ישראלים בפריז

שלושה ימים בפריז, תחילת אפריל 2011. אביב פתאומי נחת על העיר, ופריחה של מוזיקה ישראלית נפלאה. ביום א' ברי סחרוף, רע מוכיח וחבריהם במופע  "אדומי השפתות" משירי אבן גבירול (מופע סגור למוזמנים שלא הייתי בו). ביום ב' אבישי כהן ושלישייתו באולם "אולימפיה" וביום ג' אסף אבידן ו"המוג'וז" במועדון "לה סיגל". שלוש הופעות מוצלחות מאד מבחינה אמנותית ומצליחות בקרב הקהל שגדש את האולמות, ולאו דווקא ישראלי. פאריז היא עיר של שילוב תרבויות, טעמים וריחות וכיף מיוחד  להשתלב בפסיפס הזה, במיוחד כשהכל דופק כמו שצריך. מגיעים לאולמות עוד באור יום (בשמונה בערב), ההופעות מתחילות בול בזמן, ההפקה, הסאונד והתיאורה מצויינים והביצועים כל כך מושלמים שלבך מתמלא גאווה על היותך מאותו הכפר ממנו בא האמן שעל הבמה...

אבישי כהן

אבישי כהן, נגן הבס הזמר והמלחין, הוא כיום המוזיקאי הישראלי המצליח ביותר בעולם. ההופעה שלו באולם "האוליפיה", כחלק מסיבוב הופעות עולמי דחוס ביותר, ממחישה איך הגיע למעמד הזה. הוא עולה לבמה אחרי כחצי שעת חימום של זמרת פלמנקו אלמונית יחסית, סנדרה קרסקו, ומתקבל בהיסטריה ששמורה לכוכבי רוק. סטנדינג אוביישן קוראים לזה. הוא פותח בשמונה דקות של קטע יפהפה ומורכב מאלבומו החדש SEVEN SEAS וממשיך כך שעה וחצי של נגינה דחוסה באנרגיות מפליאות, וירטואוזיות מהממת, וללא שנייה של מנוחה. כהן בא לקדם את האלבום החדש, לא להקל על הקהל ב"מיטב להיטים", והוא אף מבצע שני קטעים שיצר אחרי הקלטת האלבום. יצירתיות שופעת ומגוון מוזיקלי מרגש, קטע לדינו משולב בשיר ישראלי משולב בג'אז אבנגרדי זורם לתוך קלסיקה... הקטעים היותר מוכרים מעטים, ובכל זאת, אין רגע משעמם או קשה מדי וגם אחרי שלושה הדרנים (כולל דואט ספונטני עם הזמרת הנ"ל), הקהל בהיי מטורף, רוצה  עוד ועוד...  

"הפטנט" של כהן די ברור. כמעט בכל הקטעים יש בסיס מלודי מאד יפה וקליט, מאד רומנטי ומתנגן, ועליו, אחרי שהמאזין כבר נלכד במתיקות, כהן וחבריו יוצאים למסע של אילתורים מרתק, סופר מורכב ומאד מוזיקלי. מי שמקשיב רק לפתיחות עשוי לחשוב שמדובר באמן "נחמד" שמנגן מנגינות יפות  אך מי שנשאר עוד קצת הלאה מקבל מנה עסיסית של ג'אז חכם ומלא הפתעות. הכל קורה גם בזכות הנגנים המאד צעירים והסופר מוכשרים שאיתו. שי מאסטרו בפסנתר ואמיר ברסלר. הראשון, קשה להאמין, רק בן 23, מפוצץ כשרון לא יאומן. והחבר החדש בחבורה, המתופף אמיר ברסלר (שהצטרף באמצע סיבוב ההופעות כשהמתופף הקודם נאלץ לפרוש כשנולד לו ילד). ברסלר, תינוק בן 21, הוא פנומן בלתי נתפס... מין גאון תיפוף ג'אזי-אתני-רוקי שמטעין את הקטעים אנרגיות נעורים מעוררות ומרגשות. גם כשהוא מנגן סולו תופים של רבע שעה, זה לא נמאס לשנייה והמאזין, כולל אבישי כהן בעצמו, רק רוצה לשמוע עוד.

