יוני רכטר. המוסיקאי

העיקר זה המוסיקה. באמת.

פתיחת האלבום החדש של יוני רכטר לגמרי קלסית: רביעיית מיתרים מלווה פסנתר בקטע קאמרי יפהפה בשם "מאתמול" שמוביל לשיר בשם "עד מחר" ובו, למילים של נתן זך, מציג יוני את תמצית קיומו האמנותי מאתמול עד מחר: "בכל פעם שאני מנגן, משהו בי מתנגן, זאת הדרך שלי לשיר את עצמי לעצמי..." ולא רק לעצמו הוא מנגן. לא מזמן הוא היה בן 60, את השיר הראשון שלו, "דמעות של מלאכים", הלחין כשהיה בן 16 למילים של חברו לכתה דן מינסטר, כלומר הוא כבר 44 שנים פעיל במוסיקה הישראלית, מהלהקה הצבאית ("תותחנים"), דרך "כוורת" ו"14אוקטבות" ועבודה עם אריק איינשטיין, נורית גלרון, גידי גוב, אסתר עופרים ועוד רבים. עשרות לחנים ועיבודים נפלאים שגם זכו בהצלחה גדולה והפכו להיטי ענק ומצד שני גם שמרו על שמו כתו תקן של איכות ללא פשרות, של אחד שהלחין את "הכבש ה16" ועיבד את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", והלחין את "עטור מצחך זהב שחור" שנבחר מידי פעם לשיר הישראלי הטוב מכולם, שהיה חתן פרס א.מ.ת 2008 על יצירתו המוסיקלית, ובעיקר זכה בכך שהמון משיריו הפכו לקלסיקה ישראלית עכשווית. וכל זה למישהו שבתחילת דרכו, אי שם בגיל 19-20 בכלל לא היה בטוח שימצא במוסיקה את דרכו בחיים.

 

יוני: "בסוף השירות הצבאי מאד התלבטתי מה אעשה בחיים" הוא אומר לי בשיחה לתכנית "פסקול ישראלי" לפני שבועות אחדים. "אהבתי מוסיקה מגיל צעיר, אבל לא הייתי שזה יהיה הנושא המרכזי בחיי. אני בא ממשפחה של ארכיטקטים, (אביו היה האדריכל יעקב רכטר וסבו זאב רכטר), נצר לשושלת מאד מפוארת, אז חשבתי אולי ללכת בכיוון הזה. ואז פנו אלי מלהקת "כוורת" והציעו לי להצטרף, ואני התלבטתי במשך כמה שבועות, עד ששמעתי שהם פנו לעוד אנשים, ביניהם לירון גרשובסקי, ומיד הסכמתי..."

יואב: קשה לדמיין את ההיסטוריה שלך ושל המוסיקה הישראלית העכשווית אם היית בוחר להיות ארכיטקט...

יוני: מאד רציתי להיות מוסיקאי אבל ההחלטה בגיל ההוא מה לעשות בחיים היא מאד קשה. עוד לא ידעתי איך זה עובד. מבחינה זו "כוורת" הייתה בית ספר אדיר של שלוש שנים וחצי ללמוד מה זה המקצוע הזה, איך לנגן עם אנשים, איך להקשיב... האהבה למוסיקה הייתה תמיד שם, והייתה חזקה מהכל. ותדע לך שזה הולך וגדל...

יואב: פעם התנגדת להגדיר את עצמך "זמר", אולי בגלל שעבדת עם גדולי הזמרים מאסתר עופרים ויהודית רביץ ועד אריק איינשטיין וגידי גוב.

יוני: יש לי עדיין התנגדות להגדיר את עצמי זמר. עדיין הנגינה, היצירה דרך הנגינה היא העיקר. השירה תמיד הייתה שם ברקע כי שכאני כותב אני שר, אבל כנראה שנכון שמשהו השתפר ובכל זאת תמיד אני מופיע עם עוד מישהו...

