אדיר והילדות בהופעה בגל"צ 10.10.2020

"אדיר והילדות" בהופעה בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל 10.10.2010

אדיר אוחיון בשירה וגיטרה, עידו הרשקוביץ' בבס וקולות, נדב הושע בתופים וקולות

השירים בתכנית:

לא יכול בלי

לאט לאט

מי עוד

לב אל לב    

 צילומים בגל"צ: דני זודקביץ'.

וככה זה נשמע:

והנה מה שהיה לי לומר עליהם, "ישראל היום"  27.9.2010

איזה תענוג זה לטעות לפעמים, לחשוב שאתה יודע משהו כשבעצם אין לך צל מושג, לצפות בעקבות כך למשהו גרוע במיוחד ו...להתאכזב לטובה.

זה מה שקרה לי עם אלבום הבכורה של "אדיר והילדות". אני מודה שמראש, לפני ששמעתי צליל מתוכו, כבר היה לי איזשהו אנטי כללי נגדו. קודם כל המחשבה שהנה עוד אחד מיוצאי "כוכב נולד" שלא הצליח לקחת את הגמר נזכר פתאום שהוא בעצם רוקר בועט... אחר כך הפירגונים מכל מיני כיוונים שהזכירו באותה נשימה את "אדיר והילדות" לצד "רדיו הד" או "מיוז" (ובמקום אחד אפילו את "ג'וי דיוויז'ן" רחמנא לצלן, לא פחות ולא יותר). וחוץ מזה היה גם העניין של שם הלהקה "אדיר" ו"הילדות" שהריח לי לא טוב, משובניזם ועד פדופיליה...

אז הנה אני מודה. טעיתי בגדול. למזלי לא פרסמתי את הסתייגויותי ברבים, ולכן הפאשלה היא בעיקר ביני לבין עצמי. אני בכל זאת מזכיר אותה כאן, כיוון שיש לי הרגשה שכמוני ישנם עוד לא מעטים שקובעים את דעתם מבלי להקשיב באמת. השם, התדמית, ההקשר... כל אלה יוצרים דעות קדומות. וחבל. מי יודע כמה דברים טובים פספסנו בגלל התכונה הזו...

אז הנה אני אומר את זה, צועק את זה, בצורה ברורה: "אדיר והילדות" הוא אלבום רוק פנטסטי, אחת ההפתעות הנפלאות של החודשים האחרונים במוסיקה הישראלית החדשה.

אדיר הוא אדיר אוחיון שכותב ומלחין ושר ומנגן בגיטרות, "הילדות" הם עידו (דודו) הרשקוביץ בבס ושירה ונדב הושע בתופים, קלידים. ההפקה המוסיקלית העצמאית של השלושה מפתיעה בעוצמתה וברעננותה, אז נכון שאפשר שלשמוע שהם שמעו "רדיו הד", בשירה הגבוהה ובמעברי המקצבים... אבל כל מוסיקאי מעודכן בכל העולם (המערבי) שמע "רדיו הד" בעשרים השנים האחרונות, לצד עוד הרבה דברים נפלאים אחרים שקורים בחו"ל, והשאלה היא איך המוסיקה החדשה שאתה מושפע ממנה חודרת לתוך היצירה שלך והופכת לחלק מהשפה שלך.

"אדיר והילדות" שמעו הרבה מוסיקה טובה ועכשיו הם עושים את שלהם: נשמעים לגמרי מקוריים, ממש לא חקיינים. פאוור טריו ישראלי שמגיש בלי רגשי נחיתות רוק גיטרות (ולעתים קלידים) חם ומסעיר ומרגש. נגינה משובחת, שירה מלאת נשמה ומעל לכל, שירים טובים ולא סתם הפקה מעניינת. "אדיר והילדות" עושים את שלהם תוך אי התחשבות במה-שהולך-היום ולא רק בפופ המקומי (אין אף קטע מזרחי!!!) אלא גם בנישה של הרוק הישראלי (כולל קטע סיום של תשע דקות!!!). איזה כיף שעוד עושים מוסיקה כזאת, שיש בה מקום גם ל"סתם נגינה", להבדיל מיצירת להיט-מהודק שאין בו חופש מוסיקלי כזה... ועוד אצלנו בארץ ישראל...

