יום שלישי, 7 ביוני 2011

שלום חנוך - צעיר לנצח

שלום עכשיו
בחורף 2010 הופיע שלום חנוך בסדרת מופעים גדולים, בהאנגר בנמל תל אביב, תחת הכותרת "4 תחנות". עם המנהל האמנותי לואי להב והמפיק המוזיקלי משה לוי, חילק שלום חנוך את עשרים השנים הראשונות לפעילותו (1969-1988) לארבע תקופות, והקדיש כל מופע לשירים מאותו איזור זמן. ביחד עם הלהקה שמנגנת איתו בשנים האחרונות: משה לוי בקלידים, רוני פיטרסון בגיטרות, אשר פדי בתופים, זיו הרפז בבס וטל אבירם בקלידים ותכנותים, חזר שלום חנוך אל שיריו המוכרים, והפיח בהם רוח חדשה. זה נשמע חי ומרגש ומאד רלוונטי כיוון שאלה לא סתם "קאברים" למה שהיה פעם, אלא גרסאות חדשות ומלאות חיים לקלסיקות, חלקן כאלה שהוקלטו במקור לפני ארבעים שנה.
בהופעות התארחו, בדרך כלל בהפתעה, ריטה, אהוד בנאי, אביב גפן, נינט, יזהר אשדות, אסף אמדורסקי, ברי סחרוף, מיקי שביב, אלי דג'יברי, דויד ברוזה, מעיין הירשביין, אורית שחף ותום פטרובר ("היהודים"), קרן פלס וגם נכדו של שלום, עמרי קרן בן ה10 בסולו גיטרה ובתו של שלום, רומי חנוך בת ה16בשירה בשני שירים. גם משה לוי, המעבד והשותף לדרך של שלום, הוביל שיר אחד בשירה.

השירים במופעי "ארבע תחנות" (חלק מהמופעים התקיימו פעמיים) נבחרו מתוך היצע פוטנציאלי בלתי אנושי... מתחילת דרכו כיוצר, אי שם באמצע שנות הששים, ועד סוף שנות השמונים, הקליט שלום חנוך כ70 שירים ויצר עוד יותר מ130 (!) שירים לזמרים אחרים, חלקם להיטי ענק.
התחנה הראשונה, "שבלול", כללה שירים מתוך האלבומים שהוציא כשותפו של אריק איינשטיין ב1970. "שבלול" (ביניהם "מה שיותר עמוק יותר כחול", "אבשלום", "אל תוותרי עלי", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "קח לך אשה ובנה לה בית") ו"פלסטלינה" ("אמא שלי", "כתבו עליו בעיתון", "שחק אותה"), שיר מתוך האלבום SHALOM באנגלית ("NEVER KISSED THE SUN"), אחד של "השלושרים" ("צרות טובות") וגם, לראשונה "פראג" ו"לך לפסיכיאטור".
בתחנה השנייה, "אדם בתוך עצמו" היו שירים מאלבום הסולו באותו שם ("אדם בתוך עצמו", "לילות שקטים", "שעונים") מימי להקת "תמוז" ("לא יודע איך לומר לך", "פנס הרחוב", "סוף עונת התפוזים") וגם "לילה" ו"כמה טוב שבאת הביתה".
התחנה השלישית, "חתונה לבנה" סיכמה את שירי שלום חנוך של ראשית שנות השמונים, עם שירי אלבום המופת "חתונה לבנה" ("הדרכים הידועות", "שיר דרך", "זה רק געגוע", שחרר אותי")  האלבום "על פני האדמה" ("כי האדם עץ השדה", "שיר ללא שם", "ילדים של החיים", "ניגע אל החלום").
והתחנה הרביעית "מחכים למשיח" הזכירה את החצי השני של אותו עשור, שלום חנוך סופרסטאר עם שירי האלבום "מחכים למשיח"" ("לא עוצר באדום", "לצאת מהלחץ", "בלי לומר מילה", "דז'ה וו", "קרן שמש מאוחרת") והאלבום "רק בן אדם" שבא אחריו ("נגד הרוח", "על שפת הנחל הזורם", "בסוף אמצא אותך") וגם שניים קצת יותר מאוחרים שהתגנבו פנינה ("את מביאה הכל", "בגלגול הזה") אולי כדי להזכיר שהסיפור לא הסתיים לפני 20 שנה...

