבע

מוסיפים צבע לחיים 
השבוע יפתח "פסטיבל תל אביב השני" במופע מחווה לאחד האלבומים המעניינים ביותר במוסיקה הישראלית של שנות התשעים: "רישומי פחם" של מאיר אריאל. המופע מלווה דיסק וספרון מרשימים שהפיק ניצן זעירא במסגרת "עבודה עברית 2010".

ביוזמתו וניהולו האמנותי של איל תלמודי זוכה האלבום המינימליסטי, השחור-לבן ברוחו, לחיים חדשים ומלאי צבע עם ברי סחרוף, נעם ענבר, מאיה דוניץ, שאנן סטריט, עמיר לב, רונה קינן, אוי דיוויז'ן, לוס כפרוס, נעם רותם ובני בשן.

נשמע כאילו הכל נעשה מתוך הרבה כבוד למקור, ובתוספת למוסיקה הספרון אומר זאת מפורשות במאמרי ניתוח יצירתו של אריאל, באלבום המיוחד הזה ובכלל. ואולי, והלוואי, ההתייחסות הכל כך מעמיקה לאלבום אחד תפתח אצלנו מסורת חדשה של שימור הזמר העברי...

הפתיחה עם "רישומי פחם" היא מדהימה, נדמה לי שהרבה מעבר לציפיות של יוצר האלבום המקורי.

מאיר אריאל עבר בראשית שנות התשעים משבר נפשי וערכי. הוא כעס על השינויים שחלו בחברה הישראלית ובמיוחד על האופן שבו אלה מצאו ביטוי בתקשורת, נמאס לו מהפוליטיקה (לא ברמה של איזו מפלגה נמצאת בשלטון אלא הטלת ספק בשיטה עצמה), הוא חיפש פתרונות בלימודי הדת והפילוסופיה בחייו ובעיקר רצה לצאת לדרך חדשה. הוא חש "עני ורש ומרושרש" מבחינה תרבותית, קינא בנחש על יכולתו "כך להגיח... ולהשיל בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש..." ושאף להשתנות גם בהתנהלות האמנותית שלו.

נמאס לו להיות "המשורר המזמר" שמכירים רק מתי מעט ("צוותא" כסמל), קיווה להגיע אל הקהל הרחב בכל הארץ, להרחיב עוד את חוג המבצעים משיריו, לפתוח את אופקיו המוסיקליים, להיות "פחות כבד"...  אחרי שסיכם את פעילותו באלבום אוסף ראשון "מבחר" ובספר "נשל הנחש", החל כותב שירים לעשרות זמרים, בהם רבים שלא עבדו איתו בעבר, בסגנונות מוסיקליים שלא נגע בהם קודם לכן.

האלבום הראשון שהקליט בשנות התשעים, אחרי טרילוגיית "שירי חג ומועד ונופל", "וגלוי עיניים", "ירוקות" היה "זרעי קיץ" עם שלום חנוך כמפיק מוסיקלי (לראשונה מאז אלבומו הראשון) וגם עם רוני פיטרסון כאחראי על צליל הבס, התופים והגיטרות, מתוך כוונה ליצור צליל בלוז ישראלי חדש.

בהופעות עם הוצאת האלבום ליווה אותו הרכב נגנים צעירים והוא הופיע גם לבדו והפתיע כששר את להיטו של זהר ארגוב "כבר חלפו השנים" שכתב והלחין אביהו מדינה.

האלבום "זרעי קיץ" נועד להיות "הלהיט הבא" בקריירה שלו ואת השירים היותר קשים והפחות נעימים שיצר באותה תקופה אריאל לא כלל באלבום, אלא להוציא אותם בדרך אלטרנטיבית. ב1994, תוך הופעות "זרעי קיץ" הוא הופיע ב"תיאטרונטו" ב"פסטיבל עכו", במה שכינה "מחזמר ליחיד" ובו שירים שנשמעו כמעט כסקיצות. הוא כינה אותם "רישומי פחם".

ב1996  יצא האלבום "רישומי פחם" כאמירה אישית, פרטית של מאיר אריאל "על המצב". אוסף שירים לא פשוטים ובהם מבט קודר על אפסות האדם מול איתני הטבע, האלוהים והממסד הפוליטי והכלכלי.

