יום שבת, 7 בינואר 2012


את יפה ירקוני הכרתי, כמו כל ישראלי בן דורי (ילידי שנות החמישים והלאה...), כמישהי שהייתה שם תמיד. סמל ומיתוס וחלק בלתי נפרד מהישראליות. בעבודתי כעורך מוסיקה בגלי צה"ל הכרתי כמובן את כל שיריה, הייתי מודע לתרומתה האדירה למוסיקה הישראלית, אבל כשבחרתי את הכיוון האישי שלי בתחום עיסוקי, כלומר, בתמצית, התרכזות ברוק הישראלי, יפה ירקוני ייצגה את הצליל שממנו ניסיתי לברוח, הסגנון שיש למרוד בו ולמצוא כיוונים חדשים. כמובן שבתכניות נוסטלגיה, בחגים ובימי זיכרון היה תמיד מקום של כבוד לשיריה, אבל בשנות השמונים והתשעים להאזין סתם בשביל הכיף ליפה ירקוני היה הדבר הכי פחות COOL למי שהרגיש כמהפכן צעיר.
הכל השתנה בשבילי באמצע שנות התשעים. אחרי לא מעט פעמים שראיתי את יפה מרחוק יצא לי לפגוש אותה אישית. קודם כל כשבאתי לביתה לצורך תחקיר לסדרה שערכתי על הרוק הישראלי, ונדהמתי מהידע העצום שלה, מהזיכרון המושלם לפרטי פרטים ומהסדר המופתי של חומרי הארכיון בביתה. זה היה סיור במוזיאון פרטי לזמר העברי, ובעיקר לפעילותה שלה, עם מדריכה שיודעת בדיוק על מה היא מדברת.
אחר כך, בראשית 1996, כשהוציאה אלבום חדש ראשון אחרי תקופה ארוכה  "שרים עם יפה ירקוני" נפגשתי איתה באולפן גל"צ לתכנית מיוחדת שהיא יזמה... "הייתי מבוהלת" אמרה לי בהקלטה "זקוקה לעצה איך להגיע עם האלבום הזה לקהל חדש". אחרי יותר מ70 אלבומים ו1200 שירים מוקלטים הרגישה יפה ירקוני שהיא עומדת בפני שלב חדש בקריירה שלה. שכן, "שרים עם יפה ירקוני" היה שונה מכל אלבומיה. חמישים שנה בדיוק  אחרי שהקליטה שיר ראשון ("עיניים ירוקות") חזרה ירקוני לשיר הזה ואל עוד 15 מלהיטיה הגדולים בעיבודים חדשים, מעודכני צליל, אותם שרה בדואטים עם זמרות וזמרים שאת רובם לא פגשה בהקלטה בעבר: נעמי שמר, רמי קלינשטיין, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, קורין אלאל, שושנה דמארי, שלומי שבת,"שפתיים", "אתניקס", אלון אולארצ'יק, יהורם גאון, מאיר סוויסה, "הכל עובר חביבי", "יזהר כהן", "איתי שגב ומיכל ינאי.  רק את שיר הסיום של האלבום, בדיעבד אלבומה המלא האחרון, שרה ירקוני לבדה. "הגרסה שלי לMY WAY" היא קראה לשיר שכתבה והלחינה לה נעמי שמר .

"רוקדת" (נעמי שמר).
גרטרוד קראוס באה מאירופה
והיה לה סטודיו למחול
ואני ילדה רזה, חיוורת
ורוצה לרקוד יותר מכל
גרטרוד קראוס אמנית גדולה
ואנחנו ילדות קטנות
ואל כף רגלנו הקלה
הפסנתר שולח מנגינות
רוקדת
שנה אחר שנה
רוקדת
כמו ילדה קטנה
יש בי כוח
ויש בי אמונה
לרקוד שנה אחר שנה
בנעורינו בקפה אואזיס
שיר לחשתי אל המיקרופון
והשיר הגיע אל הנגב
והרחק למעלה בצפון
אחר כל בג'יפ שלי דהרתי
בדרכי עפר מוכות חלום
בכולן עברתי לי ושרתי
על המלחמה והשלום

בשיחה איתה, ואת זה אני זוכר בלי להזקק להקלטת התכנית (שתשודר היום בגלי צה"ל בשעה 14:00) הפתיעה אותי יפה במבט המפוכח שלה על עצמה ועל הקריירה שלה. נמאס לה תואר "זמרת המלחמות" והיא רוצה שיקשיבו גם לשירים האחרים שלה. היא לא התייחסה לעצמה כאל "זמרת גדולה" אלא כאחת שהתמזל לה מזלה לעסוק בתחום המוסיקה כל כך הרבה שנים למרות מגבלותיה, שלמדה להיות מקצוענית ולהוציא מיכולותיה את המקסימום בעבודה קשה ויומיומית. והיא גם ידעה שאפילו אחרי חמישים שנות קריירה, לא בטוח שמישהו מחכה למוצא פיה.
     
