יום שישי, 14 ביוני 2013

סיפורי פוגי בקופסא

אוצרות בקופסא
להקת "כוורת", שבשבוע הבא מתחילה את סיבוב הופעות האיחוד האחרון בהחלט שלה, היא הלהקה הישראלית הגדולה מכולן. הביטלס שלנו. לא בגלל האורך, "משינה" או "אתניקס" פועלות הרבה יותר זמן ("כוורת" המקורית חיה רק ארבע שנים) וגם לא בגלל נפח התוצרת (שלושה אלבומים בסך הכל) אלא בעיקר בשל השפעתה על המוזיקה הישראלית, בארבעים השנה מאז הוציאה את אלבום הבכורה שלה "סיפורי פוגי" וממש עד ימינו, כשאל האיחוד האחרון והסופי מגיעים חברי הלהקה עם קריירות סולו מפוארות שהעשירו את המוזיקה הישראלית בצורה חסרת תקדים. שבעת המופלאים, דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, גידי גוב, יצחק קלפטר, יוני רכטר ומאיר פניגשטיין יצרו ביחד, ככותבים מלחינים מעבדים ומבצעים יותר מ1000 שירים (!), שחלק גדול מהם הוא קלסיקה של המוזיקה הישראלית בימינו.
 
אלון אולארצ'יק,גידי גוב,אפרים שמיר.מאיר פניגשטיין.דני סנדרסון, יוני רכטר, יצחק קלפטר
"כוורת" בצילום מונטי אברהמסון
כבר בזמן אמת, בראשית שנות השבעים, הצלחת "כוורת" הרחיבה את תחומי הצליל הישראלי, ואיפשרה למוזיקאים חדשים להיות חלק מהמשחק. מכאלה שעושים רוק ואפילו "רוק מתקדם" ועד כאלה שמביאים סלסולים מזרחיים ונגיעות של מוזיקה ערבית. "צלילי העוד" מכאן ו"תמוז" משם, מאריק איינשטיין ועד שלמה ארצי, כולם שמעו "כוורת", הושפעו ממנה או לפחות הגיבו אליה במידה זו או אחרת. "כוורת" לא היתה סתם-עוד-להקה, אלא הרכב שעשה שינוי: הם ידעו לתרגם את הישראליות הבסיסית, זו המיוצגת בלהקה הצבאית, למוסיקה חדשה לזמנה, אקטואלית, אותנטית. להישמע כל כך מעודכן ועם זאת כל כך ישראלי.

ההיסטוריה המוקלטת של "כוורת" כפי שהכרנו עד היום, היה קצרה ומצומצמת.  במרץ 1973 הוקלטו שני שירים ראשונים. "שירות עצמי" ו"לא ידענו מה לעשות". בסוף אותה שנה, אחרי מלחמת יום כיפור, יצא אלבום הבכורה "סיפורי פוגי" שהפך להצלחה חסרת תקדים בקנה מידה ישראלי עם מכירות של 70,000 עותקים. בראשית 1974 "כוורת" ייצגה את ישראל באירוויזיון (בשיר "נתתי לה חיי") ואח"כ הוציאה עוד שני אלבומים עמוסי להיטים, "פוגי בפיתה" ו"צפוף באוזן", הופיעה מאות פעמים עד ה30.9.1976, בהופעה אחרונה ללא אלון אולארצ'יק, שהיה בדרכו ללימודים בארה"ב, וללא יצחק קלפטר, שלא בא מסיבות אישיות. הלהקה המצליחה ביותר בישראל הגיעה לסוף דרכה בלי דרמה גדולה, אך גם בלי משבר שמאפיין פירוקי להקות. חברי "כוורת" נשארו ביחסים טובים, ולא הפסיקו לשתף פעולה ביניהם. גם באלבומי הסולו השונים, וגם בהרכבים שכללו חלק מהחברים ביחד. הם גם חזרו ואיחדו את "כוורת" לא פחות משש פעמים...