עם הרבה כעס וכאב אריאל דיבר על הקושי שבשמירה על רוחניות ואנושיות בתוך הסחרחרת של החיים המודרניים, כפי שציין את מקורות השארתו בחוברת הדיסק: ספר "שמות", התלמוד הבבלי, "1984" של ג'ורג' אורוול ו"זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין. אם מוסיקלית "זרעי קיץ" התכתב עם ריתם-אנד-בלוז ישראלי, הרי ש"רישומי פחם", כאלבום משלים, חזר אל מוסיקת הפולק המקומית. לא במקרה לצד שיריו המקוריים של אריאל כלל האלבום גם נעימה על פי "שדות שבעמק" של לוי בן-אמיתי ונעימה על פי "הורה משמרות" של חיים חנוך (אבא של שלום) וטובה דפנה. אריאל גם ביצע את השירים כמעט לבדו: הוא שר וניגן בגיטרה וקלידים, ובחלק מהשירים הצטרפו דורון פיקר באקורדיון וקלידים וקרני פוסטל בצ'לו. שחר אריאל, בנו, הפיק עבור "אריאל הוצאות" והאלבום הופץ עצמאית, תחילה רק ב"טאוור רקורדז" בתל אביב ואחר כך בהפצת חברת התקליטים NMC.

אחרי "רישומי פחם" הקליט מאיר אריאל רק עוד אחד ("ברנרד ולואיז" בהפקת משה לוי) ומאחר שהלך לעולמו בשנת 1999, אין לדעת איך היו שירי האלבום והגישה השונה בהקלטתם משתלבים בהמשך דרכו האמנותית. ניתן רק להתייחס למציאות: "רישומי פחם" לא היה לרב מכר גדול בזמן אמת. אך במשך השנים הלך וגדל חוג מוקיריו ומעריציו.

שירי האלבום לא נכנסו לרשימות "עשרים הגדולים של מאיר אריאל", רק מעטים מהם בוצעו על ידי זמרים אחרים וקשה להעריך מה הייתה מידת השפעת האלבום על הזמר העברי החדש (שלא כמו אלבומיו הקודמים של אריאל שהשפיעו מאד). אך תמונת היצירה של מאיר אריאל לא תהיה שלמה בלי תשומת לב מיוחדת לאלבום השונה הזה. אולי עכשיו, בגישה החדשה והצבעונית, יקבל האלבום את תשומת הלב הראויה.

 ברי סחרוף... אחד המשתתפים ב"רישומי פחם בצבע" (והצילום כאן בשביל הרייטינג כמובן...)

הנה הראיון שקיימתי בגלי צה"ל עם מאיר אריאל, בשבועות 1995, עם הוצאת האלבום המקורי.
קטעים מתוך תמליל השיחה הזו משולבים בחוברת הדיסק החדש.

חלק א

חלק ב

דניאל זמיר

כלייזמר ג'אז דגם המאה ה21

כשרואים אותו, או כששומעים אותו מדבר, קשה לדמיין שמדובר באחד מענקי הג'אז שצמחו במדינת ישראל (כן כן, לא פחות!!!).
דניאל זמיר הוא קטן קומה, רזה, דתי עטור זקן, מאד צנוע בהופעתו ובדיבורו ...והוא מוזיקאי ענק שמעשיר את התרבות הישראלית ביצירה מקורית המשלבת ג'אז אבנגרדי, מסורת יהודית שורשית, מוזיקת עולם ושירים עבריים ישנים.

זמיר, זוכה פרס ראש הממשלה למלחינים לשנת 2010 הפסיק בשנים האחרונות לשתף פעולה עם רשימה נכבדת של אמנים ישראליים באלבומים ובהופעות. ביניהם אהוד בנאי, שולי רנד, אביתר בנאי, רמי קלינשטיין, עמיר בניון, מאיר בנאי, אסף אמדורסקי, שלמה גרוניך, שלומי שבן, יוני רכטר, ברי סחרוף, שלמה בר, קובי אוז, ערן צור, שם טוב לוי, יונתן רזאל, ארז לב ארי וגם כוכבים מחו"ל כמו זמר הרגאיי היהודי מתיסיהו שהוא חבר קרוב שלו.