וכך באלבום החדש, "העיקר זה המוסיקה" שהוקלט בהופעה חיה, יוני רכטר משתף פעולה עם קבוצה גדולה של זמרות וזמרים: מנתנאלה (שחזרה לארץ אחרי המון שנים) דרך יהודית רביץ, רונה קינן, איתי פרל שם מנגן בגיטרה אקוסטית, יעל נחשון, יעל צבי, נעה לוי, מקהלת "עדי", רביעית כלי מיתר, אלי דג'יברי שגם מנגן בסקסופון, שלומי שבן שגם מנגן בפסנתר ואקורדיון, ג'וקה פרפיניאן שגם מנגן בכלי הקשה. לפעמים האורחים כמעט לבד, למשל ב"עטור מצחך זהב שחור" יהודית רביץ בליווי פסנתר וצ'לו (צביקה פלסר) שמדגיש את הקלסיות של השיר. באחרים זוהי קבוצה גדולה של חברים, שעם נגניו הקבועים של רכטר, אהרוני בנארי בגיטרה, יוראי אורון בבס וקונטרבס, טל כהן בתופים וג'וקה פרפיניאן בכלי הקשה. כולם ביחד בחגיגה של פיוז'ן: רוק ישראלי וג'אז ובלוז וברזילאי וקלסי... והכל באווירה של שמחה מוסיקלית אמיתית, חכמה ומלאה הברקות ואפילו בדיחות מוסיקליות קטנות, וציטוטים משירים אחרים. חלק מהשירים בהחלט לא קלילים, לא "פופיים", ובכל זאת הכל ביחד נורא כיפי גם ובמיוחד כששירים כל כך מוכרים מקבלים פרשנות חשדה ומרעננת. הנה חלק קטן מהרשימה:"עד הבוקר","שטח ההפקר", "נמה יפו", "בלעדייך", "עוגן הרם", "כבו האורות", "שיר אהבה סטנדרטי", "שוב היא כאן" (משולב ב"כולם אומרים" של שלומי שבן), "עטור מצחך", "כל עוד", "שיר נבואי קוסמי עליז", "השיר על הארץ", "תן לי יד" ועוד...

יואב: את "דמעות של מלאכים" הלחנת בגיל 16, את "עטור מצחך זהב שחור" הלחנת לאריק איינשטיין עשר שנים לאחר מכן... איך בן אדם שמגיע לשיא בשלב כל כך מוקדם בדרכו ממשיך הלאה מבלי לחזור על עצמו?

יוני: מוסיקאי זה בן אדם שכל הזמן צריך ללכת קדימה ולהתפתח. אם הייתי נתקע והייתי מתחיל להסתכל אחורה הייתי בבעיה. אני כל השנים ממשיך ללמוד ולהתקדם ולכתוב ואני לא משוכנע שהשירים שהזכרת הם היצירות  כי גדולות שלי, יותר מזה, מבחינתי יש לי דברים יותר טובים, גם אם לא מוכרים באותה מידה. אני אומר את זה מתוך השלמה ומתוך קבלה. אין לי שום בעיה עם זה. אני עושה את המוסיקה. מה שמתקבל מתקבל, העוצמות של ההתקבלות לא תלויות בי. אני יכול לעשות את המקסימום שלי ואז הקהל בוחר מה שהוא רוצה. כשאני כותב לעצמי אני לא מנסה "לעשות להיטים" אלא הדגש אצלי הוא לגמרי על המוסיקה. בעצם אני רוצה להעביר תחושה שאפשר לעשות דברים שהם לא בהכרח נגישים באופן ראשוני, ולשרוד, וגם להגיד משהו בזה. אני רואה בזה שליחות אפילו. ולא סתם קראתי לאלבום "העיקר זה המוסיקה".

יואב: נדמה לי שזה קשור גם לתקופה שבה התחלת ליצור בשנות השבעים. לדור שלך היה מאד חשוב להיות מקורי, מיוחד, יצירתי. לעשות משהו שעוד לא עשו, ובאמת הצלחתם. נדמה לי שהיום, לפחות בקרב המיינסטרים, חשובה יותר ההצלחה מביטוי היצירתיות...

יוני: שינוי מאד עמוק קרה לדעתי הרבה בגלל תרבות הרייטינג, ואני כמובן לא הראשון שאומר את זה. אני חושב שקרה לנו משהו לא טוב בעיני, ואני לא אומר את זה חס וחלילה מתוך שיקול אישי, של  מרירות... להפך אני מאד מרוצה ממה שאני עושה ואני נהנה ואני מודה לאנשים שאוהבים את המוסיקה שלי וזה מספיק לי. אבל אם אני מתסכל באופן כולל על התמונה, היא לא נהיית יותר טובה, מכל ההיבטים, וזה גם משפיע על המוסיקה. חוץ מזה, פעם המוסיקה הייתה משהו שאתה מוכן "למות למענה", משהו מאד מרכזי, והיום היא במקום אחר... אני מדבר בעיקר על המיינסטרים. בשוליים, מחוץ לתקשורת, יש המון דברים נורא מעניינים.