אז עכשיו כשסיכמנו שאין קשר בין האלבום הזה ומה שאולי חשבת (אני חשבתי) על אדיר אוחיון  אני חוזר לרגע להיסטוריה שלו. האמת היא שאני ממעט לצפות ב"כוכב נולד" (רק מפני שיש לי המון המון המון מוסיקה חדשה לשמוע ואי אפשר להספיק הכל בחיים) אבל אפילו אני זוכר את הדיבורים על אוחיון בעונה החמישית של התכנית (בה הגיעו לגמר שלומי בראל, מרינה מקסימיליאן בלומין ובעז מעודה שזכה). אדיר אוחיון בלט בשירתו גבוהת המנעד ומיוחד, לצד פרשנותו לשירים מוכרים (ביניהם "על גגות תל אביב" של אלונה דניאל, "מחכים למשיח" של שלום חנוך) הוא הפתיע במיוחד בשיר המקורי שבחר לשיר "לצלול" (שלא מופיע באלבום של "הילדות").

טמירה ירדני מפיקת "כוכב נולד" סיפרה שבעצם אדיר אוחיון היה רוקר בכל רמ"ח אבריו עוד בטרם הגיע לתחרות, עם חברי "הילדות" הוא הופיע בצפון הארץ עוד שלוש שנים טרם התחרות, והוא בסך הכל בן 25 (חבריו ללהקה מעט יותר מבוגרים ממנו) . כך שהמחשבה הפסולה שהודיתי בה בתחילת הכתבה, על כך שהוא הפך לרוקיסט רק אחרי הכישלון, אין לה על מה להתבסס.

מסקנה א': בתחרויות כאלה ובכלל בתחרויות-מוסיקה לעתים קרובות ההשתתפות חשובה יותר מהזכייה, ועוד קצת התבשלות והתכוננות לקראת הוצאת אלבום הבכורה יכולה להועיל (אני זוכר את "החברים של נטאשה" לוקחים את המקום השני בתחרות של עיריית תל אביב שבה זכה... מי זה היה???). ומסקנה ב', אם באמת יש לך את זה ואתה מוכן לעבוד קשה כדי לעשות את זה, בלי להתפשר על האמת האמנותית שלך כדי ולזכות בהצלחה מיידית.... סופך שתגיע. "אדיר והילדות" מגיעים עכשיו.

ואפרופו הפתעות מכיוון "כוכב נולד"... 

הנה עוד אחת שלא מתנהגת כצפוי... מי פיינגולד.

עם הוצאת אלבומה הראשון היא בקרה באולפן גל"צ להופעה אקוסטית קצרה 

עם מיקי פיינגולד בבס, רמי אוסרווסר בגיטרה.

החלום הישראלי

לשבור רגל

תמשיכי לחלום

יום שני האחרון של אוקטובר

"יום שני האחרון של אוקטובר" הופיעו ב10.10.2010 באולפן גל"צ בתכנית "מוזיקה היום".


ישי גרוס בשירה וגיטרה, יפעה נאור בגיטרה וקולות, אייל לויט בבס, אורי שמש בתופים.
השירים בתכנית:

אני ואת

כחול
יופי
נצא העירה
אין / לי / זמן 

וככה הם נשמעים בהופעה!!!

צילומים באולפן: דני זודקביץ'

הנה מה שהיה לי לומר עליהם בכתבה ב"ישראל היום" בתאריך  18.8.2010

באמת יופי

בתוך ים הלהקות והאמנים, הזמרות והזמרים, שאפשר לקטלג מחוסר ברירה תחת הכותרת "אינדי ישראלי" ישנם כמובן גם לא מעט הרכבים שבתזמון אחר היו יכולים בהחלט להיות חלק ממיינסטרים-השוליים המקומי.

כן זה ביטוי שמצריך הסבר: אין הכוונה לכך שהיצירה שלהם היא מיינסטרים (חס ושלום!!!), אלא לכך שבסך הכל המוסיקה שלהם אינה קיצונית מדי, הנגינה והשירה אינם חובבניים וההפקה ברמה גבוהה ומידת החשיפה שהייתה מגיעה להם באווירה תקשורתית קצת פחות רדופת רייטינג הייתה גורמת להם להיות מוכרים הרבה יותר.

כלומר, אם נניח שהם היו פועלים לפני עשרים שנה עם אותם שירים בדיוק, הם לא היו הופכים ללהיט ענק שכל העם מזמזם אבל בהחלט מוציאים אלבומים בתדירות של פעם בשנתיים, מופיעים מידי פעם במועדון "רוקסן" או ב"לוגוס" ומגיעים לטלוויזיה לתכניות המוסיקה האלטרנטיביות "קול הפופ" או "הקופסא"... וייתכן שהיינו מזכירים אותם היום כחלק מחבורת "איפה הילד" ו"מופע הארנבות של קספר", "נושאי המגבעת" ו"זקני צפת" ושאר החלוצים ההם...