והעיקר הוא כמובן אבישי כהן בעצמו. לא רק מוזיקאי מחונן ופורה ומפתיע, חם וחזק ורבגוני, אלא גם פרפורמר מעולה עם שפת גוף שמחברת אותו ואת הקונטרבס שלו ליישות אחת. הוא  מתחרמן על הבס, מכה אותו, נכרך עליו ומוציא ממנו המון אהבה ומוזיקליות. מידי פעם, אבישי מרטיב ברוק את שתי האצבעות איתן הוא פורט. מרחוק נראה כאילו הוא מנשק אותן... ובצדק. באצבע ובאמה הזו טמונים כל כך הרבה כשרון... מגיעות להן נשיקות...

אין בהופעה של כהן כמעט אף מלה בעברית (אפילו "אברהם אבינו" מופיע כחלק משיר לדינו)  את השירים שלו בעברית הוא לא שר בכלל, ואת "עציון גבר" ו"בגליל" הוא מבצע ללא מילים. ובכל זאת, למרות בינלאומיותו המוכחת, יש בו משהו נורא ישראלי או ליתר דיוק אוטופיה ישראלית. אולי כך ישראל היתה יכולה וצריכה להיות: מפגש תרבותי של עמים וסגנונות מוזיקליים ליצירת משהו שהוא חדש אך גם מחובר עמוק לשורשים של כולנו.

אסף אבידן

בצד אחד של פריז, באיזור הסליזי של רובע פיגאל, הופיע אסף אבידן עם להקתו "המוג'וז" (הדס קליינמן בצ'לו, יוני שלג בתופים, רועי פלד בגיטרה, ורן ניר בבס) במועדון שהיה-פעם-כנסייה. שלא כמו אבישי כהן, הקריירה הבינלאומית של אסף אבידן נמצאת רק בתחילתה, ולכן הפתיעה העובדה שהמועדון הגדול היה מלא עד אפס מקום בקהל, שלמרות שגם לו, כמו לנו בישראל, אנגלית אינה שפת האם, מכיר בעל פה חלק גדול מהשירים.

אבידן ו"המוג'וז" שנשמעים טוב יותר מאי פעם בעבר, כבשו את הבמה בסערה והרימו את הקהל לשעה וחצי של אקסטזת רוקנרול וריתם אנד בלוז. בישראל אבידן עדיין נאלץ להתמודד מול השאלה "למה באנגלית" ו"מדוע הוא מזכיר את ג'ניס ג'ופלין" בפאריז, לעומת זאת, הקהל מקבל אותו בטבעיות. אבידן שר מצויין, הלהקה שלו נשמעת נהדר ולמוזיקה שלו, לתכני השירים ולדרך הביצוע של הלהקה יש אפיל בינלאומי. אבידן נמצא כרגע בסיבוב הופעות בצרפת לרגל הוצאתו שם של אלבומו הקודם, POOR BOY LUCKY MAN. ההופעה ב"לה סיגל", מול קהל "זר" הוכיחה שהבחור הזה התחיל ריצה למרחקים ארוכים. הוא עוד ישחק אותה בענק גם בחו"ל.

צילומים: יעל אלין קוטנר. כן כן בדיוק מי שחשבת...

והנה תזכורת להופעה של אסף אבידן ו"המוג'וז" בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל 12.9.2010

HOIST UP THE COLOURS HANGWOMAN EVERY BODY WEAK BEFORE THE DEVIL

ברי סחרוף נמצא כאן

אדם מחפש משמעות 

ב"אתה נמצא כאן", אלבומו החדש, מצליח ברי סחרוף, להמציא את עצמו שוב מחדש. בשיתוף המפיק בן הנדלר, הנגנים-חברים המנהדרים שאיתו והייעוץ האמנותי של דן תורן, הוא חוזר באלבום  מצויין שבו הוא ממשיך לחפש את עצמו, את מקורותיו, את המשמעות לחייו כאן ועכשיו.