עכשיו יוצא תיעוד "ארבע תחנות" במארז של ארבעה דיסקים וגם דיווידי כפול  הכולל 54 שירים. לרגל הוצאת הפרויקט יחזור שלום לעוד סיבוב חד פעמי של ארבע התחנות, החלל מה24.6 ובשלושת החודשים הקרובים, באמפיתאטרון "שוני" בבנימינה. האיש שהוציא, במו ידיו, גיטרתו וקולו, את הרוק הישראלי מהאולמות הקטנים ("צוותא") אל הפארקים ומופעי הענק, סוגר מעגל בהופעות תחת כיפת השמיים. אחר כך יהיה לו זמן להתעסק בתחנות הבאות...


צעיר לנצח
כששלום חנוך היה נער בקיבוץ משמרות, בערך בן 15, הוא התחיל להלחין שירים ראשונים. ביניהם את "לילה" ו"אגדת דשא". ביחד עם ידידו המבוגר ממנו, מאיר אריאל, הוא יצר שירים במיוחד לאירועים שונים בקיבוץ, כשחלק מהיצירה הוא פרודיה על שירים מוכרים. אחר כך, כששלום למד משחק ב"בית צבי" ושרת בלהקת הנח"ל, עדיין לא היה ברור לו שהוא הולך להיות מוזיקאי, כותב וזמר, אבל האש היצירתית בערה בו ולא נתנה לו מנוח. חמישים שנה אחרי, ועם מאות שירים, מילים ומנגינות, שהפכו ללהיטי ענק ונחשבים לקלסיקה של המוזיקה הישראלית, שלום חנוך, ללא ספק אחד מגדולי היוצרים הישראלים בכל הזמנים, ממשיך לבעור.  
הוא עדיין משורר רגיש ועשיר ביטוי שאינו חדל להפתיע, להתחדש ולרגש. מלחין רב דמיון שנע בין אינטימיות ומופנמות לקטעי רוקנ'רולים סוערים ומלאי אנרגיה. השפה שלו, ההופעה שלו, ובעיקר החיפוש המתמיד שלו אחר מחוזות חדשים ליצירה, הם שעיצבו והשפיעו על המוזיקה הישראלית המוכרת כיום. תרומתו בולטת במיוחד בגיבוש צליל הרוק בישראלי, אך כיוצרם של מאות שירים שבוצעו על ידו ועל ידי רבים אחרים, השפעתו עצומה גם בשאר הסגנונות המוסיקליים בארץ.
ב2009 הוציא שלום חנוך את אלבומו ה14 (לא כולל אוספים שונים ושיתופי פעולה עם אריק איינשטיין ולהקת "תמוז"). האלבום,"שלום חנוך", הציג אותו  שוב, כאמן מבוגר אך צעיר. אולי לא בקריטריונים  הרכילותיים-ריאליטיים של ימינו, אבל במה שחשוב באמת: ביצירה, בהופעה, באנרגיה שגורמת לו להיות מי שהוא עכשיו. כי אם להיות צעיר זה להמשיך להתעניין, להמשיך לאהוב את העיסוק שלך, להמשיך לחפש דרך מקורית לבטא את עצמך, להמשיך לנסות להשתנות... אז שלום הוא באמת צעיר לנצח. בקלות הוא היה יכול היה להוציא אוסף של שירי אהבה קלים-לעיכול, נעימים להאזנה, מלודיים ושקטים... ואולי לזכות בהצלחה מסחרית מיידית. אבל, לא. הוא העדיף ללכת בדרכו העצמאית והבלתי מתפשרת, כמו שעשה בכל אלבומיו. וכרגיל אצל שלום חנוך, הוא מסרב להיות חלק מעולם הבידור, הוא לא רוצה להיות "פופ". הוא מתעקש לומר את דברו מבלי להתחשב באופנה זו או אחרת. ולכן, לא קל להתאהב באלבום החדש שלו. הסאונד לעתים קשה ומחוספס,  הנושאים, בחלק מהשירים, רחוקים מהאסקפיזם המקובל בימינו ואמנם יש בו גם שירי אהבה מלודיים, אבל הגישה הכללית היא, באין מילה טובה יותר, רוקית. אמירה חזקה. בוטה. ישירה. לא מתחנפת. שש שנים אחרי אלבום האולפן הקודם שלו ("אור ישראלי") ואחרי אלבום הופעה אקוסטי כפול מאד מצליח עם משה לוי ("יציאה") והופעות שוברות-קופה עם שלמה ארצי (שגם הן יצאו באלבום כפול) שלום חנוך חוזר אל הבסיס. הוא יצר את האלבום בשנתיים האחרונות, עם חבריו להופעות המאד-מאוחרות תחת הכותרת "חיות לילה" במועדון "בארבי" בתל אביב. משה לוי בקלידים, רוני פיטרסון בגיטרות, זיו הרפז בבס ואשר פדי בתופים. היה באלבום ההוא, חוץ מהשירים היפים, גם משהו חדש וטרי בעיבודים ובהפקה המוזיקלית של משה לוי ואייל ליאון קצב. תחושה של "חי באולפן" עם קטעי נגינה מלאי חיים ואנרגיות משוחררות. כמו פעם. לא עושים אלבומים כאלה בימינו. ואני חוזר אל האלבום ההוא כדי להדגיש ששלום חנוך, כמו מוריו הרוחניים בוב דילן או פול מקרטני, אינו נח על זרי הדפנה ומתרפק על העבר. הוא ממשיך ליצור ולחפש... ומוצא גם זמן לעצור לרגע ולהביט לאחור.