יפה: האמת היא שהוצאת התקליט החדש לא הייתה יוזמה שלי... אני אמנם כל הזמן חלמתי על תקליט חדש אבל חשבתי על שירים חדשים ולדאבוני הרב למי שפניתי אליו לא רצה לעבוד אתי.
יואב: ממש פנית לאנשים ולא רצו? או שרק נדמה לך?
יפה: אתה יודע, למי שלא מכיר אותי מה שאני אומרת עכשיו עשוי להישמע קצת משונה. אני יודעת בדיוק את מקומי ואת העובדה ש"יפה ירקוני" היום בשוק זה לא מסחר טוב לשום חברת תקליטים. ואני יודעת את זה כל הזמן. לא פניתי לאף אחד כי חשבתי שאף אחד לא מעוניין בכלל להוציא עוד תקליט. אז יהיה עוד תקליט... יש לי 70 אז יהיה תקליט מספר 71... אני יודעת מה המצב שלי. אני רואה לפי המכירות של התקליטים שלי היום. הולכים בעיקר שירי ילדים, והולך קצת יידיש והשאר הולך ממוצע... רגיל... אני לא להיט יותר כמו שהייתי בשנות החמישים-ששים-שבעים ואפילו השמונים.
יואב: את אומרת את זה בלי מרירות... ללא כעס
יפה: לא לא לא... ככה זה. אני מאחלת לכל האמנים בני גילי שידעו לראות את עצמם בראי ולומר לעצמם את האמת. אני גם מבינה את המשוררים הצעירים והמלחינים הצעירים שלא ששים כל כך לכתוב לי כי מה יצא להם מזה... הם מחפשים ליצור שירים שיושמעו ושיהיו פופולריים. ולכן כשפנו אלי בהצעה לעשות אלבום חדש שמחתי... פנו אלי חבר'ה צעירים שאינם קשורים לעולם המוסיקה, והם ייצגו איזה משקיע שהוא מעריץ נסתר מפתח תקווה... עולה הרבה כסף להפיק תקליט... הרגע שהחלטנו על הקונספט של התקליט פניתי לקבוצה גדולה של זמרות וזמרים וכולם שמחו להשתתף. ההסכם היה שכל אחד מהם יקליט באולפן שהוא רוצה, עם מעבד שהוא רוצה והוא יחליט מתי ההקלטה מספיק טובה. נתנו להם את כל התנאים שהייתי רוצה שיהיו  לי...
יואב: ובכל זאת את מעורבת בכל מרכיבי ההפקה, מבחירת השירים דרך העיבודים ועד הבאלנס באולפן... את כבר לא נערה מתחילה בלהקת רוק צעירה... מאיפה האנרגיה הזאת?
יפה: אני חושבת שקודם כל יש לי ידע. היה לי מזל. החינוך המוסיקלי שלי התחיל בבית, ואחר כך מגרטרוד קראוס בתור רקדנית, מוסיקה קלסית, אופרה, ובאמריקה חמש שנים בחברת סיביאס... אני הייתי יושבת באולפנים ורואה איך הם עובדים על תקליט ואיך הגישה שלהם לעבודה. הטכניקה השתנתה אבל הגישה לעבודה היא אותו דבר... אנשים מופתעים איך בזמן ההקלטות אני עובדת על איך ישמעו הבס, הגיטרות ובעיקר שהשות]ים שלי ישמעו טוב מספיק, ביקשתי כל הזמן מהטכנאי שיגביר אותם... אני מאמינה בטייק הראשון. תמיד יש שם את הרעד הראשון... אני מנסה להישאר נאמנה להרגשה הראשונה. ואם לא טוב, אז הכל מהתחלה, ולא להקליט קטעים קטעים בתוך השיר. אני קפדנית מאד.
יואב: אחד המפגשים המרגשים בתקליט הוא עם שושנה דמארי, בעוד אחד מהשירים ששתיכן הקלטתם בנפרד בעבר "כשהיינו ילדים"...
יפה: אין לי שום יריבות או סכסוך עם שושנה דמארי. זה עניין של תקשורת ואנחנו החלטנו להמשיך לשחק את זה הלאה. האמת היא שאנחנו מהתלים בהתנהגות שלנו כשבאים לראיין אותנו. פשוט צוחקות. אתמול היינו באיזה אירוע ביחד, ושושנה עתה לבמה ואמרה (יפה מחקה את שושנה) "יפה רוצה שנעשה מופע ביחד אז אמרתי לה בסדר יפה, אני אשיר ואת תדברי..." יש לה חוש הומור שאני מתה עליה... אני אוהבת אותה כל כך, היא כל כך חריפה ומצחיקה.


והיה עוד רגע אחד בתכנית ההיא, כשיפה, אגב דיבור על שירים בשפות אחרות (היא שרה והקליטה בלא פחות מעשר שפות) שרה בספרדית שיר של מאריסה מטרסו, זמרת שהיתה אלכוהוליסטית והתאבדה.
אף אחד לא אוהב אותי
החיים עוברים
אף אחד לא אוהב אותי
ורק הרוח שמלטפת את פני מזכירה לי שאני עדיין חיה


והנה יפה ירקוני בתכנית, פברואר 1996

אין תגובות:

פרסום תגובה