‏הצגת רשומות עם תוויות רונה קינן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רונה קינן. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 8 ביולי 2011

רונה קינן

ביום בשישי (16.9) תופיע רונה קינן עם אלבומה החדש "המראות ונחיתות" במועדון "זאפה" בתל-אביב, שם תארח את יהודית רביץ. למחרת (מוצ"ש) היא תופיע שם שוב, אהוד בנאי יתארח.


הנה קצת על רונה והאלבום, וההופעה המלאה שלה עם להקתה בתכניתי "מוזיקה היום" באולפן גל"ץ לפני חודשיים



בשבוע שעבר, לקראת הופעתה בתכנית "מוסיקה היום" בגל"צ לרגל הוצאת אלבומה החדש (הקלטה בסוף הכתבה...) העליתי לפייסבוקי חידון זיהוי מוסיקלי קצר, לא נושא פרסים, בו השמעתי כדקה וחצי של סולו גיטרה רצחני שלקוח מסוף שיר הנושא של האלבום החדש "המראות ונחיתות". זה נשמע כל כך שונה מהתדמית הענוגה המוכרת של רונה קינן, שלקח די הרבה זמן בטרם מישהו זיהה שלא מדובר בשיר של ניל יאנג אלא בהתחרעות גיטרות של רונה ושל הגיטריסט שאיתה, ערן וויץ.


אני מספר את זה כיוון שבעיני קטע הגיטרות הזה הוא בעל משמעות רבה להבנת מקומה של רונה קינן בסצנת המוסיקה הישראלית היום. יש לה אלבום חדש ויפה, עם 13 שירים שכתבה והלחינה, עם שירים חכמים ורגישים, לעתים מסתוריים, שהיא שרה בקולה המלאכי... ואני מתעקש להתקע על סולו גיטרה בשיר הפתיחה...
קודם כל השיר הזה, ובמיוחד הסיום האינסטרומנטלי שלו, מנוגן נהדר ומטעין את המילים שמושרות לפניו בעוד נדבך של עוצמה. דבר שני, הקטע הזה מזכיר שרונה היא לא רק כותבת מוכשרת וזמרת נהדרת, אלא גם גיטריסטית מדהימה שלעתים קרובות מבטאת את עצמה, את הכאב שבתוכה, בעזרת הנגינה בגיטרה לא פחות מאשר בשירה שלה. ודבר שלישי, החשוב ביותר, שהיא נמצאת בנקודה כזו בקריירה שהיא כבר יכולה לעשות כל מה שבא לה. לא רק לכתוב ולהלחין "פזמונים" של שלוש דקות, אלא גם להנות מהמוזיקה ולהרשות לעצמה, ביחד עם מפיקה המוזיקלי יזהר אשדות, פשוט לכייף: לשלב פסנתר ג'אזי כאן, לעבד ליווי יווני שם, לשלב מפוחית בלוזית בשיר שלישי.. בקיצור, לתת לנגינה, למוסיקה, להגיד את דברה. לכן גם, באותו שיר נושא שפותח את האלבום, נשמעת אי שם ברקע חצוצרה נפלאה שבה מנגן ממלו גייטנופוליס, מוותיקי הג'אז הישראלי של שנות הששים. ללמדך שאצל קינן החיבור בין הישן והחדש קיים כל הזמן.