ככה זה להיות ברי סחרוף. כמו בשבעת האלבומים שהוציא כסולן, בעבודה עם פורטיס ובעשרות הפקות נוספות בהם השתתף, הוא אינו מפסיק לפרוץ את גבולותיו, לבדוק, להעמיק, להתחדש.

החיפוש המתמיד הזה הוא שהופך את סחרוף לאחד המוסיקאים המעניינים ביותר שפועלים אצלנו. הוא נשמע רענן, שונה וחדש גם אחרי עשרים שנות פעילות כסולן... מאז אלבומו הראשון, "הכל או כלום", שנוצר ב1991 עוד בימי שיתוף הפעולה עם רמי פורטיס... עשרים שנה... מי היה מאמין...

מה נשאר מהברי ההוא ומה השתנה? אני שואל אותו בראיון שישודר בגלי צה"ל בערב החג השני.

ברי: הרעב והתשוקה והאהבה לזה קיימים בי בדיוק כמו פעם. יכול להיות שעכשיו יש פחות זמן. אתה רוצה לפנק את עצמך בעוד כל מיני דברים חוץ מהמוסיקה, אבל אני עדיין מאוד אוהב לעשות את זה. מאוד נהנה מזה. מהבחינה הזאת לא השתנה שום דבר. אם היית אומר לי לפני 20 שנה על המקום שאני נמצא בו היום, הייתי לוקח אותו בשתי ידיים. חותם על זה בכיף.

אדם מחפש משמעות. ואני כמאזין מנסה למצוא מהו הנושא המרכזי באלבום החדש של סחרוף, כיוון שאני יודע שתמיד הוא נמצא שם, גם אם לא בגלוי...  זה אף פעם לא "סתם אוסף שירים".

השיר הפותח את האלבום, "הלוחש במכוניות", הוא מעין תפילה מודרנית שסחרוף הלחין למילים שכתבה חביבה פדיה, ומסתיים במשפט "פתח לנו שער". עשרה שירים לאחר מכן, הסיום הוא "צמאה לך נפשי" מתהילים ס"ג, בלחנו של רבי שניאור זלמן מליאדי. זו המסגרת בתוכה האלבום הזה קיים.

ברי: סוג של תפילה, כמיהה, חיפוש... אבל תפילה לא במובן הדתי. יש כאן שיר שנקרא "האחד". אמנם זה שיר ילדות אבל אני יכול להגיד שאני מחפש את האחד. זה גם מושג מוסיקלי, שאתה מאבד את ה-וואן, את ההתחלה של הדברים, אז אתה נורא נהנה, צולל באוויר, אבל אז אתה כן רוצה את הנקודה הזאת. אפשר להגיד שאני בחיפוש אחרי סוג של עוגן, כזה.

-          איך אתה מחפש את זה בחיים שמחוץ לאמנות?

ברי: אני מנסה להיות קשוב לכל מה שמסביבי. אני משתדל לקרוא הרבה. בשנים האחרונות אני הולך בקריאה אחורה בזמן... פחות רומנים חדשים ויותר הגות בעיקר כשזה קשור ביהדות, אני קורא הרבה בתנ"ך והמון בנביאים... היהדות זה מין עולם שמבחינתי נותן לי מבט כזה, כביכול שהוא אחורה אבל גם קדימה . פותח את הראש לגמרי.

-          אתה לומד את זה בצורה מסודרת? יש לך רב?

