יום שבת, 29 בדצמבר 2012

סיי סיי סייקדליק פיל


סוסים וותיקים

מבט סיכומי על מוזיקת הפופ המצליחה של שנת 2012 אינו מגלה הפתעות גדולות. המכונה ממשיכה לעבוד וליצר הפקות משובחות, מכל הסוגים והצבעים, מרוק ועד דאנס, מהיפ הופ ועד קאנטרי... הכל כרגיל... כולל החידושים. אם אלה כוכבים ותיקים כמאדונה, דרך היורשות ליידי גאגא וריאנה ואדל וטיילור סוויפט וכמובן התגלית של השנה סיי הקוריאני... אף אחד לא ציפה ללהיט היסטרי כזה (למעלה ממיליארד צפיות ביו טיוב) ובכל זאת, זה לא ממש מפתיע ואם לא אמן-חדש א אז אמן-חדש ב יקח את עיקר תשומת הלב... ככה זה עובד כבר עשרות שנים, וככה זה יהיה כנראה עד ההמצאה הגדולה הבאה שתחליף את המוזיקה...
הרבה יותר מפתיעה לטעמי (וגם משמחת אותי אישית) היא אי פקיעת התוקף של אמנים וותיקים שעדיין ממשיכים להיות רלוונטיים, ליצור דברים חדשים (חלקם, והם היותר מעניינים) או להצליח שוב ועדיין בחומרים הישנים והטובים. ואני לא מתכוון לדור שנות השמונים-תשעים שממשיכים לפרוח (למשל "רד הוט צ'ילי פפרז" או מוריסיי, אם להזכיר שניים שביקרן השנה בארץ) אלא לחתייארים ממש. כאלה שהיו פופולריים כבר בסיקסטיז ובסבנטיז והם עדיין איתנו, בני ששים פלוס ואפילו אחרי שבעים.

יאנג עכשיו

רק לפני שלושה שבועות, במרתון ההתרמה הגדול לנפגעי הוריקן "סנדי" ששודר מארה"ב לכל העולם, היו השמות המובילים ברוס ספרינגסטין (בן 63), להקת "המי" (בני 67), ובני השבעים פול מקרטני (עם חלק מ"נירוואנה") ו"הרולינג סטונז" שבאו גם לתרום וגם לקדם את סיבוב הופעות היובל לפעילותם.. סיבוב של חבר'ה שהוא מוכר הכרטיסים הגדול של השנה. כל החברים האלה לא הפציעו מהנפטלין לכבוד האירוע, אלא ממשיכים לפעול, להקליט ולהופיע, כל הזמן . לאונרד כהן הוא זקן השורדים, בגיל 78 הוא מודיע על עוד סיבוב הופעות קטן אחד (בפעם הקודמת זה נמשך שנתיים ויותר מ200 הופעות), פול אנקה, ילד הפלא של שנות החמישים ואורח קבע בשנים האחרונות בישראל כבר בן 71, בן דורו בוב דילן חוגג, כמו "הרולינג סטונז", 50 שנות קריירה במסע הופעות בלתי נגמר (כולל הופעה נהדרת (כן! נהדרת!) באיצטדיון רמת גן, ובעוד אלבום מצויין שיצא מאז. קשה להאמין, אבל 15 השנים האחרונות הן הפוריות והמצליחות ביותר בקריירה של בוב דילן מאז שנות הששים... הוא  לא מפסיק להופיע מאות פעמים בשנה, כמעט ללא קול, הוא מחרחר ונוהם בקול חצץ מרוסק מבחר של קלאסיקות ושירים חדשים... ובאנרגיות שלו הוא צעיר לנצח.