איך זה קרה לו? בעיקר בזכות ההתמדה וההליכה בדרכו העצמאית. הוא לא מנסה למצוא חן, לא מתפשר על האמנות שלו גם כשהיא לא קלה לעיכול... ובכל זאת הולך מחיל אל חיל.

דניאל זמיר נולד בפתח תקווה ב1980. בתיכון הקים שלישיה בשם "לא למכירה" (שהצליחה להגשים את שמה) ולמד בבית הספר לאמנויות "תלמה ילין". וותיקי בית הספר זוכרים עד היום את העילוי שלא היה כמוהו בתחום נגינת הסקסופון אלט...

ב1998 עבר דניאל לניו יורק, החל להתעניין במוסיקה יהודית מזרח אירופאית והתקרב לדת.
בגיל 19 הוחתם לחברת התקליטים "צדיק" של אמן הג'אז האבנגרדי ג'ון זורן, שעוסק משנות התשעים בגילוי ושימור מוסיקה יהודית חדשה וישנה, תחת הכותרת " RADICAL JEWISH CULTURE".

בשנת 2000 הוציא זמיר אלבום ראשון בחברה, עם שלישיה בשם "סאטלה". האלבום, בו הוא ניגן בטנור סקסופון וצעצועים כלל עיבוד לשיר התימני "השר הממונה" וקטעים מאד מורכבים שהלחין זמיר.
ב2001 יצא אלבום הופעה של השלישיה "אקסודוס" (ובו לצד חומרימ מקוריים חידוש ל"לעבודה ולמלאכה") ושנה לאחר מכן אלבום בשם "CHILDREN OF ISRAEL" שפרט לקטע מקורי אחד כלל עיבודים לקלסיקות ישראליות, ביניהן "מה אומרות עינייך" "מעמק לגבעה", "מה יפים הלילות בכנען" "יש לי גן" ו"ריח תפוח ואודם שני".

באותה שנה השתתף זמיר גם באלבום מלחני סשה ארגוב ז"ל (שהשבוע צוין יום השנה ה15 למותו), כחלק מסדרת "מוסיקה יהודית" של ג'ון זורן. זמיר ניגן וגם שר גרסה מורכבת ויפה ל"פנס בודד" וגם כתב מאמר מרתק על תרומתו של ארגוב לתרבות הישראלית.

בינתיים הלכה והעמיקה התקרבותו ליהדות, הוא חזר בתשובה והפך חסיד חב"ד.

ב2006 ביקר בישראל להופעות והוציא  כאן בחברת התקליטים "התו השמיני" אלבום עם הרכב חדש ובו עומר אביטל בבס, עמרי מור בפסנתר, דניאל פרידמן בתופים ואבישי כהן כאורח בחצוצרה. דניאל זמיר, שעבר בינתיים לנגן בסקסופון סופרן, שילב באלבום חומרים חדשים, עיבודים לשירים עבריים וגם חידושים לקטעים שלו מהעבר.

קבלת הפנים החמה לאלבום, "אמן", ונישואיו (עם חנה שיר) שיכנעו את זמיר לחזור סופית ארצה, אם כי הוא הספיק להוציא אלבום נוסף ב"צדיק" בניו יורק: "I BELIEVE", ובו, בין השאר, עיבוד מקסים ל"הכניסי תחת כנפך".

                                                                

ב2009 הוציא זמיר אלבום נוסף ב"תו השמיני", "אחד" שמו. הפעם בהרכב שכלל את ניתאי הרשקוביץ בפסנתר, יונתן אלבלק בגיטרה, נועם וייזנברג בקונטרבס, דניאל דור ושני אורחים מיוחדים: ברי סחרוף וזהר פרסקו. האלבום, שהצליל הג'אזי שלו הושפע מרוק יותר מבעבר, כלל סוויטה בת ארבעה פרקים לגלעד שליט שנמשכה כ26 דקות, גרסה חדשה ל"התקווה" שרק חלק קטן מתוך 15 הדקות שנמשכה הזכיר את ההמנון הלאומי, במיוחד מכיוון שזמיר שר בקטע הזה טכסט מקורי משלו. ברי סחרוף וזהר פרסקי התארחו בשירה ונגינה בחידוש ל"שדמתי" הוותיק.