ברי: לא. אני לומד לבד.  אין לי רב. אני נפגש לפעמים עם חבר'ה בירושלים, לאו דווקא דתיים. אני מדבר על זה בעיקר עם אנשים לא דתיים ואני מתייחס אל עצמי כלא דתי. אבל הנושא הזה מרתק אותי וחבל לי שאין יותר אנשים בסביבה שלי שיודעים על זה יותר... שאוכל לדבר איתם... בזה אני קצת מקנא בדתיים. כחילוני גדלתי על קצת שיעורי תנ"ך ושיעורי תלמוד, שזה היה משהו נורא. התפישה הייתה שזה משהו חשוך של פעם. כשנכנסתי לזה וכשאני קורא את  זה אז לא רק שזה לא חשוך, אלא אפילו טקסטים מאוד ישנים כן יכולים לדבר על בעיות של היום וללמד אותך על דברים של היום. יש שם חכמה שהיא חשובה וחבל שחילוניים לא מספיק חווים את זה... יותר מזה, אני חושב שחבל שאנחנו כחילוניים חיים עם צינור ישירות למקום הזה מעבר לאוקיינוס, אמריקה, וזה החלום. בכל סוג של אמנות חולמים להיות קרובים למה שקורה שמה. נראה לי שזה קצת בריחה. הכל כאן. כמו שאמר עמיר לב, שגם עבד אתי על טקסטים באלבום הזה. אני באמת חושב שהכל כאן. שהכל נמצא קרוב אליך ולא רחוק ממך.

חיפשתי באלבום הזה משהו מאד מאד מקומי. בניגוד לעבר ניסיתי להיות פחות  מושפע ממוסיקה שהיא לא ישראלית. להיות מושפע מהישראליות. אני לא יודע מה זה אומר אבל ניסיתי שהצבע לא יזכיר משהו מחו"ל, שלא  כמו מה שהיה חשוב לי באלבומים הקודמים.

- אני שומע כאן השפעות מחו"ל הקרוב, מהמזרח, מתורכיה.

ברי: זה כן. כשאני אומר "מקומי" אני מתכוון גם לארץ וגם לכך שאנחנו נמצאים במזרח התיכון, במקום שרובו מוסלמי ויש לו תרבות מסוימת. אני כבר שנים מנסה לעשות מוסיקה שהיא בעצם מזרחית. עוד מתקופת "מינימל קומפקט" השאיפה שלי היא לעשות מוסיקה מזרחית  טובה.

גדלתי על רוק וזה חלק ממני. אני לא אומר שאני אנגן עכשיו רק עם עוד, אבל גם עם גיטרה חשמלית אני מאוד מנסה להיות מזרחי וזו המוסיקה שאני אוהב יותר ויותר, ופחות ופחות את המוסיקה המערבית...

-          חשבתי שאתה אוהב את השילוב בין המזרחי והמערבי...

ברי:  נכון. הכי טוב זה השילוב. אבל במקום שאני נמצא בו עכשיו... אני מרגיש שנחשפתי לכמויות מאוד גדולות של מוסיקה מערבית ואני יודע מה קורה שם, ודווקא במזרחי אני מגלה דברים חדשים... רע מוכיח השמיע לי את עומר סולימן, מוסיקאי סורי כורדי שעושה מוסיקה פשוט מטרפת. בסוריה מכירים אותו ואולי גם בלבנון ואלינו זה לא מגיע כי אנחנו כביכול חיים קרוב אבל בעצם בעולמות מקבילים, זה חבל לי. אני לא יכול להוציא מתוכי את ההשפעות מהרוק. גדלתי עם "לד זפלין" ו"סגול כהה" וזה דבר שאשאר איתו כל החיים באיזושהי צורה. אבל אני כן מנסה לעניין את עצמי ולעשות דברים כל פעם שהם קצת אחרת.

-          אתה מדבר רק על המוסיקה או גם המילים?

ברי: אני מדבר על המוסיקה אבל גם במילים היה לי חשוב שיהיה בזה משהו מאוד מאוד מקומי, מאוד ישראלי, לא סתם זה נקרא "אתה נמצא כאן". השם לקוח מתערוכה של חבר שלי, אבי יאיר (אברום), שעבודות שלו נמצאות בחוברת הדיסק ובעטיפה. 

- אז הנושא הכללי הוא איפה אנחנו נמצאים, מה זה המקום זה?

ברי: הוא קצת המקום ואיפה אני נמצא בכלל בתוך המקום הזה.

-          ומהפרטי לכללי... ב"האחר" לפני עשר שנים ציירת תמונה קשה של מצבנו כאן.

