יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

בגלל המוסיקה


בית ספר "רימון" חוגג בימים אלה (ליתר דיוק ב27 באוקטובר) יומולדת 30 שנה להקמתו וקודם כל אני חייב גילוי נאות. יהודה עדר המייסד, המנהל הראשון (והיום נשיא רימון) הוא חבר טוב שלי, עוד מהימים שהיה גיטריסט בלהקת "תמוז" (שזה לפני 40 שנה...) ואני מאד אוהב ומעריך גם את עבודתו כמוסיקאי וכמפיק (הוא ניגן ו/או היה שותף בהפקות מוסיקליות עם דני סנדרסון וגידי גוב ב"דודה", דויד ברוזה, מאיר אריאל, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, רונית שחר, אתי אנקרי, אבטיפוס, ועוד רבים). בזכות יהודה הכרתי מקרוב את בית הספר, ממנו יצאנו ב1987 ל"מסע הבחירות של מאיר אריאל", וכמו כל שדרן ועיתונאי נחשפתי כל השנים לכמות היוצאת מן הכלל של כישרונות שיצאו מהמוסד הזה (וגם לכל מיני מוסיקאים שלא כל כך אהבתי). אבל לא הייתי שומר על קשר הדוק עם "רימון" לו לא הייתי מאמין בחשיבות בית הספר הזה. אני תומך נלהב בבית הספר הזה במשך כל שנות קיומו ומנסה לעשות מה שבכוחי כדי לסייע לו להמשיך ולהתקיים (רק רוחנית... כסף לא היה מעורב בתמיכה הזו...), משיפוט בתחרויות שונות (ובראשן "רוק רימון") דרך הנחיית תכניות גל"צ שם (מופעים מיוחדים שהתקיימו בבית הספר, שידור שלוש עונות של "שיעור מוסיקה" עם המורים והתלמידים), פעילות משותפת ללימוד מוסיקה עם "קרן מיראז'" בנגב, פעילות חברתית של בית הספר ברמת השרון, אהבה גדולה לפרוייקט "האני האחר" שמארגן אריאל הורוביץ עם עמותת "אנוש" ועוד ועוד. כל שיתופי הפעולה האלה קורים משום שאני באמת מאמין, כבר מתחילת הדרך, שבית הספר הזה הוא מוסד רב חשיבות במוסיקה הישראלית, בתרבות הישראלית, ואני שמח שיש לי הזדמנות להיות חלק קטן ממנו.



ההתחלות הקשות
אני שואל את יהודה עדר על תחילת הדרך ולמה בכלל הוא, שהיה אז בחור בן 29, יזם מהלך כזה.
יהודה עדר: זה היה סוג של הגשמה, למרות שהיום כבר לא משתמשים בביטוי הזה. לא הספיק לי לעשות רק לעצמי. כבר ניגנתי ב"תמוז" וב"דודה", ולמדתי מוסיקה בברקלי (המכללה בבוסטון הנחשבת למובילה בעולם בתחום הג'אז והמוסיקה הקלה) והפקתי תקליטים למאיר אריאל וחוה אלברשטיין ודויד ברוזה... אבל זה לא הספיק לי. אמרתי לעצמי "אלה החיים"?  עוד הפקה ועוד הפקה... חיפשתי משהו שהוא מעבר לזה... רציתי להקים קהילה. אולי זה הצד הקיבוצניקי שלי (יהודה נולד וגדל בכפר הנשיא)... אני זוכר שאחרי ארבע שנות ניהול "רימון" מיכל ניב ז"ל ראיינה אותי ושאלה בשביל מה אני צריך את הבלגן הזה, למה אני לא יכול להסתפק בלהיות מוסיקאי מצליח... ואמרתי לה שזה גדול ממני. זה סוג של קארמה... לבוא וליזום ולאסוף את האנשים ולהקים את זה..."