יואב: הייתה לי ידידה שגרה בבניין שלך, קומה מתחתך, והיא סיפרה לי שמידי פעם היא נהנית לשבת במרפסת ולשמוע אותך מתאמן בנגינה של כל מיני קטעים קלסיים ועובד על חומרים שלך... הפתיע אותי שעם כל הוותק וכמות היצירות אתה עדיין מתאמן, עדיין שומר על עניין כמו פעם...

יוני: מה שנפלא במוסיקה זה שכל יום מחדש... אתה אף פעם לא מרגיש שזה נגמר. תמיד אתה מתמלא מחדש. זה כמו לנשום כמעט. האילתור או המוסיקה שאתה יוצר, והרבה פעמים היצירה באה מהלא מודע,  ממקומות לא צפויים בהם אתה מפתיע את עצמך, זה כל האתגר בעשייה מוסיקלית... אם הכל היה ברור ומובנה והיית כאילו יודע... היית הופך לפקיד שעובד שמונה –עד חמש, מבלי לפגוע בפקידים.. כל העניין ביצירה וכתיבה זו ההתחדשות ולבוא למקום הלא צפוי. כל עוד זה חי בי אז אני מוסיקאי. 

ג'אז ג'אז ג'אז

חובבי הג'אז חווים בימים אלה הצפה חסרת תקדים של מוזיקה מצויינת בארצנו. פסטיבלי ג'אז רצים בנמל תל אביב (ברדינג 3), בתיאטרון גבעתיים, במועדונים שונים ברחבי הארץ, כולל כאלה שרק לא מזמן התרכזו בעיקר ברוק ואלטרנטיב... יש הרבה אקשן. הנה, מחר (18.7) יופיע בזאפה "שוני" בבנימינה הפסנתרן האמריקני בראד מלדאו...  שיא החום יגיע בחודש אוגוסט וכאן אנחנו מפנים תשומת לב לשני אירועים, הראשון של הרכב אחד, "החזרה לנצח", והשני רב משתתפים בשלושה ימים של פסטיבל הג'אז באילת.

בחזרה ל"בחזרה לנצח"

המופע הראשון הוא של הרכב הג'אז-רוק-פיוז'ן RETURN TO FOREVER, שיופיע  ב1.8.2011 באמפי קיסריה. בעולם הג'אז ישנם לא מעט טוענים לכתרים של "מלכים", "ענקים" ו"מיתולוגיים". RTF הוא אחד ההרכבים הראויים ביותר לתואר "אגדתי" ואי אפשר להגזים בתרומתם למוזיקה של סוף המאה העשרים, ולא רק לג'אז. מתחילת הדרך ב1972, כשהפסנתרן והמלחין צ'יק קוריאה הקים את ההרכב עם הזוג הברזילאי, הזמרת פלורה פורים ובעלה נגן כלי ההקשה אאירטו מורירה, היה המוטו המרכזי בכל גלגוליה של הלהקה רעיון השילוב בין הסגנונות המוזיקליים השונים. המיזוג, "הפיוז'ן" של מוזיקה דרום אמריקנית, ג'אז מסורתי, רוק, פרוג ומוזיקה אתנית. השילוב הזה גרר לעתים ביקורות לא נעימות בקרב מבקרי ג'אז ("הם רוקיסטים מדי") וג'אז (להפך) אך הביא את RTF לקהל גדול מאד של מאזינים שאינם דווקא חובבי ג'אז ועם זאת נחשב איכותי וחדשני גם בקרב ג'אזיסטים קפדנים. RTF התפרקה בסוף שנות השבעים כשכל חבריה ממשיכים להיות שותפים לנגינה ויצירה בסגנונות מגוונים וגם משתפים פעולה בלא מעט פרוייקטים משותפים.

לפני שלוש שנים התברר שצ'יק קוריאה לא ממתין לנצח כדי לחזור ולנגן ביחד עם חבריו הוותיקים והוא חידש את פעילות הלהקה בהרכב מדהים שבו חברים מגילגוליה השונים: צ'יק קוריאה בקלידים, סטנלי קלארק בבס, לני וייט בתופים, ז'אן לוק פונטי בכינור ופרנק גמבלה בגיטרה. הם עושים גם חומרים חדשים וכאלה שנוצרו מאז שנות השבעים, אך בעיקר את הקלסיקות הגדולות של הימים ההם. לצרבה השמחה ואולי גם ההפתעה, זה נשמע מצויין ורענן גם יותר משלושים שנים אחרי.