עכשיו מוציא זמיר את "געגוע לכאן" עם מיטב בחורינו בלהקת הליווי: עומר אביטל בקונטרה בס, עומר קליין בפסנתר, אביב כהן בתופים, איתמר בורוכוב בחצוצרה ואבי לייבוביץ' בטרומבון. "געגוע לכאן" הוא האלבום שצריך להביא את שמו של דניאל זמיר לקהל הרבה יותר רחב. פחות בגלל היצירות האינסטרומנטאליות המקוריות שלו, וגם לא בזכות עיבוד נוסף שלו ל"ריח תפוח ואודם שני" של נחום היימן, כל אלה ממשיכים את הקו של האלבומים הקודמים וישמעו נהדר לחובבי ג'אז, מוסיקה יהודית ואתנית. החידוש העיקרי באלבום הזה הוא שיר הנושא: "שיר געגוע לכאן" שדניאל כתב ושר בשיתוף פעולה עם אביתר בנאי. שיר אחד כזה, כל כך יפה, עשוי לשנות את הקריירה של דניאל זמיר. בעזרת השם... והכישרון.

לקראת הופעתו ב"רידינג 3" ביום א ה17.10.2010
הנה דניאל בהופעה קצרצרה ומאולתרת 
בתכניתי "מוזיקה היום" ששודרה בגלי צה"ל ב5.9.2010
דניאל זמיר בסקסופון ושירה (קטע 3), נועם וייסנברג בקונטרבס, אביב כהן בתופים וניתאי הרשקוביץ בקלידים.

הקטעים בתכנית:

ריח תפוח ואודם שני,

שבע עשרה,

שיר געגוע לכאן.

 צילומים: עמרי בראל ובגל"צ דני זודקביץ'

ג'וני שועלי

רעש שקט
יש משהו מטעה בקול ובצורת השירה של ג'וני שועלי. משהו ילדותי ותמים שגורם לך להרגיש שהוא מין ילד מזדקן (או זקן מתיילד) שמרחף לו בעולם משלו שאינו קשור למציאות העכשווית... אבל ג'וני (שנקרא כך משום שהוריו העריצו את לנון) כבר בן 43, בעל משפחה ואחרי שני צינתורים בשנים האחרונות, כבר לא ילד.
בשיר הנושא של אלבומו החדש "צעיר חופשי ואנוכי" (וגם קצת בשירים נוספים) אפשר לשמוע אולי געגוע לימי הנעורים חסרי האחריות, אך ברוב שירי האלבום המבט הוא דווקא מבוגר ומפוכח ועם זאת אופטימי וחיובי. הוא מבקש מאהבתו (הגשמית או הרוחנית) שתרפד אותו בזיכרונות ורוצה להעביר מסר לדורות הבאים, האהבה מנצחת.

אני ואת כמו זוג יונים
איך אנחנו יחד מזדקנים
מכירים שנים ושינויים
אז איך זה שאנחנו עדיין רבים ומתפייסים
שילמדו הצעירים שככה זה בחיים
שילמדו הצעירים ככה מצליחים בחיים
(מתוך השיר "זוג יונים")

באחד הראיונות איתו הסביר ג'וני שהכוונה בשיר יכולה להיות גם לזוגיות בין אדם לשכינה, שכן ג'וני חוזר בתשובה כמעט מאז שהכרנו אותו לראשונה, בראשית שנות התשעים. אך בניגוד לחלק מחבריו למגמה, הביטוי להתחזקות הדתית בשיריו מרומז בלבד. בלי לחץ. זה המוטו של ג'וני שועלי, לפחות ביצירה שלו. כך הוא כותב ומלחין את השירים שלו (13 כאלה באלבום החדש), מלודי, חם ומאד יפה. וכך, בעיבודים הרגישים וחכמים של רע מוכיח, הוא נשמע. אמיתי, בלי פוזה, שלם עם עצמו בתוך הצלילים שעוטפים אותו. אפילו לא מתרגש מהחברים הטובים שמשתתפים איתו: רע מוכיח, אדם שפלן, יובל ליבליך,אסף אמדורסקי, אייל קליין, ברי סחרוף, אמיר קרטס, שחר בלומנטל, חן שנהר ויועד ניר. חלק גדול מהשמות האלה שלטו ברוק הישראלי החדש של שנות התשעים, מה שמזכיר לנו מהיכן ג'וני שועלי מגיע אל אלבום הסולו השלישי שלו.
בראשית שנות התשעים הקים שועלי, זמר ונגן בס, את להקת "רעש" עם עודד פרח (תופים), אמיר קרטס (פסנתר) ורע מוכיח (גיטרה). אחרי אלבום כסאח שנגנז הוציאה הלהקה ב1993 אלבום בכורה בשם "רעש רק רעש ק" ובו בלטו דווקא שיריו היותר מלודיים של שועלי: "חנן", "נוסע לבד" והלהיט הגדול מכולם, "לעיתים" (מה את מבינה) שהפך לאחד מהבולטים בשירי התקופה. אפילו שלמה ארצי חשב כך וחידש אותו ל"עבודה עברית".