אבל בהיסטוריה, כידוע, אין דבר כזה מה-היה-קורה-אילו והמציאות היא, כנראה, האופציה היחידה שקיימת... וכך, לא מעט מבין מאות (!) הלהקות הפועלות כיום בארצנו, נזרקות לאיזו מיכל ענקי (שלא לומר פחזבל) שעליו מודבקת התווית "אינדי" (פעם קראו לזה "מוסיקת שוליים") רק מפני שככה קל יותר לכלי התקשורת המיינסטרימיים ועמוסי הכמות המטורפת של חומרים חדשים מידי יום, להתמודד (או ליתר דיוק לא להתמודד) איתם. יש רבים מאלה שההתעלמות הגורפת הזו, שנובעת כמעט מחוסר ברירה, שוברת אותם וגורמת להם לוותר על חלומות ההצלחה ופרוש. אחרים מנסים למצוא דרכים עוקפות אל המאזינים (בעידן האינטרנט יש הרבה מאד אפשרויות כאלה) , מקטינים ציפיות (בימים בהם "קיסריה" היא קנה המידה להצלחה בין כה וכה הציפיות חייבות להשתנות כשאתה עושה מוסיקה שאינה פופ/מזרחי) ויוצאים לדרך הארוכה והמפותלת של מלחמת הקיום האמנותית שלהם.

קחו למשל את "יום שני האחרון של אוקטובר". להקה ירושלמית מצויינת שיוצרת משהו מיוחד ומקורי כבר חמש שנים ומוציאה עכשיו אלבום בכורה בשם "יופי". נדמה לי שהם אפילו לא חולמים לכבוש את הפלייליסטים בתחנות הרדיו ומצעדי ההשמעות ב"מדיה פורסט", והופעה מפוצצת ב"בארבי" נראית הרבה יותר הגיונית בשבילם מסגירת היכל נוקיה... וזה בסדר גמור. זאת הפרופורציה הנכונה בשבילם... ורק נזכיר להם שגם את "איפה הילד" או את "נושאי המגבעת" השמיעו בתחילת דרכם רק מעט מאד ברדיו... ו"פלונטר" של פורטיס הפך לסמל של איכות מהפכנית רק לאחר הרבה שנים של הליכה עיקשת בדרכו...

ובכל זאת, אם כבר מדברים על "יום שני האחרון של אוקטובר" (השם הכי פחות נוח מאז "ישראלים /פעולה/ סקס" אם כבר הזכרנו את "זקני צפת"...) אז אולי עוד עשרים שנה הם יהיו "מיתולוגיים" אבל הם פועלים בהווה, ומגיע להם מלוא תשומת הלב שלכם עוד בימינו...

אז תרשו לי להמליץ עליהם כאן ועכשיו. ישי גרוס בשירה וגיטרה כתיבת והלחנת כל השירים, יפעה נאור בגיטרה, אייל לויט בבס ואודי שמש בתופים. בחלק מהשירים בסיוע חוליית הקצב של "איזבו": ניר מנצור בתופים ויונתן לוי בבס) הם יוצרים רוק גיטרות אנרגטי, חכם, מלא רגש וכועס כמו שצריך... בעיבודים והפקה מוסיקלית מפתיעים באיכותם (של גרוס וחבריו ללהקה) הם יצרו צליל שנשמע מאד עכשווי וטרי וחי, ועם זאת מחובר למסורת מ"פינק פלויד" וניל יאנג של שנות השבעים דרך "הפיקסיז" ו"נירוואנה" ו"רדיוהד" ועד ימינו... מי עושה רוק בימינו???

יש בנגינה המצויינת שלהם, בשירה מהבטן, בדרך שבה הם מוציאים את המוסיקה שלהם החוצה המון אנרגיה וחיוניות ומחויבות שסוחפת וכובשת אותך וגורמת לך להתאהב בהם מיד. ויש להם המון שירים מצויינים, לא "נחמדים" אבל בהחלט נגישים, שבעולם אלטרנטיבי היו הופכים ללהיט רדיו גדולים. לא שזה משנה להם, הם הוציאו להופעות (ולא לרדיו) מה שהם מכנים אנטי-סינגל בשם "הנאום" ובו אחד השירים הפחות-תקשורתיים שלהם, ואת האלבום המלא, שיצא בחברת "נענע", הם הפיצו תחילה רק בהופעות. מדובר בקונספט: הם מעדיפים להגיע לקהל פחות דרך התקשורת ויותר במגע ישיר עם המאזינים. וכך הם עושים את שלהם כבר כמה חודשים, מסתובבים ברחבי הארץ (כלומר בעיקר בין תל אביב לירושלים, אך גם בכפר סבא וחיפה...) בהופעות קטנות, מהירות וקצרות ולעתים מבליחים גם באירועים קצת יותר גדולים, כמו למשל בפסטיבל "אינדי נגב" בו קצרו שבחים על הופעתם המצויינת. בקיצור. למה לבלבל את המוח. ככה צריכה להישמע להקת רוק צעירה. תקשיבו להם כבר עכשיו, עוד לפני יום ראשון הראשון של ספטמבר. באמת יופי.