כולם מדברים על שלום
שלום חנוך לא מתייחס לפרויקט "ארבע תחנות" כאל סיכום דרך, "בשבילי זה היה פשוט תרגיל  זיכרון עם חיבור לתגובות הקהל לשירים  מסוימים..." הוא אומר בשיחה לתכנית שתשודר בגלי צה"ל בצהרי החג... אבל לי זו דווקא  הזדמנות לברר עימו מספר סוגיות שקשורות גם להיסטוריה שלו, ולקשר בין ההופעות והיצירתיות. "כשאני מופיע אני כותב פחות. הכתיבה באה לי דווקא כשאני מחוץ... כשאני לא פוגש אנשים. כשלא אוהבים אותי בפנים וכשאני לא צריך להגיד תודה. והיום גם להצטלם. יש כזה דבר, בוא'נה, זה חדש...
יואב: אנחנו בעולם של שיווק. התוכן הרבה פחות חשוב מהצילום...
שלום: זה נורא מצחיק כי הרבה פעמים אנשים אומרים לך כמה הם אוהבים אותך, והם מפרטים. ובסוף הם שואלים, "אפשר גם להצטלם"?
ההבחנה הזו התבררה כמדויקת במיוחד כשבסוף השיחה בגל"ץ התמלא האולפן בחיילים, שכולם רצו לומר שלום לשלום... וגם להצטלם עם אלילם.
שלום חנוך, דניאל נחום מפיק התכנית, יואב ק
שלום, עוד מעט בן 65, מתנהל בהופעות ומתקבל בקרב הקהל שלו, כמו נער רעב בלהקת רוק בתחילת דרכו. לא רק הופעות הענק ב"ארבע תחנות" שתיכף יוצאות לסיבוב נוסף (בשוני....) אלא במופע חודשי בשם "חיות לילה" שמפוצץ את "בארבי" בשעות המאד קטנות של הלילה, וכל הזמן גם במופע "יציאה" עם משה לוי שרץ כבר שבע שנים. מאיפה האנרגיות האלה, אני מנסה לברר.

