יום שבת, 28 באפריל 2012



צילום: דודי חסון. עיצוב: רועי לוטן

אמילי קרפל עצמאית בשטח
לאמילי קרפל יש אלבום חדש ומקסים בשם "2" וכדי לעזור לי להסביר לך מה אני חש כלפיו, אני פותח בסיפור שקרה באמת. פעם, לפני 13 שנים, הופיע עברי לידר באולפן "מוזיקה היום" בגל"צ, ושר גרסה אקוסטית, מינימליסטית, ל"בארבי גירל" של "אקווה". פתאום, בביצוע שלו, המילים הנואשות בתוך הלחן המתוק נשמעו יותר מאשר סתם להיט פלסטיק מטופש.  בשבילי, אז, זה היה גילוי. שכן, למרות שעברו כבר אז מיליוני שנים מאז שמדונה התחילה לבלבל סגנונות,  ובאמת הגבולות בין סוגי המוזיקה השונים התטשטשו מזמן, עדיין, היכן שהוא בראש, הייתה איזו מין הפרדה בין סינגר-סנגרייטרז בסגנון הג'יימס טיילורי של  שנות השבעים ובין אלה שעושים את זה בעיבוד דאנס אלקטרוני שנראה, כאילו, יותר "פופי" במובן הקליל. "בעטיפה של ממתק" כתבתי כאן על אלבום הבכורה המצויין של קרפל, שיצא בסוף 2008, ועכשיו שוב אמילי ממשיכה לארוז את שירי הכאב שלה בעטיפה מתוקה, כמו בעטיפת האלבום, כשהיא בשחור לבן אפור ועליה שפריצים של צבע. 


הכל עניין של עיבוד והפקה. ואם אמילי קרפל הייתה שרה את שיריה בהפקה פולקית מעודנת, או בתוך מעטפת של רוק גיטרות,  היה אולי קל יותר להבחין במה שיש לה לומר, תמלילית ומוזיקלית. כשהכל ארוז באלקטרוניקה, עשוייה היטב כשלעצמה, תשומת הלב הולכת גם אל הסאונד המעניין, אל ההפקה שנעה בין החדשני ומעודכן למיושן בכוונה, אל אפשרויות הריקוד ופוטנציאל הקליפים ועוד מרכיבים חשובים אך בעיני לא עקרוניים ברמת השירים עצמם. המילים והמנגינות. אני מניח שלאמילי ולמפיקי התקליט, תומר אדם לנצינגר וגיל לואיס, הסאונד הוא חלק מרכזי ביצירה, ויש כאן אפילו קטע אינסטרומנטלי ("היי" שמזכיר לי את אות מצעד הפזמונים "היי היי" מלפני 30 שנה) אבל בשבילי הוא רק כלי להכנס פנימה. מבחינה זו כדאי להגיע לשני הקטעים שמסיימים את האלבום הזה, "צמר גפן" ו"אני מדבר". גם הם מתחום האלקטרוניקה, אבל פחות רקידים, טיפה יותר נסיוניים, ונותנים יותר מקום לנוכחות של אמילי. בחרה אנלוגית בעולם דיגיטלית. אחרי שהתאהבתי בשני השירים האלה, היה לי קל יותר להרגיש את אמילי של שאר השירים, על הכאב והפחד שהיא מבטאת, הכמיהה לאהבה וחיפוש האושר. בתוך כל העטיפה הנוצצת יש כאן אמירה אישית עם הרבה עצב ולא מעט כעס. כמו באלבום הבכורה שלה היא משתמשת בפופ-דאנס ככלי נוח להעביר מסרים, חלקם עצובים ומופנמים ולא קשורים לתדמית הקלילה.


אמילי, נולדה ב1980 בקנדה ועלתה ארצה בגיל 3. אביה, אבי קרפל, היה גיטריסט ומלחין רוק שהקים בשנות הששים את להקת "העכבישים" ואחר כך את "הסגנונות" ואת "עוזי והסגנונות".
מגיל צעיר היא כותבת ומלחינה ושרה. בגיל 15 הצטרפה ללהקת "צעירי תל אביב", ובצבא שירתה בלהקת חיל החינוך. עם שיחרורה, הופיעה כזמרת וגיטריסטית בלהקת הליווי של ריקי גל, שיתפה פעולה עם תומר אדם לנצינגר בהרכב "NOMO HEROES" שיצר בין השאר גרסה ללהקת AIR שיצאה בכל העולם. בשנת 2005 הצטרפה ללהקת "מטרופולין" של עופר מאירי, והייתה הסולנית בשיר "תוך דקה". לאחר כשמונה חודשים של הופעות עם "מטרופולין" עזבה את ההרכב כדי לעבוד על אלבום סולו משלה, כשבמקביל היא ממשיכה לעבוד גם עם מוסיקאים אחרים, ביניהם אסף אמדורסקי, שחם אוחנה, יאיא ואחרים.
ב2008 יצא אלבום בחברת "הליקון" אלבום הבכורה  שלה "נמשים", בהפקה מוסיקלית ועיבוד של בעלה, תומר אדם לנצינגר ושל ניר אוורבוך.  האלבום כלל שירים כמו  "טיפה", "כאן אני עומדת", "נמשים" ו "חוץ ממך". בין הקליפים שנוצרו לשירים מתוך האלבום, זכה הקליפ ל"נמשים" שביים אופיר לובל, בפרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל שנערך בנוואדה, ארה"ב.
אחרי הוצאת האלבום הופיעה אמילי, בין השאר, בגרסות מיוחדות של שיריה ב"פסטיבל הפסנתר" ואחר כך במופע רגיל עם להקה. שווה מאד לראות את השירים האלה על הבמה, אקוסטית או אלקטרונית. 
בקרוב (ביום רביעי  ה9.5) היא תשיק את האלבום במועדון קומפורט בתל אביב. שדרני  "הקצה" נדב רביד וקוואמי יתקלטו לפני ואחרי מופע הבכורה, ללמדך שאמילי קרפל היא גם כבר בפופ ועדיין גם באלטרנטיב. 


