נתן סלור ויסמין אבן

נתן סלור משיק את אלבומו החדש "לא זוכר את אתמול" במופע חגיגי

מארח את ג'וזי כץ, רוני אלטר, קוואמי ואלונה דניאל.

ביחד עם סלור מנגנים יסמין אבן בסינטי ושירה, אלי אברמוב במחשב, גיטרה חשמלית והפקה מוסיקלית, אור אדרי בגיטרה בס וVJ ליאור שדה.

יום שישי 17/6 בשעה 14:00 בתיאטרון תמונע.


והנה תזכורת: קליפ של נתן סלור בשיר עם רונה קינן, מהאלבום הראשון.
בימוי אייל B ואסנת מיכאלי. אולי זכור לך מערוץ 24 של הימים ההם...

שניהם ביחד וכל אחד לחוד

הם לא ממש צמד, אבל כבר כמה שנים ששמותיהם של יסמין אבן ונתן סלור כרוכים זה בזה. הם ביחד בהופעות משותפות ובכל מיני הפקות, שלו ושלה ושל שניהם. בימים אלה הוציאו השניים, כל אחד ואחת לחוד, אלבומים חדשים, מקסימים, שגם בהם ישנן לא מעט נקודות השקה (שירים שנכתבו ביחד, אותו מפיק מוזיקלי), וזו גם הזדמנות לשים לב אליהם בנפרד.

נתן סלור, בנה של תרצה אתר ז"ל (ונכדו של נתן אלתרמן ז"ל) נושא על כתפיו מחויבות לאיכות בשל המורשת המפוארת. במידה רבה הקריירה שלו היא שילוב בין יצירה "רצינית" וניסיון להשתחרר מהציפיות, במוזיקה קצת יותר "קלילה", בין האמנותי לפופולרי.

הוא התחיל ללמוד פסנתר בגיל 8 ועד הצבא ניגן בעיקר ג'אז. כתלמיד בבית הספר "רימון" החל לכתוב שירים ובעידודו של יהודה עדר החל גם לבצע אותם. הופעתו הראשונה הייתה בשנת 2000 ב"פסטיבל הפסנתר", עם יסמין אבן. מאז הוא הופיע הרבה, לעתים עם יסמין אבן, השתתף בערבי שירי משוררים והלחין מוזיקה לתיאטרון וגם שיחק בעצמו בהצגות. ב2006 יצא אלבום הבכורה שלו "25 שעות" בהפקת מלחין וגיטריסט "הקליק" לשעבר, אלי אברמוב. שותפיו של סלור לעשייה היו יסמין אבן שהלחינה איתו את רוב השירים וגם מאיר גולדברג, ארקדי דוכין, טל פרי. דני דותן וחיים נחמן ביאליק. בשירה התארחו יסמין אבן, קרני פוסטל ורונה קינן. האלבום כלל גם גרסה שלו ל"בלדה על נערי שגדל" שהלחין סשה ארגוב למילים של תרצה אתר.

באלבום החדש "לא זוכר את אתמול" ממשיכים סלור ואברמוב ליצור פופ-דאנס אלקטרוני נורא יפה. גם אילו היה מופיע כאן רק השיר AFTER ALL THE LOVE IS GONE, שהחזיר את ג'וזי כץ לאולפן ההקלטות אחרי תקופת פרישה קשה, היה האלבום הזה מומלץ בחום. ג'וזי שרה באנגלית, והיא הכי קולית בעולם... מצה שמשמח לומר הוא שבץ' לא לבד ובאלבום יש עוד שירים טובים, בהם מתארחים אלונה דניאל, רוני אלטר, קוואמי וגם... יסמין אבן בגרסה מפתיעה ל"SELF CONTROLL" של לורה ברניגן. יסמין אבן גם שותפה לעיבודים, לכתיבת והלחנת רוב שירי האלבום, מלבד אחד שכתב והלחין עפר בשן ואחד למילים של ערן צור. נתן סלור מוכיל שוב שהוא לא רק מוזיקאי של מוזיקאים. הוא יודע לרקוד בשירים, ובשיר האחרון הוא מרגש במיוחד כיוון שהוא כמעט לבד עם הפסנתר. "קצת אתה" קוראים לו.