שלום: כשהייתי צעיר הופעתי הרבה פחות מאשר עכשיו. בעשר השנים האחרונות אני מופיע יותר בגלל איזשהו תהליך שעברתי. נרגעתי קצת מהמתח שיש בהתמודדויות האלה. לארגן הופעות זה מאוד קשה. אני לא עושה את זה לבד , אבל זה היה קשה גם לי... אני לחצתי גז בדברים עצמם: בכתיבה, בחומר, בחיפושים שלי. כשהייתי יותר צעיר חשבתי מה אעשה כשאהיה מבוגר, בשלב שהוא כבר לא ילדים קופצים על הבמה... איך רוק יהיה בכלל. מה זה? האם עוד ידברו ככה? מי ידבר ככה? החששות האלה נרגעו. פתאום נוח לי ואם נוח לי אז אני נהנה מאוד. במקום יותר להשתדל אני יותר נהנה. עם הרקע של כל מה שעשיתי, עם הבסיס הזה, יותר קל לי להנות מלעשות את זה.
יואב: מפתיע שאתה מתאר את התקופה המאד מצליחה ההיא כתקופה של מתח ואי ביטחון. נראית אז כמי שנמצא על גל נורא טוב...
שלום: זה המתח. להיות על גל זה מתח. אתה יכול ליפול מהגל, אתה יכול, אני יודע מה, לעוף. לזה אני קורא מתח...
יואב: לאיזו תקופה אתה הכי מתגעגע מבחינה יצירתית?
שלום: וואלה תאמין לי... זה לא קונץ. "שבלול", האיזור הזה. הייתי הרבה עם אריק (איינשטיין) והיינו חבר'ה. וזה היה קל. מאוד קל... זה רחש וגעש וזה פשוט קרה, וקרה יפה, וזה זרם. לאנשים אחרים היה חלק בדבר. זו הייתה תקופה מאוד יצירתית ואני זוכר שחוץ מזה עוד כתבתי לאחרים באותו זמן, זה היה די מהמם...אח"כ כבר התחלתי להיות לבד יותר.
יואב: היה עוד קצת ביחד כשהיית בלהקת "תמוז".
שלום: אבל זה כבר לבד. ב"תמוז" זה התחיל להיות כמו קיבוץ. החבר אריאל זילבר מבקש להעמיד לדיון את שאלת השיר הזה והזה, אתה יודע, והעיבוד הזה והזה. זה כבר נעשה קיבוץ וקיבוץ היה לי מספיק לפני זה ואז המשכתי בעצם לבד... ואל תרחם עליי.  המשכתי לבד בשמחה.
יואב: גם כשאתה לבד אתה בכל זאת עם אנשים.
שלום: בטח. אין דבר כזה, לבד. אבל יש הרגשה כזאת. כשאתה מרגיש לבד  קשה כבר לתאר לך את הזיקוקין דינור שביצירה... זה מתחיל להיות יאללה לכתוב,לכתוב.
יואב: מיד אחרי העבודה עם אריק, כשהיית בשיא ההצלחה, החלטת לעזוב 
שלום: קודם כל נסעתי לאנגליה, לתת לעצמי את הפטיש חמישה קילו הזה בראש. לבוא למקום שאני לא יודע את השפה שלו, ואין לי מושג עליו בכלל. רק משירים של "הביטלס" ולראות, אם אני עושה שירים אז למה לא אוכל להיות גם שם? המחשבה התמימה הזו היא נהדרת אבל היא מטופשת. זה לא יעזור כי לעבור למקום אחר, לסביבה אחרת, אם אין לך שפה, אין לך מה לחפש שם. מוזיקאי יכול לנגן, אבל מי ששר צריך שפה. מוכרח שפה. אנשים חושבים שזה עניין קטן בשביל אנגלי או אמריקאי האקסנט של הזמר. זה לא עניין קטן בכלל. 
יואב: נראה שגם בתקופות שבעיניך היו מאוד לא טובות הרווחת מזה שירים טובים...
שלום: זה מה שגיליתי אז, שזה מה שאפשר לעשות כשאתה "כותב". פתאום התחלתי להסתכל על עצמי כעל כותב. ובתור כותב אתה שואל את עצמך:  רגע מה יש לי להגיד? מה אני?  מה אני עושה? ואתה מתחיל  להתלבט. לא שקודם לא התלבטתי, אבל ההתלבטויות קודם היו צחוק. אח"כ נקרעת לך הנשמה לא מעט ופתאום משהו יוצא. והרבה פעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה. אתה לא מתכוון ויוצא דבר שאתה מבין שהוא עומד בזכות עצמו וזה בעצם קנה המידה מתי אני חושב שזה בסדר.
יואב: למשל...
שלום: השיר "ככה וככה".... אני התכוונתי להשאיר אותו מחוץ לאלבום "בגלגול הזה" כיוון שהוא היה בעיניי קצת קל מדי... שמיילק (שמוליק בורנשטיין המפיק) כמעט הכריח אותי להכניס את השיר לאלבום.
יואב: יואב: נדמה שלעתים קרובות היוצר הוא האחרון שמבין מה יש לו ביד. חברך  מאיר אריאל ז"ל, למשל, לא רצה להכניס לאלבום את "נשל הנחש" כי חשב שזה לא מספיק טוב, וכך גם את "לילה שקט על כוחותינו בסואץ"... 
שלום: שנינו חשבנו, באמת שיש דברים שלא נאה לתת לקהל. שזה לא מספיק טוב, והקהל משום מה אוהב את זה... היינו מדברים על זה הרבה וצוחקים ומנסים למצוא לזה שמות... לקטע הזה של דווקא.
יואב: עוד דוגמא
שלום: את מנגינת "אהבת נעוריי" כתבתי בהתחלה כפרודיה ולאט לאט גם באו המלים. כשעבדתי עם אריק איינשטיין על האלבום "מוסקט" השמעתי לו את "גיטרה וכינור" ואת "אהבת נעורי" שעוד לא היה גמור. את הראשון הוא אהב ואת השני אמר לי שיותר מתאים לי לשיר בעצמי. אחר כך הצעתי את השיר לדורי בן זאב, והוא ניסה ואיכשהו זה לא הסתדר, ואז כשעבדתי בארה"ב עם טומי פרידמן ז"ל עלה לי השיר הזה וכתבתי עוד כמה מילים וזה פתאום קיבל צורה וחזרתי והתחלתי לשיר את זה בהופעות וזה מאוד הצליח מיד ואחרי שנה שנה וחצי זה נכנס לדיסק. שלא לשמה בא לשמה.