עוד לפני שהיה ברור שהקאמבק זוכה בהצלחה היסטרית, עושים סנדרסון וחבריו את הדבר הכל כך מתבקש מלהקה כל כך חשובה: הם נוברים בארכיונים (סנדרסון הוא אחד כזה ששומר וזוכר הכל), ומוציאים לאור, לראשונה, עשרות קטעים נדירים ומעניינים של "כוורת" בתחילת דרכה ועד פירוקה ב1976.
"כוורת בקופסא" הוא מארז חסר תקדים בגודלו (ששה דיסקים + שני דיוידי) שכולל המון חומרים נפלאים. כלומר, לא מדובר בכל מיני שאריות סוג ב' שלא נכללו באלבומים הרגילים, אלא בריכוז מטורף בהיקפו של חומרים ברמה מאד גבוהה, שחלקם לא הגיעו לאלבומים כיוון שנחשבו אז "קשים מדי לעיכול" או שהחברים החליטו לוותר עליהם מסיבות שונות. חלק מהשירים מוכר לנו מהאלבומים הרגילים, אך בגרסאות קדומות שמוכיחות שני דברים: א. סנדרסון וחבריו היו הרבה יותר מהפכנים ונועזים מוזיקלית מכפי שאי פעם שמענו. ב. היה לחבר'ה האלה חוש מצויין להפוך את החדשנות והטירוף לפופ משובח ומצליח.
את "כוורת בקופסא" ערך דני סנדרסון ביחד עם אנשי חברת התקליטים NMC עוזי פרויס וליאור מזרחי, על שיפור ועידכון הסאונד היה אחראי גילי בראון ועל עריכת הדיוידי רן אייזנשטטט. האחראית על יחסי הציבור היא אירית ירון דקר, ורשימת התודות לשותפים ארוכה ארוכה.
  
הפקת "כוורת בקופסא" מציבה סטנדרסט חדש בשימור מוזיקה ישראלית ישנה. איכות ורצינות ברמה של "האנתולוגיה" של הביטלס או "סדרת הבוטלגים" של בוב דילן או "הארכיב" של ניל יאנג. ככה זה צריך להראות (עיצוב סטודיו חץ) וככה זה צריך להשמע!.
ואגב, שלושת האלבומים הרגילים של "כוורת" שיצאו בדיסקים נורא נורא מזמן לא מופיעים במארז החדש ובהחלט הגיע הזמן שהם יעברו תהליך התאמה לסטנדרטי הסאונד של ימינו.