גם יסמין אבן נעה כל דרכה בין הביטוי האמנותי "הגבוה" והרצון ליצור מוזיקה פופולרית, אך נדמה שאצלה הצורך לומר משהו אישי בלתי מתפשר גובר על כל שיקול מסחרי. וכך, באלבומה החדש, "לחשים", היא פועלת כביכול בתחום הפופ, אך היצירה שלה מורכבת ולא פשוטה לעיכול. רוב השירים שבחרה להלחין אינם "פופ". טכסטים של מיכל סנונית, ללי ציפי מיכאלי, דבי סער, איתי מאירסון, רחל חלפי, אורציון ברתנא, רפי וייכרט, דורית וייסמן, מירון ח. איזקסון, מאיה בז'רנו, אמיר אור, נורית זרחי, יחזקאל נפשי, ציפי שחרור, אילנה יפה, עידו בסוק וגור שומרון. היא שרה בקול ילדותי מעט, ומארחת לשירה בחלק מהשירים מוזיקאים מצליחים, חמי רודנר, סימה לוי דוכין, אבי בללי, דן תורן, ערן צור, לימור עובד, קרן הדר, עמית ארז ו...נתן סלור וזה יפה ומפחיד בבת אחת... גם כשהמוזיקה (כל הלחנים של יסמין אבן) נעימה וקליטה וגם כשההפקה המוזיקלית (של אלי אברמוב) עוטפת ברוק רך או באלקטרוניקה זורמת, מסתתרת מתחת לפני השטח אימה גדולה. וכמו להדגיש את הגישה האמנותית הוסיפה יסמין ל19 השירים המושרים, "הפזמונים", עוד 14 קטעי הקראה של המשוררים שאת שיריהם הלחינה.

הגישה הזו אינה מפתיעה כיוון שיסמין אבן היא יוצרת מאד מגוונת שלא מסתפקת במוזיקה פופולרית. היא כותבת שירה מגיל צעיר, פרסמה משיריה בכתבי העת "עמדה" ו"מראה" והוציאה ב2007 את ספר שיריה הראשון "אשה באלכסון". בוגרת "רימון" במגמת הלחנה לקולנוע ותיאטרון, כתבה והלחינה הצגות מוזיקליות, הלחינה לערבי שירה, ביניהם ב2003 לתחרות הלחנת שירי היינריך היינה. כבר בתחילת דרכה זכתה פעמיים בפרס אקו"ם: בתחום ההלחנה (2000) ובתחום הפזמונאות (2003). כתבה שירים לרוני אלטר, אביהו שבת, שושן ואחרים, ניגנה באיחוד של "הקליק" והלחינה מוזיקה לסרטים "תעלומת אריס סאן", "הכבשה הכחולה", "גראס באישור רופא" ועוד. הוציאה שלושה אלבומים "יסמין אבן", (2004), "רסיסים" (2006), "החלום שלי הלך לאיבוד: שירים וסיפורים לילדים" ( 2007). "לחשים" ממשיך את החיפוש המתמיד שלה, והיא מצליחה לשלב בו את כל תחומי העניין שלה: שירה, קולנוע, תיאטרון ובעיקר מוזיקה. 

במוצ"ש 18.6.2011מתקיים בכפר שמריהו, במתחם אגודת הספורט


      פסטיבל "שוליים רחבים" השני. 

בהשתתפות איטליז, עמית ארז, יהוא ירון, אומללה, קולולוש,

אורי שדה, מיקה בן ימי, קרמל אפל פופ, טל אורן ומוש.

כרטיסים לרכישה מקוונת ב-shoolaim.com.