עוד לפני הוצאת האלבום של "רעש" החל לעבוד על אלבום סולו , תחילה בהפקת אסף אמדורסקי ובהמשך בהפקת עודד פרח ובשותפות חברי "רעש" בנגינה. האלבום, "האלף ואחד" שיצא בראשית 1995, כלל שירים שכתב והלחין שועלי, חלקם עם ידידו ארל'ה (שלא מזדהה בשם משפחתו), ביניהם "עכשיו", "אלף ניגונים", "זוג צפוף", "אתן לך פרח" וגרסה ל"נוסע לבד". בהופעות המעטות של להקת "רעש" באותה תקופה שולבו גם להיטיו של שועלי כסולן, והוא הופיע גם ללא הלהקה, בהופעות אקוסטיות עם ידידו הזמר-החוזר-בתשובה עדי רן. "רעש" שינתה את הרכבה כשאת רע מוכיח מחליף חיים לרוז, והוציאה עוד שני אלבומים "תמימות" ב1996 ו"אני זה לא אתה" בשנת 2000. אך פעילותה לא הייתה סדירה, וכל חבריה היו עסוקים יותר במוסיקה מחוץ ללהקה. כך גם שועלי שהפך למוסיקאי מאד מבוקש בקרב "דור רוקסן" והשתתף בשנות התשעים בכמה מההפקות היותר מעניינות ומהפכניות מבחינה מוסיקלית. אם כנגן במגוון כלים (בס, גיטרה, תופים, מחשבים, סמפלרים) או כמעבד ומפיק מוסיקלי. הוא עבד בין השאר עם ברי סחרוף באלבום "סימנים של חולשה", פסקול הסרט "לנגד עיניים מערביות" "נגיעות", עם אסף אמדורסקי באלבום הבכורה שלו, עם דנה ברגר באלבום הבכורה שלה, עם קרני פוסטל וחיים לרוז בשני אלבומי הצמד "ביקיני". ב1997 הוא הפיק ליעל לוי את אלבומה "שוך הסערה" והלחין חלק משיריו ולעדי רן הפיק את "האחרון שבעם". באותה תקופה התעמקה חזרתו בתשובה, הוא הפסיק להופיע בשבתות ואף הוסיף לעצמו שם עברי. אמור מעתה: ג'וני אסף שועלי.

ב2002 התאחדה "רעש" חד פעמית לחגיגת הברמצווה לתקליטי "נענע דיסק". שנה לאחר מכן הוציא שועלי את אלבומו השני "האיש של המסיבות" שברובו עובד, הופק ונוגן על ידי ג'וני לבדו. שועלי ליווה את הוצאת האלבום בהופעות תחת השם "שוב אני מופיע".בשנת 2004 הצטרף שועלי כנגן קלידים להופעות איחוד להקת "תערובת אסקוט" והמשיך להופיע מעט, בין השאר בלהקה עם אמיר קרטס בגיטרות, בס וקלידים, יובל ליבליך בגיטרות ושלומי טוויג בתופים.


אנחנו מנגנים על אותה במה
אני לכם לליווי ואתם לי להקה
אנחנו מנגנים נפלא
משתוללים בסערה
שילמדו הצעירים שככה זה בחיים
שילמדו הצעירים ככה מצליחים בחיים
(מתוך השיר "זוג יונים")





ג'וני שועלי בהופעה 2010, משמאל יובל ליבליך

הופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון "שבלול ג'אז" 22.4.2010

ג'וני שועלי בשירה, בס וגיטרה, יובל ליבליך בגיטרה, אמיר פרי בתופים
זוג יונים
צעיר חופשי ואנוכי
עכשיו
דמעות בודדות
לעתים