ביי ביי 2010

אני שונא  סיכומים. אבל לפעמים אין ברירה. למשל כשב"ישראל היום" רוצים אחד כזה...

השלישיה הפותחת

את 2010, כמו כל שנה במילניום הזה, אי אפשר לסכם באמת ברשימה עיתונאית קצרה... כל כך הרבה זרמים וסגנונות חדשים ומחודשים, כל כך הרבה תופעות... אמנם נדמה שלפחות במיין סטרים אין המצאה שעוד לא הייתה כמוה, אבל אנחנו חיים בתקופה מטורפת של הצפה... של מבול אינפורמציה...אי אפשר אפילו להזכיר את כל האלבומים המוצלחים של השנה מבלי להפוך את הסיכום לרשימת מצאי בלתי נגמרת... אז אני מוותר מראש על הכוונה לסכם ובוחר דוגמאות  למה שאהבתי במיוחד...

העולם בשחור לבן (ולהפך)

My Beautiful Dark Twisted Fantasy, האלבום החדש של קנייה ווסט, יבחר ברוב סיכומי השנה בעולם כ"אלבום השנה", ולא רק במוסיקה השחורה או בהיפ הופ, אלא בכלל במוסיקה של ימינו (והמהדרין יאמרו שבעשור האחרון). אבל בשבילי, אם מוסיקה שחורה, ה-אלבום הוא HOW I GOT OVER, אלבומה  ה11 של הלהקה האמריקנית THE ROOTS.  מדובר במאסטרפיס שמתעלה על כל מה הם עשו בעבר ויעניין ותרגש גם מי שהיפ הופ אינו המוסיקה האהובה עליו בדרך כלל. כמו סטיבי וונדר שפרץ והרחיב את גבולות המוסיקה השחורה עם "שירים במפתח החיים" ב1976, "הרוטס" מגיעים למחוזות וקהלים חדשים. הם עושים את זה עם המון אורחים שמגוונים את הצליל שלהם, ביניהם זמר הנשמה ג'ון לג'נד (איתו הוציאה הלהקה אלבום נוסף השנה, של חזרה לשורשיהם המוסיקליים) וגם חבר'ה שלא שייכים למיליה שלהם אלא יותר למוסיקה האלטרנטיבית: הזמרת נבלנית ג'ואנה ניוסום (שהופיעה בישראל השנה), קונור אוברסט (Bright Eyes), ג'ים ג'יימס (My Morning Jacket), אם ווארד (She & Him) ועוד. הנושאים החברתיים הקשים, כמו עוני וחוסר תקווה, עטופים במוסיקה מתוקה ויפה שאי אפשר שלא להתאהב בה. "השורשים" מחברים  מסורת ועבר עם גישה וצלילים עכשווים, פופ נשמה היפ הופ וריתם אנד בלוז נכון ל2010.

העולם שייך לוותיקים

החזרה לעבר הייתה השנה באמת מטורפת. לצד כל ליידי גאגא הצליחו בהופעות ובמכירות אלבומים חמישה אמנים בני חמישים או אפילו ששים פלוס... אז נעזוב לרגע את ההוצאות המחודשות של כאלה שהלכו מזמו לעולמם, כמו אלביס פרסלי, ג'וני קאש, ג'ימי הנדריקס וג'ון לנון... ונתייחס לזקנים החיים שבהחלט לא מביישים את נעוריהם: סיימון וגרפונקל, לאונרד כהן, אריק קלפטון, אלטון ג'ון וליאון ראסל, בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, טום פטי ועוד רבים שהתחילו לעבוד כבר בשנות הששים...אפילו קליף ריצ'רד וג'רי לי לואיס, שעושים את זה כבר משנות החמישים, כולם  חזרו ועשו מוסיקה מצויינת... המפתיע יותר מכולם בתחום הזקנים הצעירים לנצח הוא ניל יאנג. בן 65, אחרי יותר מארבעים שנה במקצוע, מעל  45 אלבומים (לא כולל אוספים) הוא שוב מחדש, רלוונטי, מעורר סקרנות...האלבום החדש שלו "LE NOISE" הוא אחד הכי טובים בקריירה שלו. בהפקת דניאל לנוואה (שעבר עם בוב דילן, פיטר גבריאל, יו-2 ועוד), יצר יאנג אלבום שכולו שירה וגיטרות. רענן, חם וחזק. מתאים לתחושה שכל אלבום חדש שלו הוא אולי האחרון. חמש שנים אחרי שכמעט מת בשל מפרצת במוחו, יאנג ממשיך ליצור ולהופיע במלוא המרץ כאילו הוא בחור בן 20. נפלא.

