מסע הבחירות של מאיר אריאל: סוכות תשמ"ז... קטעים שלא פורסמו

מאיר אריאל עם להקת "כאריזמה" 1987
יהודה עדר בגיטרה ושירה, מיקי שביב בבס ושירה, רע מוכיח בתופים, יואב קוטנר בכלי הקשה

מימין: איתי לנדסברג,  רע מוכיח, יהודה עדר, מרתה ויזלטיר, יואב קוטנר, שחר אריאל, אודי אריאל, מיקי שביב, מאיר אריאל

תשל"ג. השנה המשמעותית בחיי

בעיתון "ישראל היום" ביקשו ממני, לכבוד ראש השנה, לכתוב על

הזכרונות שלי מהשנה הכי משמעותית בחיי.

זה מה שיצא...

יואב קוטנר המקורי 1972

את השנה הכי משמעותית בחיי, זו שהפכה אותי למי שאני היום, כמעט ואינני זוכר. ולא, אני לא מתכוון לשנת לידתי, אם כי, במידה רבה כן.

בערב ראש השנה תשל"ג (ספטמבר 1972) הייתי בן שמונה עשרה וקצת, בוגר טרי של מחזור ד' בפנימייה הצבאית תל אביב. מספרים לי שהייתי חניך טוב בפנימייה, עם כיוון די ברור בחיים: שאפתי, כמו רבים מחברי,  להיות חייל קרבי וקצין במשרה מלאה... חברי לחדר, גבי אשכנזי, לקח את המסלול הזה שבו הייתי אמור ללכת עד הסוף, והוא לא היחיד.

אבל אז, הכול השתנה. את ערב ראש השנה ביליתי בטיול בחו"ל עם חברים לפנימיה, אני יודע את התאריך כיוון שאת ברכת ה"שנה טובה" שלחתי הביתה מאירופה. ושם, על אחד ההרים הגבוהים בשווייץ, השתנו חיי בבת אחת. תוך טיפוס על ההר, נפצעתי קשה בתאונת נפילה (לא "תאונת סקי", תחקירנים, היזהרו מוויקיפדיה!).
בין שאר הדברים שקרו לי בעקבות הפגיעה בראש, היה אובדן מוחלט של הזיכרון לזמן שקדם לתאונה. לא ידעתי מי אני או איך קוראים לי. לא הכרתי את אמי או אבי או את שאר בני משפחתי, לא זיהיתי את חברי (כולל את חברתי בשלוש השנים האחרונות בתיכון), לא ידעתי קרוא וכתוב וכמעט לא לדבר, שכן אוצר המילים שלי היה מאד מאד מצומצם...

אבל הייתה לי המוזיקה. היא הייתה הקשר שלי עם הסביבה, ממנה יכולתי להנות מבלי להבין למה ומדוע, מבלי לדעת על מה השירים מדברים... מוזיקה היא רגש טהור שלא זקוק לדבר כדי להגיע אליך. כל תהליך השיקום שלי, שנמשך שנים רבות, סבב סביב המוזיקה.


מעבודה בחנות תקליטים ("ספיר" בירושלים) הבנתי את האושר שגורם לך שיתוף המוסיקה "שלך" (זו שהתאהבת בה, לאו דווקא זו שיצרת) עם אנשים אחרים, דרך השירות של 30 השנה בגלי צה"ל שהוא בעצם הרחבת הרעיון הנ"ל, ועד כל שאר ההיבטים של "מוכר התקליטים" שהייתי כל חיי, אם ברדיו או בעיתון או בטלוויזיה... או באופן אישי, כאחד שאומר לאהובתו את רגשותיו (גם) בשירים.


הכל התחיל באותה שנה שאת רובה אינני זוכר. השנה שבה המוסיקה הפכה לסם החיים שלי, לכוח שמרפא ומרים אותי בעיתות מצוקה, ולחיבור שלי עם האנשים שאני אוהב.
עד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי...

האיש הקטן מהרדיו

ב"ישראל היום", העיתון בו אני כותב, ביקשו מכל מיני יוצאי גל"צ להזכר בפעם הראשונה שלהם...