הנה בינתיים, אמילי קרפל בהופעה בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" ברדיו ת"א ב24.12.2008
זה החלק הראשון

וזה ההמשך
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=345552&cid=355508

יום שישי, 20 באפריל 2012

חוה אלברשטיין


סיפור אינטימי
יש לחוה אלברשטיין אלבום חדש. "סיפור אינטימי" שמו. אוסף כפול של 35 שירים שכבר הופיעו בעבר, ושיר אחד מלפני כמעט 30 שנה, שטרם פורסם.
אני מנסה להקשיב לאלבום הזה כמו מישהו שלא חי פה, כאילו אין לי מושג מי היא, מבלי לדעת שהיא סמל לאומי, כנראה הזמרת הישראלית הגדולה מכולם, שהוציאה יותר תקליטים מכל אחד אחר (כששים אלבומים!!!) ושרה עשרות שירים שהפכו לקלסיקה של הזמר העברי.
אני מאזין ל"סיפור אינטימי" באזניים חדשות ומגלה לא רק זמרת מדהימה, אלא יוצרת,  "סינגר סונגרייטר", רגישה ומעודנת ומלאה יופי וחכמה. גם בשירים שכתבה בעצמה (מתוך 36 השירים היא כתבה מילים לחמישה, הלחינה ששה ולעוד תשעה גם כתבה וגם הלחינה) וגם בפרשנות שלה לשירים של אחרים. העריכה המוזיקלית הגאונית (לא פחות!!!) של האוסף הזה, שנעשתה בידי חוה אלברשטיין ואיש חברת התקליטים ליאור מזרחי, מחברת בין העבר והווה, בין המאד מוכר ולהיטי ובין שירים נסתרים שחבל שלא התגלו עד כה. המבחר הזה מסביר איך אלברשטיין מצליחה לא רק לשרוד אלא להשמע רלוונטית גם כמעט 50 שנה אחרי שהתחילה לשיר.
"סיפור אינטימי" יוצא שנתיים אחרי מותו של בן זוגה נדב לויתן ז"ל. חוה אלברשטיין מציגה בו תמונות של זוגיות, אהבה ביתית, מבוגרת, אמיתית. חלק קטן מהשירים נכתבו על ידי לויתן אך לתחושתי כולם הפכו להיות שלה ושלו, גם כאלה שהוקלטו הרבה לפני שנפגשו בצילומי הסרט "סיפור אינטימי" (ב1981). התחושה השולטת באוסף הזה היא של שותפות, וחברות ואהבה.
אחרי שהוציאה לא מעט אוספים שכללו הרבה שירים מאד "ישראליים" האוסף החדש, הוא, כשמו מבחר של שירים אישיים, חלקם כמעט פרטיים. בזכות העריכה גם שירים שנכתבו בתקופות אחרות משתלבים היטב באווירה של ימינו , גם כאלה למילים של נתן אלתרמן או רחל שפירא או תרצה אתר ואשר הפכו מזמן ל"שלה". בשיחה איתה לפני עשרים שנה, אמרה לי אלברשטיין שדווקא כשהיא כותבת בעצמה את המילים לשיריה קשה לה להיות אישית כיוון שיש לה נטייה לא לחשוף מדי את עצמה. מתברר שעם השנים היא למדה לעשות את זה בצורה מושלמת. וכששומעים האוסף הזה מתחברים העבר והווה, השירים שכתבה והשירים שאהבה, לכלל אמירה מוזיקלית עשירה ומגוונת, כשמעל הכל ישנו הקול של אלברשטיין שנשמע היום, כשהיא כמעט בת 65, צלול וענוג כמו שהיה לפני ארבעים שנה. בשירה שלה, במיוחד בשירי האהבה-יחסים שבאוסף הזה הטון שלה מאד אופטימי ומלא תקווה, גם כשהשירים עצובים.
צילום: אסף אנטמן
חוה אלברשטיין היתה יכולה כבר מזמן לנוח על זרי הדפנה, אך היא ממשיכה ללכת בדרכה העצמאית וממשיכה להיות לא שייכת לשום אופנה, לשום סגנון מוסיקלי. היא אחת במינה.
באלבומיה יצרה אלברשטיין ז'אנר משלה: פולק ישראלי מקורי, עם נגיעות ג'אז ומוסיקה אתנית, השפעות רוק מצד אחד ויידיש מצד שני. היא תמיד היתה זמרת מאד מוזיקלית אך מרתק לשמוע איך באלבומיה האחרונים היא נפתחה לדקויות חדשות של הבעת רגש. היא חופשיה מבעבר וכך גם המוסיקה שלה בשנים האחרונות, משוחררת ופתוחה ונותנת הרבה יותר אפשרויות ביטוי לנגנים שאיתה (ובראשם עובד אפרת שהוא המוזיקאי העיקרי לצידה כבר הרבה שנים). הקריירה שלה היא תופעה ייחודית, גם בקנה מידה עולמי, ובוודאי אצלנו בישראל. רק מוסיקאים מעטים עושים את זה כבר מאמצע שנות הששים  ועדיין מנסים למצוא דרכי ביטוי מקוריות, לא מפחדים להסתכן בחוסר פופולריות, גם בגלל אמירות חברתיות ופוליטיות, ובכל זאת זוכים בהצלחה, לפחות אמנותית אם לא תמיד גם מסחרית.
והיא מאד פורייה. ב47 שנות פעילותה הקליטה עשרות שירים קלסיקות  לצד שירים שהיה בהם חידוש לזמנם. שירי עמים ושירי ילדים, נגיעות בפולק והשפעות של רוק וג'אז ובוסה נובה... היא יצרה צליל פרטי וייחודי שהפך עם השנים ל"צליל הישראלי". לכן, קשה להגדיר את דרכה כ"מהפכנית", שהרי היא היא הקונסנזוס, היא "שירי ארץ ישראל", גם אם היו תקופות בהן מקומה המרכזי בלט פחות. ובכל זאת, מבט על דרכה מלמד שהיא הלכה תמיד בדרך עצמאית ולא מתחשבת באופנות, מאד מודעת למה שקורה מסביבה אך עומדת על שלה. גם כשהיא מגיבה על סגנונות חדשים ו"עכשוויים" היא עושה זאת בדרכה, לעיתים זה בצורה ברורה, כשהיא עובדת עם מוסיקאים חדשים או מחדשת שירים של אחרים, ולעיתים במין תגובה הפוכה, כשאל מול מה שנראה אופנתי היא בוחרת להקליט בסגנון שונה לגמרי ברוחו.  למשל, בתקופת ילדי הפרחים של סוף שנות הששים, כשבחרה להקליט שירים באידיש בעולם שכולו סקס סמים ורוק'נרול וסגידה לנעורים...
אלברשטיין החלה ליצור בעצמה בשלב מאוחר בקריירה שלה, קודם מילים ואחר כך גם לחנים. זה התחיל ב1986 באלבומה ה28(!) "מהגרים" בו כתבה את המילים לרוב השירים וביטאה בדרך אישית אמירה חברתית כאזרחית המדינה בהווה וגם כעולה-חדשה לשעבר. חמש שנים לאחר מכן היא התחילה גם להשתתף בהלחנת השירים. ומאז היא ממשיכה ללא לאות ללכת בדרכה העצמאית. בשבילי היא הצליל של המילה "הביתה".