פתיחת דלתות: 14:00

אורי שדה

לקראת הפסטיבל התארחו בתכניתי "קוטנר בתשע" שניים ממארגני הפסטיבל ומה שהיה מרגש במיוחד, הופיעו בלייב אקוסטי שניים ממשתתפי הפסטיבל, אורי שדה והגיטריסט נוי אביטן.
תשמעו איזה יופי הם נשמעים (אחרי כעשר דקות)

הקליק

הקליק שוב מדליק

אני צועד בתל אביב ליד אולפן החזרות "ז'אן ז'ק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'ק גולדברג, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים) ושומע דרך הקירות הדקים נגינה מכוסחת, מדוייקת, מלאת תשוקה. "הנה עוד להקה צעירה נלחמת על קיומה במוזיקה הישראלית", אני אומר לעצמי, וקופץ שניה פנימה לראות במה מדובר... ובכן, כפי שהבנת בוודאי מהרמז שבכותרת, לא להקה צעירה ולא בטיח... חבורה של חתייארים בני גילי שעדיין עושים את זה במלוא העוצמה, עם כל ההתכוונות, כאילו לא חלפו שנות דור מאז שהם היו הלהקה החדשה והמפתיעה של התקופה... "הקליק".
דני דותן הזמר, אלי אברמוב הגיטריסט, עובד אפרת הבסיסט והבחור החדש בחבורה, המתופף עודד פרח, כמחליפו של ז'אן ז'ק גולדברג ז"ל. הם מציינים עכשיו 30 שנה להוצאת אלבום הבכורה שלהם "אמא אני לא רוצה להגמל" ואני ניזכר בתקופה בה שמעתי אותם לראשונה, באמצע 1980, בחזרה במרתף ששימש פעם כמועדון הג'אז "ברברים" בתל אביב, לא רחוק מאיפה שהם עכשיו...
זו היתה עיר אחרת. בתל אביב של אותן שנים עוד לא היתה "סצנת מועדונים" ועוד לא היו מועדוני רוק ("בית לסין" סגר את שעריו אחרי שלוש שנות פעילות), לא היו פאבים (פרט לשניים שלושה של זקנים). הPאנק והניו וייב הגיעו לחנויות תקליטים בודדות (מישהו זוכר את "פאז" ו"מנגו"?) והרדיו בעיקר התעלם, ואפילו פורטיס כבר התייאש ונסע לבלגיה... הרוק הישראלי הצעיר, אפילו של "ותיק" כשלום חנוך, עדיין עורר התנגדות.

"הקליק" נשמעו שונים לגמרי. ההופעות מפוצצות האנרגיה שלהם התקיימו במקומות קטנים, בקולנוע פאריז ובמועדון המדרגות בדיזנגוף. הם לא היו דומים לשום דבר אחר שקה כאן, לא במראה (שכלל איפור כבד) ולא במוסיקה ובמסרים. ולא במקרה. "הקליק" פעלה בשוליים מתוך בחירה: חבריה לא רצו להשתייך למיינסטרים, לא חלמו למכור אלפי תקליטים או להיות חלק מהקנון הישראלי. כשראיינתי את  דני דותן  בסוף 1980 הוא תימצת את הרעיון כך: "עבר הזמן שבו אתה צריך לשיר על הכינרת כדי שיהיו בטוחים שאתה ישראלי... הגיע הזמן שגם במוסיקה נחשוב ונראה באופקים רחבים יותר..."

אחרי שדני דותן ואלי אברמוב הקליטו ב1979 שני שירים שלא עוררו תשומת לב מיוחדת ("אחד עם ניסיון" ו"צא אל העולם") הם הקימו את "הקליק" עם הגיטריסט עוזי בינדר, המתופף ז'אן ז'ק גולדברג והבסיסט עובד אפרת (שהסתתר, בשל עברו הצבאי הטרי, תחת הכינוי "אובי פפר"). דותן כתב מחרוזת שירים בשם "אמא אני לא רוצה להגמל" שהרעיון הבסיסי בה היה שאנחנו נולדים בטעות, מגיעים הנה בטעות והקיום שלנו הוא כמעט בטעות. מעט מאד אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות ולהשתנות.
במשך כחצי שנה הופיעו "הקליק" כחמישיה. הופעת הבכורה שלהם התקיימה בנובמבר 1980, בקולנוע "פריז" בתל אביב. זו היתה פתיחת "סיבוב הופעות". שלווה בתכניה ופלקטים (אותם הדביקו על קירות תל אביב בעצמם) ובניית תדמית לא מקובלת במוסיקה הישראלית: הם הופיעו תמיד מאופרים בכבדות ולבושים בבגדים "מטורפים", ולא במקומות הרגילים כמו "צוותא" אלא ב"מועדון התאטרון" ובעיקר ב"תיאטרון המדרגות" הקטנטן שהפך מועדון הבית של הלהקה.

