יענקל'ה רוטבליט בצומת עלעול
"הכל התחיל בנאצר" שרו פעם ב"משינה", ואני נזכר במשפט הזה כשאני שומע את יענקל'ה רוטבליט מתראיין בתכנית הלילה של קובי מידן בגלי צה"ל, לקראת הוצאת האלבום החדש שלו "צומת עלעול". מהשיחה מתבהר שוב שבעצם הכל התחיל אז, במלחמת ששת הימים, ולא רק ברמה הארצישראלית ו"מה קרה לנו" כמדינה ועם מאז אלא ברמה האישית והפרטית של רוטבליט, אחד הכותבים היותר חשובים ופוריים במוזיקה הישראלית של ארבעים השנים האחרונות. ברור שפוטנציאל ההתרחשויות היה שם גם קודם לכן, אבל אותו שבוע היסטורי ביוני 1967 שינה את מסלול האירועים, הכללי והאישי, בצורה מכרעת. ובואו נעזוב לרגע את מדינת ישראל ונתרכז ברוטבליט. כשרון הכתיבה והצורך להתבטא היו בו בוודאי עוד לפני המלחמה ההיא, אך מה שקרה באותו "אחר צהריים מחורבן" כהגדרתו, כלומר הפציעה הקשה שלו בקרב, אובדן הרגל, והפוסט טראומה שהוא סוחב איתו כל השנים האלה, הפכו את חייו מין הסתם ללא קלים, אך גם גרמו לו לתחושה של שחרור מוחלט בתחום היצירתי. נתנו לו חופש להגיד "לי לא יגידו יותר מה לעשות. איך לעשות ומתי לעשות. לא ממשלה, לא הורים... נגמר הסיפור...".
וכך רוטבליט עושה בתחום הכתיבה, כבר הרבה מאד שנים, כל מה שבא לו, ועושה את זה נפלא. מקורי וחכם, עם הומור דק ודוק של עצבות, בלשון יומיומית ותמיד כתובים היטב, ממאמרים בעיתונים ועד שירי אהבה, טבע וארץ, שירים פרטיים וגם כאלה שמתקבלים ככלליים. "שיר לשלום" נוצר כמובן כאמירה חברתית לאומית, אבל יש גם שירים שהפכו כאלה מבלי שהמשורר התכוון לכך, כשהדוגמה המובהקת היא "דרכנו" שנכתב כשיר אהבה ועידוד אישי והפך להמנון התקופה... לא קלה היא דרכנו.
מכירים אותו בעיקר בזכות מאות השירים שכתב לאחרים, להיטי ענק כ"חוזה לך ברח", "בלדה בין כוכבים", "אמא אדמה", "כמה טוב שבאת הביתה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "קפה טורקי", "שבתות וחגים", "באה מאהבה", "אחרי עשרים שנה", לוח וגיר", "סוס עץ", "דברים שרציתי לומר", "רואים רחוק רואים שקוף", "דרכנו", "תנו לגדול בשקט" ועוד רבים שהולחנו והושרו על ידי מיטב אמני ישראל, ולא סתם כקלישאה אלא באמת המיטב.
וישנו רוטבליט האחר. המשורר טרובדור שמגיש את עצמו קומפלט: מילים ולחן ושירה. ביטוי אישי שאינו עובר עטיפה מוזיקלית של אחרים, אלא כולו שלו. הוא אמנם עושה זאת בסיוע מוזיקאים מצויינים, אך ללא ניסיון לתת ליופי המוזיקה להסתיר את המסרים החריפים שבטכסט. לא להיות נחמד או למצוא חן, אלא לומר את האמת שלו ישר בפרצוף ללא פחד.
הוא התחיל בכך כבר ב1978 באלבומו "כך שיחררתי את ירושלים" והמשיך, בתדירות מאד נמוכה באלבום שני ב1989, "מכתבים מבית שני". חלפו עוד 15 שנים עד האלבום השלישי שלו, "מדינת היהודים / קטעים" שנוצר בזמן ההתנתקות מעזה וב"מדינת היהודים /חלק ב" שנה לאחר מכן. בכל אלבומיו ישנה אמירה פוליטית וחברתית מאד נוקבת, והוא מוכיח שוב שהוא לא שייך לשום מחנה או צד מבחינה פוליטית. כך למשל אחרי ההתנתקות הוא רואה בכאב את הישראלים שפונו מבתיהם והוא שם לב גם לפלסטינאים תחת הכיבוש... גם כשמסביב האמירה הביקורתית בקרב המוזיקה הפופולרית הולכת ונחלשת ומתעמעמת, רוטבליט ממשיך לומר את דעתו המאד לא נעימה לעתים על מצבנו כחברה וכעם.
עכשיו הוא עושה את זה בפעם החמישית, באלבומו הטוב ביותר עד היום: "צומת עלעול". אחרי ביטויי הזעם והכמעט יאוש שאפיינו חלק משירי שני האלבומים הקודמים יש משהו יותר רגוע ואופטימי בגישה של רוטבליט באלבום הזה, מרגע הפתיחה עם הגיטרה המעוררת של יצחק קלפטר התחושה היא של אנרגיה טובה, גם כשהמסרים אינם קלים.
מאד מרגש ומשמח הוא העובדה שלמרות גילו וניסיונו (הוא יליד 1945) כמוזיקאי וכזמר רוטבליט ממשיך להתפתח ולהשתפר, ונשמע כאילו מאלבום לאלבום הוא שלם יותר עם החלק המוזיקלי ביצירה שלו. כמו באלבומיו הקודמים, הוא עושה את זה בהפקה המוזיקלית של גדי רונן, חבר להקת "דבק", שבנה לרוטבליט סביבה מוזיקלית רבת יופי בתוכה הוא מרגיש בנוח לומר את דברו, לשתף בסרטים שלו, בלי מאמץ, בקול שקט ועם המון עוצמה בגלל המקום המרכזי שהטכסטים שלו מקבלים. שירים מורכבים, חלקם ארוכים מאד, שזורמים במוזיקליות נהדרת בזכות הליווי המשובח שכולל את גדי רונן וחברו ל"דבק" בועז ריינשרייבר ואיתם קבוצה של נגני רוק וג'אז מעולים, ביניהם אייל מזיג בבס, אייל גנור בקונטרבס, איתמר דוארי בדרבוקה, נדב ברקן בתופים, מיכאל גריילסאמר בכינור, יונתן אבישי בפסנתר, אבישי כהן בחצוצרה, עופר גנור ויצחק קלפטר בגיטרות. בקולות משתתפים עלמה זהר, חנה קליין ובשיר אחד, רחוק רחוק ברקע, אום כולתום.
הצילום מהכתבה ב:ישראל היום". צלם מאיר פרטוש