יום שישי, 3 ביוני 2011

פול סיימון שוב בישראל



עוד מעט פול סיימון מגיע אלינו להופעה, 28 שנים אחרי ש"סיימון וגרפונקל" התאחדו באיצטדיון רמת גן, ומה שיותר מרגש בעיני, 33 שנים אחרי הפעם הראשונה, ב1978, כשהוא הופיע בקיסריה. באמתחתו היו אז כל להיטי הצמד המצליח ביותר בהיסטוריה, ושירים משלושת אלבומי סולו שהוציא מאז פירוק הצמד ב1970. ביניהם "אני וחוליו בחצר בית הספר", "פגישה מחודשת בין, אם ובנה", "אוהבת אותי כמו סלע", "דנקן", "עושה זאת למען אהבתך", "עדיין מטורף אחרי כל השנים האלה", "משהו כל כך בסדר" ועוד ועוד.פול סיימון היה ה-זמר שלי וגם אחד המוזיקאים המצליחים והחשובים בעולם.


ההופעה התקיימה ב7.5.1978 בקיסריה. זו הייתה תקופה אופטימית בישראל, וגם מצבנו בעולם נראה לא רע. פחות מחמש שנים אחרי מלחמת יום כיפור וחצי שנה אחרי נאומו של נשיא מצריים סאדאת בכנסת בירושלים, הייתה תחושה כאילו העניינים מתחילים להשתנות ואנחנו בדרך אל הסכם השלום הראשון... פול סיימון התחבר אל היהדות שלו ואל הישראליות שלו יותר מאשר אי פעם בעבר, ובאותם ימים, קשה אולי להאמין היום, זה היה אחד המרכיבים החזקים בהבאת אמנים בסדר גודל כזה לישראל. פחות הכסף הגדול, יותר הפטריוטיות וההזדהות.
וכך הסכים פול סיימון, אז בשיא הצלחתו המסחרית, לאשר לגלי צה"ל לשדר את ההופעה שלו ונאות גם להתראיין בלעדית לחייל צעיר ונמרץ בגלי צה"ל (אני...). בהאזנה עכשיו להופעה הנפלאה ההיא ולראיון (היום ניתן לשמוע את הענתיקות ההן באתר Icast.co.il) אני מבין שהמפגש איתו היה נקודת ציון חשובה בחיי, או לפחות בקריירה המקצועית שלי.
אני הייתי מעריץ צעיר ומוגבל ביטוי באנגלית, והוא היה היוצר הכי נערץ עלי באותה תקופה (כן, אפילו יותר מבוב דילן והביטלס), אני זוכר בעיקר את העדינות שלו, את הסבלנות להבין בדיוק מה אני מנסה לשאול, ואת מה שנראה לי כרצון לענות ממקום אמיתי. פול סיימון דגם 1978, היה הסופרסטאר הראשון שפגשתי בחיי, ואז עוד לא הבנתי איזה נס קטן קרה לי כשראיתי אותו מקרוב. אפילו מהעובדה שהוא כל כך נמוך שאבתי עידוד. כי אם אחד כל כך קטן הוא כך כך גדול, יש סיכוי לעוד נמוכים כמוני שמרגישים צורך מיוחד להוכיח את עצמם...


"הדבר שהכי הרשים אותי בישראל היה הביקור בכותל המערבי" אמר לי אז סיימון, "זו היתה החוויה הכי מרגשת בחיי. הופעתי הרבה פעמים, בפני מאזינים שהתלהבו וגם בפני קהל שלא, לזה אני רגיל...אבל הביקור במקום הקדוש הזה הוא חוויה שלא אשכח..."

ואחרי ההופעה, כשמולי שפירא, מנהל התרבות בגל"ץ, העניק לו שי סמלי: מנורת שבעת הקנים עשויית מתכת, סיימון, שבקושי הצליח להרים את המתנה המאד כבדה,  ביקש עוד משהו אחד... מדי צה"ל. מאחר שהוא נמוך קומה, נתפרו לו מדים במידה מיוחדת, ולימים הוא נראה צועד ברחובות מנהטן במדי צה"ל (ללא כומתה! ואפילו רפול לא תפש אותו).
רוב השיחה, עם זאת, לא עסקה ביהדותו אלא באמנות שלו, ומעניין לגלות שדברים שנאמרו לפני 33 שנים עדיין נשמעים רלוונטיים גם כיום...