דין דין אביב

הנה חווייה דינידינית מהשבוע שעבר. הזמרת דין דין אביב התארחה באולפן גלי צה"ל בתכניתי "מוזיקה היום" להופעה בשידור חי. הכל היה כיף אבל אני מתרכז בדוגמא מאחד השירים... היה לדין דין רגע קצרצר של הפסקה בין החלק בשיר בו היא שרה לחלק שבו היא מלווה את עצמה בהקשה על הג'מבה... חשבת שהיא תנצל את זה להסדרת הנשימה? או חס ושלום למנוחה בזמן שחברי להקתה מנגנים איזה סולו קטן... ובכן טעית... לא דין דין. היא  מזנקת ממקומה ופורצת בריקוד פראי שנמשך בדיוק חמש עשרה שניות... ומיד חוזרת להתיישב ליד המיקרופון וממשיכה לשיר ולהקיש כאילו כל הזמן הייתה שם. כאחוזת תזזית, היא מכניסה את חבריה ללהקה ואת מאזיניה לטרנס אקסטטי של מוסיקה ותנועה, וזה, להזכירך, באולפן קטן, עם קהל מצומצם של טכנאים וצלמים ומעט אנשי גל"ץ... אז תתארו מה קורה לה בהופעה אמיתית על במה גדולה עם קהל אמיתי, למשל בעוד יומיים כשהיא מעלה את המופע החדש שלה "עולם בתוך עולם" בבית מיומנה ביפו...

מדובר בפצצת אנרגיה מטורפת, שרה ומדברת ומתופפת וקופצת ורוקדת בלי הפסקה.... עולם שלם בתוך אשה אחת קטנה. עם הנגנים הנפלאים שאיתה (הראל שחל בכלי נשיפה; אסף חכימי בגיטרה בס וקונטרה בס; יוני אמבר בגיטרות, שרון פטרובר בתופים, יעל מלר בריקוד, כלי הקשה ושירה ומינה מארי באקורדיון, שירה והקשה) היא יוצרת במו הופעתה הרחבה של ההגדרה "מוסיקה ישראלית". כור היתוך של מוסיקה עולם שמשלב בקלילות בין מוסיקה צוענית ומזרחית, אפריקנית ובלקנית, גרוזינית ויוונית, נגיעות ג'אז ורוק והכל (כמעט) מוסיקה ישראלית....

עם האנרגיות הבלתי נגמרות האלה והפתיחות למקצבים שונים ומשונים לא מפתיעה העובדה שדין דין חברה בעת האחרונה ללהקת "מיומנה". ההפקה המוסיקלית במופע החדש היא של ממציאי מיומנה נופר איילון ובועז ברמן שלקחו את שיריה המוכרים של דין דין והדגישו בהם אלמנטים קצביים שונים שבעצם תמיד היו שם ומקבלים עכשיו את מלוא תשומת הלב. וכך, לפעמים היא מופיעה במופע משותף עם כל ההרכב המופלא הזה, לעתים עם שתי זמרות-רקדניות מתוך מיומנה ובדרך כלל עם הרקדנית-זמרת יעל מלר. ומה אפשר לומר, זה כיף כיף כיף. ישנם כמובן גם שירים עצובים, ורגעים של רגיעה, אבל משהו באופטימיות הבלתי נשלטת של דין דין ומיומנה, בשמחת החיים הבסיסית שלהם, מדבק. לא ברור איך נכנסת להופעה... ברור שבדרך החוצה יהיה מרוח חיוך גדול על פרצופך.

