הקליק שוב מדליק
אני צועד בתל אביב ליד אולפן החזרות "ז'אן ז'ק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'ק גולדברג, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים) ושומע דרך הקירות הדקים נגינה מכוסחת, מדוייקת, מלאת תשוקה. "הנה עוד להקה צעירה נלחמת על קיומה במוזיקה הישראלית", אני אומר לעצמי, וקופץ שניה פנימה לראות במה מדובר... ובכן, כפי שהבנת בוודאי מהרמז שבכותרת, לא להקה צעירה ולא בטיח... חבורה של חתייארים בני גילי שעדיין עושים את זה במלוא העוצמה, עם כל ההתכוונות, כאילו לא חלפו שנות דור מאז שהם היו הלהקה החדשה והמפתיעה של התקופה... "הקליק".
דני דותן הזמר, אלי אברמוב הגיטריסט, עובד אפרת הבסיסט והבחור החדש בחבורה, המתופף עודד פרח, כמחליפו של ז'אן ז'ק גולדברג ז"ל. הם מציינים עכשיו 30 שנה להוצאת אלבום הבכורה שלהם "אמא אני לא רוצה להגמל" ואני ניזכר בתקופה בה שמעתי אותם לראשונה, באמצע 1980, בחזרה במרתף ששימש פעם כמועדון הג'אז "ברברים" בתל אביב, לא רחוק מאיפה שהם עכשיו...
זו היתה עיר אחרת. בתל אביב של אותן שנים עוד לא היתה "סצנת מועדונים" ועוד לא היו מועדוני רוק ("בית לסין" סגר את שעריו אחרי שלוש שנות פעילות), לא היו פאבים (פרט לשניים שלושה של זקנים). הPאנק והניו וייב הגיעו לחנויות תקליטים בודדות (מישהו זוכר את "פאז" ו"מנגו"?) והרדיו בעיקר התעלם, ואפילו פורטיס כבר התייאש ונסע לבלגיה... הרוק הישראלי הצעיר, אפילו של "ותיק" כשלום חנוך, עדיין עורר התנגדות.
"הקליק" נשמעו שונים לגמרי. ההופעות מפוצצות האנרגיה שלהם התקיימו במקומות קטנים, בקולנוע פאריז ובמועדון המדרגות בדיזנגוף. הם לא היו דומים לשום דבר אחר שקה כאן, לא במראה (שכלל איפור כבד) ולא במוסיקה ובמסרים. ולא במקרה. "הקליק" פעלה בשוליים מתוך בחירה: חבריה לא רצו להשתייך למיינסטרים, לא חלמו למכור אלפי תקליטים או להיות חלק מהקנון הישראלי. כשראיינתי את דני דותן בסוף 1980 הוא תימצת את הרעיון כך: "עבר הזמן שבו אתה צריך לשיר על הכינרת כדי שיהיו בטוחים שאתה ישראלי... הגיע הזמן שגם במוסיקה נחשוב ונראה באופקים רחבים יותר..."
אחרי שדני דותן ואלי אברמוב הקליטו ב1979 שני שירים שלא עוררו תשומת לב מיוחדת ("אחד עם ניסיון" ו"צא אל העולם") הם הקימו את "הקליק" עם הגיטריסט עוזי בינדר, המתופף ז'אן ז'ק גולדברג והבסיסט עובד אפרת (שהסתתר, בשל עברו הצבאי הטרי, תחת הכינוי "אובי פפר"). דותן כתב מחרוזת שירים בשם "אמא אני לא רוצה להגמל" שהרעיון הבסיסי בה היה שאנחנו נולדים בטעות, מגיעים הנה בטעות והקיום שלנו הוא כמעט בטעות. מעט מאד אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות ולהשתנות.
במשך כחצי שנה הופיעו "הקליק" כחמישיה. הופעת הבכורה שלהם התקיימה בנובמבר 1980, בקולנוע "פריז" בתל אביב. זו היתה פתיחת "סיבוב הופעות". שלווה בתכניה ופלקטים (אותם הדביקו על קירות תל אביב בעצמם) ובניית תדמית לא מקובלת במוסיקה הישראלית: הם הופיעו תמיד מאופרים בכבדות ולבושים בבגדים "מטורפים", ולא במקומות הרגילים כמו "צוותא" אלא ב"מועדון התאטרון" ובעיקר ב"תיאטרון המדרגות" הקטנטן שהפך מועדון הבית של הלהקה.
לקראת הקלטות האלבום, נזרק עוזי בינדר מההרכב מכיוון שהיה גיטריסט טוב מדי לטעמם (כיוון שעזב אחרי שעטיפת התקליט כבר עוצבה, נמחקה דמותו מהעטיפה ולכן יש בה "חור" בין אפרת לגולדברג). עם אילן וירצברג כמפיק מוזיקלי מטעם חברת התקליטים שלקחה את הצ'אנס להקליט אותם, CBS, הוקלט אלבום הבכורה "אמא אני לא רוצה להגמל" ובו שירים כ"ילד מבחנה", "גולם", "שעת הזאבים", "זרע ניוון" והלהיט בן המילה אחת: "אינקובטור".
כשיצא האלבום, עם צילומים של מיכה קירשנר, כתב אורי אבנרי שיש לפסול אותה כיוון שהסמלים והצבעים מזכירים סמלי "SS". האלבום לא הפך להיט גדול, ובכל זאת, עם מכירות של כאלף עותקים, הוא יכול להחשב לאלבום הראשון של "מוסיקת השוליים הישראלית".
עכשיו, כש"הקליק" חוזרים לחגיגות ה30, (ב15.6 במועדון "בארבי" ואח"כ בסיבוב ארצי...)
נזכיר את תמצית סיפור ההמשך. כלהקה הם הוציאו רק עוד אלבום אחד בזמן אמת, "עולם צפוף" שיצא ב1983 וזכור בזכות להיטים גדולים כ"אל תדליקו לי נר" ו"אגו", אך חברי הלהקה, ביחד ולחוד היו בעלי השפעה על המוזיקה והתרבות הישראלית. דני דותן כסופר ועיתונאי וכאחד היזמים המרכזיים בבניית רחוב שנקין כמושג עם פתיחת גלריות בו. חבריו, שהופיעו בהרכבים גם בלעדיו, הפכו בהמשך לשותפים בנגינה והפקת הרוק הישראלי החדש בשנות השמונים, מפעילות בשוליים עם ז'אן קונפליקט" ועד נגינה עם מיטב מהפכני התקופה, אהוד בנאי פורטיס וסחרוף ועוד רבים. כולם המשיכו להיות מעורבים במוזיקה הישראלית גם שנים רבות לאחר מכן.
"הקליק" כלהקה חזרה ב1988 למופעי איחוד, כך גם ב1999-2000(אז הקליטו אלבום שנגנז) ושוב ב2005, זמן קצר לפני מותו ז'אן ז'ק גולדברג (ארבעה שירים שהוקלטו אז יוצאים עכשיו במהדורה מיוחדת בת 600 עותקים ממוספרים).
"הקליק המדליק" נקראה הכתבה הראשונה שכתבתי עליהם, לפני 30 שנה, ואז לא ידעתי שהם באמת הדליקו איזשהו נר קטן שימשיך להאיר עוד זמן רב.