וזאת לכבוד חגיגות ה60 לתחנה המתקרבות בצעדי ענק. זה מה שיצא לי... לא בדיוק הפעם הראשונה, אבל בכל זאת

האיש הקטן מהרדיו והיכולת להעלם

הפעם הראשונה שלי היתה בשנת 1977 כשהייתי בן 23, והגשמתי חלום. אחרי שלוש שנים בהן הייתי עורך מוסיקה בגלי צה"ל, התחלתי גם להגיש בעצמי. בלי קריינים, ללא תיווך... רק אני והמוסיקה שאני אוהב אל מול המיקרופון, הטכנאי המנומנם והמאזינים שאולי בכלל לא קיימים.

מאוחר בלילה, מידי שבוע, הייתי מגיע לתחנה ביפו עם המון תקליטים בילקוט (שזכה לשם "ילקוטנר") ומגיש את "מופע הרדיו והטרנזיסטור של די ג'יי ז'וז'ו". מהפעם הראשונה, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, שזה מה שעושה לי טוב בחיים, מרפא אותי, מרים אותי מדיכאון, ממלא את חיי במשמעות, מאפשר לי להיות יצירתי... להשמיע מוסיקה שאני אוהב... זה אני! כתבתי לתכנית ג'ינגל פתיחה שהפך עם לחן של חבר שלי, דני דבורסקי (שאז נקרא דני בדרוק), לשיר של ממש:

אני האיש הקטן מהרדיו
בכלל לא ידוע לי אם אני קיים
אני האיש הקטן מהרדיו
לחיצה על הכפתור...אני נעלם
מחפש תחנה, מקום להרגע
מחפש הבנה אולי גם הכרה
מה אני עושה פה?
מי אני בכלל?
את מי זה מעניין מי האיש הקטן?
מהרדיו
לחיצה על הכפתור,
אני נעלם, אני נעלם, אני נע...

מאחורי כתיבת השיר הזה, ששדרנים רבים מזדהים איתו, עומדת ההבנה שעצם הקיום שלנו תלוי במאזינים שישנם או אינם. הרי אם אף אחד לא שומע אותי, אז בכלל לא משנה עד כמה טובה התכנית שערכתי... עצם הקיום שלי תלוי במאזין, ובלחיצת כפתור שלו, אני נעלם. במהלך שנים רבות של שידור התבררו לי עוד תובנות שטמונות בשיר הזה.


הראשונה היא שהביטוי "האיש הקטן מהרדיו" לא מתייחס רק לאמונה התמימה של ילדים שבתוך הרדיו יש איש קטן שמדבר אליהם, אלא לעובדה שזה לא אני. זו המוסיקה. אני הקטן נמצא פה רק כמתווך שמעביר טיפה מהים העצום של יצירה נפלאה. קל מאד לשדרן להתבלבל ולחשוב שהוא הוא העניין... הוא לא.


ותובנה שנייה: אם את המשפט "אני נעלם" כתבתי אז מתוך חשש שאולי אף אחד לא שומע אותי, היום אני יודע שהיכולת להעלם היא הסיבה לרגעי האושר בעבודה הזו. ישנן תכניות רדיו מתוכננות לפרטי פרטים ומתבססות על תחקיר ולימוד וישנן תכניות ספונטניות שנוצרות תוך כדי שידור.
מבחינתי התכניות הכי טובות הן אלה בהן בכלל לא ידוע לי אם אני קיים, בהן אני נעלם, בהן אני שוכח את עצמי ואת העולם שמסביב. הרגעים הקסומים האלה בהן אין לי קיום עצמאי אלא רק היסחפות לתוך המוסיקה... התכנית הטובה באמת היא זו בה אתה לא יודע היכן אתה עד שהיא מסתיימת ואתה מתעורר למציאות.

הנה "קליפ" מתוך הופעה ב"זהו זה" ב1978. ביחד אתי מופיעים אייל ליאון ודורון זאב.
 

אפרופו...


קוואמי דה לה פוקס הקליט באלבומו השני גרסה לשיר, עם כל מיני תוספות משלו והצדעה לשדרני רדיו
היה לי הכבוד והעונג להתארח בכמה הופעות שלו עם "החלבות"




הנה קוואמי והחלבות בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו"
ששודרה ברדיו תל אביב 28.2.2008

חלק א


"קוואמי והחלבות" הם קוואמי דה לה פוקס בשירה וראפ, עידו בלאושטיין בתופים, נמרוד טלמון בקלידים,
איליה שיינברגר בבס, אדם שפלן בגיטרה ואור טרגר DJ Alarm בסקרצ'ינג. השירים בתכנית:

זה לא קל
מדע בדיוני
את לא שמה
דיכאון
האיש הקטן מהרדיו
לסביות שולטות בעולם שלי

חלק ב