אוז לתמורה
להקת "טיפקס", שתיכף מתאחדת אחרי יותר
מחמש שנות הפסקה, יצרה בעשרים שנות פעילותה את אחת המהפכות המעניינות והחשובות של
המוסיקה הישראלית החדשה. לא מהפכה כועסת עם זעם קדוש בעיניים, לא מהפכה שקוראת להחרבת
העולם הישן בדם ואש ותימרות עשן, אלא מהפכה עם חיוך, בנעימות, עם הרבה הומור. מין
סוס טרויאני, כדברי קובי אוז, שנכנס לתודעה שלך מבלי שתבחין בו, והוא כבר מתחיל
לחולל בך שינוי. לגישה מהפכנית כזו ישנם יתרונות ברורים: היא לא מפחידה, לא
מאיימת, קל לקבל אותה ולכן השפעתה רבה. אך גם יש בה גם חסרונות: זה לא נראה רציני,
לא מתקבל כמאבק לחיים ולמוות, ולכן המהפכן חשוד באי רצינות. "איך אתה קורא
למישהו שכתב את לך הביתה מוטי מהפכן?".
אצל "טיפקס", ולא בטוח שזה היה מתוכנן כך מראש, הפער בין
איך שהם הציגו את עצמם ומה שעשו בפועל היה גול. במיוחד בתחילת הדרך הכל כך קובעת.
שנאמר אין הזדמנות שניה להשאיר רושם ראשוני. כש"טיפקס" התחילו, ועם כל
הכבוד לכל חברי הלהקה, ויש כבוד, "טיפקס" היא קודם כל קובי אוז, היא
נראתה כמו קריקטורה. מעטיפת האלבום הראשון (שהיתה באמת קריקטורה) דרך דמות החייזר
סמל הסקס שבנה לעצמו הבחור הצעיר ונמוך הקומה משדרות, יעקב אוזן שהחליט להיות
"קובי אוז", ועד השירים עצמם בהפקת אלון אולארצ'יק ובמיוחד הלהיט הגדול
מתוך האלבום "רבי ג'ו כפרה". המחאה על הממסד הדתי נשמעה כל כך משעשעת
שזמן קצר לאחר מכן יכלו אנשי המפד"ל לבחור את אותו ניגון לתשדיר הבחירות שלהם
בלי להרגיש שהם צוחקים על עצמם.
לא בטוח
שהיתה לקובי אוז וחבריו מודעות מלאה למה שהם עושים, כנראה שלא, אבל ברור שככה זה
עבד לפחות בראשית הדרך. כש"טיפקס" הגיעה לתל אביב ב1990 היא היתה בעיקר
משעשעת: פרודיה על להקת רוק, על מחאה חברתית, על שילוב של רוק ומוסיקה מזרחית,
חסידית ופופ. אך עד מהרה התברר שלקובי אוז, נגן קלידים בלהקה האתנית החשובה של
שנות השמונים, "שפתיים" ישנה גם אידאולוגיה אמיתית. אם
"שפתיים" הצליחה בקרב קהל יוצאי צפון אפריקה, קובי אוז ידע שהוא רוצה
להגיע לכולם. לא במקרה הוא בחר לשלב ידיים עם נגן הבאס גל פרמן, שהיה נציג
"הקיבוצניקים" וישראל הראשונה, ולצאת איתו ביחד למסע אל כיבוש ההוויה
הישראלית. הם עשו את זה ביחד. בדרכי נועם, עם מוסיקה שקל לאהוב, היו להם גם שירים
בנושאים טעונים של קיפוח,
תרבותי וחברתי, ולא רק מבחינת הטכסטים אלא גם ובעיקר בזכות העטיפה המוסיקלית.
השילובים של "טיפקס" בין ז'אנרים ומקורות מוסיקליים שונים והפיכתם
ללגיטימיים כ"צליל ישראל" הם
המהפכה הגדולה של הלהקה. כאן מקצב תוניסאי לצד היפ הופ ושם שיר עממי מרוקני עם
טקסט מחאה על המצב החברתי, כאן שלישית אדלר במפוחיות פה ושם אלבום שלם של הצדעה
לדיסקו של שנות השבעים... בזכות השילובים
האלה הפכה "טיפקס" לאחת המשמעותיות ביותר בהרחבת תחומי הצליל של המוסיקה
הישראלית. הם ראו את עצמם כדור הבא אחרי "הברירה הטבעית" ולא רק אחרי
יוצרי הלהיטים של המוסיקה הישראלית המזרחית. למשל, וזו רק דוגמא, ב1995, באלבום
"החיים שלך בלאפה". אלבום שהציע ישראליות חדשה על פי אוז. לא פרודיה על
מוסיקה ים תיכונית, לא העתקת מוסיקה יוונית או תורכית וגם לא רוק בהשפעה מזרחית,
אלא מוסיקה ישראלית, מזרחית עממית, עם השפעות מערביות בכלי הנגינה. טיפקס הלכה
לשורשים שלה וחזרה עם מוסיקה מקורית ומקומית, שאולי נשמעת אתנית, ערבית או מזרחית
לאוזניים מערביות, אך ליוצריה ולקהל מאזיניה היא ישראלית לגמרי. "טיפקס"
הצליחה במשימה הרבה יותר מרוב יוצרי המוסיקה המזרחית, ובכך הייתה שותפה ליצירת
הצליל הישראלי החדש של שנות ה90 ומאז. השיר (והקליפ שביים עמנואל הלפרין)
"התחנה הישנה" המחישו יפה את הכל-ישראליות והעממיות של הלהקה. עכשיו
כשאותה תחנה ישנה היא סמל לריכוזם של העובדים הזרים, מעניין מה ל"טיפקס"
יש לומר על הישראליות החדשה, והאם בכלל הם רוצים לומר זאת.