היא בת 36, ויש לה ניסיון במה של 30 שנה (!!!) כבתם של הזמרת עליזה אביב והזמר שחקן מוצי אביב ("מלכות החרמון") דין דין החלה לנגן ולשיר להופיע כבר בגיל צעיר מאד. בגיל 6 הופיעה ב"שירווזיון" בשיר "מבובלי" ומאז היא, כל החיים, שרה ומנגנת ורוקדת וגם משחקת. בין הנקודות הבולטות בדרכה להקת "צופי תל אביב", להקת "חיל האוויר", משחק ושירה בהצגות ילדים שונות כמו "סיפורים בראש של דין דין" והצגה שיצאה בווידאו "תוף הלב של דין דין", לימודים בבית ספר רימון (בשנים 1995-1997), זמרת להקת הבית בתוכנית "קטן עלינו" של אברי גלעד בערוץ 2, להקת "גאיה" (בתקופת  "שיר לאהבה") ואז, בשנת 2002 השתתפות בהרכב שבו הפכה לכוכבת: "הפרויקט של עידן רייכל". דין דין שרה את "אם תלך" והשתתפה בהופעות כזמרת ונגנית כלי הקשה. במקביל הוציאה עם אמה עליזה  דיסק משותף בשם "עלידין" ובו שירי עם ופולקלור ים תיכוניים ובלקניים וגם שיר שכתב במיוחד בשבילן עמיר בניון - "ביום אושרך". היא גם שיתפה פעולה עם יהונתן גפן במופע המצליח "רק דגים מתים שוחים עם הזרם", ופרשה בתחילת 2005 עקב הריונה המתקדם ולידת בנה הבכור עדן.
במרץ 2006, יצא אלבום הבכורה שלה "סודותיי" בהפקת משה דעבול ובשותפות יצירתית עם מוש בן ארי, עידן רייכל, יעל נעים, לאה שבת, חמוטל בן זאב וגם בעלה אלון יופה. בין להיטי האלבום היו "סודותיי", "חולמת", "מוכרת לי מפעם" ו"משמעויות". דין דין נבחרה לתגלית השנה של אקו"ם (ודעבול למפיק המוזיקלי של השנה) ושנתיים אחרי יצא אלבומה השני "חופשיה בין עולמות" בהפקה מוזיקלית של אבי לייבוביץ (עם אלון יופה) ובו יותר שירים שיצרו בני הזוג אביב ויופה. בין להיטי האלבום בלטו "ספרי לי אהובה","יום בא לי" ו"אף לא מילה". לאחרונה הוציאה דין דין שיר ראשון מאלבומה הבא, לחבק ולגעת" שכתב והלחין סגיב כהן עם סיגל עובד. עכשיו היא מסכמת את כל דרכה עד כה וממשיכה לרוץ חופשיה הין כל העולמות.

לקראת הבכורה ב12.10.2010 בבית מיומנה ביפו
דין דין אביב ולהקתה בהופעה באולפן גלי צה"ל בתכנית מוזיקה היום 3.10.2010

דין דין אביב בשירה וכלי הקשה, הראל שחל בכלי נשיפה, אסף חכימי בבס,

מינה מארי באקורדיון, קולות וכלי הקשה, יוני אמבר בגיטרות, קולות ודקלום,

שרון פטרובר בתופים

אדם רואה אל תוך אדם

מוכרת לי מפעם

לחבק ולגעת

אם תלך

ספרי לי

אבותי

יום בא לי

צילומים בגל"צ דני זודקביץ'

דניאל זמיר

כלייזמר ג'אז דגם המאה ה21

כשרואים אותו, או כששומעים אותו מדבר, קשה לדמיין שמדובר באחד מענקי הג'אז שצמחו במדינת ישראל (כן כן, לא פחות!!!).
דניאל זמיר הוא קטן קומה, רזה, דתי עטור זקן, מאד צנוע בהופעתו ובדיבורו ...והוא מוזיקאי ענק שמעשיר את התרבות הישראלית ביצירה מקורית המשלבת ג'אז אבנגרדי, מסורת יהודית שורשית, מוזיקת עולם ושירים עבריים ישנים.

זמיר, זוכה פרס ראש הממשלה למלחינים לשנת 2010 הפסיק בשנים האחרונות לשתף פעולה עם רשימה נכבדת של אמנים ישראליים באלבומים ובהופעות. ביניהם אהוד בנאי, שולי רנד, אביתר בנאי, רמי קלינשטיין, עמיר בניון, מאיר בנאי, אסף אמדורסקי, שלמה גרוניך, שלומי שבן, יוני רכטר, ברי סחרוף, שלמה בר, קובי אוז, ערן צור, שם טוב לוי, יונתן רזאל, ארז לב ארי וגם כוכבים מחו"ל כמו זמר הרגאיי היהודי מתיסיהו שהוא חבר קרוב שלו.