פול סיימון: כאמן שמופיע אני חושב כל הזמן על פרישה. כבר לפני שמונה שנים החלטתי להפסיק... אבל הופעתי הרבה בשנים האלה וכנראה שאני חייב להמשיך להופיע.

כשאני עולה לבמה אני מרגיש ביניהם חיבה גדולה אלי. אבל מצד שני אני חושב שזה דבר מסוכן לזכות בכל כך הרבה תשומת לב, לכל כך הרבה תשואות. זה לא משהו שקורה לך עם חברים שלך. אתה לא מצפה מהם לקפוץ ולהריע בכל פעם שאתה נכנס לחדר. זה לא טוב להיות מרכז תשומת הלב כל הזמן. זה לא טבעי. לעלות על במה ולהופיע זה לא טבעי. רוב האנשים לא יעשו את זה.  למרות שאני נהנה להופיע, זה משאיר אותי ריק אחר כך. יש אנשים שמופיעים שמרגישים שההופעה ממלאת אותם. אני מרגיש קצת עצוב. אפילו אם ההופעה מצליחה מאד.

האינסטינקט הראשון שלי הוא להגיד שאני אוהב להיות מאוהב. זה בוודאי נכון. אבל יש כנראה אמת בעובדה שאני מקבל כוח נפשי מלהיות לבד. אני שלו יחסית כשאני לבדי.

אני לא מפחד להזדקן. לא. אבל אני נמצא במקצוע שאין לו מה לעשות עם זקנה. זה בעניין נעורים. יש יוצאים מהכלל אבל הם.... יוצאים מהכלל.
למרות שאני לא מנסה במודע לכתוב על חיי זה איכשהוא חודר לתוך השירים. הרבה פעמים אני שואל את עצמי "למה כתבתי את זה" ורק אחרי זמן אני מבין שזה על הילד שלי או על הנישואים שלי או על חבר...

למעשה לא אוהבים אותי. הם אוהבים את האדם שיצר את השירים. זה רק חלק ממני, אולי החלק היפה, האמנותי, אבל יש עוד צדדים באישיות שלי שאני לא יודע אם הם היו אוהבים. הם אוהבים את מה שהם מדמים לראות בי. אבל אני לא מה שהם מדמים.

אני לא חושב על עצמי כעל כוכב פופ או רוק. אולי פעם חשבתי כך, אבל עכשיו לא. התבגרתי. הצלחתי. על כך פנים, לא איבדתי את העניין בכתיבת שירים כצורה אמנותית. זו הנאה גדולה להיות מעורב ביצירת השירים או לשמוע אנשים שרים אותם. כותבי שירים אמנם לא יכולים לשנות את העולם, אבל הם יכולים לגרום לאנשים ללכת ברחוב ולזמזם... זה מה שאנחנו עושים. זה מה שאני רוצה להיות. להמשיך לכתוב.

והוא המשיך. בעשרה האלבומים  שהוציא מאז פול סיימון כיוצר לא חדל להתחדש ולהעשיר את עולם הפופ בצלילים וסגנונות מגוונים, כולל החדרת המוסיקה הברזילאית והדרום אפריקנית לתוך הרוק, כולל שיתופים פעולה מפתיעים עם בראין אינו ופיליפ גלאס ובעיקר בתחום שבו הוא נשאר יוצא דופן באיכותו: כתיבת שירים. גם עכשיו, כמעט בגיל 70, הוא מגיע אלינו שוב כשהוא בשיאו. עם אותו קול (מדהים לשמוע שקולו היום נשמע כמו לפני 40 שנה) ושוב עם אלבום בשם SO BEAUTIFUL OR SO WHAT שמוגדר על ידי המבקרים כטוב ביותר שלו בעשרים השנים האחרונות. הלוואי והוא היה מסכים להיפגש אתי שוב.

הנה התכנית העתיקה ההיא משנת 1978. אורלי יניב מקריאה את השירים, קובי מידן את התרגום

אין תגובות:

פרסום תגובה