אז מה בקופסת ההפתעות ? רשימה חלקית ביותר:
ב1971 נהגו חברים מלהקת הנח"ל, ובראשם דני סנדרסון, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק, מנחם זילברמן, גידי גוב ומאיר פניגשטיין להופיע בתכניתו השבועית של דורי בן זאב "ממנו אלייך" בגלי צה"ל. המערכונים והשירים שהם הקליטו לתכנית נקראו "פינות פוגי" וחלקן הגיעו אחר כך כמערכונים ל"כוורת" ולפחות אחד מהם, דיקלום מושר בשם "פוגי מתחשמל" הפך להיות אחד מהשירים הגדולים של הלהקה: "ילד מזדקן".
בשנים 1971-1972 יצרו החברים שלוש יצירות ארוכות, מעין אופרות רוק או מחזות זמר שמעולם לא יצאו לאור.
"הסיפור המחריד על הילד מברזיל" היה מערכון-שיר ארוך בהנחיית מנחם זילברמן בביצוע "מקהלת השפלה בניצוחו של חולילו לומברטה ובהדרכתו" (כולל השירים "אוכל ת'ציפורניים", המגפיים של ברוך")
מחזמר תנכ"י בשם "המלך מממבו" שהוצע ללא הצלחה לטלויזיה הישראלית כלל קטעים שיהפכו בהמשך ל"צפוף באוזן", "אינספקטור פקח" ובעיקר שירים שנגנזו.
אופרת הרוק "סיפורי פוגי" בהשתתפות מנחם זילברמן, תמי עזריה, מירי אלוני, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, גידי גוב, מאיר פניגשטיין ודויד שנן. כללה שירים, או קטעי שירים, שיהפכו בהמשך ל"לא ידענו מה לעשות", "נחמד", "פה קבור הכלב" ו"שיר המחירון".
סידיז 3 ו4 במארז מתעדים הופעה שלמה של "סיפורי פוגי" ב"תיאטרון ירושלים" ב1974.
סידי 5 הוא תיעוד מרגש במיוחד של הופעה באולפן "טריטון" בו הלהקה מבצעת, לייב-טו-טייפ, את אלבומה "צפוף באוזן" כולל שלושה קטעים שלא הגיעו בסופו של דבר לאלבום המוכר.
סידי 6 נקרא :כוורת בעבודה" והוא כולל חזרות והופעות, אלתורים ובדיחות, קטעים מאודישן לחברת תקליטים בארה"ב,, גרסות באנגלית לשלושה שירים ועוד.
הDVD הראשון הוא מארכיון הערוץ הראשון. הוא כולל הופעה בטלויזיה משנת 1975, גרסה ל"הורה האחזות" בכנס ותיקי להקת הנח"ל, גרסה ל"תמנון האיטר" עם תזמורתו של זוזו מוסא, וכתבה על "התכנית החדשה" משנת 1975.
הDVD  השני יוצא מהימים ההם אל האיחודים: "כוורת און 45" משנת 1984, "תמונות מחיי להקה" משנת 1990 ו"כוורת בפארק" משנת 1998.

הנה השעה הראשונה בספשל כוורת בקופסא. גלי צה"ל 15.6.13

וזאת השעה השניה:
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=368187&cid=447434
והשלישית:
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=368187&cid=447459


יום שלישי, 11 ביוני 2013

כלבי רוח מתחילים לרוץ

"כלבי רוח" משיקים את הוצאת אלבום הבכורה המצויין שלהם
בהופעה הלילה במועדון "בארבי" בתל אביב. אורחים יהוא ירון (מפיק האלבום) ועמיר לב
לקראת ההופעה הם הגיעו לתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל 9.6.13
גרהם ג'קסון ובר דותן: סאונד
 
כלבי רוח
הילה רוח בשירה וגיטרה, ניר שלמה בגיטרה וקולות, נועם שחם בבס,
איתי שטרית בקלידים, גלוקנשפיל וקולות,  גדי פטר בתופים וקולות
אף פעם
בוא
רעב כבד
נפש
תשקר
צומת מורשה

מימין: איתי שטרית, גדי פטר, הילה רוח, נועם שחם, ניר שלמה

מה שאני קורא עכשיו: אהוד בנאי

לרגל שבוע הספר הזמינה אותי ציפי גון גרוס להגיש תכנית מיוחדת של "ספרים רבותי ספרים", מגזין הספרות של גלי צה"ל, המשודר בשבוע הספר מידי ערב בשבע. הנה התכנית "מה שקוראים עכשיו" ששודרה ביום א בהשתתפות אהוד בנאי, ציפי שחרור, נאווה סמל, עודד היילברונר, רועי צמח ויסמין אבן. 
ערכו והפיקו שרלוט לוי ועטרה בן חנן.