יום שבת, 14 באפריל 2012

אפרת בן צור שרה אמילי דיקינסון

אפרת בן צור בצילום אנג'ליקה שר
כמו ציפור על תיל
אלבומה החדש של אפרת בן צור, "רובין" הוא יצירת מופת קסומה, מרגשת, מחממת לב.
כמו ציפור השיר שעל שמה נקרא האלבום ("אדום החזה") זהו אלבום "קטן", צנוע, לא בומבסטי כנהוג בימינו, ועם זאת, אולי בגלל זאת, מלא עוצמה וחודר לקרביים. בשיר שמתוכו לקוח שם האלבום נאמר, בתרגום מאד חופשי:
"אם אוכל למנוע מלב אחד להישבר,
לא חייתי לשווא.
אם אוכל להקל על סבל חיים,
לשכך כאב אחד,
לעזור לציפור אחת שתש כוחה
למצוא דרכה חזרה לקן...
לא חייתי לשווא".
וכך, מתוך עמדה נפשית דומה, של חמלה ורצון לעזור לאחר והקטנת העצמי, עם הרבה רגישות, עדינות, והמון דימיון, ניגשה אפרת בן צור לתשעה שירים של המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון, הלחינה אותם והוציאה אתם עכשיו כאלבומה השלישי, והראשון שמוקדש לשירים באנגלית. ROBIN: POEMS BY EMILY DICKINSON
בן צור שרה, באנגלית, ומלווה עצמה באוטו-הארפ (מין נבל קטן) ואיתה שותפה להפקה המוזיקלית, הגיטריסט עומר הרשמן וחבורה של מוזיקאים שהשתתפו בעיבודים ובנגינה: עומר הרשמן בגיטרות,בס, האמונד וקולות. אסף שתיל בפסנתר, קולות ועיבוד מיתרים, קרני פוסטל בצ'לו וגיורי פוליטי בתופים, גלוקנשפיל ואקורדיון. אליהם הצטרפו בחלק מהקטעים גם עמית ארז בגיטרה, קולות ועיבוד, ברוך בן יצחק בעיבוד, גיא לוי בקונטרבס, רן יעקובוביץ' בתופים, נועם חיימוביץ' וויינשל בויולה וחן שנהר בכינור. כולם ביחד יוצרים רצף שירים קאמרי, כמעט קלאסי ברוחו, שלוקח אותך למקום אחר, חלומי, רחוק מכל ריאליטי עכשווי.
אפרת בן צור, בקולה המעט ילדותי, שרה נהדר ומאד מוזיקלי וחכם. כרגיל אצלה, שבני אלבומיה ובהפקות נוספות בהם השתתפה, היא מאד מיסתורית בצליל שהיא מייצרת, נורא מעניינת מוזיקלית, אך בלי שום ניסיון להרשים בווירטואוזיות. היא שרה כמו שהלחינה: כדי לתת את כל המקום הראוי לשירים, לטכסטים.
לא הכרתי את אמילי דיקינסון. ידעתי שהייתה משוררת אמריקנית מהחשובות ביותר, חיה במאה ה19 (ליתר דיוק בין 1830 ל1886) וכתבה שירים שהקדימו את זמנם. עכשיו, בזכותה של אפרת בן צור, אני מגלה קצת יותר את יפי שירתה וגם כמה פרטים בסיסים על היוצרת החידתית הזו, שלא יצאה מביתה 30 שנה, ופרסמה בחייה רק שמונה שירים. בזמן אמת נחשבו שיריה למוזרים, גם בגלל שנכתבו באותיות משונות ובעיקר בגלל השימוש שלה במטאפורות חדשניות. מאחר שקרוביה לא נענו לבקשתה לשרוף את שיריה לאחר מותה, התגלה בבית אביה בו חיה כל חייה, אוצר של יותר מ1700 שירים. וכך, המשוררת החריגה שלא התקבלה בחייה זכתה רק לאחר שנים להכרה כמקורית וייחודית. כפי שכתבה העורכת והמתרגמת לילך לחמן בספרה "אולי הלב" (הוצאת "רסלינג") על יצירתה: "פורצת גבולות התחביר והתודעה".
