קוטנר רוק.נט

יום ראשון, 12 באוגוסט 2012

ג'ודי ענתבי יוצאת לאור

צילום: עומר מסינגר

החדר האינטימי שלה

"אחד מהמאפיינים הבולטים באלבום הבכורה של ג'ודי ענתבי הוא הכנות המדהימה, הפתיחות, האומץ להוציא החוצה את התחושות, הפחדים, האהבות והאכזבות... בוסטון הוא אחד השירים המרגשים והכנים שנכנסו לאלבום, הוא מספר זיכרון של ג'ודי, שבו היא חוזרת לילדות, לתחושה של זרות במקום אחר, בארץ אחרת, אותה התחושה שמתחברת לתחושת הזרות בתוך הגוף שלה, בינה לבין עצמה. השיר קורא לילדה שבה לחזור אחורה ולגלות מי היא מתחת לכל שכבות ההגנה שהיא צברה עם השנים".

בדרך כלל אני מתייחס בחשדנות-מה להדרך בה יחצ"ים מציגים את האמן שלהם, ובטח לא משתמש בדבריהם לכתבות שלי, אבל במקרה שלפנינו המצוטט כאן למעלה, הקומוניקט המצורף לשיר "בוסטון", מתוך אלבום הבכורה של ג'ודי ענתבי, אני מרגיש שפשוט כל מילה נכונה ומייצגת היטב את מה שאני מרגיש לגבי השיר הספציפי הזה והאלבום באופן כללי.

כך, כאילו משום מקום ("כאילו", כי כבר נתקלתי בשירים בודדים שלה לפני חמש שנים) מגיעה בחורה צעירה שכותבת ומלחינה ושרה מתוך הקרביים, ממעמקי הנשמה, שירים מאד אישיים וחושפניים, ללא גבולות ומעצורים... ההאזנה לשירים היא מעין דיפדוף ביומן פרטי, באוסף מכתבי געגוע לאהובה שהייתה ואיננה ולתיעוד שיחות נפש אינטימיות עם עצמה...

אף אחד לא, אף אחד לא

אף אחד לא יכול

אף אחד לא

אף אחד לא,

אך אחד לא יכול לעזור לי

אז אל תנסו

אל תנסו עוד

אל תנסו

תנסו עוד

להבין אותי

(מתוך "אף אחד לא")

האלבום משמש כמין טיפול נפשי אישי, ג'ודי מתעסקת בפחדים ספציפיים (התחושות של נערה לסבית בעקבות הרצח בבר נוער), ובנושאים יותר כלליים, התלבטות ביחסים עם בנים ובנות ובעיקר כואבת פרידה ואהבה נכזבת. בקול מעט ילדותי, ועם שירים מאד ישירים ולא-מתחכמים היא מעוררת רצון לחבק אותה אך בפירוש אינה מצפה מאיתנו, המאזינים, לסייע בכאב שלה. עצם הוצאת האלבום הוא הפיתרון ללחץ שבנפשה ועכשיו היא יכולה להמשיך בחייה הלאה. אני יודע את זה ממקור ראשון כי, לגמרי במקרה, פגשתי את ג'ודי שלא הכרתי קודם לכן, ימים אחדים לאחר ששמעתי את האלבום והשאלה המודאגת הראשונה שלי הייתה "האם יש לך אהבה עכשיו". היא אמרה שכן.

להגיד הכל בבקשה

אל תסתירי משפטים

תכתבי את המילים

תכניסי אחרים אלייך

אל תוך החדרים

(מתוך "בתוך החדרים")

ג'ודי, בוגרת "רימון" המשמשת כיום מורה לנגינה ולמוזיקה. עבדה על "חדרים" יותר מארבע שנים. בבניית השירים היא הסתייעה בדן תורן שדחף אותה, לדבריה, לא לוותר על אמירה אישית חושפנית. אני מניח שגם העובדה שג'ודי פועלת בעולם שבו "היציאה מהארון" היא הרבה יותר פשוטה ומובנת מאליה סייעה לה להרגיש חופשייה יותר לבטא את עצמה.