ברי:  "האחר" נוצר בימים קשים של אינתיפאדה ופיגועים וזה נכנס לי כמעט בכוח לתוך השירים והיו לי שאלות די גדולות על איפה אנחנו נמצאים ומה קורה... עשר שנים אחרי אני חושב שאנחנו נמצאים במקום ממש טוב. אני לא מסכים עם כל המקטרים על ישראל. אני חושב שהכל הולך רק לטובה והמצב פה משתפר. גם המצב של התרבות, גם זה שאנשים לא מסכימים אחד עם השני אני חושב שהוא מבורך ומראה על תסיסה פנימית אמיתית. זה שיש ויכוחים דתיים מול חילוניים ,מזרחיים מול מערביים, עשירים מול עניים... זה הכל דברים אמיתיים שיוצאים מלמטה. יש משפט בתהילים: "האמת מארץ תצמח" ואני מאמין שהאמת באה מלמטה. הדברים בארץ שבאים מלמטה הם נהדרים. אני מאוד אופטימי. מאוד. מאוד.

- כיף לגלות מישהו אופטימי בימינו.

ברי: תנסו את זה בבית. זה לא כזה מסובך.

הראיון המלא עם ברי סחרוף שודר בגלי צה"ל בערב החג השני (יום א, 24.4).

הופעות ההשקה של "אתה נמצא כאן" יתקיימו ב21.4 וב28.4 ב"זאפה אמפי שוני" 

קוואמי והחלבות בהופעה

קוואמי והחלבות בהופעה ב"מוזיקה היום" בגלי צה"ל 27.3.2011

קוואמי בשירה, ראפ והקשה. רון בונקר בגיטרה וקולות, נמרוד טלמון בקלידים וקולות,

איליה שנברגר בבס, חגי שלזינגר בתופים, ג'וניור ג'ונס בפטיפונים וסקרצ'ים

מכשפות

לא צריכה לשאול

תסחטי אותי

מי לא פליט

מאבד את הקצה

סאונד: אסף סיטון ודני אור

צילומים" דני זודקביץ'

איליה שנברגר

נמרוד טלמון

רון בונקר וקוואמי

ג'וניור ג'ונס

חגי שלזינגר

REM הסוף?

מקיצים מהחלום?

בסרט הדוקומנטרי המרתק "אמנות בזבל", העוסק ביצירת אמנות מחומרים ברי מיחזור, אומר האמן הברזילאי ויק מוניז משפט נהדר: "עדיף שאין לך שום דבר ואתה רוצה הכל, מאשר יש לך הכל ואתה לא רוצה כלום". נזכרתי בחוכמת החיים הזו כשהאזנתי לאלבום החדש של אר.אי.אם COLLAPSE INTO NOW, לא בגלל הרעיון של מיחזור זבל, האלבום שלהם, למרות התזכורות לעבר, אינו מיחזור ובטח אינו זבל (למרות כל מיני ביקורות חצי אוטומטיות וצפויות). אלא מפני שכל הקריירה של אר.אי.אם, אחת הלהקות האמריקניות הגדולות ביותר של כל הזמנים, נראית כניסיון מתמשך לפעול ברוח דבריו של מוניז, ובעיקר לא ליפול למלכודת הטמונה בחציו השני. שכן השלב הראשון הוא די מובן מאליו, כשאתה בתחילת דרכך, רעב להכרה והצלחה, ברור שאתה מתנהג כמו מישהו שרוצה הכל. החוכמה היא איך לשמור על התשוקה הזו גם כשכבר הגעת והצלחת וכבשת... ל"אר.אי.אם" זה קרה בדיוק לפני עשרים שנה, ב1991, כשאחרי עשור של מסע ארוך ומפרך מהשוליים למרכז, הפכה הלהקה להצלחה אמריקנית ובינלאומית עצומה באלבומה השביעי OUT OF TIME עם הלהיט LOSING MY RELIGION. השנים הבאות היו לא פשוטות ללהקה, שמצד אחד המשיכה להצליח בענק ומצד שני פחדה להפוך לקלישאה, לא רצתה למחזר את עצמה ושאפה כל הזמן להמשיך ולהתפתח. האלבום החדש מצליח לעמוד במשימה הזו בכבוד. הוא אולי לא אחד מאלבומיה החשובים ביותר של הלהקה, אבל הוא כולל כמה שירים מצויינים. מלאי אנרגיה ויופי וחוכמה, ויש בו עדיין המצאות חדשות כמו פעם. אחרי 30 שנות פעילות ו17 אלבומים זהו הישג לא מבוטל. אם נכונות השמועות ש"COLAPSE INTO NOW" מסמן את סוף דרכה של הלהקה (הם הודיעו באחרונה על פרישה מהופעות חיות) אז הם בהחלט גומרים יפה.