לקראת הקלטות האלבום,  נזרק עוזי בינדר מההרכב מכיוון שהיה גיטריסט טוב מדי לטעמם  (כיוון שעזב אחרי שעטיפת התקליט כבר עוצבה, נמחקה דמותו מהעטיפה ולכן יש בה "חור" בין אפרת לגולדברג). עם אילן וירצברג כמפיק מוזיקלי מטעם חברת התקליטים שלקחה את הצ'אנס להקליט אותם, CBS, הוקלט אלבום הבכורה "אמא אני לא רוצה להגמל" ובו שירים כ"ילד מבחנה", "גולם", "שעת הזאבים", "זרע ניוון" והלהיט בן המילה אחת: "אינקובטור".

כשיצא האלבום, עם צילומים של מיכה קירשנר, כתב אורי אבנרי שיש לפסול אותה כיוון שהסמלים והצבעים מזכירים סמלי "SS". האלבום לא הפך להיט גדול, ובכל זאת, עם מכירות של כאלף עותקים, הוא יכול להחשב לאלבום הראשון של "מוסיקת השוליים הישראלית".

עכשיו, כש"הקליק" חוזרים לחגיגות ה30, (ב15.6 במועדון "בארבי" ואח"כ בסיבוב ארצי...)

נזכיר את תמצית סיפור ההמשך. כלהקה הם הוציאו רק עוד אלבום אחד בזמן אמת, "עולם צפוף" שיצא ב1983 וזכור בזכות להיטים גדולים כ"אל תדליקו לי נר" ו"אגו", אך חברי הלהקה, ביחד ולחוד היו בעלי השפעה על המוזיקה והתרבות הישראלית. דני דותן כסופר ועיתונאי וכאחד היזמים המרכזיים בבניית רחוב שנקין כמושג עם פתיחת גלריות  בו. חבריו, שהופיעו בהרכבים גם בלעדיו, הפכו בהמשך לשותפים בנגינה והפקת הרוק הישראלי החדש בשנות השמונים, מפעילות בשוליים עם ז'אן קונפליקט" ועד נגינה עם מיטב מהפכני התקופה, אהוד בנאי פורטיס וסחרוף ועוד רבים. כולם המשיכו להיות מעורבים במוזיקה הישראלית גם שנים רבות לאחר מכן.

"הקליק" כלהקה חזרה ב1988 למופעי איחוד, כך גם ב1999-2000(אז הקליטו אלבום שנגנז) ושוב ב2005, זמן קצר לפני מותו ז'אן ז'ק גולדברג (ארבעה שירים שהוקלטו אז  יוצאים עכשיו במהדורה מיוחדת בת 600 עותקים ממוספרים).

"הקליק המדליק" נקראה הכתבה הראשונה שכתבתי עליהם, לפני 30 שנה, ואז לא ידעתי שהם באמת הדליקו איזשהו נר קטן שימשיך להאיר עוד זמן רב.

  

תזכורת: יעל לוי בהופעה באוזן בר ב16.6.2011

הנה משהו קטן שכתבתי עליה כשיצא אלבומה החדש:

בניגוד למה שנדמה אולי, יעל לוי לא נעלמה. אמנם את אלבומה האחרון "5" היא הוציאה ב2004, שנות דור בעולם הפופ, אבל היא כל הזמן ממשיכה להופיע... וגם להקליט. עכשיו מוציאה לוי את "אי ירוק בים", אלבום כפול בו היא משלבת בין חידושי שיריה ובין שירים חדשים לגמרי.  אלבום אחד, SIDE A, כולל 12 ממיטב להיטיה בהפקה מוסיקלית של רון בונקר ובעיבודים משותפים עם מוסיקאים שניגנו עם יעל לוי בהופעות בשנים האחרונות: רון בונקר בגיטרות, פסנתר, קלידים וקולות. ג'נגו (עמיר רוסיאנו) בבס, גיטרה ושירה. גלעד שמואלי בתופים וקובי ויטמן בכלי הקשה. כמעט כל השירים כאן היו להיטים גדולים, וזה לא מפתיע כשיודעים שהם נבחרו מתוך קרירה שהתחילה עוד בשנות השבעים (במופע "שיחות סלון" עם יהונתן גפן יצחק קלפטר ודויד ברוזה).  ששה משירי האלבום החדש הופיעו באלבום הבכורה של לוי, ב1982: "נערה גבוהה", "גשם הקשב", "בלדה לנאיבית", "אי ירוק בים", "ניחושים של ים" וכמובן גם "תמונה" (דה בה דה בה דה, האות ללא-מילים המיתולוגי של התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"ץ). לאלה נוספו "לך לאן שתלך", "אל תאכזב אותי" ועוד. יעל לוי נשמעת היום כמו שנשמעה תמיד, קולה עדיין ילדותי משהו ונוגה. אבל היום היא שרה הרבה יותר טוב מבעבר, העיבודים החדשים זורמים ומאחדים את התקופות השונות ומגוון המוסיקאים איתם עבדה לאמירה אחת. זה נורא יפה ובהחלט מוצדק אמנותית.  האלבום השני בחבילה, SIDE B, לוקח אותנו מההווה הנשען על העבר אל עבר העתיד:  ישנם בו ששה לחנים חדשים של ורד קלפטר, למילים שלה ושל תרצה אתר ז"ל, מוקלטים בליווי מינימליסטי של ורד קלפטר בגיטרות ויעל לוי בשירה. חוץ מזה שהאלבום הזה מעורר געגוע ליצירה חדשה של קלפטר, הוא גם מעדכן את הסטטוס של לוי. 35 שנים אחרי ההתחלה, העתיד נראה מצויין. 

והנה היא בהופעה בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל
http://www.kutnermusic.com/2011/05/blog-post_31.html

מיקה קרני

המשפחה, המציאות והריאליטי

אישית, לא יצא לי לצפות באף תכנית של "מחוברות" או "מחוברים" ולא רק בגלל שאני משתעמם מתכניות ריאליטי, אלא משום שאני מחובר ללוויין ולא לכבלים. ולכן, בשבילי, אין להשתתפות בסדרה המדוברת כל השפעה על דעתי על ה"אלבום משפחתי" של בני הזוג וילדיהם. ובכל זאת, שמעתי כמובן, על החשיפה הגדולה של משפחת קרני-שביב, ולדעתי היא עשתה להם טוב. לא יודע אם לחיי המשפחה, אבל בוודאי לקריירה המשותפת, או למעשה לשתי הקריירות, שלה ושלו, המתנהלות במקביל ונפגשות רק לעתים. זה עשה להם טוב, כי אנחנו חיים בעידן השיווק, והתחרות על תשומת הלב הולכת ונהיית מטורפת משנייה לשנייה. מאות שמות חדשים צצים מידי שבוע בצונאמי התקשורתי שמציף אותנו, ומי היה שם לב לבחור צעיר ומוכשר בשם יותם אחרק קרני, לולא היה מופיע כשותף ביצירה וכזמר בשלושה שירים ב"אלבום משפחתי" של אמו ובן זוגה. יותר מכך, איזה סיכוי היה למיקה קרני ולמיקי שביב בעצמם לקבל את ההתייחסות התקשורתית המגיעה להם? הרי שניהם יוצרים וותיקים ומעניינים שממשיכים לעשות את זה כבר הרבה מאד זמן אבל אין להם שום גימיק חדש. מי היה מקדיש להם יותר משנייה ורבע אילו לא היו פותחים את ביתם ולבם למצלמות הטלוויזיה? כמה כתבות או "אייטמים" קראת בעיתונים או ראית בטלוויזיה או שמעת ברדיו על האלבום הקודם של מיקה קרני? או על זה של מיקי שביב? אולי, ללא איזשהו מהלך קיצוני (והשתתפות בתכנית ריאליטי היא בהחלט מהלך כזה) האלבום החדש בכלל לא היה יוצא