סיפור הפרברים

לעתים רחוקות זה קורה: אלבום של להקת "אינדי" מצליח פתאום לפרוץ מהשוליים אל מרכז הבמה ולזכות בהכרה רחבה, מבלי שהלהקה עצמה שינתה את סיגנונה. פתאום זה רלוונטי. החל מהביקורות של כ–ו-ל-ם, מהפיינשמקרים המתנשאים ועד הפופניקים המעודכנים, ולא רק הביקורות, ותחנות הרדיו והטלוויזיה והאינטרנט.... גם הקהל מגלה את האור, ופתאום, להקת אלטרנטיב מתיישבת לה בצמרות מצעדי מכירות האלבומים והופכת, לרגע, לעניין הכי חם בעולם. זה מה שקרה ללהקה הקנדית ARCADE FIRE. שמונה שנים אחרי שהתחילה לפעול והפכה במהירות לסוד הכי פחות שמור באינדי האמריקני, ואחרי שני אלבומים שזכו בחיבוק של הביקורת אך במכירות מעטות יחסית, אלבומם השלישי "THE SUBURBS" הוא הצלחה ענקית, כולל מקום הראשון במצעד האמריקני עם מכירות של יותר מ150,000 עותקים בשבוע, (כשהם מורידים משם את אמינם) וכך גם במצעד המכירות הבריטי. מדובר, אמנם, על שוק התקליטים שהולך ומצטמצם, אבל בכל זאת הם הגיעו למקום הראשון... 

גם החד-שיר (כך החלטה האקדמיה לקרוא לסינגל) מתוך האלבום, "WE USED TO WAIT", זכה בהצלחה עצומה בכל העולם, והקליפ שהם יצרו לשיר הזה נחשב פורץ דרך בתחומו בשילוב אינטראקטיבי של הצופים.

ניל יאנג חדש

יאנג זקן לנצח

קשה להאמין, אבל ניל יאנג מצליח שוב פעם לעורר עניין. אחרי יותר מארבעים שנה במקצוע ויותר מארבעים וחמישה אלבומים (לא כולל אוספים) קשה לצפות מאיזשהו אמן לחדש, להיות רלוונטי, לעורר סקרנות... והנה הוא מצליח. יש לו אלבום חדש "LE NOISE" שלא נשמע כמו שום דבר שעשה מבעבר, ובכל זאת ברור לך שזה הוא. בשירה, בנגינה, בוואריציה האלף וחמש מאות על אותו רעיון... "LE NOISE" קוראים לזה גם בגלל שזה נשמע כמו רעש NOISE, וגם, ובעיקר, בגלל שמפיק האלבום הוא דניאל לנוואה, שאת שמו  כותבים, בשל מוצאו הקנדי צרפתי, LANOIS .

דניאל לנוואה הוא מוסיקאי ומפיק על שהיה מעורב בעשרים האחרונות בכמה מאלבומי המופת של הרוק. מפיטר גבריאל ועד יו-2, מהאחים נוויל ועד רובי רוברסטון ועוד עשרות אחרים. יותר מכל זכורה עבודתו עם בוב דילן, בשני אלבומים שהצילו את הקריירה של דילן מהתבלבלות מוחלטת: OH MERCY ב1989 וTIME OUT OF MIND ב1997. בשני המקרים, כמו ברוב ההפקות הגדולות שלו, הוא לקח שירים במצב מאד ראשוני ובסיסי ועטף אותם במוסיקה שהמציא בעצמו, בלי להתחשב ביוצר. אצל ניל יאנג הוא עשה את זה אחרת. לקח את השירים של יאנג, והשאיר אותם כמעט כמו שנכתבו, אלבום שלם של גיטרות בלבד. וזה נפלא, רענן, חם וחזק. מתאים לתחושה של יאנג שכל אלבום חדש שלו הוא כנראה האחרון.