יואב: בוא נדבר על תקופת "חתונה לבנה". אחד האלבומים הכי חשובים שלך מבחינת האמירה האישית הבלתי מתפשרת. היום האלבום הזה נחשב קלאסיקה, אבל אז הוא היה כישלון מסחרי. אולי בגלל ההפקה והסאונד שהיו נורא קשים... כשאמן כמוך שהיו לו כבר כמה הצלחות חוטף כזו סטירת לחי, מה הוא מרגיש, מה זה עושה לו?
שלום: לא קל לי להיזכר בדברים שאני אוהב, אז תאר לעצמך כמה קשה להזכר בדברים שאני לא אוהב...
יואב: את השירים באלבום אני מתאר לעצמי שאתה אוהב...
שלום: שאלת אותי מה הייתה ההרגשה... בטוח שהייתה חרא.  הרגשה שלא מבינים אותי וגם שפספסתי. גם אני חשבתי שהסאונד הסופי של התקליט היה בעייתי. לא כמו שזה צריך היה להישמע, עם המון דיסטורשן.
יואב: אני שואל דווקא על האלבום הזה בגלל שפרויקט "4 תחנות" הוא מבחינה מסוימת ניצחון הגישה של "חתונה לבנה". איך שאתה נשמע אחרי האלבום ההוא לא דומה לאותו שלום הצעיר עם הקול דקיק. הגישה העוצמתית של האלבום ההוא לא התאימה אז טבל היום נורא מצליחה. נראה לי שחלק מהעניין הוא להראות לעצמך שאם אתה מאמין בדרך מסוימת, אז אתה ממשיך אפילו אם זה לא מצליח.
שלום: זה נשמע מפיך כאילו אני כל הזמן בשליטה וכל הזמן יודע מה אני עושה וזו דרך שלי. האמת היא לא כזו. האמת היא שבחיים הדברים קורים וזה צירוף של מקרים. כל הזמן. צירוף של מקרים עד כי כך שאני מוכרח כמו כולם  להודות שאני לא יודע שום דבר. אני יודע מה אני רוצה ולפעמים אני רואה את התוצאה מתעכבת. את זה יכולתי לראות  כבר אז ולכן לא היה לי מי יודע מה קשה כי אני הרגשתי טוב עם עצמי. מבחינתי, חוץ מהסאונד שיצא לתקליט שהיה לא טוב, כל היתר היה חלק מהדרך שלי במובן הכי מקובל עליי. אם זה לא מצליח אז לא. תמשיך הלאה. ככה צריך, זה בסדר גמור. ממה אנחנו לומדים? הנה משפט שחשוב לי להגיד: אנחנו לומדים רק מהטעויות והכישלונות שלנו. אנחנו לא לומדים משום ניצחון ומשום הצלחה. והיות וכולנו כאלה אז כדאי בכלל לעזוב את הרעיון שמישהו יודע את הדרך. מישהו יכול להיות חולם, לרצות, יכולה להיות לו מוטיבציה... אבל ההתקדמות נעשית על ידי זה שהוא לומד מהטעויות שלו ופוגש טעויות חדשות שהן כבר ברמה אחרת. זו צורת הלימוד אחרת היינו תקועים.
יואב: יפה.
שלום: תודה מורתי.

