יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

רוברט ווייט



השבוע יצא לאור אלבום חדש לאחד המוסיקאים שאני הכי אוהב בעולם, כבר הרבה מאד שנים, רוברט ווייט (לא לבן, WYATT). שלוש שנים אחרי היצירה האחרונה שלו, "קומיקופרה" יוצא עכשיו "FOR THE GHOSTS WITHIN" והוא, בחלקו הגדול, אלבום מקסים שבו ווייט מטפל בצורה ג'אזית רכה בסטנדרטים מוכרים (חלקם כאלה שכבר חידש בעבר) כמו "ROUND MIDNIGHT" (בגרסה שבה הוא רק שורק ולא שר), "LUSH LIFE",  "IN A SENTIMENTAL MOOD", "AT LAST I AM FREE" וגם הלהיט הגדול של לואי אמסטרונג "WHAT A WONDERFUL WORLD". הכל באווירה החלומית – מסתורית - הזוייה שאפיינה את ווייט תמיד. לצד החידושים לקטעים מוכרים כולל האלבום גם שירים חדשים, שניים מהם עוסקים בנושא המרכזי שמעסיק את שותפו לאלבום, הסקופוניסט הישראלי לשעבר גלעד עצמון, הנושא הפלשתינאי (וכולל גם קטע ראפ בערבית). עם זאת, רוב האלבום ממשיך את הקו המוסיקלי העצמאי והמיוחד של ווייט, שאי אפשר לסווגו תחת ההגדרות המוכרות. הוא היה תמיד שונה, אחר, לא דומה לאף יוצר או מבצע אחר, ולכן כמעט ולא שם ידוע בקרב הקהל הרחב, לא מוכר הרבה אלבומים, אך משפיע על הרבה דורות של מוסיקאים. "הבעייה עם אבנגרד" אמר ווייט בתחילת דרכו בשנות השבעים, "שברגע שאתה אומר על קטע שהוא אבנגרד שמקדים את זמנו, הוא כבר מיושן".


רוברט ווייט נולד בבריסטול, בריטניה ב1945. בסוף שנות הששים הוא היה מתופף, מלחין וזמר בלהקת הפסיכדליה SOFT MACHINE שהקדימה את זמנה בשילוב רוק ובלוז וג'אז אבנגרדי. ב1970, אחרי שלושה אלבומים עם הלהקה, פרש ווייט לקריירת סולו, הקליט אלבום ג'אז מוזר בשם "סופה של אוזן", ניגן ושר בהרכב בשם "חפרפרות תאומות" ואז, בשנת 1973, קרתה לו תאונה ששינתה את חייו. הוא נפל מחלון בקומה שלישית, ספק בטעות ספק בגלל תחושה שגרן לו טריפ אלאסדי שהוא יכול לעוף... אך עם תוצאה קשה ללא שום ספק. ווייט הפך משותק ממותניו ומטה, לא יכול לתופף יותר ונדמה כאילו חוסלה הקריירה המוסיקלית שלו.  אך בניגוד לחששות, הוא ניצל את תקופת השיקום הארוכה ליצירות אלבום נפלא בשם "ROCK BOTTOM" (במקום הכי נמוך בעולם...)  שהציג אותו כאחד המוסיקאים המעניינים ביותר של הסבנטיז, בעיקר ובמיוחד בזכות שיר אחד מתוכו, SEA SONG. אם הייתי צריך לבחור מהו שיר הכאב הכי גדול בכל הזמנים, הייתי כנראה בוחר ב"שיר ים". שיר שהוקלט ב1973 וממשיך להיות קורע לב ומצמרר גם אחרי 1000 האזנות... במקביל להקלטת האלבום חידש ווייט גם להיט של להקת "מאנקיז" בשם "אני מאמין" שהיה הפעם היחידה ששיר בביצועו הגיע למצעד הפזמונים הבריטי.

מאז ווייט מתנהל בכסא גלגלים, ממעט להופיע אך לא חדל ליצור מוסיקה ייחודית, עצמאית, שונה מכל מה שמוגדר כ"פופ" או "רוק". אמנם בקצב איטי, בסך הכל בתריסר אלבומים בכל השנים האלה, אך תמיד באופן מרגש ונוגע ללב. כזמר השתתף ווייט בהקלטות רבות, ביניהם עם חבריו מנוער, אנשי "פינק פלויד". אך למעט בשירים בודדים (כמו "בניית ספינות" של אלביס קוסטלו) הוא נשאר כל השנים בשוליים של השוליים, מוכר רק למעטים. הוא לא קל לעיכול אבל הוא תמיד מאד אמיתי. גם כשהוא שר בקולו המיואש על נושאים אישיים, בעיקר על חייו עם בת זוגו אלפרדה (אליפי) בנג, שמסייעת לו בהפקות המוסיקליות ובשאר התחומים היצירתיים בהם הוא עוסק, מציור ועד כתיבה. כך גם כשהוא מבצע גרסות מטורפות לשירים של אחרים ולסטנדרטים של ג'אז ובעיקר כשהוא מתעסק בנושאים חברתיים ופוליטיים. בתחום המחאה וואייט פרח במיוחד בימי שלטונה של מרגרט תאצ'ר בבריטניה, אך כשמאלני רדיקלי הוא נשאר מהפכן בשיריו, והמשיך להגדיר עצמו קומוניסט גם בסוף ימיה של ברית המועצות ואפילו אחרי התפרקותה.