ביחד עם יהודה נרתמו להגשמת החזון שלושה מוסיקאים: אילן מוכיח, גיל דור וגורי אגמון וגם עמיקם קימלמן שהצטרף שנה אחרי וניהל את בית הספר עד לשנה שעברה, אז הוחלף על ידי משה סיני. ביחד איתם היו במייסדים הארי ליפשיץ ואורלי סלע שעסקו יותר בצדדים הניהוליים והאדמינסטרטיביים.
יהודה: במשך יותר משנתיים ישבנו בקפה "דיצה" בתל אביב ובנינו את "אסכולת הרימון" שילוב של שיטת לימוד קלסית כולל תיאוריה, עם גישת לימוד חדשה ומודרנית.
-היו בארץ בתי ספר דומים?
בכלל לא. לא היה שום דבר דומה. היו שתי אקדמיות למוסיקה אבל הן עסקו במוסיקה קלאסית. היום הן כבר חורגות ומתקרבות גם לתחומים שיש ב"רימון" אבל אז לא היה בארץ שום מוסד שדומה לברקלי. אמרתי עצמי יש פה את המורים, ויש את התלמידים ויש את היצירה הנפלאה שרוצה לפרוץ ואין לה מקום. בגדול "רימון" זה בית ספר ליצירה.

- בימינו, כשיש עוד לא מעט מוסדות ללימוד מוסיקה "קלה" נראה די טבעי שעירייה או גופים בעלי אמצעים ירתמו למימון בית ספר כזה. איך הצלחתם לעשות את זה בתקופה החלוצית ההיא?
יהודה: אחרי  יתר משנתיים של חיפוש מקום מישהו סיפר לנו שברמת השרון ישנו ראש עיר בשם משה ורבין שמאד מעוניין בפרוייקט מהסוג שלנו.  באנו אליו לפגישה ואחרי חמש דקות הוא אמר לנו "בואו" ולקח אותנו לשדה הריק במזרח מורשה, המקום שבו בית הספר נמצא עכשיו, ואמר: זה שלכם!
בהתחלה נרשמו 60 תלמידים... לא כולם שילמו אבל נרשמו... וככה יצאנו לדרך. 27 באוקטובר 1985".
 
יהודה עדר
בין בוגרי המחזור הראשון ב"רימון" היו אתי אנקרי, אבי אגבבה, יובל שפריר ושמוליק נויפלד. להקות שלמות נולדו במחזור הזה: ערן צור, אלונה דניאל, יובל מסנר, אורי בלק, אורי מילס ומיכה מיכאלי הקימו את טאטו", תמיר קליסקי, גל הדני וגיל אלון יצאו משם אל הפגישה עם זאב נחמה ואל "אתניקס"... המחזור הראשון ההוא סימן את הכיוון, ובין 5000 התלמידים שלמדו בבית הספר היו רבים שפעלו במוסיקה הישראלית , ביצירה, בנגינה ובתחומי ההפקה השונים.  חלקם בתחומי הג'אז, ורובם בתחום המוסיקה הקלה, כלומרהמון שמות שכל מאזין למוסיקה ישראלית מכיר היטב. חלקם למדו בבית הספר זמן קצר בלבד, אחרים סיימו את כל שנות הלימוד, היו גם לא מעטים שחזרו לבית הספר כמורים. הנה רשימה מאד חלקית:
אביב גפן, אורי זך, אחינועם ניני, איה כורם, איתי פרל, אוהד חיטמן, ענת חיטמן, תמיר חיטמן, ארי גורלי, אריאל הורוביץ, אריק ברמן, אפרת גוש, בן ארצי, דודוש קלמס, דין דין אביב, דנה ברגר, יעל כהן, יעל נחשון, מיקה קרני, מירה עווד, מירי מסיקה, סגיב כהן, סיון טלמור, עילי בוטנר ו"ילדי החוץ" אוהד שרגאי ואדר גולד, עינת שרוף, עמוס בן דוד, עמיר "ג'נגו" רוסיאנו, קארין אופיר, קרולינה, אדם מדר, קרן פלס, רונית שחר, רמי יוסיפוב, שלומי אלון, שי צברי, תלמה אליגון, אבישי כהן (החצוצרן), אביגיל רוז, איה זהבי ו"כל החתיכים אצלי", הילה רוח, דניאל סלומון, רעות יהודאי, אייל מזיג, איילה אשרוב, קותימן, עמי רייס, יסמין גמליאל, יסמין אבן, אודי שמחון, ערן וויץ, דורון טלמון, מתי גלעד ואמיר זאבי ("ג'יין בורדו")  גיא באר, גד להבי ועוד ועוד.