אחרי יותר מ30 שנה של הכרות כמוזיקאי, זו הייתה הפעם הראשונה בה שוחחתי עם אהוד בנאי הסופר שכתב את "זוכר כמעט הכל" ואת הספר החדש "זה המקום". 
מתוך התכנית, הנה חלק מהשיחה עם אהוד בנאי
יואב: ספרך הקודם נקרא "זוכר כמעט הכל"  וגם ב"זה המקום" יש המון פרטים... ואני שואל איך בנאדם זוכר כמעט הכל? יש לך טכניקות מיוחדות? אתה מספר סיפורים, חלקם על אותם נופים שגם אני עובר בהם ובעוד אני לא זוכר כלום אתה זוכר המון...
אהוד: קודם כל יש לי מן תכונה אובייקטיבית כזו, שכנראה משהו מולד, שאני זוכר. אני זוכר גם פרטים קטנים. לא הכל, אבל כמעט הכל. כי יש דברים, רגעים מסויימים או התרחשויות מסויימות שנכנסו לי לראש, זה כמו איזה מחסן וידאו כזה, זה מצולם וזה נמצא שם.
יואב: אתה גם ממציא ומשפר את ההיסטוריה?
אהוד: אני לפעמים משנה לצורך החופש הספרותי את שמות המקומות או האנשים, אבל אני לא ממציא אירועים, אני לא כ"כ טוב בלהמציא. אני די דוקומנטריסט. מעבר לזה אני גם כותב יומנים. יש הרבה דברים שאני זוכר פשוט בגלל שהם נכתבו. בגלל שנעשה כביכול איזשהו גיבוי שנשאר בכתובים.
יואב: גם בימינו, או שרק כשהיית צעיר היית כותב יומן?
אהוד: כשהייתי צעיר הייתי כותב הרבה יותר, אבל גם כיום. יש לי בלוג באתר שלי שאני קורא לו "הדף הלבן". ואני כותב בו מדי פעם. זה בעצם היומן של התקופה הזאת שלי.

יואב: כאחד שיש לו ביטוי במוזיקה ובשירים מולחנים איך אתה מחליט איזה סיפור לשלוח לאיפה?
אהוד: אני לא תמיד מחליט, לפעמים הדברים פשוט מתנתבים לכיוון זה או זה. במשך הרבה שנים הייתי מנגן בלי טקסט, וכותב בלי מוזיקה. כמו שני קווים מקבילים שלא נפגשים. לקח לי זמן להבין איך לרתך את עולם המוזיקה ואת עולם הטקסט למה שאנחנו קוראים שיר. זה בעצם מפגש בין שני עולמות. יש לפעמים טקסט שאני כותב, ואני מרגיש שהוא יכול להיות שיר, יש בו משהו שמתנגן לי. אז אני נגיד אעבוד עליו ואני אהפוך אותו לשיר, במובן הזה שאני אשים אותו במשקל, בקצב, בחריזה, שיהיה לו מבנה מסודר, גם איזשהו פזמון חוזר או איזה צמד מילים חוזר. יש לעומת זאת טקסט שאני מרגיש שאין בו את זה, שאולי הוא מוזיקלי וזורם, אבל עדיף שהוא יישאר כמו שהוא, פרוזה. הדברים בעצם מכתיבים לי.

יואב: העבודה על ספר היא מסודרת כמו בתחום המוזיקה? הולך בבוקר לסטודיו ועובד?
אהוד: הכתיבה "הספרותית" היא סוג של תחביב. אני כותב כשיש לי צורך  לעשות גיבוי לתמונות שרצות לי בראש כדי שהמוח יוכל להירגע. כי לפעמים אני לא יכול להכיל את הגודש הזה של תמונות וצלילים ומראות וסיפורים.


יואב: כשאתה כותב מתנגנת מוזיקה ברקע או מעדיף לעבוד בשקט?
אהוד: לפעמים אני משתמש במוזיקה שתעזור לי להיכנס לאווירה ולהיזכר, למשל כשכתבתי יומן מסע בקווקז, הקשבתי לקלטות שהקלטתי מהרדיו הקווקזי כשהייתי שם. וזה ממש עזר לי מאד להיכנס לריח הזה של המקום. כשכתבתי על כרתים, הקשבתי לתקליט שקניתי באתונה בדרך הביתה, וזה נתן לי מן סוג של השראה ותחושה של להיות במקום. אני לפעמים צריך שקט בכתיבה, אבל הרבה מאד אני אוהב שיש מוזיקה ברקע.