על עטיפת הספר לילך לחמן שואלת מי הייתה אמילי דיקינסון: "נזירה שחדלה לצאת מפתח הבית, רוח רפאים לוחש או מלאך ההתמסרות? אשה בלבן המתגלה כמשוגעת מעליית הגג? גאון ששירתה ההרמטית נכתבה בבדידות מוחלטת; כופרת שקראה תיגר על מוסכמות תקופתה? מהפכנית לסבית שיצרה מסורת של כתיבה נשית? בורגנית שהתכתבה עם העולם מאחוזת אביה? משוררת פרה-מודרניסטית שכתבה לקהל מדומיין?..."
ועוד כותבת לחמן משהו שקצת עוזר להבין איך יוצרת ישראלית, צעירה שחיה במאה ה21, מתחברת אל השירים כמעט 150 שנה אחרי: "רבים מהם עוסקים בפיצולו של האני כמושא לחקירה עצמית, אשר סביבו מבררת דיקנסון מושגים כגון זמן, מוות, אהבה וכאב..."
בהופעות שקידמו את הוצאת האלבום, בשנתיים האחרונות, היה שיר אחד מתוך שירי האלבום שאפרת נהגה להקריא גם בעברית, לפני ששרה בשפת המקור, וכל אני יודע שהוא חשוב לה במיוחד. בעברית הפנייה היא לזכר, באנגלית לשני המינים:
"אני אף-אחת, מי אתה?"
אני אף-אחת! מי אתה?
גם אתה אף אחד?
אם כך אנחנו זוג
אל תגלהI הם יתפקעו הרי!
מה משמים להיות מישהו!
מה פומבי, כמו צפרדע
לקרקר את שמך כל רגע לאור
מול ביצה מעריצה!


עטיפת הדיסק

בן צור, ילידת נהריה 1969, לא ידעה שתהיה זמרת, אלא חלמה מגיל צעיר על קריירה בתחום התיאטרון. למדה משחק ומחול והחלה בקריירה של שחקנית ב"קאמרי" ובתיאטרון "גשר" (היא אפילו זכתה ממש בתחילת דרכה  בפרס התיאטרון הישראלי על משחקה ב"כפר") ומאז השתתפה בעשרות הצגות, סרטים וסדרות טלוויזיה.
אפרת התגלתה כזמרת רק ב1997 כששרה בדואט עם בן זוגה אז, אביתר בנאי, את שירו "שמתי לי פודרה". קולה והופעתה משכו אליה תשומת לב רבה, ואפרת הוזמנה להשתתף כזמרת קולות רקע בהקלטות נוספות: עם אסף אמדורסקי, ערן צור ועוד רבים. במקביל, תוך כדי עבודתה בתיאטרון "גשר" (ב"כפר", "מדמואזל ז'ולי" ועוד) השלימה בן צור הקלטת אלבום בכורה שיצא ב2001 "צוללת" וכלל בעיקר שירים שאפרת בן צור כתבה והלחינה. ב2006 יצא אלבומה השני, "אפרת בן צור" ומאז היא הקדישה את רוב זמנה למשחק, ואת הצד המוסיקלי שלה חשפה רק מעט, בין השאר בהופעות עם קרני פוסטל ובהשתתפות בפרוייקטים שונים.
עכשיו היא בת 43, אמא לילדה בשם אנה... ויש לה אלבום חדש. 

היום בשעה 15:00 אפרת בן צור בגרסה אינטימית של הופעתה ב"מוזיקה היום" בגלי צה"ל
השקת האלבום ב22.5 - "האיזור"
הנה בינתיים טעימה מהופעה ישנה שלה, ברדיו תל אביב 5.3.2008
אפרת בן צור ושירה, גיטרה ואוטוהארפ, קרני פוסטל בשירה וצ'לו.
השירים בתכנית:
הלא ידענו,
הילדה שרה לנחל,
Can't Help Falling In Love with You (אלביס פרסלי), 
כמו פרפר.