אר.אי.אם. קמה ב1980 בעיר אתנס, בג'ורג'יה ארה"ב, על ידי הזמר וכותב המילים מייקל סטייפ, הגיטריסט והמלחין פיטר באק, הבסיסט והמלחין וזמר קולות הרקע מייק מילס והמתופף ביל ברי. שם הלהקה, REM, שנבחר לטענתם באופן מקרי לחלוטין, הוא ראשי תיבות של Rapid Eye Movement, תנועות עיניים מהירות, כשמו של שלב בשינה בו מופיעים חלומות. מעריצי הלהקה שיפרו את השם REM בטענה שהוא בעצם מסמל ראשי תיבות של Really Excellent Music, באמת מוסיקה מצויינת.

ב-1983 יצא אלבום הבכורה שלהם, Murmur, שסימן כיוון לאלטרנטיב האמריקני של התקופה: רוק אנרגטי, מינימליסטי שהמסרים המילוליים שלו נעים בין ערפול ומסתורין לעיסוקים פוליטיים ואקולוגיים. מאז הוציאה "אר.אי.אם" אלבום בשנה בממוצע כשהיא הולכת וכובשת חוג מעריצים ענק ואהדה גדולה מאוד של מבקרי מוסיקה.

אלבום החמישי,  Document, שיצא ב1987 (וכלל את THE ONE I LOVE, הלהיט הגדול הראשון שלהם מחוץ לחוגי האלטרנטיב, סימן את התחלת החדירה של הרוק האמריקני הרזה אל תוך המיינסטרים. אלבומיהם הבאים, Green (1988), Out of Time (1991) ובעיקר Automatic for the People (1992) זכו להצלחה בינלאומית עצומה והניבו את הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה. לא רק LOSING MY RELIGION שנבחר, גם בישראל, לאחד "שירי העשור" בסיכום התשעים, אלא גם שירים כמו DRIVE, EVERYBODY HURTS וMAN ON THE MOON שהפכו להמנוני הרוק המלודי של התקופה. למרות הצלחתה הגדולה, לא וויתרה REM על נסיונותיה להתחדש ולשנות את הצליל שלה. ב1994 יצא האלבום Monster, שהיה הרבה יותר גראנג'י מכוסח ברוחו (והצליח פחות) ושנתיים לאחר מכן את  האלבום New Adventures in Hi-Fi בו התארחה כוהנת הפנק-רוק (שגם משתתפת באלבום החדש בשני קטעים).

התקופה הזו לוותה בסיבוב הופעות עולמי ענק, במהלכו הגיעה הלהקה גם לישראל (והופיעה באיצטדיון רמת גן כשלהקת החימום שלה היא "רדיוהד") אך בעיות גופניות אצל החברים הביאו להפסקת ההופעות ומתופף הלהקה ביל ברי, שסבל מדימום במוח, פרש מהלהקה לטובת חיים שלווים. ב1998 הקליטה הלהקה אלבום ראשון בלעדיו,  Up ועמדה על סף פירוק, אך בסופו של דבר המשיכה לפעול כשלישיה. במהלך 2001 יצרה הלהקה אלבום נוסף, Reveal, והשמועות סיפרו שבעת העבודה על האלבום ביקר מייקל סטייפ בתל אביב ואף כתב כאן ארבעה משירי האלבום. תל אביב גם  מוזכרת בשיר "Disappear" מאותו אלבום.