יואב: האם בכתיבה הספרותית אתה נכנס למצב של כמעט טראנס כמו שקורה לך לפעמים ביצירת מוזיקה?
אהוד: אני לא מה שנקרא סופר מקצועי שעושה את הדברים האלה יום יום. אבל אני חושב שהיו רגעים בכתיבה שפתאום אתה כמו איזה גל תופס אותך. זה לא סוג של האקסטזה של הופעה ומוזיקה, אבל בכל זאת פתאום הכתיבה היא כאילו זורמת ממך, ואתה כותב, כותב, כותב- פתאום הכל מתעורר כזה.לפעמים צריך לחכות ולדפוק הרבה זמן על הדלת עד שהיא תיפתח, ופתאום זה כמו איזה מן מעיין כזה של מילים ששוטף החוצה. ויש את הרגעים האלה בספרים שאני חושב שגם הקורא יכול להרגיש שפתאום יש מה שנקרא תנופה. פתאום מגיעה תנופה, שטף כזה בכתיבה, שזה רגעים טובים. אני אוהב שזה קורה לי.


יואב: הספר החדש נקרא "זה המקום", וזה גם שם תכנית שלך בגלי צה"ל... על איזה "מקום" אתה מדבר, כקונספט רוחני של הקדוש ברוך הוא או בפשטות על ארץ ישראל?
אהוד: הספר שלי ישראלי מאד. זאת הייתה בחירה בעצת העורכת שירה חדד. באיזשהו שלב היא אמרה לי "בוא נתמקד בסיפורים על ארץ ישראל גם כשאתה כותב על כרתים, זה בעצם חלק מארץ ישראל. כדי שיהיה מיקוד לסיפורים". בהתחלה היה לי קצת קשה לוותר למשל על יומן שכתבתי בלונדון, אבל במחשבה שנייה הסכמתי איתה. כשחיפשנו שם לספר אמרנו, נעיין בספר והשם בטח מסתתר בתוכו, וכבר בעמוד הראשון יש שם פסקה שאני אומר שמדי פעם יצאתי לגיחות של יום או יומיים כמרגל את הארץ, לראות לאן נושבת הרוח, איפה הכוכב שלי זורח- חיפשתי משהו לגמרי לא מוגדר, לא ברור, כמו אברהם שיוצא מחרן לכיוון בלתי ידוע והוא מחכה לסימן- זה המקום. ואז שנינו נעצרנו בקטע הזה, ואמרנו זה, זה השם של הספר.