וזה ההמשך
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=345552&cid=353930

יום רביעי, 11 באפריל 2012

שם טוב לוי


טוב שם טוב
בשבוע שעבר הגיע הרכב הצמרת, "הרביעייה", להופעה בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל. בהרכב צמרת כמו בהרכב צמרת (ככה קראו פעם ל"סופרגרופ" בעברית) "הרביעיה" מורכבת מארבעה שמות חזקים: שם טוב לוי בחליל, קלידים ושירה, שלמה יידוב בגיטרה אקוסטית ושירה, אפרים שמיר בגיטרה חשמלית ושירה ואלון אולארצ'יק בבס ושירה ואיתם שני נגנים צעירים, אלעד אדר בקלידים ואמיר ברסלר בתופים. הייתה בהופעה הזו תחושה היסטורית מבחינת המוזיקה הישראלית: שניים שהיו ב"כוורת", שניים ב"קצת אחרת" ו"צליל מכוון" וכל אחד עם קריירת סולו ארוכה ופוריה, ארבעה חברים שמחלקים ביניהם יותר מ160 שנים של יצירת מוזיקה ישראלית נהדרת, עמוסת המצאות וחידושים והמון שירים שהפכו לקלסיקה מקומית.

ביחד, בהופעה המשותפת, הם נפלאים, בסופר מקצוענות שכאילו זורמת להם מהשרוול הם מפיחים חיים חדשים בשירים המוכרים, מאלתרים ומוסיפים חלקים שלא היו בעבר, מתחלפים בתפקידי השירה, משוחחים מוזיקלית זה עם זה, מתבדחים בינם לבין עצמם וגם עם המראיין  (זה אני! איזה כיף לי!) ובעיקר נורא נהנים ביחד במפגש שהוא חוויה מוזיקלית מרגשת (הזדמנות לראות שאני לא מגזים במוצ"ש הקרובה ב"זאפה" בירושלים).
בסוף ההופעה הקצרה, בשלב קיפול הציוד, כשכל השותפים בהיי, וזה כולל נגנים, מפיקים, טכנאים וקהל מזדמן באולפן, בא שם טוב לוי לחבריו והעיר להם, אמנם בחיוך אך עם מסר ברור, משהו כמו "חבר'ה... לא צריך כל הזמן להתבדח... אפשר גם לענות בקיצור ולעניין" ולי הוא הוסיף ואמר "שאלת מאיפה נוצר המפגש הזה... אז נתנו לך תשובות ארוכות ומשעשעות, אבל לא אמרנו את הדבר הכי פשוט: אפרים ואלון הופיעו עם יצחק קלפטר במופע "נפגשנו", שלמה יידוב ואני הופענו עם קלפטר ב"צליל מכוון"... ועכשיו, כשקלפטר לא יכול להופיע, החלטנו לאחד כוחות".

שמי באולפן גל"צ. צילום יעל אלין קוטנר
כזה הוא שם טוב לוי. רציני. לא מתלוצץ. מאד מדוייק. ככה הוא ביצירה שלו, וככה בחיים. אני מכיר אותו כבר 40 שנה, אמנם לא כחבר אלא כמאזין, מעריץ, לעתים קצת יותר מקרוב כמראיין... והוא תמיד נראה לי נורא מרוכז בעניין עצמו, במוזיקה, ואף פעם לא בעצמו. לא  נתפס מתגלגל מצחוק, גם כשעבד עם חבר'ה מאד מצחיקים כמו אריק איינשטיין, מעולם לא צוטט מדבר שטויות, שערוריות לא נקשרו בשמו, והוא מצליח להתחמק בעקביות מכל הנונסנס הרכילותי והיחצ"ני של השו-ביז.

יותר מארבעים שנה במקצוע, ושם טוב לוי מצליח להשאר טהור: הוא מוזיקאי. אך ורק מוזיקאי. סליחה על הקלישאה אבל הוא באמת נחבא אל הכלים, תרתי משמע. עושה את העבודה שלו הכי טוב שאפשר. לפעמים כמוזיקאי של מוזיקאים שרק מעטים מכירים בגדולתו, לעתים כיוצר ומעבד ומפיק ששותף ללהיטים גדולים שכולם מכירים... אך לא תמיד מזהים עם שמו בגלל הצניעות האמיתית שלו.
מתחילת דרכו בשנות השבעים הוא לא הסתפק בהלחנת להיטים גדולים אלא פעל במגוון גדול של סגנונות. עשה המון, ותמיד עם דחף להשתפר, להתקדם, להמציא משהו שעוד לא היה. וכך הוא היה אחד הגורמים העיקריים בהרחבת גבולות המוזיקה הישראלית ופתיחתה לפיוז'ן מקורי של ג'אז, מוזיקה קלסית, רוק מתקדם, מוזיקה אתנית ומזרח אירופאית, שירי משוררים מורכבים וקטעים אינסטרומנטליים... מ"קצת אחרת" עם שלמה גרוניך ושלמה יידוב (1975), דרך אלבום הבכורה המהפכני שלו "מצב רוח" (1976) ו"ששת" (1977) ועד  "צליל מכוון" (1979), שם טוב לוי היה אחד המוזיקאים הישראלים הכי מהפכנים ורבי השראה בעשור המעצב ההוא והוא ממשיך מאז ליצור גם "מוזיקה פופולרית" איכותית, לא רק עם אריק איינשטיין (איתו היה שותף לשבעה אלבומים, יותר מכל מוזיקאי אחר) ועשרות זמרות וזמרים נוספים, ביניהם עופרה חזה, אסתר עופרים, רבקה זוהר וגם מי שהיה בן משפחתו שנים אחדות, שלמה גרוניך (השניים היו נשואים בשנות השמונים לאחיות נירית וצפנת ירון). הוא גם יוצר מוזיקה לסרטים ("הקיץ של אביה") ותכניות טלויזיה ("עמוד האש") וממשיך עד היום ללכת בסגנונות שונים במקביל, עם הרביעיה הוא חוזר ללהיטים ישנים, עם "אנסמבל שם טוב לוי" לשילוב ג'אז, קלסי ואתני וגם מגיע לפיוטים ולשירי אבן עזרא ויהודה הלוי.