יואב: בעיני אתה אחראי על כמה מהפכות במוזיקה הישראלית...
שלום: תשמור עלי קצת. אל תשים עלי הכל. זה לא אני עשיתי. זה משהו שקרה ואולי יש לי חלק זה. אבל זהו.
יואב: אחד הדברים שהצלחת לעשות, ביחד עם שותפים אחרים, זה לשבור את הקיר הרביעי. כמו שסיפרת לי שלמדת בבית צבי, הקיר שבין האמן והקהל שלו.
שלום: קוראים לזה רוק, אגב. סתם, מלה קצרה כזו. רוק.

יואב: איך אתה מבין את זה שבתוך מהפכת הרוק, בסופו של דבר מה שהכי מרגש את הקהל, אלה דווקא הבלדות. לדוגמא, בתוך הבלגן של ימי "חתונה לבנה" כתבת גם את "שיר ללא שם" (ששרה יהודית רביץ)  שהפך לחצי המנון. נראה שאנשים מתחברים יותר לרגש ולדבר הפשוט שאולי מוזיקלית הוא פחות פורץ דרך...
שלום: בשירים השקטים יש באמת משהו יותר דרמטי, יותר מרגש. אבל צריך טווח עצום של מרכיבים בשביל להיות מיוחד בתחום הזה. אם תעשה ערב שלם של שירים שקטים זה יהיה איום ונורא, משעמם וגם בטח לא מרגש. בתור מאזין אני לא יכול להתרגש יותר מדי זמן. כמו בחיים. הרגעים האינטימיים, הרגעים האלה הקרובים שהם נטמעים בנו כחוויה רגשית. אהבה ודברים כאלה... תשים לב שכל השקטים האלה כמעט תמיד מדברים על יחסים ועל רגשות.  אני חושב שזה בדיוק המקום של העניין. הקהל כמובן אוהב את עצמו באותו רגע, אבל זה לא אומר שהוא לא מוכן לחיות גם אחרת. ולצאת החוצה ושיכסחו אותו מצד אחד או שיגרמו לו לשיר ביחד איזה דברים או שמישהו יפליא בנגינתו על גיטרה. זה רוק.
יואב: כשאתה על הבמה, לא "שלום היוצר" אלא "שלום הפרפורמר", אתם הרבה יותר נהנה מהשירים הקופצניים, מהכיף. זה קורה גם לקהל, שמשהו בפיזיות, כשאתה קצת רוקד וקצת זז אתה נכנס עצוב ויוצא שמח. זה משהו גופני.
שלום: הנה לך. זו התשובה לשאלה ששאלת. בשירים שהם יותר קצביים, יותר אנרגטיים, הקהל נעשה כזה גם. בלי שום ספק, וזה מה שצריך להיות אחרת זה לא יתרגש כל הסיפור. זה לא ירקוד. הגרוב. זה גרוב ומצב רוח. השקטים האלה, בגלל זה הם כאלה. אני לא אשים יותר מדי שקטים. אני בורח מזה כמו מאש.
אני אגלה לך סוד. מאז ומתמיד ועד היום כל פעם שאני מסתדר על סדר השירים, בוחר אותו לפני הופעה, חסר לי עוד אפר, עוד שיר אחד מקפיץ. תמיד אני אומר את זה, לא משנה כמה שירים כתבתי, חסר לי עוד אפר.
יואב: אתה בא להופעה להנות....
שלום: אני בא לגוון גם. או להיות מגוון. אני באמת רוצה לפתוח את העסק ושכל דבר יעמוד במקום שלו ויקבל את האור הנכון.