והאלבום עצמו, אגב, בהחלט שווה תשומת לב. זהו קודם כל האלבום השמיני של מיקה קרני, היא כתבה או הייתה שותפת לכתיבת רוב השירים בו, "עוגן במרחב", "פריז", "כמו פרפר", "שיר ברוח", "רגע לפני", "לתמיד" וגם חידוש ללהיטה הראשון, "מיטשל". מיקה קרני, גם באלבום הזה ובכל השינויים שעוברים עליה, ממשיכה ללכת בדרך העצמאית שסללה לעצמה, בשירים חכמים ומתוקים שנשמעים מוכרים כמעט מהשנייה הראשונה. יש לה הסטייל המיוחד שלה, בשירה ילדותית משהו היא מציגה שירים בעטיפה כאילו-קלילה אך אף פעם לא נדושה או קיטשית. ביחד עם מיקי שביב כשותף מרכזי בעיבודים ובהפקה המוזיקלית ובנגינה המוזיקה היא ריתם-אנד-בלוז עכשווית, עשירה בשכבות ורעיונות מעניינים באוזן. מיקי גם שר איתה דואט אחד ("פריז") ולוקח סולו בשני שירים שכתב בלעדיה. אחד מופנם ואינטימי ("חדרי הלב") והשני כיפי ומרקיד ("הורס אותי") שניהם מעוררים געגוע לאלבום שלם שלו, דבר שלא קרה מאז 2005...

בשל הקישור לתכנית הריאליטי "אלבום משפחתי" נראה כמו פרוייקט משותף. אך למרות השתתפות בני המשפחה ביצירה, ועל אף שנשתלו בו קטעים מוקלטים ביתיים בין השירים ("ארוחת שבת", "החדר של יותם"), זהו לא אלבום של קבוצה אלא, בעיקר, אלבומה של מיקה קרני שמציגה את המשפחה שלה, בתוך השירים ומחוצה להם. והמשפחה שלה, מסתבר, אוהבת כל מיני סוגי מוזיקה שאין ביניהם משותף, פרט לעובדה שכל אחד מהם מאד מוזיקלי. על הבעל, מיקי שביב, כבר היו רמזים למוזיקליות בעבר, אם לא בשני אלבומי להקת "טנגו" או בשלושת אלבומי הסולו שלו, או באלבום המשותף עם מיקה ("עולם אחר"בשנת 2001) אז בטח במאות ההקלטות בהן השתתף מאז שנות השבעים, עם גדולי זמרינו... מפתיעים יותר (בגלל הראשוניות שבהם) המפגשים עם שתיים מתוך שלוש הבנות המשותפות למיקי ומיקה, יסמין בת ה12 ועמליה בת ה7 שרות בתקליט (השלישית, תכלת, בינתיים רק הצטלמה לעטיפה) וליסמין יש אפילו סולו משלה שכתבה והלחינה לה אמא: "כמו פרפר". בנה של מיקה יותם, בן ה21, הוא הפתעת האלבום. יותם שר שלושה שירים שהלחין, אחד מהם בדואט עם מיקה, והוא היה שותף איתה להלחנת שיר נוסף וגם השתתף בעיבוד והפקה מוזיקלית, בנגינה ובתכנותים. שיתוף הפעולה עם יותם מרגש במיוחד למי שעוקב אחרי מיקה קרני מתחילת דרכה, ברמת הריאליטי האמיתית, לא הטלויזיונית, וגם בהיבט האמנותי.

מיקה ילדה אותו כשהיתה בת 17 בלבד, ונהגה להביא אותו כתינוק להופעותיה הראשונות וגם לאחר מכן, כך שהוא היה חלק מהקריירה שלה, ובוודאי גם יצירתה. באלבומה "מגדלור" ב2004, הוקדש "שיר מספר אחת" ליותם, נער מתבגר בתקופת הכסאח מול ההורים, שקצת מתרחק מהבית, וההבטחה לתמיכה בו... כמעט שבע השנים אחרי הוא שוב חלק מהמשפחה שלה, ויש בזה משהו מאד מעודד...    

צילום שירי יונגמן

  והנה מיקה קרני ביחד עם שרון עזריה בהופעה בתכניתי "מוזיקה היום"
  ששודרה בגלי צה"ל ב31.10.2010

מיקה קרני בשירה,גיטרה וכינור. שרון עזריה בשירה וגיטרה.
השירים בתכנית:
סיפור לפני השינה
שלך לנצח
מגדלור
COMES A TIME (ניל יאנג)