איך זה קרה לו? בעיקר בזכות ההתמדה וההליכה בדרכו העצמאית. הוא לא מנסה למצוא חן, לא מתפשר על האמנות שלו גם כשהיא לא קלה לעיכול... ובכל זאת הולך מחיל אל חיל.

דניאל זמיר נולד בפתח תקווה ב1980. בתיכון הקים שלישיה בשם "לא למכירה" (שהצליחה להגשים את שמה) ולמד בבית הספר לאמנויות "תלמה ילין". וותיקי בית הספר זוכרים עד היום את העילוי שלא היה כמוהו בתחום נגינת הסקסופון אלט...

ב1998 עבר דניאל לניו יורק, החל להתעניין במוסיקה יהודית מזרח אירופאית והתקרב לדת.
בגיל 19 הוחתם לחברת התקליטים "צדיק" של אמן הג'אז האבנגרדי ג'ון זורן, שעוסק משנות התשעים בגילוי ושימור מוסיקה יהודית חדשה וישנה, תחת הכותרת " RADICAL JEWISH CULTURE".

בשנת 2000 הוציא זמיר אלבום ראשון בחברה, עם שלישיה בשם "סאטלה". האלבום, בו הוא ניגן בטנור סקסופון וצעצועים כלל עיבוד לשיר התימני "השר הממונה" וקטעים מאד מורכבים שהלחין זמיר.
ב2001 יצא אלבום הופעה של השלישיה "אקסודוס" (ובו לצד חומרימ מקוריים חידוש ל"לעבודה ולמלאכה") ושנה לאחר מכן אלבום בשם "CHILDREN OF ISRAEL" שפרט לקטע מקורי אחד כלל עיבודים לקלסיקות ישראליות, ביניהן "מה אומרות עינייך" "מעמק לגבעה", "מה יפים הלילות בכנען" "יש לי גן" ו"ריח תפוח ואודם שני".

באותה שנה השתתף זמיר גם באלבום מלחני סשה ארגוב ז"ל (שהשבוע צוין יום השנה ה15 למותו), כחלק מסדרת "מוסיקה יהודית" של ג'ון זורן. זמיר ניגן וגם שר גרסה מורכבת ויפה ל"פנס בודד" וגם כתב מאמר מרתק על תרומתו של ארגוב לתרבות הישראלית.

בינתיים הלכה והעמיקה התקרבותו ליהדות, הוא חזר בתשובה והפך חסיד חב"ד.

ב2006 ביקר בישראל להופעות והוציא  כאן בחברת התקליטים "התו השמיני" אלבום עם הרכב חדש ובו עומר אביטל בבס, עמרי מור בפסנתר, דניאל פרידמן בתופים ואבישי כהן כאורח בחצוצרה. דניאל זמיר, שעבר בינתיים לנגן בסקסופון סופרן, שילב באלבום חומרים חדשים, עיבודים לשירים עבריים וגם חידושים לקטעים שלו מהעבר.

קבלת הפנים החמה לאלבום, "אמן", ונישואיו (עם חנה שיר) שיכנעו את זמיר לחזור סופית ארצה, אם כי הוא הספיק להוציא אלבום נוסף ב"צדיק" בניו יורק: "I BELIEVE", ובו, בין השאר, עיבוד מקסים ל"הכניסי תחת כנפך".

                                                                

ב2009 הוציא זמיר אלבום נוסף ב"תו השמיני", "אחד" שמו. הפעם בהרכב שכלל את ניתאי הרשקוביץ בפסנתר, יונתן אלבלק בגיטרה, נועם וייזנברג בקונטרבס, דניאל דור ושני אורחים מיוחדים: ברי סחרוף וזהר פרסקו. האלבום, שהצליל הג'אזי שלו הושפע מרוק יותר מבעבר, כלל סוויטה בת ארבעה פרקים לגלעד שליט שנמשכה כ26 דקות, גרסה חדשה ל"התקווה" שרק חלק קטן מתוך 15 הדקות שנמשכה הזכיר את ההמנון הלאומי, במיוחד מכיוון שזמיר שר בקטע הזה טכסט מקורי משלו. ברי סחרוף וזהר פרסקי התארחו בשירה ונגינה בחידוש ל"שדמתי" הוותיק.