יואב: בהופעות בהן אתה חוזר להיסטוריה שלך וצריך לעשות שוב את אותם השירים, בשלב מסוים זה הופך להיות מעין הצגה, הרי זה לא משהו שאתה מרגיש כרגע...
שלום: בגיל שש עשרה למדתי 3 שנים תיאטרון בבית צבי. ומי שלומד משחק יודע שבשביל להופיע, כדי לבצע משהו, זה צריך לבוא מאיזה שהם מקורות רגש וזיכרון וחוויה מבפנים, מתוכך. אני אומר עכשיו משהו שאני מקווה שיהיה מובן. אם זה טוב וזה מרגש אותך, זה הרבה בגלל שהפנים והחוץ מחוברים, ופשוט אתה מרגיש את הפנים, והחוץ מתאר את מה שקורה. ואז תשאל איך שחקן בתיאטרון עושה את "אותלו"? איך הוא מצליח בכל הצגה? מה הוא עושה? בוב דילן שר את השירים שלו בכל פעם אחרת. אבל  ריצ'רד ברטון לא יכול לעשות את "אותלו" שונה בכל פעם. הוא לא יעשה את זה כל פעם אחרת. אז יש מקורות בפנים שאני גם למדתי וגם כנראה נולדתי עם זה. אני חושב שזה מה שבעצם יש לזמרים ובעיקר לכאלה שהם גם יוצרים, שמחדש להם את הרגש אפילו בלי לשנות משהו. את זה אני מרגיש באותו רגע ובאותו רגע אני נמצא במקום הזה. זה לא איפה שהייתי אתמול, אני לא זוכר איפה הייתי אתמול. אני פה. והקהל הוא חלק מהדבר הזה. אם הקהל איתי והוא מקשיב לי, זה עובר אליהם. ולכן אין לי תשובה להגיד איך אני שר כל פעם את אותו השיר. השיר הוא אותו שיר אבל ברור לי שאין אפילו פעם אחת ששרתי בדיוק אותו דבר במובן של רגש או של הבעה או של הופעה.
יואב: אתה קצת אחר בכל פעם.
שלום: זה הכל. זה נכון. זה זה.
יואב: וקורה לך שפתאום באמצע שיר אתה מתחבר לאותו שלום שיצר אותו פעם?
שלום: זו אפשרות. אני פשוט לא זוכר ואני לא אמור לזכור את מה שעובר עליי כשאני מבצע את השיר כרגע.  ולכן אני  לא יכול כל כך לענות. אם אתה מודע כל הזמן אז אי אפשר לחיות, אי אפשר לכתוב, אי אפשר לשיר. אתה צריך להיות במקום הזה בזמן הזה עם מה שאתה מגייס מבפנים כי זה לא בא מבחוץ. זה  שמגיש את זה, זה ששר, הוא בעצם שחקן.
יואב: במקרה של יוצרים כמוך הוא גם הכותב, גם המחזאי...
שלום: אביב גפן, כשהיה בן 16, היה בא אליי מידי פעם להשמיע לי שירים שלו, ואז יום אחד הוא אמרתי לו: אביב, אין לי מה להגיד לך יותר, אתה כותב שירים לא פחות טוב ממני ומהיום אל תשאל אותי יותר בעניין הזה. אני נורא אשמח לשמוע, אבל אל תשאל אותי אם זה יפה או לא יפה. ותן לי להגיד רק לך דבר אחד מהניסיון שלי בהופעה עם השירים שכתבתי. כשאתה שר בהופעה אתה לא צריך כל הזמן לשיר כמו זה שכתב את השיר, אלא צריך לדרוש מעצמך להופיע. ולא משנה מי כתב את השיר. הוא הבין את זה, ראיתי איך הוא מבין את זה ואני זוכר שמהר מאוד ראיתי שהוא לקח את זה כל כך נכון, כל כך למקום, ומאז זה פשוט. לא עוצרים בנאדם כזה.
זו נקודה שחשבתי עליה הרבה בזמנו. מה זה סינגר סונגרייטר? האם אתה משורר או אתה זמר או אתה פרפורמר..  הכל יכול להיות.  מאיר אריאל היה משורר. הוא הופיע ככה. דילן הוא משורר. הוא מופיע ככה. דילן הוא לא פרפורמר של רוק והוא לא זמר גדול אבל יש לו מה להגיד.
יואב: ואתה?
שלום: ואללה, אני, מה אני אגיד לך? אני חושב שאני שדכן. אני שדכן טוב. אני טוב בלזהות את הקשר בין מילים ומוזיקה. ככה  אני חושב.


אין תגובות:

פרסום תגובה