יום ראשון, 9 ביוני 2013

זיו יונתן סוף סוף


רק חתולים יודעים
את זיו יונתן הכרתי לפני יותר משלושים שנה, כששרתנו יחד בגל"צ. הוא היה ב"מחלקת האומר" כלומר עסק בתכניות דיבורים שבן באופן טבעי העיקר הוא... הדיבורים. אך די מהר שמתי לב שהחייל הזה הוא שונה ומיוחד גם בגלל המוזיקליות המובנית בכל העריכות שלו . היה ברור כבר אז שבנו של המשורר נתן יונתן אינו רק איש מלא רגישות למילים אלא גם לצלילים, למנגינות, שאת חלקן הוא אף השמיע לי באותם ימים בהיסוס רב.
אנחנו נפגשים לשיחה באולפן גל"צ, אותו אולפן בו הקליט שיר ראשון שלו, "בלילה שלי" שהוקדש לאחיו ליאור יונתן ז"ל, שנפל במלחמת יום כיפור כשהיה בן 21. זיו, שהיה אז בן 12 חוזר ברבים משיריו אל האובדן, לעתים ברמז, לעתים בצורה ברורה. לא במקרה "בלילה שלי" הוא השיר שפותח את אלבומו הראשון "רק חתולים יודעים".
בלילה שלי
נושמים צמחים ברוח
ואין איש רואה את תנועת הדגן
מלבדי
ואין אדם היורד עוד לצפות
ברוחות שעברו בתבואת השדות
קשובות לקולי נעות שיבולים ברוח
תבואת השדות ברוחות שעברו
שעברו
לא אין רואה את תנועת הדגן
נושמים צמחים ברוח
בלילה שלי
זיו: השיר הזה שפותח את התקליט הוא הצהרת שקט כזאת אחרי החדשות... כשכתבתי אותו הייתי בתקופה של "בלילה שלי", של דיבור חרישי, בעצם על האח שלי. ואין איש רואה את תנועת הדגן... ליאור יונתן היה בן קבוצת הדגן בקיבוץ, ואני דיברתי במין שפה אלטרנטיבית סודית ביני לבינו. באותם ימים כבר כתבתי שירים, אבל כל דבר קורה בעונה שלו... היה לי קשה לצאת (לאור). אתה גדל בתוך מקדש של זיכרון. ומנסה להיות ראוי לחיים של אחיך המת ושל השירים המפוסלים והכל כך יפים ושלמים של אבא שלי ואתה פשוט מתקשה לקנות לעצמך מקום בעולם הזה. זו לא רק חוויה של זיו יונתן אל גם של אחים שכולים אחרים, שגדלים במשפחות שלא מעלות חיוך על השפתיים. לצאת החוצה זה אומר "אני כאן, אני חי, אני רוצה להנות מזה, אני רוצה שתקשיבו לי"...
איזה עולם משונה,
איזה עולם משונה,
אתה אותי רואה,
אני אותך שותק,
עד הסוף אותי מכסה,
אותי מכלה ("עולם משונה")
זיו: זה לא שיר של אדם שהולך לפרוץ מחר עם להיט. זה אדם שמרגיש שהוא הולך ומתפורר. אבל כוח החיים בכל זאת גדול והאהבה בחיים כן מצמיחה אותי בכל פעם אל מקום שהוא גם מחייך. אני אדם רווי אהבה. גם זכיתי להיות נאהב מאד ואני חי באהבה, ואני חרד מאד, אני חושב, לאנשים אהובים עלי שאינם,  אני חרד לאנשים שאני אוהב, לאחי שכל כך אהבתי שנקרעתי ממנו, במובן הזה האהבה היא המילה היחידה בעולם, והיא גם צל כזה ארוך...
יואב: השיר הזה מעובד באופן ג'אזי, מלודי, מאד מעורר...
זיו: זה קרה בזכות המפגש עם המוזיקאי נתן סלומון, שגם הוא התרחש לפני 30 שנה. הוא סיפר על לוויות בניו אורלינס, שבהן למוזיקה יש תפקיד חשוב בעידוד האבלים.