הם חוזרים, בינתיים, בשלושה מופעים מיוחדים לרגל
חגיגות העשור למועדוני "זאפה" (תל אביב, הרצליה וירושלים) ומי יודע...
אולי זאת ההתחלה לסיבוב נוסף של הלהקה שקמה לפני לא פחות מ25 שנים על ידי קובי אוז
וגל פרמן ואיתם רמי יוסיפוב בגיטרה ותמיר ימיני בתופים וחוזרת לפעילות עכשיו גם עם
חברים חדשים: אדם מדר במנדולינה חצוצרה
כינור וחליל, גלעד חזן בעוד וכינור, נעם חן בכלי הקשה, שחר ימפולסקי בקלידים
ואקורדיאון, רועי צעדי בגיטרה וזמרת צעירה בשם דניאל קריאף. קשה להאמין שאחרי ההשקעה
בהקמת הרכב כה גדול יסתפקו אוז וחבריו בשלוש הופעות בלבד (26-27-28 ביוני) אבל,
מצד שני, "טיפקס" מעולם לא התנהלה בהתאם למצופה ממנה או מתוך שיקולים
מסחריים גרידא. לא בשנות פעילותה ולא בהחלטה להתפרק אי שם בסוף 2007. שהרי החברים
היו יכולים להמשיך ולהריץ את המופע שלהם עם הלהיטים המצליחים (רשימה חלקית: "הרבי ג'ו
כפרה", "איזה עולם", "גבר רומנטי", "התחנה
הישנה", "בתוך נייר עיתון", "שלוש בלילה", "יושבים
בבית קפה", "פרח השכונות", "עננה", "למה הלכת
ממנו", "מה עשית", "והפעם שיר אהבה", "סמי
וסומו", "כשאני איתך אני כמו דג", "כמו לפני 20 שנה",
"יש לי חברה", "סתם", "עוד שבת" ) אבל החליטה
להפסיק. אולי בגלל תחושת הכישלון שנלוותה להופעתה בתחרות
האירוויזיון, שם ביצעה את "PUSH THE BOTTON" על איום הגרעין האירני... שיר שנשמע כל כך אקטואלי בשנים
שעברו מאז, ואולי משום שהרגישו באמת שהגיעו למיצוי אחרי 20 שנה ותשעה אלבומים ושני
אוספים וכל כך הרבה חידושים והמצאות... כי "טיפקס" היו מאז ומתמיד
יצירתיים ולא מוכנים להפסיק להתחדש ולהשתנות,
כך גם כשאוז עבד עם שרית חדד, או גילה והפיק את הדג נחש או
כנסיית השכל. תמיד הוא חיפש את הדבר הבא והמאתגר בשבילו, עם הלהקה או בלעדיה. הופיע לא מעט והוציא שני אלבומי סולו ("מזמורי נבוכים"
שחזרו אל המקורות המשפחתיים והדתיים שלו), יצר מחזה שמועלה בתיאטרון באר שבע
("פרח השכונות"), וכתב שירים ופרוזה ומי יודע מה עוד. דווקא חמש השנים
שחלפו מאז התפרקות הלהקה מבליטים עד כמה אוז וחבריו הקדימו את זמנם, ניבאו
כיוונים ותופעות, לעתים בהצלחה רבה (שילוב מזרח ומערב ולא רק במובן של
"פופ", קיבוצניקיות מול שדרות), לעתים בפספוס מפואר (האמונה בשינוי
החברתי בעזרת המוסיקה) אך תמיד מתוך
אידיאולוגיה, מתוך מחשבה והעמקה, אף פעם לא "סתם". אז לפני חודשים אחדים פשטו שמועות שבעקבות איחוד "כוורת"
גם "טיפקס", שמרגישים תלמידים של הלהקה ההיא, רוצים גם הם לחזור. מגיע להם.