לעתים ברור שמרכז הכובד נמצא בעבר, למשל באלבומה הקודם "שירים ליואל" שהיה בגלל נושאו הצדעה למוסיקה של ימי ראשית המדינה. אך גם כשהיא מאד "עכשווית" מבחינת העיבודים והנגנים ואיכות ההקלטה, יש בשירה שלה משהו נורא ישן וטוב, כמו בימים בהם "זמרת היתה זמרת". היא שרה נורא צלול ונקי, ויש בשירה שלה עדינות, ודיוק, וכבוד לטכסט... כמו שהיו עושים פעם. זה יפה ומרגש במיוחד כשמבינים שרונה קינן רואה את עצמה (לפחות כך התבטאה בעבר) יותר ככותבת ומלחינה ופחות כזמרת. הפער הזה, בין התפישה העצמית שלה ומה שהיא באמת בולט במיוחד כשהיא שרה שירים שאינם שלה. מקלסיקות ארצישראליות כמו "מיהו המיילל ברוח" באלבומה הראשון או, חפשו ביו טיוב, "שלכת" (עמוק עמוק) או "שחקי שחקי", או מתקופות אחרות, "פרי גנך" (בדואט עם יהודית רביץ) או "גיבור מעמד הפועלים" (עם יזהר אשדות). במהדורה מיוחדת של האלבום החדש מצורפים ל13 השירים המקוריים שכתבה והלחינה, עוד ששה קטעים מיוחדים בהם היתה "רק זמרת" ופרשנית רגישה לשירים של אחים. "סיטואציה" שכתב שלמה ארצי והלחין עדי רנרט אותו היא שרה בדואט עם ברי סחרוף (מתוך האלבום "פעמון" של עדי רנרט), "בדרך הביתה" של ישראל ברייט (ששימש כשיר הנושא לסדרה הדוקומנטרית של תומר הימן), "רגע" של אלונה קמחי ויזהר אשדות שהוקלט בהופעה עם יזהר אשדות, "בס בבלון" של מאיר אריאל מתוך "רישומי פחם בצבע", "שוב לבד" של שמוליק צ'יזיק ופיטר רוט, מתוך האלבום "פיטר רוט שר צ'יזיק") וסוף העונה של רוני ערן ויצחק קלפטר ששרה במקור גלי עטרי ורונה חידשה לפרוייקט "עבודה עברית". כל ההקלטות האלה הן מהשנתיים-שלוש האחרונות, ולמפיקי האלבום היו עוד המון אפשרויות בחירה של "בונוסים". שכן רונה קינן, מתחילת דרכה שילבה על העת בין האמירה האישית והפרטית שלה ככותבת ומלחינה וזמרת וגיטריסטית ("המראות ונחיתות" הוא אלבומה הרביעי תוך שבע שנים ולפני כן היא  הקליטה עוד מיני אלבום באנגלית), ובין עשרות שיתופי פעולה עם מוסיקאים אחרים, לפעמים רק כנגנית מלווה ולעתים גם כשותפה ביצירה.


ביניהם, רק כדי להוכיח שאני לא מגזים, ערן צור (במופע ובאלבום "אתה חברה שלי" משירי יונה וולך, שבו התגלתה, גם במלחינה, כשהיתה בת 17 בלבד), טל גורדון (במופע ובאלבום המשותף לשתיים "רציתי שזה לא ייגמר", בו קינן הלחינה את שיר הנושא), פוליאנה פרנק (כולל גרסה לSTRANGE FRUIT), גידי גוב (איתו הופיעה והקליטה במשל כשנתיים). היא גם הלחינה מוזיקה למחזמר "בלונדינית עד כאב" שהוצג בפסטיבל עכו, ביחד עם אלדד גואטה הלחינה את המוזיקה לסרט התיעודי "מועדון בית הקברות",  הלחינה לסדרה התיעודית "טיפול זוגי" ששודרה בערוץ 8 והשתתפה כמלחינה ומבצעת בעשרות פרוייקטים מוסיקליים וספרותיים, ביניהם ערבים לכבודם של נתן אלתרמן, דליה רביקוביץ', לאה גולדברג, מאיר אריאל, רחל חלפי, דויד גרוסמן, ברי סחרוף, ענבל פרמוטר ועוד רבים. היא גם הופיעה עם וכתבה ל...יהודית רביץ, נורית גלרון, ירונה כספי, ג'וזי כץ, ערן צור, שלומי שבן, הדרה לוין ארדי, נתן סלור  ועוד. היו לה לא מעט המראות ונחיתות בדרכה, ונראה שעכשיו, יותר מאי פעם בהיסטוריה הקצרה אך עמוסת הפעילות שלה, רונה קינן נמצאת במקום מצויין.