בראשית שנות התשעים יצא לי לראיין אותו (עם הוצאת אלבומו "דונדסטן") והוא היה מופתע מאד שמישהו בישראל בכלל שמע עליו, והתרגש לשמוע ש"שיר ים" אהוד כאן בתכניות לילה. שנים אחדות לאחר מכן יצר איתו קשר מעריצו אביתר בנאי, השמיע לו את אלבומו השני, זכה בתגובה נלהבת מאד (במיוחד בגלל השיר "בראשית",) ואף הוזמן על ידי ווייט להופיע בפסטיבל אלטרנטיב שהוא אצר בבריטניה. ראו כאן למטה את הקטע המרגש שבו אביתר שר את שירו "יש לי סיכוי", ורוברט ווייט מצטרף אליו, מכסאו בקהל, בהימהום של אחד שמכיר את המנגינה אך לא יודע לשיר את המילים, כשחיוך גדול של אושר על פניו.

ביחד עם גלעד עצמון (שניגן עם ווייט גם באלבומו הקודם) ההתייחסות של ווייט לישראל היא, מין הסתם שונה. השאלות המתעוררות בהאזנה לו כיום הן האם אנחנו כמאזינים, יכולים להפריד בין המוסיקה מלאת היופי והחום שלו ובין הדעות האנטי-ישראליות של שותפו. וכך במקום להתמקד רק במוסיקה הראש מוטרד בכל מיני נושאים שמעוררת הוצאת האלבום הזה: פוליטיקה, מלחמת קיום, צדק, גזענות, חופש אמנותי, צנזורה, התעמתות או התעלמות מדיעות שאינך מסכים עימן, הקשר בין האמן לאמנותו.
גלעד עצמון הוא נגן כלי נשיפה מעולה, מלחין ומעבד וגם סופר ופילוסוף ופעיל פוליטי. יליד ירושלים 1963, עצמון התחיל להיות פעיל במוסיקה הישראלית בשנות ה80, כשעבד עם סי היימן, עופרה חזה ויהודה פוליקר וגם עם אמני ג'אז רבים שהגיעו להופעות בישראל. בשנות התשעים העמיק עצמון את התעסקותו בג'אז, הקליט אלבומי ג'אז חדשניים והופיע ברחבי העולם. באמצע העשור הוא עבר לבריטניה, שיתף פעולה עם אמני רוק וג'אז שונים שם, ביניהם איאן דיורי, שינייד אוקונור ואפילו פול מקרטני. בתחום הג'אז הוא נחשב, גם בבריטניה, לממציאן וחדשן והאלבומים הרבים שהוציא זוכים בדרך כלל בביקורות משובחות.
אך מאמצע שנות התשעים הוא חי בלונדון לא בגלל המוסיקה, אלא מכיוון שמאז שהיה חייל במלחמת לבנון החל לפקפק בזכותו של העם היהודי לשבת בישראל, להגדרתו, על חשבונו של העם הפלסטינאי. את הרעיון הבסיסי הזה וכל הנגזרות המשתמעות ממנו הוא מפיץ במאמרים, בספרים ובחלק מיצירתו המוסיקלית. שלא כמו ישראלים אחרים שאינם מסכימים עם מדיניות ממשלות ישראל בשטחים, למשל, עצמון לקח עוד צעד קדימה בהתנגדותו, והוא מגדיר עצמו פלשתינאי אנטי-ישראלי שאינו מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל.

האם זה צריך לשנות משהו בהאזנה לאלבום החדש של רוברט וייט? הרי גלעד עצמון אינו טרוריסט שנתפש בפעילות אנטי ישראלי. הוא מוסיקאי בעל דעות קיצוניות שמשתתף באלבום של רוברט ווייט. מה עושים עם האינפורמציה הזו? האם ההתייחסות למוסיקה יכולה להתנתק מהתייחסות למוסיקאי שעושה אותה? האם התעלמות או החרמה של המוסיקה מסיבות פוליטיות לא תהיה דומה לאותו צעד שנקטו הפיקסיז, אלביס קוסטלו, קרלוס סנטנה וכל שאר המחרימים שלא הגיעו להופעות כאן?



2 comments:

  1. ליוצר כזה מעניין כמו וייט יש גרסאות כיסוי מגניבות (טירס פור פירס עשו גירסה מדליקה ל-סי סונג) וגם לו יש גרסאות (נגיד ל-סטריינג' פרוט), ובכלל גרסאות כיסוי זה טוב לסביבה (מטורף מי שלא ממחזר), אז בקיצור הייתי מאד שמייח אם היית נותן בתוכניתך הסודית (מת עליה מת עליה) איזה רצף של גרסאות לאותו שיר, מכיוונים שונים, יכול להיות מאד מעניין.
    תודה וביי!