וכך היה זיו יונתן זקוק להרבה מאד זמן כדי להשלים את אלבומו הראשון. כבר ב1998 הוא החל להקליט ולפרסם שירים ראשונים שכתב והלחין. באחד מהם, שיר מחאה חברתי-פוליטי בשם "שקרים" הוא שפוט התאים דיקלום הערך המתאים במילון אבן שושן עם לחן מקורי שלו. השיר הפך להיט ברדיו, והקליפ שביים לו גיא לדר ז"ל אף זכה בפרס בתחרות הקליפים בחיפה. גם שירים נוספים הוציא אז, "אהבה בסלעים" ו"עולם משונה" קיבלו לא מעט תשומת לב רדיופונית, אבל יונתן שלא חיפש אף פעם להיות מפורסם ("באתי מבית של אנשים מפורסמים, וידעתי שבסוף היום אתה נותר עם עצמך") העדיף לשים את הקריירה המוזיקלית שלו על "פאוז" ולהתרכז בתחומים אחרים, ובראשם הוראה בבית הספר לתקשורת "כותרת", באקדמיה למוזיקה ובבי"ס לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל.
זיו: הרפלקס הנפשי שלי היה תמיד להיות מורה. הייתי מוקף מורים מילדות, גדלתי לאורם של אמי המורה למוזיקה (אמו היא צפירה יונתן – שה לבן)  ואבי המשורר והמורה, ורציתי לעסוק בהוראה קודם כל כדי לתקן את 12 שנות הייסורים שעברתי במערכת החינוך...
יואב: מורה באיזה תחום?
זיו: מורה לקשב. למוזיקה, לפסקול. פיסול של צלילים... לשמוע את המילים כמוזיקה ואת המוזיקה כדיבור... אבל כל הזמן כתבתי ויצרתי. וכנראה שהשעה הנכונה להוציא את השירים לאור בוחרת את עצמה. האלבום שיוצא עכשיו ארוג בתערוכה של צילומים עצמיים, הוא חלק מיצירה רב תחומית.
יואב: מה שברור הוא שהצד המוזיקלי מאד חשוב ביצירה שלך לא פחות מהמילים
זיו: קודם כל אני בן של מורה למוזיקה והמוזיקה טלטלה אותי כבר בגיל צעיר. הייתי בן חמש כשלקחו אותי לשמוע את לאונרד ברנשטיין מנצח על "תמונות בתערוכה", פתאום העוצמה והיופי האלה מציפים אותך ואתה יודע שיש משהו בעולם שהוא מעבר לכל מה שידעת לפני לכן וזה נותן לך חשמל דרך הגוף, ופתאום אתה מבין משהו על כל הקיום ואתה חלק מזה... ומאז אני שבוי של המוזיקה.
יואב: לא פשוט להיות בנו של נתן יונתן במיוחד כשאתה עוסק באותו תחום של כתיבת שירים...
זיו: זו אחת הסיבות שהייתי זקוק ל25 שנה. אבא שלי לא היה בתוך הנוף. הוא  היה זה שבמידה רבה צייר את הנוף הארצישראלי שאנחנו מכירים, הוא ליטף ופיסל בשירה שלו את ארץ ישראל ואני גדלתי בתוך הציור הזה. מצד אחד התענגתי על הנוף הזה, מופלא לגדול בתוך בית שיוצר את הנופים האלה, מצד אחר זה מעמיד כל דבר שאני עושה ביחס אליו. המורכבות של המצב הזה היא חלק מהמציאות של החיים שלי. גם בקיבוץ כשהייתי ילד היה לי אבא מיוחד. אבא שאם צריך לומר משהו או לקראו לדברים בשמם יהיו לו המילים. אבא הלך לעולמו לפני תשע שנים, והוא חסר. הוא לא יכול יותר לכתוב מילים אז אני משמיע קול.
ועוד איך הוא משמיע קול. בקרוב יוצא ספר שלו, "תיאטרון הדמיון" שעוסק במה שהוא מכנה "אמנות הרדיו". בניו ג'רסי מוצגים שני מיצבי סאונד גדולים WHERE  IS  LEONARDO"" ו"TICK TALK", שאותם יצר יונתן ביחד עם בת זוגו ד"ר לילי רתוק, שהיא סופרת וחוקרת ומרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. הוא גם מלחין מוזיקה למחול, כותב ומאייר ביחד עם רתוק ספרי ילדים, ועכשיו מוציא אוסף שירים קסום באלבום הבכורה.
השבוע  השיק זיו יונתן את האלבום "רק חתולים יודעים" ביחד עם תערוכת הצילום-העצמי, בבית האמנים בתל אביב, הוא גם הופיע עם שותפו לדרך המוזיקלית נתן סלומון, ואולי זו התחלה של סיבוב מוזיקלי גם כפרפורמר.