עכשיו, כשיוצא אוסף של שלושה דיסקים מיצירותיו תחת הכותרת "המיטב", אי אפשר שלא להתפעם מהעושר של יצירתו. דיסק אחד מהשלושה מוקדש לקטעים אינסטרומנטליים בתוך פסקולים שונים, ושני דיסקים עמוסים בלהיטיו הגדולים. ביניהם "שיר אחרי מלחמה", "דון קישוט", "שירי סוף הדרך", "הנסיך הקטן", "לו באת", "קטע שמי", "יכול להיות שזה נגמר", "טווס הזהב", "שובי לביתך", "בלילות הסתיו", "הידעת את הדרך", "באה המוזיקה" ועוד רבים מופיעים באוסף החדש, ואלה הם רק שירים שהוא גם מבצע. כאמור, יש לו עוד עשרות שהלחין, עיבד והפיק לאחרים.

שמי נולד ב1950, ברחובות, למשפחה ממוצא בולגרי. בילדותו שמע מוסיקה קלאסית, תימנית ובלקנית וכבר בגיל ארבע ניגן בכלים שונים. כשהיה בן 13 התחיל ללמוד לנגן בחליל ונחשב לכישרון מבטיח בתחום הקלאסי. ניגן בתזמורת הסימפונית של הגדנ"ע, ובקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית. בתיכון החל להתעניין גם בג'אז ורוק ובצבא שרת כחלילן ב"להקת פיקוד המרכז". עם שחרורו מהצבא, למד קומפוזיציה וחליל באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ניגן בהפקות שונות והחל גם מלחין בהיסוס רב. הוא נחשב לאחד המוזיקאים הצעירים המבטיחים ביותר של התקופה, ואז, לפני ארבעים שנה בדיוק, התגלה על ידי אריק איינשטיין. ב1972, באלבומו של איינשטיין "יסמין" הופיעו לחניו של לוי ל"שיר אחרי מלחמה" ול"דון קישוט" (שכתב אריק איינשטיין) ולצידם עיבודים לשירים נוספים. זו היתה ההתחלה ותוך זמן קצר הפך לוי לחלילן הכי מבוקש בהקלטות בארץ, בכל התחומים והסגנונות, וגם למלחין ומעבד מאד מבוקש.
צילום ג'רר אלון
ב2005 הוענק לו פרס "אקו"ם" על מפעל חיים למלחין. מנימוקי השופטים:
שם טוב לוי הוא מלחין, שרמת הדיוק בהלחנה שלו מפתיעה ומפעימה כאחד. ליבו לא נגרר אחר אופנות ואחר מוזיקה משתלחת ורגעית. משנות השבעים ואילך יצר שם טוב לוי, רצף עשיר ופורה של יצירה, שהמאפיין המרכזי שלו הוא הלחנה מורכבת, אך עם זאת ישירה, המדברת אל תוך הלב ומרגשת".
נדמה לי שלא פחות אופייניים להבנת גדולתו הם הדברים שכתב אריק איינשטיין בחוברת האוסף החדש. איינשטיין מספר על המפגש ביניהם ועל היסוסיו של שמי להיות המעבד של השירים... "כמובן שהוא טעה" כותב איינשטיין ומוסיף "שמי הוא בעיני אחד המוזיקאים הטובים ביותר בארץ... הוא התגלה גם כזמר סולן בעל גוון קול ייחודי...". את ההמלצה הוא חותם ב: "אוהב ומעריך אותך מאוד מאוד".


את הג'אם עם "הרביעיה" נעלה לכאן בקרוב. בינתיים נעבור בשידור ישיר אל הצד היותר ג'אזי-אתני של שמי... 