REM היתה תמיד מעורבת בנושאים פוליטיים וחברתיים. חבריה תומכים בדמוקרטים בארצות הברית, ואף הופיעו במסגרת חגיגות ההשבעה של הנשיא ביל קלינטון. סטייפ היה פעיל נגד המלחמה בעיראק והלהקה הופיעה בהופעות "Vote for Change" שיזם ברוס ספרינגסטין יחד עם להקות כדוגמת פרל ג'אם לטובת המתמודד בבחירות 2004, ג'ון קרי.

סטייפ הוא גם מפיק קולנוע, בין השאר היה אחד ממפיקי הסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'". הוא אף צלם חובב והוציא כמה ספרי צילום, אחד מהם על הזמרת פטי סמית, אותה הוא מעריץ מאז ילדותו.

ב2007 נכנסה REM ל"היכל התהילה של הרוקנרול" וסיכמה את תולדותיה באוספי להיטים והופעה. נראה כאילו הסיפור נגמר כבר אז אבל עוד אלבום מצויין,  ACCLERATE שיצא ב2008 ומסע הופעות עולמי שליווה אותו, הוכיחו שאולי הם כבר לא מוכרים מיליונים, אבל יש להם עדיין הרבה מה להציע. ההתמוטטות לתוך ההווה, כשמו של האלבום החדש, היא דווקא בעלת מסר אופטימי מרענן ומחזק לדור שגדל על מוזיקה בשנות השמונים והתשעים.

יענקל'ה רוטבליט

יענקל'ה רוטבליט בצומת עלעול

"הכל התחיל בנאצר" שרו פעם ב"משינה", ואני נזכר במשפט הזה כשאני שומע את יענקל'ה רוטבליט מתראיין בתכנית הלילה של קובי מידן  בגלי צה"ל, לקראת הוצאת האלבום החדש שלו "צומת עלעול". מהשיחה  מתבהר שוב שבעצם הכל התחיל אז, במלחמת ששת הימים, ולא רק ברמה הארצישראלית ו"מה קרה לנו" כמדינה ועם מאז אלא ברמה האישית והפרטית של רוטבליט, אחד הכותבים היותר חשובים ופוריים במוזיקה הישראלית של ארבעים השנים האחרונות. ברור שפוטנציאל ההתרחשויות היה שם גם קודם לכן, אבל אותו שבוע היסטורי ביוני 1967 שינה את מסלול האירועים, הכללי והאישי, בצורה מכרעת. ובואו נעזוב לרגע את מדינת ישראל ונתרכז ברוטבליט. כשרון הכתיבה והצורך להתבטא היו בו בוודאי עוד לפני המלחמה ההיא, אך מה שקרה באותו "אחר צהריים מחורבן" כהגדרתו, כלומר הפציעה הקשה שלו בקרב, אובדן הרגל, והפוסט טראומה שהוא סוחב איתו כל השנים האלה, הפכו  את חייו מין הסתם ללא קלים, אך גם גרמו לו לתחושה של שחרור מוחלט בתחום היצירתי. נתנו לו חופש להגיד "לי לא יגידו יותר מה לעשות. איך לעשות ומתי לעשות. לא ממשלה, לא הורים... נגמר הסיפור...".

וכך רוטבליט עושה בתחום הכתיבה, כבר הרבה מאד שנים, כל מה שבא לו, ועושה את זה נפלא. מקורי וחכם, עם הומור דק ודוק של עצבות, בלשון יומיומית ותמיד כתובים היטב, ממאמרים בעיתונים ועד שירי אהבה, טבע וארץ, שירים פרטיים וגם כאלה שמתקבלים ככלליים. "שיר לשלום" נוצר כמובן כאמירה חברתית לאומית, אבל יש גם שירים שהפכו כאלה מבלי שהמשורר התכוון לכך, כשהדוגמה המובהקת היא "דרכנו" שנכתב כשיר אהבה ועידוד אישי והפך להמנון התקופה... לא קלה היא דרכנו.