צילום עצמי
הפגישה בגל"צ 3.5.13


אבא נתן יונתן
נתן יונתן (קליין) נולד בספטמבר 1923 באוקראינה. בגיל שנתיים עלה עם הוריו ארצה. כחניך בתנועת "השומר הצעיר" הצטרף ב1945 לקיבוץ שריד, בו התגורר 46 שנים.  בגיל 16, פרסם שיר ראשון, "כשספינות הולכות הימה" שהוקדש למעפילים.
"שבילי עפר", ספר שיריו הראשון, יצא לאור ב1951. מאז הוציא לאור 13 ספרי שירה, שני קובצי סיפורים לנוער, קובץ סיפורים למבוגרים וכן מבחר שירים שתרגם מיידיש.
יונתן תרגם את שיריו לאנגלית ולספרדית ושיריו תורגמו גם ליידיש, ערבית, רוסית, פורטוגזית, צרפתית, גרמנית, הולנדית, בולגרית, סינית ועוד.
שיריו המולחנים הראשונים של נתן יונתן נכתבו בעיקר ללחנים רוסיים ששמע בצעירותו (ביניהם "דוגית נוסעת") אך בהמשך דרכו בלטו במיוחד השירים שכתב כ"שירה" ולא כ"פזמונים". שירים אלה הולחנו על ידי גדולי המלחינים בישראל, ביניהם חברו נחום היימן (שהלחין עשרות משיריו), גידי קורן, שלמה ארצי, סשה ארגוב, צביקה פיק, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום ועוד רבים. כמאתיים משיריו של יונתן הולחנו, חלקם לכמה לחנים שונים. לבד מנתן אלתרמן וחיים נחמן ביאליק, נתן יונתן הוא המשורר המולחן ביותר בזמר העברי.  בזכות עשרות הביצועים לשיריו זכה יונתן ששיריו יהיו מוכרים גם לקהל שלאו דווקא נמנה עם חובבי שירה, ורבים משיריו הפכו כך לקלאסיקה בתרבות הישראלית.
נתן יונתן נפטר ב12 במרץ 2004. ביום קבורתו יצא לאור ספר מבחר משיריו: "שירים בכסות הערב".

אמא צפירה יונתן
נולדה בירושלים ב926), בתם של בתיה ויוסף שה לבן שהיה מחנך וחוקר ספרות. בראשית שנות ה40 פגשה את נתן יונתן בקן "השומר הצעיר" בפתח תקווה, ב1947 עברו לקיבוץ שריד, שם נישאו ונולדו ילדיהם ליאור ז"ל  וזיו. ב1991, אחרי יותר מ50 שנות נישואין, צפירה ונתן התגרשו.
צפירה היא בוגרת סמינר הקיבוצים והאקדמיה למוזיקה בתל אביב, למדה ניצוח מקהלות בג'וליארד ניו יורק, ובעלת תואר מ.א. ב"לזלי קולג'" בתל אביב ובבוסטון ארה"ב.
היא לימדה מוזיקה בבית הספר התיכון בקיבוץ שריד, לימדה נגינת פסנתר, אקורדיון וניצוח מקהלות והיא מנחה קבוצות בנושא "הבעה באמצעות מוזיקה וספרות'.
לצורכי הוראתה, יזמה כתיבת גרסאות עבריות לשירי עם רבים, בעיקר רוסיים. בהשפעתה נתן יונתן תרגם או כתב מילים חדשות לרבים מהם, כמו "טוב ללכת בדרכים", "שאון התותחים נדם" ועוד.

לאחר שבנה ליאור נהרג במלחמת  יום כיפור, הייתה ציפורה בין מייסדות "גשר לשלום", תנועת נשים ערביות וישראליות, והצטרפה לפורום הורים שכולים ישראליים ופלסטיניים. כמו כן, צפירה היא בין מייסדי עמותת "תנו לחיות לחיות".

יום שבת, 1 ביוני 2013

זיו רובינשטיין בהופעה


לקראת הופעתו בראשון הקרוב, 2.6, במועדון "זאפה" בתל אביב
הגיע זיו רובינשטיין להדגמה קצרה בתכנית "מוזיקה היום"
גלי צה"ל 26.5.13 . סאונד: אסף סיטון וטל וניג. צילום: יעל אלין קוטנר


זיו רובינשטיין בשירה וקלידים, יובב אברהם (יובי) בגיטרה
פרחים
בילי

שימי ידך