עכשיו מוציא זמיר את "געגוע לכאן" עם מיטב בחורינו בלהקת הליווי: עומר אביטל בקונטרה בס, עומר קליין בפסנתר, אביב כהן בתופים, איתמר בורוכוב בחצוצרה ואבי לייבוביץ' בטרומבון. "געגוע לכאן" הוא האלבום שצריך להביא את שמו של דניאל זמיר לקהל הרבה יותר רחב. פחות בגלל היצירות האינסטרומנטאליות המקוריות שלו, וגם לא בזכות עיבוד נוסף שלו ל"ריח תפוח ואודם שני" של נחום היימן, כל אלה ממשיכים את הקו של האלבומים הקודמים וישמעו נהדר לחובבי ג'אז, מוסיקה יהודית ואתנית. החידוש העיקרי באלבום הזה הוא שיר הנושא: "שיר געגוע לכאן" שדניאל כתב ושר בשיתוף פעולה עם אביתר בנאי. שיר אחד כזה, כל כך יפה, עשוי לשנות את הקריירה של דניאל זמיר. בעזרת השם... והכישרון.

לקראת הופעתו ב"רידינג 3" ביום א ה17.10.2010
הנה דניאל בהופעה קצרצרה ומאולתרת 
בתכניתי "מוזיקה היום" ששודרה בגלי צה"ל ב5.9.2010
דניאל זמיר בסקסופון ושירה (קטע 3), נועם וייסנברג בקונטרבס, אביב כהן בתופים וניתאי הרשקוביץ בקלידים.

הקטעים בתכנית:

ריח תפוח ואודם שני,

שבע עשרה,

שיר געגוע לכאן.

 צילומים: עמרי בראל ובגל"צ דני זודקביץ'

ג'ניס ג'ופלין - 40 שנים למותה

מכוערת (?) אבל הייתה לה המוסיקה (!!!)

בהופעות שלו בשנות השבעים והשמונים נהג לנרד כהן להקדים לשירו "מלון צ'לסי מס. 2" את הסיפור הבא: במעלית מלון צ'לסי בניו יורק נהגתי לפגוש מידי פעם בחורה משונה וטרודת מבט שלימים התברר לי שהיא ג'ניס ג'ופלין, היא תמיד הסתכלה עלי במבט של סימן שאלה אז יום אחד פניתי אליה ואמרתי לה: יש לי הרגשה שאת רוצה לשאול אותי משהו. כן. היא השיבה. האם אתה כריס כריסטופרסון? כן. עניתי לה. אני יכול להיות כריס כריסטופרסון. וכך רימיתי אותה לא מעט לילות של אהבה, שם בצ'לסי הוטל, ועליה כתבתי בשיר: את אמרת לי שאת מעדיפה גברים יפים, אבל בשבילי את מוכנה לחרוג מהכלל. את נופפת באגרופך למען אנשים כמונו, המדוכאים על ידי תדמיות היופי... ואת אמרת : "לא משנה... אנחנו מכוערים אבל יש לנו את המוסיקה!!!"


המשפט הזה, שאין לדעת אם הוא ציטטה מדוייקת או המצאה של כהן, אפיין את חייה הקצרים של ג'ופלין, שמתה בגיל 27, ממנת יתר של הרואין, ב-4 באוקטובר 1970. תחושת נחיתות וכיעור שהמפלט החיובי היחיד הוא המוסיקה. עד שגם זה לא עזר. לקראת סוף חייה הספיקה ג'ופלין להגשים חלום ולפגוש את כריס כריסטופרסון (האמיתי) ולקבל את אישורו להקלטת גרסתה למה שהפך להיות השיר האחרון שלה: "אני ובובי מקגי".
חופש הוא רק מילה אחרת לומר שלא נותר מה להפסיד
שום דבר, זה מה שבובי השאיר לי,
אבל להרגיש טוב היה קל, אלוהים, כשהוא שר את הבלוז
להרגיש טוב היה טוב מספיק בשבילי,
טוב מספיק בשבילי ובשביל בובי מקגי

ארבעים שנה חלפו מאז מותה של ג'ופלין, זמרת הרוק והריתם-אנד-בלוז הגדולה של תקופתה. זו הזדמנות להזכיר אותה וגם לשאול מה נשאר מהמיתוס. האמת היא שמעט מאד... שלא כמו ג'ימי הנדריקס, בן מחזורה לחיים ולמוות, שהמשיך להיות גורם משפיע במוסיקה גם עשרות שנים אחרי שנפטר (שלושה שבועות לפני ג'ופלין) ועד היום יוצאים לו "אלבומים חדשים" וקמים לו דורות של יורשים... גו'פלין נשארה לגמרי בשנות הששים.