אילן מוכיח
הארי ליפשיץ
אורלי סלע
גילי דור

בין מורי בית הספר היו בעבר עלי מוהר ואהוד מנור ז"ל, ולצדם קבוצה של מורים שכולם ממשיכים להיות פעילים כיוצרים וכמוסיקאים. ביניהם נזכיר את זאב חפץ, משה לוי, יוני רכטר, שם טוב לוי, אבנר קנר, דן תורן, ניר נקב, שמרית אור, צרויה להב, מורדי פרבר ועוד. אפילו המייסדים עוד עושים את זה במלוא התנופה, אילן מוכיח פורח כמעבד תזמורתי בשנים האחרונות (מיהודית רביץ ועד תיסלם), עמיקם קימלמן מנגן ומפיק ויצר פסטיבל ג'אז חדש ביפו, גיל דור זוכה בהצלחה בינלאומית עם שותפתו (ותלמידתו ברימון) אחינועם ניני, יהודה עדר לא מפסיק להלחם על מקומו של בית הספר (כן, גם אחרי 30 מלחמת הקיום לא פשוטהף ובזכות תמיכה של אנשים שאכפת להם, כמו אודי אנג'ל, בית הספר ממשיך להתפתח) ובמקביל ממשיך להיות מפיק ומוסיקאי (אלבום שני בקרוב...) וגורי אגמון, שהיה מנהל אקדמי וכיום מורה בכיר קיבל, רק בשבוע שכבר, את פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים.
גם בית הספר לא שוקט על שמריו. תמיר קליסקי עומד ללמד בשנה הקרובה קורס מיוחד למוסיקה מזרחית, שיתוף הפעולה עם ברקלי הולך ומעמיק, לפני כשנתיים הושק קורס ג'אז אינסטיטיוט, וכל אלה לצד הלימוד המוכר של הלחנה, ביצוע, עיבוד, הפקה, הוראה, מוסיקה אלקטרונית וכל השאר. האם כל אלה באמת משפיעים על גורלם של התלמידים?

עמיקם קימלמן
\מעשרות שיחות עם מורי ובוגרי "רימון" במשך השנים המסקנות לגבי שאלות אלה ברורות:
אי אפשר ללמד כישרון. אי אפשר ללמד יצירתיות. אפשר לתת כלים שיסייעו לתלמידים לממש את הכישרון שלהם, לתת שפה שבה תבטא את היצירתיות שלך..
הלימודים בשיעורים ובסדנאות בבית הספר הם רק חלק מהעניין. הקהילה המוסיקלית חשובה לא פחות מהתרגול והשינון. המפגש החברתי, הדשא של בית הספר, התחרות והחיבור עם המוסיקאים הצעירים שמסביבך, המורים שאתה מכיר גם מחוץ לכיתה: כל אלה מלמדים אותך לא רק איך ליצור מוסיקה אלא גם איך להתמודד בעולם האמיתי. איך להשתמש במה שקיבלת בלימודים בהמשך הקריירה.

והכי אני אוהב את מה שאמר (המורה) יוני רכטר בנושא, כששאלתי אותו בסדנה ב"רימון" מדוע הוא, בגילו ובמעמדו, עדיין ממשיך ללמוד נגינה בפסנתר.  "הרגשתי שאני יכול לשפר את הנגינה שלי, במיוחד בתחום הקלסי... תמיד אפשר להמשיך ללמוד... לאו דווקא עם מורה. תפקידו של המורה הוא ללמד אותך ללמוד לבד ולנסות להשתפר בעצמך.


אבנר קנר

לתכנית מיוחדת נא ללחוץ כאן!!!
יומולדת 30 לרימון בגלצ: שעה ראשונה

יומולדת 30 לרימון בגלצ: שעה שניה

אין תגובות:

פרסום תגובה