אחרי שנה וחצי של עבודה עם תורן, ותוך כדי הופעות ראשונות עם השירים, פנתה ענתבי ליהוא ירון, אחד המוזיקאים המפתיעים והיותר מעניינים של ימינו, שהופקד על ההפקה המוזיקלית ועל העיבודים, ביחד עם רונן רוט וענתבי עצמה. בהקלטות, שנמשכו שבוע בלבד, השתתפו יהוא ירון בקונטרבס או בס, יובל פיק בבס, גדי פטר או מתן בן צבי בתופים וכלי הקשה, צח דרורי בפסנתר, תומר מוקד בגיטרות ומנדולינה, עירית מינצר בקרן יער, בוריס מרצינובסקי באקורדיון, נמרוד טלמון בטרומבון, אנדריאה פרי בחליל צד, טלי רובינשטיין בחלילית ועומרי רווה באבוב. התוצאה היא אלבום רב גוונים, מלודי ומאד יפה. משירים "קטנים" אקוסטיים וביתיים, ועד קטעי רוק חזקים, מאווירת חלום נעים ועד סיוט מטריד... והכל בגבולות התחושה האינטימית של כניסה לחדר הפרטי שלה. יופי.

צילום: רונן גולמן

יום חמישי, 9 באוגוסט 2012

יוסי סאסי ולהקתו בהופעה

יוסי סאסי משיק את אלבום הבכורה שלו MELTING CLOCKS

בהופעה ברידינג 3 ביום ששי ה10.8.2012

עם אורחים: דיאנה גולבי, מורן מגל, רועי זוארץ ומייקל קוברין

יוסי סאסי ובן עזר

לקראת ההופעה הגיע יוסי עם להקתו לאולפן תכניתי "קוטנר בתשע" בגלי צה"ל להדגמה קצרה...
דני אור: סאונד
יעל אלין קוטנר: צילום

על יוסי סאסי והאלבום...http://www.kutnermusic.com/2012/07/blog-post_8078.html

יוסי סאסי בשירה וגיטרה, בן עזר בגיטרה, אורי שמיר בבס

רועי פרידמן בכלי הקשה, שי יפרח בתופים

SAHARA AFTERNOON

NUMBERS WORLD

SIMPLE THINGS

THE ROUTINE

בן עזר

אורי שמיר

שי יפרח

רועי פרידמן

יום שבת, 4 באוגוסט 2012

נתנאלה חזרה הביתה

נתנאלה בגל"צ. צילום יעל אלין קוטנר

אני פוגש את נתנאלה במדרגות גלי צה"ל, בדרך לאולפן תכניתי "מוזיקה היום" בו היא עומדת להופיע בשידור חי. לא ראיתי אותה אולי עשרים שנה ובשנייה הראשונה ההפתעה גדולה... קודם כל היא נראית בדיוק כפי שזכרתי אותה. אמנם קצת יותר מבוגרת (ותופתעו, אותה תופעה לא פסחה גם עלי) אבל בעיקר מקרינה את אותה פשטות וענייניות שאיפיינו אותה אז, בשנותיה כאחת הזמרות הכי טובות ומיוחדות שהיו לנו. היא מגיעה לבדה, נושאת את הגיטרה בקייס שחור, ללא מלווה, אמרגן או יחצ"ן. ללא גינונים. באה לעשות את העבודה. באלאנס קצרצר והיא מתחילה לשיר וברגע שקולה נשמע הכל חוזר... האולפן נמס, החבר'ה הצעירים עוזבים לרגע את האייפונים ומקשיבים והיא שוב, מיד, אחת הזמרות הכי טובות ומיוחדות שיש לנו. היא פותחת בשני שירים חדשים, "לחזור" ו"אי הנצח לא אשכח" ובעיקר מרגיעה את החששות שאולי זה כבר לא זה, שמשהו התקלקל בחצי היובל שחלף מאז שהוציאה אלבום. ואז כשהיא חוזרת את "שיר היונה" ואל "לא דיברנו עוד על אהבה" העיניים מתמלאות דמעות, הלב פועם בחוזקה. נתנאלה חזרה הביתה.