בן 25, תתחדש!

העתיד כבר כאן: גלעד אברו

 איזה מין פסטיבל ג'אז זה? יש מישהו ממש מוכר מחו"ל? אני שואל את בני אורי בן השמונה עשרה שמעודכן הרבה יותר ממני בג'אז, ישן וגם חדש. "פסטיבל מדליק" הוא אומר לי, "אמנם ישנם פחות שמות מפוצצים מהעבר, אבל יש המון דברים חדשים נהדרים. מוזיקה חדשה, זה מה שמעניין אותי בפסטיבל ג'אז". וזהו, בתמצית, סיפורו של פסטיבל הג'אז באילת החוגג השנה 25 שנים לפעילותו: התחדשות!.

הבסיסט והסופרסטאר בפני עצמו אבישי כהן, מנהלו המוזיקלי של הפסטיבל החליט השנה לרענן אותו בהרבה הפתעות מהארץ ומהעולם, אז אמנם יהיו גם כוכבים וותיקים (למשל פסנתרן הלאטין ג'אז אדי פאלמיירי הוא בן 75) אך נדמה שהדגש הפעם הוא על המיוחד. וזה כולל דור חדש של מוזיקאי ג'אז מעולים מהעולם וגם לא מעט אמנים ישראלים חדשים שעושים ג'אז מצויין וגם כאלה (יוני רכטר כדוגמא) שהם "לא רק ג'אז".

השנה חוגגים 25 ולכן לצד המופעים המרכזיים, באולמות שיש בהם 1000, 2000 וגם 4000 מקומות ישיבה יתקיימו בשלושת ימי הפסטיבל מופעים פתוחים ואירועים מיוחדים במתחם הפסטיבל ובעיר אילת, ביניהם מופעי חינם לקהל הרחב וכיתות אמן במלונות. בתוך מתחם הפסטיבל יפתח "סינמג'אז" (הקרנת מופעים נדירים שהתקיימו ב25 שנות הפסטיבל), תערך תערוכת צילומים שמתעדת את רגעי השיא של הפסטיבל ויהיה גם מתחם אוכל מיוחד באווירה מוזיקלית.

קלסיקה ישראלית, וגם ג'אז: יוני רכטר

 בין האמנים המשתתפים נגן מפוחית הפה גרגואר מארה, הפסנתרן ג'ייסון מורן, הזמרת ליז רייט, נגן כלי ההקשה פדריטו מרטינז, הזמר-גיטריסט  ראול מידון, המתופף סטיב סמית' והרכב הפיוז'ן שלו Vital Information, הזמרת גרטשן פארלטו, הלהקה Tuba Skinny מניו אורלינס, ג'סי פאלטר וסם בארש, אדי פאלמיירי עם La Perfecta II,  הפסנתרן מייקל קייסהאמר.

בין הישראלים נמצא את יוני רכטר, גלעד אברו, ארז בר נוי, יעל דקלבאום, שלישית בורלסק,  שי מאסטרו,  Organic Sound Unit,  יונתן וולצ'וק, זוהר פרסקו. כל אחד מהשמות האלה מסתיר מאחוריו עוד קבוצת מוזיקאים שמנגנת איתו, וכל מי שקצת מכיר ג'אז ישראלי של השנים האחרונות יודע שמדובר בנגנים מדהימים. יש לנו דור חדש שעושה מוזיקה נהדרת. גם ג'אז.  וזו ההזדמנות לחזור ולהזכיר את האבות המייסדים של הג'אז הישראלי, כפי שנעשה בפסטיבל מידי פעם, במופע מיוחד של הרכב וותיקים בשם Israel All Stars ובו מנגנים אלברט פיאמנטה בסקסופון אלט וקלרינט, ממלו גייטנופולוס בחצוצרה, ג'ס קורן בסקספון טנור, דני גוטפריד בפסנתר, אהרל'ה קמינסקי בתופים וסיימון סטאר בבאס. איתם זה התחיל, אפילו לפני שהפסטיבל הזה  נולד. כבוד!

(חלק מה...) האבות המייסדים בצילום מהפעם הקודמת...