    השבמחק
  2. מר קוטנר גוזר גזרה שווה בין החרם שהטילו הפיקסיז, אלביס קוסטלו וחבריהם על ישראל בסירובם להופיע כאן לבין ההתעלמות של הציבור הישראלי מוויאט ושותפו הנאמן גלעד עצמון. איך אפשר להשוות בין הדברים? החרם של הפיקסיז ואלביס קוסטלו לא נבע ממניעים מוצדקים או מוסריים אלא משנאת ישראל ומסירובם להכיר בזכותה של ישראל להגן על עצמה. ואילו ההתעלמות, או חוסר הרצון של הציבור הישראלי לקבל את וויאט, נובע מכך שהוא עוכר ישראל מובהק. לפני כשנתיים קראתי כתבה של עיתונאית ישראלית שראיינה אותו. הבנאדם לא מכיר בקיומו של עמנו ובזכותו למדינה ותומך באויבי ישראל הרצחניים אותם הוא מגדיר כ"לוחמי חופש". באחד משיריו הוא אף אירח מחבל ערבי מעזה (או אחד ממקורביו) ששר בערבית על ביתו שנהרס בידי דחפורים של צה"ל. אין דבר מוסרי ומוצדק יותר מאשר להחרים את וויאט. איך אפשר להשוות בין חרם שמטילים אנשים זדוניים על אנשים חפים מפשע לחרם הנגדי שמטילים אנשים חפים מפשע על אנשים זדוניים? בנוסף, מר קוטנר עושה הנחה גדולה מאוד לוויאט בכך שהוא אומר שבעקבות הקשר שלו עם גלעד עצמון "ההתייחסות של ווייט לישראל היא מן הסתם שונה". "מן הסתם שונה". גלעד עצמון הוא מסוג הישראלים שמפיצים שקרים ועלילות שווא על ישראל ברחבי העולם. זו הסחורה ה"אומנותית" שמר קוטנר מנסה לשווק לנו? לא תודה. אז מה אם הוא לא טרוריסט ולא נתפס בפעילות אנטי ישראלית? גם יורג היידר לא היה טרוריסט, גם ג'ורג' גאלווי לא טרוריסט, גם ארדואן לא טרוריסט. מה שאנטישמים אומרים היום כבר נאמר אתמול על ידי יהודים מסוגו של גלעד עצמון. המוסיקאים הגויים שהחרימו את ישראל לא עשו זאת מ"סיבות פוליטיות". הם היו מחרימים את ישראל גם אם מפלגת העבודה היתה בשלטון. אין קשר לפוליטיקה. "סיבות פוליטיות" זה שם קוד לסיבות אנטישמיות בדיוק כפי ש"מחאה חברתית" זה שום קוד של מר קוטנר למוסיקה בעלת תכנים שמאליים שדוגלת בהתייוונות, התבוללות ואנרכיה – המוסיקה האהובה על מר קוטנר. וד"ש ללהקת דורלקס סדלקס, ממושאי כתיבתו של מר קוטנר, שהתפרסמה בזכות התעללותה בתפילין על הבמה ולשמאלני שלום חנוך.

    הגזרה השווה של מר קוטנר חביבה מאוד על אנשי השמאל. אנחנו כבר רגילים להשוואות האלו. להשוות בין חיילי צה"ל לנאצים, להשוות בין יהודים בשואה לערביי עזה, להשוות בין תושבי שדרות המופגזת לתושבי עזה המופגזת, להשוות את מהגרי העבודה הבלתי חוקיים שמסתננים לארץ ליהודים שהתדפקו על שערי מולדתם בתקופת השואה, להשוות את אחמדניג'אד לשר ליברמן – זו השוואה שביצע מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, ד"ר אמנון ליאל בתוכנית של לונדון וקירשנבאום. לא ייאמן, הוא השווה נאצי איראני לשר החוץ של מדינת ישראל. אין גבול לבושה!

    על כף מאזניים אחת מונחת היצירה, על כף מאזניים שנייה מונח הכבוד הלאומי והאישי. מר קוטנר מעדיף את היצירה על פני הכבוד הלאומי והאישי, והוא מנסה לשכנע אותנו על ידי שימוש בטיעונים מגוחכים שהצדק עימו. מילא אם הוא היה שומע את ווייאט בד' אמותיו. מי מפריע לו לרכוש דיסקים של ווייאט ולהאזין להם? מי מפריע לו לטוס לחו"ל ולקנות כרטיס להופעות שלו? אבל לא. הוא רוצה לתת פומביות להתייוונות שלו ולכפות אותה עלינו. איפה טיפת הכבוד העצמי? איפה האיפוק? איפה האחריות? איפה טיפת הסולידריות החברתית והלאומית? לא אצלו, לא אצל המתייוונים, לא אצל השמאל.

    השבמחק