אנסמבל שם טוב לוי בהופעה בגל"צ 12.12.2010
מוזיקה היום 12.12.2010
אנסמבל שם טוב לוי
שם טוב לוי בחליל, פסנתר, שירה. גרשון וייסרפירר בעוד, בריטון וקולות.
גדי בן אלישע בגיטרה וקולות. צור בן זאב בקונטרבס.. נעם חן בכלי הקשה.
שבע שמיניות
לילה בתוניסיה
יכול להיות שזה נגמר
אגדלך/ שער פתח דודי
פוגה מיסטיריו

שובי לביתך
חגיגה



יום שבת, 7 באפריל 2012

שלום עכשיו, שלמה ארצי


לפני שבועיים כתבתי ל"ישראל היום" על האלבום החדש של שלמה ארצי "אושר אקספרס"
ועל שני אלבומים משירי שלום חנוך: "לילה של כוכבים" בו מבצעים זמרים שונים בשיריו הישנים,
ו"יציאה 2" בו הוא שר משיריו, ישנים וחדשים, ביחד עם משה לוי. 
בעיתון התפרסם אז רק החלק של שלמה ארצי, והיום החלק של שלום חנוך. הנה שוב המאמר המלא.


כשהיינו ילדים?
"לילה של כוכבים" הוא אוסף של שירים נורא יפים, חלקם ישמחו גם מאזינים מאד צעירים, אבל לקרוא לאוסף הזה "שירי ילדים מאת שלום חנוך" זהו עיוות המציאות. רוב השירים אמנם עוסקים בילדים, אך אינם שירי ילדים אלא, אם כבר, שירי הורים.
כל 13 השירים באוסף נוצרו בשנים 1968-1970, רובם בוצעו על ידי אריק איינשטיין. מתוך "מזל גדי", האלבום הראשון של אריק איינשטיין שהיה כולו לחנים (וחלקו גם מילים) של שלום חנוך, שר יהודה פוליקר את "מדוע הילד צחק בחלום" (מילים לאה גולדברג), יוני בלוך ומאיה בלזיצמן את "מכופף הבננות" (מאיר אריאל), אמילי קרפל את "האדון הרופא" (שלום חנוך), ברי סחרוף ומארש דונדורמה את "רוח רוח" (מרים ילן שטקליס) ומירי מסיקה את "לילה" (שלום חנוך). רוב הביצועים חביבים ומעודכני צליל לימינו, אבל להתחרות בעיבודים המושלמים של אלכס וייס זו משימה בלתי אפשרית. כשיצא "מזל גדי" ב1968 אריק איינשטיין היה בן 29 ואב לבת מאד צעירה, שירי, שלום חנוך היה בן 22 ועוד לא אב. נושא ההורות וזכרונות מימי הילדות והנעורים ממלאים את האלבום הפנטסטי הזה, ועם זאת הוא לא כוון לילדים. קצת יותר מכך השירים שנבחרו מתוך שיתופי הפעולה הבאים של אריק ושלום, האלבומים "שבלול" ו"פלסטלינה" משנת 1970. בשיא לידת הרוק הישראלי המשיכו חנוך ואיינשטיין להתייחס לדור החדש במשפחותיהם. "מאיה" ששר יוני רכטר, הוא באמת שיר לילדה שאך נולדה, לשלום חנוך ובת זוגו ליהי. כך גם "לילה של כוכבים" (אריק איינשטיין) ששר דני סנדרסון, "אמא שלי" ששר ליבי, ו"ברלה צא" ששרה שרונה נסטוביץ. זה האחרון היה קטע אינסטרומנטלי ב"שבלול" שהפך לשיר עם מילים (שכתב איינשטיין) ב1971 באלבום הילדים הראשון של איינשטיין, עם מוסיקאי "הצ'רצ'ילים" רוב הקסלי. לעומתם "אבשלום" ששרים גידי גוב ורוני אלטר הוא לא שיר ילדים. האגדה היפיפיה שנולדה כתרגיל בכתיבה יוצרת בהשתתפות "חבורת לול" (שלום חנוך, יונתן גפן, בועז דוידזון, אריק איינשטיין, צבי שיסל ואורי זוהר) נשאה את שם בנו של אורי זוהר, אבל אם כבר, יצא להם שיר כמיהה לשלום. בטח לא שיר ילדים. כך גם "נגה" ששלום הלחין ל"שובבי ציון" (חנן יובל, קובי רכט וקובי אשרת) ושרה נינט. קשה לקבל שהשיר האירוטי שכתב מאיר אריאל מתייחס לילדה קטנה. שיר נוסף של אריאל, "לישון לישון" ששר במקור אושיק לוי, הוא שיר על דיכאון ואי חשק לקום מהמיטה. הביצוע המשעשע של "בוגי בלאגן" לא הופך אותו מתאים לילדים. לעומת זאת "בלדה בין כוכבים" (יעקב רוטבליט), ששר במקור פופיק ארנון ועכשיו אורן לביא כן מתאים, ולא משנה שהשיר נוצר לכבוד תכנית טלוויזיה שהוקדשה, בשנת 1969, לנחיתה על הירח. "לילה של כוכבים" הוא, אם כן, לא אלבום לילדים דווקא, אלא מבחר יפה של גרסות לאחת התקופות הכי יצירתיות של שלום חנוך.