מידי פעם נזכרים בה בסרט על חייה, בתכנית טלוויזיה דוקומנטרית או במחזה שחוזר אל דמותה הטראגית, ויש גם פה ושם חידושים, מעטים יחסית, לשיריה ולשירתה (הנה למשל גל דה פז הקליטה באלבומה הראשון שיצא עכשיו גרסה עברית ל"אני ובובי מקגי", הנה אסף אבידן ששירתו מזכירה לרבים את זו של ג'ופלין) אך בניגוד לרבים מבני דורה, החיים והמתים, היא לא כמעט וקיימת במוסיקה של ימינו. אולי בגלל שהייתה מאד מאד ייחודית ובלתי ניתנת לחיקוי, ואולי בשל העובדה שהקריטריונים להצלחה בימינו מתייחסים פחות לתוכן ויותר לחיצוניות, לשיווק, למיתוג. היא הייתה חד פעמית, אנטי ממסדית, בלתי מתפשרת עם "דרישות השוק", "פרח משוגע" כהגדרת המשוררת רחל שפירא, שבערה באש פנימית מטורפת זמן קצר... ונעלמה ללא שוב.

היא נולדה ב1943, בפורט ארתור שבטקסס, ומגיל צעיר חשה שונה מהעולם שסבב אותה ושנראה לה שמרני ואפור. היא עסקה בציור ובפיסול והאזינה לאמני בלוז שחורים, בשונה מחבריה לבית הספר שכינו אותה "אוהבת כושים". בגיל 17 ברחה מהבית והחלה מנסה כוחה כזמרת בלהקות בלוז ובלוגראס שונות עד שנחתה בסן פרנסיסקו והשתלבה במהירות באווירה החופשית של סקס-סמים-ורוק'נרול שאפיינה את המקום באותן שנים. בגיל 22 היא הייתה כבר עמוק בהתמכרות לאלכוהול וסמי מרץ, חזרה לביתה בטקסס על מנת להיגמל ולהשלים את לימודיה.
 אהבתה לבלוז השחור החזירו אותה לסן פרנסיסקו, שם חזרה גם לסמים ולאלכוהול. הצטרפה כזמרת ללהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. להקת בלוז – רוק פסיכדלית של היפים שלא קלטו תחילה איזו מציאה נפלה בחלקם, וכך באלבום הראשון שהוציאו איתה, ב1967, היא אפילו לא היתה הסולנית בכל השירים. בהופעות שבאו אחרי האלבום, כשג'ניס עלתה לבמה עם האנרגיות המטורפות שלה, התברר לכולם וגם לחברי הלהקה מי כאן הכוכבת האמיתית. אחת ההופעות הראשונות שבהן התגלו יכולותיה של ג'ופלין גם תועדה בווידאו, בפסטיבל הפופ במונטריי ב1967. באותה הופעה בה הנדריקס שרף את הגיטרה שלו, ג'ופלין חרכה את התודעה של מאזיניה בביצוע קורע לבלוז הישן "כדור ושרשרת". אף אחת בעולם לא נשמעה ככה. בטח אף לא זמרת לבנה בת 24. האלבום השני של הלהקה "ריגושים זולים" כבר יצא בחברת תקליטים גדולה, את עטיפתו הקומיקסית צייר רוברט קרמב (יוצר "פריץ החתול) והתקליט זכה בהצלחה גדולה, בעיקר בזכות שירתה של ג'ופלין ופחות בזכות הנגינה של חבריה.
היא הרגישה שהגיע הזמן לצאת לדרך עצמאית, הקימה הרכב ליווי בשם "להקת הבלוז הקוסמי" (The Kozmic Blues Band) והוציאה איתם ב1969 אלבום שלא זכה בהצלחה כקודמו.
גם רבות מההופעות שהיו אמורות לקדם את התקליט לא יצאו לפועל כיוון שג'ופלין היתה מכורה להרואין ולאלכוהול והגיעה למשבר פיזי ונפשי, ובכל זאת היו לה לא מעט רגעים יפים, ביניהם בפסטיבל "וודסטוק".
ב1970 היא הקימה שוב הרכב חדש, The Full Tilt Boogie Band, התחילה להופיע איתו ולהקליט אלבום חדש, אך ב4 אוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה בחדר המלון שלה.
האלבום עליו עבדה "PEARL", כשם החיבה שלה, יצא חודשים אחדים לאחר מותה והפך להצלחה גדולה. הסינגל מתוכו, “Me And Bobby McGee” הגיע עם צאתו למקום הראשון במצעד האמריקאי.
מאז מותה יצאו אוספים אחדים משיריה, בשנת 1974 הופק סרט דוקומנטרי על חייה וחמש שנים אחרי הסרט "רוז", בכיכובה של בט מידלר, שהיה מבוסס על סיפור חייה.

הנה ההופעה שבה התגלתה, יוני 1967