יאנג אז

ודילן, כאמור, לא לבד. כמוהו אנחנו עדים לתחייה כמעט בלתי הגיונית של ותיקי שנות הששים, שסימלו אז את רוח הנעורים של התקופה, את ההתרסה נגד הדורות הקודמים, נגד ההורים, נגד הממסד... איך זה קורה שיובל אחרי הם עדיין רלוונטיים? איך הם ממשיכים לדבר אל קהל צעיר ולא רק אל בני דורם המזקינים?. האם זה בגלל שהמאזינים שהתבגרו נאחזים בנוסטלגיה כדי לשמור על חסד נעורים? האם משום שרבים מהמתווכים המפיצים את המוזיקה, מפיקים, שדרנים והעיתונאים תקועים בעבר ומקדמים את האג'נדה הישנה והמוכרת להם? או אולי יש בתופעה הזו אמירה ביקורתית על רמתה של המוסיקה העכשווית?
כך או כך, הזקנים היו, גם השנה פשוט מצויינים. העולם שייך לצעירים, אבל גם לאלה שמלווים אותנו במשך כל החיים, כמו משפחה, כמו חברים.
פול מקרטני שהוזכר לעיל, בן 70, לא רק מופיע באירועים מיוחדים, מהאוליפיאדה ועד מופעי צדקה אלא ממשיך גם בשגרת ההופעות והיצירה, כולל כניסה לאיזורים חדשים מבחינתו, ממוזיקה אלקטרונית ועד קלסית וכך שמענו בשנה החולפת גם על קליף ריצ'ארד (בן 72), פול סיימון (בן 71), בראיין וילסון מ"נערי החוף" וארתה פרנקלין (70 ), רוג'ר ווטרס, ג'ון קייל, לו ריד, ג'ף בק, אריק קלפטון, ואן מוריסון, ריצ'י בלקמור, אלטון ג'ון, קרלוס סנטנה, רוד סטיוארט ועוד ועוד...תיעוד ההופעה המוקלט הטוב ביותר שיצא השנה הוא של "לד זפלין" (מהופעה האיחוד שהתקיימה לפני חמש שנים), הסרט התיעודי הגדול של השנה היה על ג'ורג' האריסון וההוצאה המחודשת בתקליטים הכי מרשימה היתה של "הביטלס". שנות הששים והשבעים לא מתו והשור הגדול מכולם הוא ללא ספק ניל יאנג. כמתחייב משמו הוא באמת ממשיך להיות צעיר לנצח.

אלבום השנה?

פחות מעשור אחרי שכמעט סיים את חייו בשל מפרצת במוח, ניל יאנג בן ה67 הוא אחד המוזיקאים הפוריים בעולם. כמעט חמישים שנה אחרי שהתחיל, ועם תיק עבודות מדהים בגודלו, הכולל עשרות אלבומים מצויינים (45 כסולן, ועוד עשרה עם "באפלו ספרינגפילד", "קרוסבי סטילס נש ויאנג", "סטילס יאנג באנד" ואחרים) ועוד עשרות אלבומים מיוחדים שכוללים קטעים נדירים והופעות, הוא ממשיך בחיפוש הבלתי נלאה שלו אחרי כיוונים חדשים (רוקבילי, קאנטרי, פולק, רוקנרול, נויז, בלוז, אלקטרוני) ולא מוותר  על רוק הגיטרות הבסיסי המחוספס, עם השירה הגבוהה והמאנפפת. השנה הוא הוציא מהארכיון אלבום ישן של הקלטות ברדיו בבריטניה לפני עשרים שנה Live on Air: The Lost Tapes, והפתיע בשני אלבומים חדשים עם להקתו הוותיקה "סוס משוגע" איתה לא הקליט כבר עשר שנים. הראשון היה אלבום נוסטלגיה בשם "AMERICANA" בו חזר לשירים עממיים אמריקניים שאהב בילדותו (למרות שהוא יליד קנדה), ולא חלפו אלא ששה חודשים והוא חזר באלבום כפול מלא כל טוב בשם PSYCHEDELIC PILL.
השיר הפותח, 27 וחצי דקות של רוק גיטרות משובח בשם DRIFTIN BACK, מבהיר שיאנג נמצא במלוא כוחו היצירתי והביצועי. וזה כל העניין. הוא חי בהווה ונסחף לעבר , מתגעגע לימים אחרים בהם הרגיש אחרת כאמריקני, "ללכת כמו ענק" ולתחושות שהציתה בו המוסיקה כשהיה צעיר והאזין לבוב דילן, הגרייטפול דד ורוי אורביסון (בשיר "TWISTED ROAD"). לראשונה בקריירה שלו, ניל יאנג באלבום אולפן כפול ובו כמעט שעה וחצי של מוסיקה שהיא תענוג בלתי נתפש לאוהדיו. הוא הוא הזוכה בתואר: זקן השנה 2012. דווקא כשכולם מדברים על סיי... אני נצמד לסייקדליק פיל שלי! 

אין תגובות:

פרסום תגובה