    צילום: עמית ישראלי


הופעות ההשקה של האלבום במועדון "זאפה" תל אביב ב15.7 עם אורח מיוחד גידי גוב
ב16.7 עם אורח מיוחד ברי סחרוף



רונה קינן ולהקתה בהופעה בגלי צה"ל בתכנית "מוזיקה היום" 3.7.2011

סאונד: גראם ג'קסון, אסף סיטון ורפי קופפר
צילומים באולפן: דני זודקביץ'
רונה קינן בשירה וגיטרות, ערן ווייץ בגיטרה וקולות, עדי רנרט בקלידים ופלוגלהורן,
יהוא ירון בבס, יובל שפריר בתופים
מה שהלך לי לאיבוד
המראות ונחיתות
הפרש המהורהר
המעיין הזוהר
מעשנים בשרשרת
מבול




עדי רנרט



יובל שפריר, יהוא ירון, ערן ווייץ




יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

רישומי פחם בצבע



מוסיפים צבע לחיים 
השבוע יפתח "פסטיבל תל אביב השני" במופע מחווה לאחד האלבומים המעניינים ביותר במוסיקה הישראלית של שנות התשעים: "רישומי פחם" של מאיר אריאל. המופע מלווה דיסק וספרון מרשימים שהפיק ניצן זעירא במסגרת "עבודה עברית 2010".
ביוזמתו וניהולו האמנותי של איל תלמודי זוכה האלבום המינימליסטי, השחור-לבן ברוחו, לחיים חדשים ומלאי צבע עם ברי סחרוף, נעם ענבר, מאיה דוניץ, שאנן סטריט, עמיר לב, רונה קינן, אוי דיוויז'ן, לוס כפרוס, נעם רותם ובני בשן.
נשמע כאילו הכל נעשה מתוך הרבה כבוד למקור, ובתוספת למוסיקה הספרון אומר זאת מפורשות במאמרי ניתוח יצירתו של אריאל, באלבום המיוחד הזה ובכלל. ואולי, והלוואי, ההתייחסות הכל כך מעמיקה לאלבום אחד תפתח אצלנו מסורת חדשה של שימור הזמר העברי...
הפתיחה עם "רישומי פחם" היא מדהימה, נדמה לי שהרבה מעבר לציפיות של יוצר האלבום המקורי.

מאיר אריאל עבר בראשית שנות התשעים משבר נפשי וערכי. הוא כעס על השינויים שחלו בחברה הישראלית ובמיוחד על האופן שבו אלה מצאו ביטוי בתקשורת, נמאס לו מהפוליטיקה (לא ברמה של איזו מפלגה נמצאת בשלטון אלא הטלת ספק בשיטה עצמה), הוא חיפש פתרונות בלימודי הדת והפילוסופיה בחייו ובעיקר רצה לצאת לדרך חדשה. הוא חש "עני ורש ומרושרש" מבחינה תרבותית, קינא בנחש על יכולתו "כך להגיח... ולהשיל בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש..." ושאף להשתנות גם בהתנהלות האמנותית שלו.
נמאס לו להיות "המשורר המזמר" שמכירים רק מתי מעט ("צוותא" כסמל), קיווה להגיע אל הקהל הרחב בכל הארץ, להרחיב עוד את חוג המבצעים משיריו, לפתוח את אופקיו המוסיקליים, להיות "פחות כבד"...  אחרי שסיכם את פעילותו באלבום אוסף ראשון "מבחר" ובספר "נשל הנחש", החל כותב שירים לעשרות זמרים, בהם רבים שלא עבדו איתו בעבר, בסגנונות מוסיקליים שלא נגע בהם קודם לכן.