לפני חמש שנים, כשניל יאנג היה כמעט בן ששים, הוא כמעט מת בשל מפרצת במוחו, עבר תקופת התאוששות קצרצרה וחזר לפעילות מלאה שמורכבת משני כיוונים שונים של התייחסות לחיים וקריירה שלו: מצד אחד הוא מרגיש שהגיע הזמן להתחיל לסכם את 40 שנות פעילותו בהוצאה לאור של הארכיון העצום שלו, כולל עשרות קטעים שלא התפרסמו רשמית בעבר. ומצד שני להמשיך וליצור דברים חדשים וגם להופיע מלוא המרץ כאילו הוא בחור בן 20, בלי חשבון למה יגידו עליו חברת התקליטים, המבקרים או קהל מעריציו הוותיק.

הזיג זג התחיל  כבר ב2005, תוך ההחלמה מהטראומה הגופנית שעבר יאנג סיים הקלטת אלבום בשם "רוח ערבה" (PRAIRIE WIND). באווירה אקוסטית, נוגעת בקאנטרי, עם שירים קטנים, פשוטים, אישיים, חלקם עורגים לזכרונות הילדות, אחרים נשמעים כמו סיכומים ופרידה מהעולם הזה או כמו תפילה. הקול שלו עייף, סדוק, חסר כח ובכל זאת הוא נפלא. ההתאוששות נמשכה במסע הופעות שתועד על ידי במאי הקולנוע ג'ונתן דמי בסרט בשם "לב של זהב" (כשם הלהיט הכי גדול של ניל יאנג, מ-1971).

ב2006 הוא הוציא אלבום מחאה תוקפני בשם "חיים עם מלחמה" (LIVING WITH WAR) שהיה בעצם אוסף מאמרים פוליטיים בעטיפה של רוק גיטרות מכוסח. מחאה נגד המלחמה שמנהלת ארה"ב בעיראק וספציפית ואישית נגד הנשיא בוש. בהמשך אותה שנה אסף יאנג את חבריו הוותיקים דייוויד קרוסבי, גרהם נש וסטיב סטילס ויצא לסיבוב הופעות פרובוקטיבי תחת הכותרת "חופש דיבור" (FREEDOM OF SPEECH) ובו שירי האלבום "חיים עם מלחמה" בתוספת שירי מחאה וותיקים של הארבעה.

בהמשך הוציא יאנג שני אלבומים של הקלטות בהופעות מראשית שנות השבעים ("FILLMORE EAST"  ו"MASSEY HALL"), אלבום בשםCHROME DREAMS 2 שחיבר בין העבר וההווה שלו, כיוון שהיה המשך לאלבום גנוז מ1977.  

ב2008 יצא דיסק סיבוב ההופעות תחת הכותרת "DÉJÀ VU LIVE" ושנה לאחר מכן דיווידי שמתעד את הסיבוב ההוא, על כל המחלוקות הפוליטיות שהוא עורר (הוא מציג חלק מהקהל שלו שאינו מוכן לקבל את העובדה שהוא בא לקונצרט להנות מנוסטלגיה וקיבל במקום זאת הפגנה פוליטית עמוסה במסרים אנטי ממסדיים). יאנג אינו מסתיר מצופי הסרט את הביקורת הקשה שנמתחה עליו ועל חבריו על עצם ההחלטה לצאת למסע מחאה כזה בעיצומה של המלחמה בעירק ואפגניסטן ווגם את העובדה הבסיסית שאין לו למעשה פיתרון אמיתי למצב. הוא רק מקווה (בשנת 2006) שימצא מנהיג ישר שיוציא את אמריקה מהמשבר, אולי אשה או אפילו שחור...

ב2009 יצא עוד אלבום חדש (חלש יחסית ) בשם "FORK IN THE ROAD" שהוקדש לאהבתו של יאנג למכוניות, אלבום שחזר להופעות שלו מ1992 "DREAMING MAN".

וגם, סוף סוף, מימוש הבטחתו משנות התשעים בהוצאת "הארכיון חלק 1" ובו לא פחות משנים עשר דיווידיז או סי דיז (יותר מ150 שירים!) מהשנים 1963 עד 1972, כולל כל ההקלטות הרשמיות ועשרות קטעים נדירים. 

השנה, תוך סיבוב הופעות עולמי מפרך, הודיע יאנג שהוא מוציא את הקופסה השנייה באוספי "הארכיון" והנה פתאום הוא מפתיע באלבום חדש, מקורי שנשמע כמו תמיד...וגם לגמרי שונה וטרי.

והנה כמה שירים מתוך האלבום

ניל יאנג LOVE AND WAR


ניל יאנג HITCHHIKER

ניל יאנג ANGRY WORLD