יום שבת, 8 בדצמבר 2012

לד זפלין



                                  חיה


אם היה בחמש השנים האחרונות אירוע מוזיקלי שבגללו נורא נורא הצטערתי שאני לא מאד עשיר או מאד מהיר או מאד מקושר... זה היה מופע האיחוד ההיסטורי של "לד זפלין" שהתקיים בלונדון ב10 בדצמבר 2007. זה התחיל חודש לפני כן, במסגרת מופע הצדעה למייסד חברת התקליטים "אטלנטיק" אהמט ארטגון (שנפטר ב2006) לכבודו היה אמור להתקיים המפגש הראשון מזה 26 שנים של שלושת חברי הלהקה החיים: הגיטריסט ג'ימי פייג', הזמר רוברט פלנט, נגן הבס ג'ון פול ג'ונס ובנו של המתופף ג'ון בונהם (שנפטר ב1980) ג'ייסון. האיחוד נדחה אמנם בשבועות אחדים, כיוון שג'ימי פייג' שבר את אצבעו בחזרות, אך עצם ההכרזה על הכוונה להתאחד שברה את כל שיאי ההזמנות מראש של כרטיסים: על 20,000 המקומות במופע התחרו לא פחות מ-38,000,000 (במילים: שלושים ושמונה מיליון!) בני אדם שהיו מוכנים לשלם במיטב כספם כדי להיות בקאמבק חד פעמי של להקת רוק שפעלה מ-1968 עד 1980. חברים ברי מזל שהיו בהופעה (ביניהם יזהר אשדות ויאיר ניצני) דיווחו על אחת ההופעות המרגשות ביותר שחוו אי פעם... והקנאה שלי, כמו של עוד משהו כמו 37,980,000 איש, בערה בעוצמות שלא הכרתי.


עכשיו, חמש שנים אחרי, אנחנו זוכים לאיזו שהיא חוויה מתקנת בתיעוד של ההופעה ההיא, במארז שכולל שני סידי ואחד דיווידי תחת הכותרת "CELEBRATION DAY", ואכן זהו יום חג, לא רק ללהקה ולמעריציה, אלא לרוח שנות הששים-שבעים. מדהים לשמוע איך חבר'ה בני 65 פלוס מינוס מנגנים ככה, בכזו מחוייבות, בכזאת עוצמה. אז אמנם בעיבודים העכשווים הם הורידו את סולמות הנגינה כדי להתאימם לקול המבוגר של רוברט פלנט אבל הכל נשמע כל כך טוב ומדוייק וחזק, לעתים אפילו יותר כבד ממה שנשמעו הגרסות המקוריות. כולל הנגינה של "הילד" ג'ייסון, בנו של המתופף ג'ון בונהם, שנכנס לנעליים הכי גדולות שיכולות להיות בעולם הרוק, ועושה את זה בהצלחה רבה.
לחובבי "לד זפלין", קשישים שזוכרים אותם מזמן אמת והרבה מאד צעירים שמגלים אותם בשנים האחרונות, "CELEBRATION DAY" מהווה תוספת משובחת לתיעוד הלהקה שעבר שידרוג עצום בעשר השנים האחרונות. בגלגולה המקורי הוציאה הלהקה שמונה אלבומי אולפן בטרם התפרקה בסוף 1980 (לאחר מותו של בונהם) קצת לפני המצאת הקומפקט דיסק. במקרה שלהם, המעבר לפורמט הדיגיטלי שיפר מאד את צליל התקליטים שלהם, שכן צפיפות האינפורמציה בהוצאות המקוריות, יותר מ20 דקות בצד של תקליט, הורידה את האיכות. בעידן הקומפקט דיסק הכל נפתח, וג'ימי פייג' דאג לשפר בצורה דרמטית את הסאונד בתקליטים ובסרטי הוידאו. כשמדובר בהרכב של רוק –בלוז כבד (בשילוב פולק בריטי ובלו גראס אמריקני), עניין הסאונד הוא קריטי.


ב2003 הוציאה "לד זפלין" דיווידי כפול, "LED ZEPPELIN DVD"  שכלל הופעות חיות בולטות בתולדות הלהקה: ב"אלברט הול" בלונדון ב-1970, ב"מדיסון סקוור גרדן" בניו יורק ב-1973, ב"ארלז קורט" בלונדון ב-1975 ובפסטיבל נבוורט ב-1979, לקראת סופה של הלהקה, מול 400,000 צופים...  לאלה מצורפים בונוסים נדירים מהופעות בטלוויזיה וברדיו,  בעיקר משנת 1969 בה הוציאה הלהקה את שני אלבומיה הראשונים וקצת מ1970 ומתקופות מאוחרות. צילומי ההופעות, חלקם ברמת צילום חובבנית, נראים מצויין בזכות הסאונד המשובח שהפיק ג'ימי פייג' בעבודת שימור ושיחזור צליל שנמשכה חודשים רבים. הדיווידי הזה נשמע כל כך טוב, כל כך עשיר ומלא ומעודכן, שממש קשה להאמין שאלו הקלטות בנות שלושים שנה.הגיטרות (חשמלית ואקוסטית ולפעמים בתוספת קשת של כינור) של ג'ימי פייג', השירה-צרחה והמפוחית של רוברט פלנט, התופים וכלי ההקשה של ג'ון בונהם, הבס הקלידים והמנדולינה של ג'ון פול ג'ונס והשילוב המושלם ביניהם יצרו הרכב שנשמע הכי חזק, הכי כבד, הכי הרפתקני, הכי בומבסטי, הכי גדול, הכי הכי. הם לקחו את הבלוז ואת הרוק ויצרו שילוב חדש ומקורי שממשיך להשפיע על מוסיקאים בכל תחומי המוסיקה עד היום. בחמש עשרה השנים האחרונות יצאו לאור גם גרסאות מחודשות לאלבום וסרט ההופעה "THE SONG REMAINS THE SAME"  שצולם ב1973, אלבום כפול של הופעות בבי.בי.סי., אלבום הופעות מ1972 "HOW THE WEST WAS WON", אוסף ל מיטב הקטעים בעריכת פייג' וחבריו "MOTHERSHIP" ועכשיו האיחוד הגדול.

2 comments:

  1. יואב - מילים כדורבנות!!! הכל נכון ויותר מכך - להקת הרוק הגדולה בהסטוריה.

    השבמחק
  2. בהחלט להקת מופת. לא תקום עוד להקה ברמה כזאת. מרגש לשמוע אותם היום אפילו יותר מפעם.

    השבמחק