 בדרך אל האושר
בדיוק כשיצא "שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך, האלבום החשוב של 1970, עשה שלמה ארצי, איש להקת "חיל הים" (שהוציאה את האלבום הכי מצליח של אותה שנה) את צעדיו הראשונים כסולן, כשהופיע ב"פסטיבל הזמר" בשיר "פתאום עכשיו פתאום היום" ("אהבתיה"). מאז, פחות או יותר, חלם ארצי לשתף פעולה עם שלום חנוך ובעיקר עם אריק איינשטיין. עם הראשון הוא הגשים לפני כשבע שנים בהופעות ואלבום משותף, עם איינשטיין, הוא עושה את זה פתאום עכשיו פתאום היום בשיר יפה אחד, "חוזרים הביתה" באלבומו החדש, "אושר אקספרס". האלבום הכי טוב של שלמה ארצי מזה זמן רב.
"אושר אקספרס" ארצי קורא לו, ואולי האושר חולף אקספרס כהרף עין, אבל מי כמוהו יודע עד כמה הדרך אל האושר אינה מהירה. שלמה הוא אחד המוסיקאים הישראלים הכי חרוצים, שעובדים הכי קשה, ומתלבטים, ומתייסרים ומשליכים לפח, וגונזים... בטרם הם שלמים עם יצירה חדשה שלהם. כך גם אחרי יותר מארבעים שנות קריירה שהפכו אותו לזמר-יוצר הישראלי המצליח מכולם, כך גם אחרי יותר משלושים אלבומים, מכירות של מאות אלפי עותקים והצלחות שוברות שיאים בהופעות חיות. וזה אינו דבר של מה בכך. כשלא הולך לך, איך לך ברירה אלא לנסות ולמצוא דרך חדשה. הרבה יותר קשה לעשות זאת כשכל יצירה שלך הופכת לזהב. שלמה ארצי הצליח. לא "להמציא את עצמו מחדש", אבל בהחלט להתחבר שוב למעיין היצירה שלו, להתמלא אנרגיה טריה ולרענן את הצליל שלו. "אושר אקספרס", חמש שנים אחרי אלבום האולפן הקודם, "שפויים", הוא אלבום מגוון, רענן, עמוס בשירים טובים וברעיונות מוסיקליים מפתיעים. בהפקה מוסיקלית משותפת עם פטריק סבג (מי שהיה בשנות התשעים סולן להקת "כשניקו תתחיל לדבר" והפך מאז למפיק רב פעלים שיוצר חיבור מרתק בין רוק ומוסיקה אתנית), ובעיבודים של בן ארצי, יצרו השלושה אלבום של שיתופי פעולה, עם המון קולות וטעמים וצבעים שלא היו באלבומיו עד כה, לפחות לא במינון כזה. לא רק עם אריק איינשטיין, ברבים מהשירים נשמעים  קולות זמרים וצלילי נגנים שלא היו שם בעבר, וכל אחד מהם מוסיף משהו משלו לגיוון התחושות ולעושר המוסיקלי. כל רגע שבו "זה לא נשמע כמו ארצי" הוא מבחינה זו רגע של הישג. לצד אלה שתמיד איתו, הרבה שותפים שלא היו שם בעבר, לצד כאלה שתמיד איתו. אריק איינשטיין, גיא בוקאטי, דודו טסה, ניר מימון, אברהם טל, אבי ווקנין, אמיר דדון, מאיה בלזיצמן, ארז לב ארי, עופרי אפשטיין, אבי סינגולדה, פטר רוט, אריאל אליאב, רועי דהן, שמעון יחיא ועוד המון נגנים בניצוחו ועיבודים המופלאים של בן ארצי...  ממש "הפרויקט של...". ומאחורי כולם מסתתר אושר גדול ושלמה ארצי אחד שהצליח שוב, בגיל 62, להיות נער צעיר שמחפש. 

  
מבוגר אחראי
אותו שלום חנוך, שיצר כמות מטורפת של כמאה שירים בשלוש השנים הראשונות לפעילותו, ממשיך כל השנים לכתוב ולהלחין וליצור עוד ועוד שירים חדשים, שחלקם הגדול הופך לקלסיקות ישראליות. גם בגיל 65, בקול חרוך שירד כמה אוקטבות מאז הנער שהלחין את "אגדת דשא", המבוגר האחראי על כל כך הרבה שירים נפלאים, ממשיך לרוץ, להתחדש, למצוא זוויות מקוריות לבטא את עצמו. מצד אחד הוא בהופעות רוק כסאח בפסטיבלים שונים ומאוחר בלילה עם "חיות לילה" במועדון "בארבי", הוא לא מפסיק להוציא אלבומים עמוסי אנרגיה עם שירים חדשים ("שלום חנוך") וחידושי שירים ישנים ("ארבע תחנות")  ומצד שני פועל כל הזמן ביקום מקביל, מינורי, צנוע, אקוסטי. ביחד עם משה לוי בקלידים ועיבודים הוא חוזר אל הבסיס היצירתי של השירים שלו במופע "יציאה" שרץ כבר עשר שנים. מבחר שירים מהמופע יצא ב2004 באלבום כפול. עכשיו יוצא מבחר נוסף. עם שיר אחד חדש, "כמו בשירים"  ושירים מוכרים יותר או פחות: "שיר ללא שם", "הבלדה על יואל מוישה סלומון", "דז'ה וו", "דיאלוג", "בואי לרקוד", "פתוחים לאהבה", "כל פעם קצת יותר" ועוד ועוד, כולל פעם ראשונה באלבום גרסה שלו ל"אגדת דשא". פה ושם מתארחים אבישי כהן בחצוצרה, גליה חי בויולה ואלונה טוראל בקלידים. ובעיקר, רוב הזמן, זה שלום ומשה. מחזירים את השירים לתחושת ההתחלה. כמה טוב שבאתם הביתה.

ושם הכל התחיל...