מכירים אותו בעיקר בזכות מאות השירים שכתב לאחרים, להיטי ענק כ"חוזה לך ברח", "בלדה בין כוכבים", "אמא אדמה", "כמה טוב שבאת הביתה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "קפה טורקי", "שבתות וחגים", "באה מאהבה", "אחרי עשרים שנה", לוח וגיר", "סוס עץ", "דברים שרציתי לומר", "רואים רחוק רואים שקוף", "דרכנו", "תנו לגדול בשקט" ועוד רבים שהולחנו והושרו על ידי מיטב אמני ישראל, ולא סתם כקלישאה אלא באמת המיטב.

וישנו רוטבליט האחר. המשורר טרובדור שמגיש את עצמו קומפלט: מילים ולחן ושירה. ביטוי אישי שאינו עובר עטיפה מוזיקלית של אחרים, אלא כולו שלו. הוא אמנם עושה זאת בסיוע מוזיקאים מצויינים, אך ללא ניסיון לתת ליופי המוזיקה להסתיר את המסרים החריפים שבטכסט. לא להיות נחמד או למצוא חן, אלא לומר את האמת שלו ישר בפרצוף ללא פחד.

הוא התחיל בכך כבר ב1978 באלבומו "כך שיחררתי את ירושלים" והמשיך, בתדירות מאד נמוכה באלבום שני ב1989, "מכתבים מבית שני". חלפו עוד 15 שנים עד האלבום השלישי שלו, "מדינת היהודים / קטעים" שנוצר בזמן ההתנתקות מעזה וב"מדינת היהודים /חלק ב" שנה לאחר מכן. בכל אלבומיו ישנה אמירה פוליטית וחברתית מאד נוקבת, והוא  מוכיח שוב שהוא לא שייך לשום מחנה או צד מבחינה פוליטית. כך למשל אחרי ההתנתקות הוא רואה בכאב את הישראלים שפונו מבתיהם והוא שם לב גם לפלסטינאים תחת הכיבוש... גם כשמסביב האמירה הביקורתית בקרב המוזיקה הפופולרית הולכת ונחלשת ומתעמעמת, רוטבליט ממשיך לומר את דעתו המאד לא נעימה לעתים על מצבנו כחברה וכעם.

עכשיו הוא עושה את זה בפעם החמישית, באלבומו הטוב ביותר עד היום: "צומת עלעול". אחרי ביטויי הזעם והכמעט יאוש שאפיינו חלק משירי שני האלבומים הקודמים יש משהו יותר רגוע ואופטימי בגישה של רוטבליט באלבום הזה, מרגע הפתיחה עם הגיטרה המעוררת של יצחק קלפטר התחושה היא של אנרגיה טובה, גם כשהמסרים אינם קלים.

מאד מרגש ומשמח הוא העובדה שלמרות גילו וניסיונו (הוא יליד 1945) כמוזיקאי וכזמר רוטבליט ממשיך להתפתח ולהשתפר, ונשמע כאילו מאלבום לאלבום הוא שלם יותר עם החלק המוזיקלי ביצירה שלו. כמו באלבומיו הקודמים, הוא עושה את זה בהפקה המוזיקלית של גדי רונן, חבר להקת "דבק", שבנה לרוטבליט סביבה מוזיקלית רבת יופי בתוכה הוא מרגיש בנוח לומר את דברו, לשתף בסרטים שלו, בלי מאמץ, בקול שקט ועם המון עוצמה בגלל המקום המרכזי שהטכסטים שלו מקבלים. שירים מורכבים, חלקם ארוכים מאד, שזורמים במוזיקליות נהדרת בזכות הליווי המשובח  שכולל את גדי רונן וחברו ל"דבק" בועז ריינשרייבר ואיתם קבוצה של נגני רוק וג'אז מעולים, ביניהם אייל מזיג בבס, אייל גנור בקונטרבס, איתמר דוארי בדרבוקה, נדב ברקן בתופים, מיכאל גריילסאמר בכינור, יונתן אבישי בפסנתר, אבישי כהן בחצוצרה, עופר גנור ויצחק קלפטר בגיטרות. בקולות משתתפים עלמה זהר, חנה קליין ובשיר אחד, רחוק רחוק ברקע, אום כולתום.