האלבום הראשון והשני בדיסק אחד

"געגועים הביתה" נקרא השיר הראשון בו נשמע קולה, כשהייתה חיילת זמרת בצוות הווי חיל האוויר. אי אפשר היה לשים לב לזמרת בעלת הקול מאד מיוחד והמראה האקזוטי (היא בת משפחת יעקובוב שעלתה מאוזבקיסטן) והתברר שעוד לפני שירותה הצבאי כבר משך כשרון השירה שלה תשומת לב רבה והיא הופיעה בפני קהל עוד כנערה צעירה. אפילו המלחין סשה ארגוב, ששמע אותה שרה בגיל 15 אהב את שירתה, לימד אותה אחדים משיריו והבטיח לה שבבוא היום ילחין במיוחד עבורה שירים חדשים. ב1974, בסוף שירותה הצבאי, הקליטה נתנאלה כסולנית את אחד מסמלי התקופה, "הייה לי חבר הייה לי אח", ובפסטיבל הזמר תשל"ד נחשפה לקהל הרחב כששרה את "שיר היונה" שהלחין ועיבד מתי כספי (למילים של שמרית אור). השיר הצליח מאד ועד היום הוא מזוהה עם נתנאלה. בימים ההם, טרם גילוייו של דור הזמרות החדש עם נורית גלרון, יהודית רביץ ואסתר שמיר, הייתה נתנאלה התגלית החמה ביותר בין הזמרות הישראליות. המפיק אשר ביטנסקי שנודע ביכולתו לזהות כשרונות חדשים (מ"כוורת" ועד נורית גלרון) החל עובד איתה ולהוליך אותה בדרך הנכונה. מיד אחרי שחרורה מהצבא היא הופיעה עם כספי בערב משותף שנקרא "חצי חצי", היא התארחה בסיבוב ההופעות של אמן הבלוז המפורסם ממפיס סלים וסיימה את השנה הראשונה לקריירה שלה כזוכת פרס "כינור דוד".

ב1975 יצא אלבום הבכורה שלה שכלל עיבוד ל"הליכה לקיסריה" ("אלי אלי") לצד שירים חדשים כמו "ימים לבנים", "לא דיברנו עוד על אהבה", "ענבלים", "ליל קיץ", "בן" ו"רוח שלי וגשם שלי", שהלחין עבורה סשה ארגוב כפי שהבטיח לה. האלבום כלל גם שיר אחד שנתנאלה הלחינה בעצמה: "מצפה תהום".

ב 1976 יצא אלבומה השני, "אל ארצי" שכלל את "עוד יבוא היום" ובעיקר שירים ישנים כמו "אל ארצי" ו"היו לילות". אחרי הוצאת שני האלבומים, כשהיא בשיא הצלחתה, החליטה נתנאלה ללכת בעקבות אהבתה, ועברה לגור בשבדיה, שם נישאה ונולדו לה ילדיה נמו ואלמה. באמצע שנות השמונים חזרה לזמן קצר ארצה וב1987 הקליטה אלבום שלישי "על גן עדן חלוני". היא כתבה והלחינה את רוב שירי האלבום, שנפתח ב"שלכת אבי", שיר שאותו כתבה על אביה שנפטר עוד לפני שנולדה. באלבום בלט שיר נוסף שהלחינה נתנאלה למילים של ביאליק, "מעבר לים".

ב 1993 היא גרה בכפר האמנים עין הוד והופיעה רק מעט בפני קהל מצומצם בביתה. באותה שנה היא הוזמנה על ידי סטיבן שפילברג להקליט את השיר "הליכה לקיסריה" לסרטו "רשימת שינדלר", בעיבוד חדש של ג'ון וויליאמס.