האלבום הראשון שהקליט בשנות התשעים, אחרי טרילוגיית "שירי חג ומועד ונופל", "וגלוי עיניים", "ירוקות" היה "זרעי קיץ" עם שלום חנוך כמפיק מוסיקלי (לראשונה מאז אלבומו הראשון) וגם עם רוני פיטרסון כאחראי על צליל הבס, התופים והגיטרות, מתוך כוונה ליצור צליל בלוז ישראלי חדש.
בהופעות עם הוצאת האלבום ליווה אותו הרכב נגנים צעירים והוא הופיע גם לבדו והפתיע כששר את להיטו של זהר ארגוב "כבר חלפו השנים" שכתב והלחין אביהו מדינה.
האלבום "זרעי קיץ" נועד להיות "הלהיט הבא" בקריירה שלו ואת השירים היותר קשים והפחות נעימים שיצר באותה תקופה אריאל לא כלל באלבום, אלא להוציא אותם בדרך אלטרנטיבית. ב1994, תוך הופעות "זרעי קיץ" הוא הופיע ב"תיאטרונטו" ב"פסטיבל עכו", במה שכינה "מחזמר ליחיד" ובו שירים שנשמעו כמעט כסקיצות. הוא כינה אותם "רישומי פחם".

ב1996  יצא האלבום "רישומי פחם" כאמירה אישית, פרטית של מאיר אריאל "על המצב". אוסף שירים לא פשוטים ובהם מבט קודר על אפסות האדם מול איתני הטבע, האלוהים והממסד הפוליטי והכלכלי.
עם הרבה כעס וכאב אריאל דיבר על הקושי שבשמירה על רוחניות ואנושיות בתוך הסחרחרת של החיים המודרניים, כפי שציין את מקורות השארתו בחוברת הדיסק: ספר "שמות", התלמוד הבבלי, "1984" של ג'ורג' אורוול ו"זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין. אם מוסיקלית "זרעי קיץ" התכתב עם ריתם-אנד-בלוז ישראלי, הרי ש"רישומי פחם", כאלבום משלים, חזר אל מוסיקת הפולק המקומית. לא במקרה לצד שיריו המקוריים של אריאל כלל האלבום גם נעימה על פי "שדות שבעמק" של לוי בן-אמיתי ונעימה על פי "הורה משמרות" של חיים חנוך (אבא של שלום) וטובה דפנה. אריאל גם ביצע את השירים כמעט לבדו: הוא שר וניגן בגיטרה וקלידים, ובחלק מהשירים הצטרפו דורון פיקר באקורדיון וקלידים וקרני פוסטל בצ'לו. שחר אריאל, בנו, הפיק עבור "אריאל הוצאות" והאלבום הופץ עצמאית, תחילה רק ב"טאוור רקורדז" בתל אביב ואחר כך בהפצת חברת התקליטים NMC.
אחרי "רישומי פחם" הקליט מאיר אריאל רק עוד אחד ("ברנרד ולואיז" בהפקת משה לוי) ומאחר שהלך לעולמו בשנת 1999, אין לדעת איך היו שירי האלבום והגישה השונה בהקלטתם משתלבים בהמשך דרכו האמנותית. ניתן רק להתייחס למציאות: "רישומי פחם" לא היה לרב מכר גדול בזמן אמת. אך במשך השנים הלך וגדל חוג מוקיריו ומעריציו.
שירי האלבום לא נכנסו לרשימות "עשרים הגדולים של מאיר אריאל", רק מעטים מהם בוצעו על ידי זמרים אחרים וקשה להעריך מה הייתה מידת השפעת האלבום על הזמר העברי החדש (שלא כמו אלבומיו הקודמים של אריאל שהשפיעו מאד). אך תמונת היצירה של מאיר אריאל לא תהיה שלמה בלי תשומת לב מיוחדת לאלבום השונה הזה. אולי עכשיו, בגישה החדשה והצבעונית, יקבל האלבום את תשומת הלב הראויה.

 ברי סחרוף... אחד המשתתפים ב"רישומי פחם בצבע" (והצילום כאן בשביל הרייטינג כמובן...)



הנה הראיון שקיימתי בגלי צה"ל עם מאיר אריאל, בשבועות 1995, עם הוצאת האלבום המקורי.
קטעים מתוך תמליל השיחה הזו משולבים בחוברת הדיסק החדש.

חלק א




חלק ב