האלבום החדש

ב1995השתתפה נתנאלה עם דוד ד'אור ואהוד מנור במופע משיריו של מנור ובעקבותיו הקליטה אלבום שלם משיריו בעיבודים חדשים של רפי קדישזון. אחר כך שוב עזבה עם משפחתה לשבדיה, נפרדה מבעלה וב2010 חזרה (סופית?) ארצה. בסוף 2011 יצא "נדודים", אלבום יפהפה שמסכם את המעברים בחייה בשנים האחרונות ואת חזרתה ארצה. נתנאלה כתבה והלחינה בו את כל השירים ועל ההפקה המוסיקלית היה אחראי גיא ויינגרטן שגם מופיע איתה בימים אלה. אני מקשיב לה שרה כפי שהיא שרה היום, וחושב שאמנם הקול כשהיה, וההגשה הנפלאה מרגשת כמו פעם. ובכל זאת משהו השתנה. העצב האינסופי שאפף את נתנאלה בשנים ההן קצת התפוגג ואני רואה חיוך בוקע. אופטימיות זהירה, אולי בגלל החזרה הביתה.

והנה נתנאלה בהופעה בגל"צ בתכנית "מוזיקה היום"
http://www.kutnermusic.com/2012/07/blog-post_22.html

יום ראשון, 29 ביולי 2012

שימו לב ליוסי סאסי

יוסי סאסי (לא ממש) נחבא אל הכלים

בתוך מבול המוסיקה החדשה ששוטף אותנו כל הזמן, בתוך הריצה המטורפת בניסיון הבלתי אפשרי להתעדכן, אנחנו כל הזמן מפספסים לא מעט דברים טובים ומעניינים שאיש לא שם לב אליהם. וכשאני כותב "אנחנו" אני מתכוון למאזינים ולקוראים ובעיקר לאלה שתפקידנו לחשוף בפניכם דברים חדשים... בצד שלנו, של השדרנים והכותבים, העומס הוא כל כך גדול שאין שום סיכוי להאזין לכל הדברים החדשים, ובוודאי לא להשמיע או לכתוב עליהם. מי יודע כמה מאות יצירות מצויינות לא זוכות בשום הכרה בגלל הכמות הבלתי נתפסת של התוצרת היומיומית הזו.

עטיפת האלבום

הנה למשל דוגמא אחת קטנה שחבל שלא תשימו לב אליה. קוראים לו יוסי סהרון סאסי, הוא הוציא עכשיו אלבום בכורה בשם MELTING CLOCKS ובימים אלה הוא מפיץ את המוסיקה שלו בהופעות ברחבי הארץ (ב10.8.12 יופיע ב"ברידינג 3" בנמל תל אביב, ויארח את רועי זוארץ, מייקל קוברין, רועי פרידמן ודיאנה גולבי) ובחודש אוקטובר הוא ייצא לסיבוב הופעות באירופה יחד עם גיטריסט הרוק האמריקני –יהודי מרטי פרידמן שנחשב אחד מאמני הרוק האינסטרומנטלי החשובים בעולם והתפרסם בעיקר כגיטריסט להקת המטאל האמריקאית "מגאדת'".

הקישור של סאסי לפרידמן (שגם מתארח בקטע אחד ב"שעונים נמסים") נותן לך מושג בסיסי על איזה מוסיקה אנחנו מדברים כאן, ועל כך נוסיף שיוסי סאסי הוא ממקימי להקת "אורפנד לנד" בה הוא משרת בנאמנות כבר 20 שנה כשותף ביצירה, מלחין מעבד ומפיק וגם כמולטי אינסטרומנטליסט שמנגן כל לא פחות מ17 כי נגינה שונים. הוא אפילו עומד להשיק בקרוב כלי נגינה שפיתח בעצמו, מין הכלאה בין גיטרה חשמלית ובוזוקי אקוסטי שהוא מכנה, בינתיים, "בוזוקיטרה". ההמצאה הזו היא בעצם תמצית הראש המוסיקלי של יוסי סאסי, גם ב"אורפאנד לאנד" וגם בעבודתו כסולן. MELTING CLOCKS הוא כולו שילובים בין עולמות, בין רוק כבד וקטעים אקוסטיים, בין מוזיקה מערבית ומזרחית, חילוניות ודתיות, בין "שירים" ובין קטעים אינסטרומנטליים שהנגינה עומדת במרכזם. סמלית גם העובדה שבכנס TED, שהוא היה בין הישראלים המעטים שהוזמנו להרצות בו, הנושא היה "כוחה של המוסיקה לאחד את העולם" (The Power of Music to Unite the World). אז אולי הכותרת הזו נשמעת מעט תמימה או יומרנית (שלא לומר היפית-שנות-הששים) אבל יוסי סאסי, באלבומו כסולן וביצירתו עם "אורפאנד לאנד" מוכיח שקירוב הלבבות המוסיקלי אפשרי לא רק ביצירה עצמה אלא גם בקרב הקהל המגוון שמאזין לה.

"אורפאנד לאנד" זכתה בשנים האחרונות לקהל גדול ואוהד לא רק צרכני הרוק הכבד הרגילים, מאירופה עד יפן, אלא גם בארצות כמו טורקיה, כוויית ואיראן, שלמרות כל המחלוקות הפוליטיות מצליח להגיע ולהתחבר למוסיקה הזו. "שעונים נמסים" (או אולי "להמיס שעונים") מחבר בין עולמות בצורה מאד משכנעת וטבעית. יוסי סאסי לא מתאמץ לחבר עולמות. הוא פשוט שם ושם היחד. זה לא מפתיע. מי ששמע את "אורפנד לנד" יודע שבעשרים שנות קיומה הלהקה הזו מאד הרחיבה את הצליל שלה שהתחיל ממטאל בסיסי והלך והתגוון עם השנים.

השיא בשילוב העולמות הגיע לפני שלוש שנים באלבומה הרביעי של הלהקה, "דרכו הבלתי נגמרת של לוחם האור" ("The Never Ending Way Of ORwarriOR") שלווה בסיבוב הופעות ישראלי ועולמי מצליח.

עשרים שנה אחרי שלהקת Resurrection קמה בבת ים הגיעה הלהקה בשמה החדש לשיא היצירתי שלה. מעודכנת מבחינת צליל המטאל בעולם ובה בשעה גם יותר ישראלית שורשית. מצד אחד הלהקה מופיעה עם הלהקה הבריטית Paradise Lost ומצד שני בפסטיבל העוד בירושלים עם נגן העוד אברהם סלמן... כשכתבתי על התקליט ההוא קראתי לו "ירושלים" בגלל מה שהעיר הזו מסמלת: מפגש טעון מתח וקשה בין ישראלים וערבים, חילונים ודתיים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, סלסולים מזרחיים ורוק מערבי. המעורב הירושלמי הזה מחבר שיר תימני בן 400 שנה, עם הדת' מטאל עם שיר עממי שנכתב במקור ע"י רבי שלמה אבן גבירול במאה ה11, עם קטע אקוסטי שכולל קריאת פסוקי תהילים וקטע שבו מוקראים פסוקים מהקוראן. שירים באנגלית, עברית וערבית, קול נשי ענוג (שלומית לוי) לצד שיריה רבת עוצמה עד חרחורים צרודים (של הסולן קובי פרחי), כלים מזרחיים כמו סאז, בוזוקי, כינור ערבי, דרבוקה, חליל וג'ומבוש, צלילים "יהודיים" כמו פסנתר ושופר ומבחר כלים בהם ניגן יוסי סהרון סאסי: גיטרה, בוזוקי, עוד וג'ומבוש. הוא גם שר. בהופעות בישראל ארחה הלהקה את אליל נעוריה יהודה פוליקר, את גרג מקינטוש ("Paradise Lost") וגם את סטיבן ווילסון ("Porcupine Tree", "Blackfield") שניגן בקלידים באלבום האחרון של הלהקה, וגם היה אחראי על המיקסים.