יום רביעי, 3 באוקטובר 2012

ישו כוכב עליון


הו ג'יזס!!!
בשבוע בו התפרסמה הידיעה  שלהקת "ג'יזס אנד מרי צ'יין" עומדת להגיע להופעה בארץ, הייתי, במקרה, באמצע צילום ראיון עם מוטי שהרבני, מי שהיה המנהל של להקת "נושאי המגבעת" המיתולוגית. מוטי  סיפר בראיון איך הכיר את אוהד פישוף, סולן "נושאי המגבעת" והחליט לעבוד עם הלהקה שחבריה היו תלמידי תיכון. שהרבני הוציא אז, באמצע שנות ה80, מגאזין מוזיקה עצמאי אלטרנטיבי בשם "נייר" ואחת הכתבות שפרסם היתה ביקורת על אלבום של "ג'יזס אנד מרי צ'יין" ששלח לו נער ירושלמי בן 15 וחצי, אוהד פישוף שמו. שהרבני התלהב מהכתיבה וגם מההתייחסות ללהקההספציפית הזו, והחליט להתקשר ל"נושאי המגבעת" ולהפיק אותה.

אני מזכיר את הסיפור הזה, כיוון  ששמה של הלהקה הבריטית הזו, חזר ועלה בלא מעט מפרקי הסדרה "האלבומים" שעונתה השניה מצולמת בימים אלה, כבעלת משמעות רבה בקרב  מוסיקאים ישראלים שחיפשו צליל אחר, נועז ו"לא נחמד" בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. מה שאני מנסה לומר הוא שלעתים ללהקה שנמצאת בשוליים, ללא הצלחות מסחריות גדולות ובלי שהיא מוכרת לקהל הרחב, יכולה להיות בעלת משמעות גדולה בקרב דורות של מוסיקאים שבאו אחריה, גם בארצות רחוקות עם מנטליות מוסיקלית שונה לגמרי. האגדה מספרת ש"וולוולט אנדרגאונד" האמריקנית הייתה כזו. בזמן אמת, בסוף שנות הששים – תחילת השבעים מכרה הלהקה רק מעט מאלבומיה, אבל כל מי שקנה את האלבום, וכנראה גם ילדיו ונכדיו, הקימו להקה ולא חששו ליצור מוסיקה שונה בזכות מה שלמדו מלו ריד, ג'ון קייל וחבריהם.

"ג'יזס אנד מרי צ'יין" (באמת אי אפשר לכתוב "השלשלת של ישו ומריה") היא להקה כזו. החבורה הסקוטית שקמה באמצע שנות השמונים לא זכתה אף פעם בהצלחה גדולה באמת בבריטניה או ארה"ב, וגם בארץ בקושי הושמעו שיריה ברדיו. ובכל זאת, את ההדהוד של הרעש המוזיקלי הנפלא שהיא יצרה אפשר לשמוע בקרב עשרות להקות שפעלו בעולם הרוק מאז, וכאמור אפילו בארצנו יש לא מעט מוסיקאים שלמדו מהם איך לעשות את זה.ההתגייסות של ירמי קפלן, "איפה הילד", "מוניקה סקס", נינט, "אנטיביוטיקה" ו"ממבס" (של אורי פרוסט) להקליט לקראת הביקור גרסות לשירי הלהקה, בפרוייקט משותף עם "וואלה!, מוכיחה שהלהקה הזו ממשיכה להיות רלוונטית גם בימינו.


מי הם היו ומה הם עכשיו? הבסיס ללהקה הם שני האחים ריד. הגיטריסט והמלחין וויליאם ריד  והזמר ג'ון ריד. הם הקימו את ההרכב ב1984 בגלזגו, סקוטלנד. בין החברים שניגנו עם האחרים ריד במשך השנים היו כאלה שהקימו הרכבים מצליחים משלהם, ובראשם המתופף בובי גילספי שאחרי שירותו נדי קצר בלהקה הקים את PRIMAL SCREAM.
ההתחלה שלהם הייתה מדהימה בשונותה מכל מה שהיה מקובל עז אז. על מלודיות קליטות ונעימות בנתה הלהקה קירות של דיסטורשנים, פידבקים, מפלי באס-תופים ורעשים שונים ומשונים שבוצעו הכי חזק אפל ומהיר והכי לא מתחשב בקהל. אם בגישה של התעלמות: כשהנגנים מופיעים כשגבם לקהל, או בוהים לתוך הנעליים שלהם ("שו גייזרז" קראו לזה) או בגישה של אובר-מעורבות כשהרעש שהחברים מייצרים מעורר את הקהל להשתוללות של פורקן יצרים, הגובלת לעתים באלימות. סינגלים כמו  "Upside Down" ו" You Trip Me Up" חיממו את הקהל לאלבום הבכורה שיצא ב1985 "Psychocandy". מאותו רגע, ובמשך כל השנים הבאות, הלהקה נעה בין עבודה משותפת מאד פוריה ומאתגרת מוסיקלית ובין לא מעט תקופות של הפסקה, מנוחה או ממש התפרקות.  באלבומים שלהם, והיו להם חמישה כאלה, הם נעו בין הגישה הנוייזית המאד אגרסיבית ובין יצירה מלודית ונעימה לאוזן, עם השפעות אלקטרוניות.

הזיגזג נמשך בכל אלבומיהם. Darklands (1986), האוסף Barbedwire Kisses (1988), Automatic (1989), Honey's Dead (1992), "Stoned & Dethroned" (1993) האקוסטי הצליח מאד במצעד האמריקני, ולכן הם איזנו את הוצאתו ב The Jesus and Mary Chain Hate Rock 'n' Roll  שבו חזרו אל הקסאח. ב1998 הוציאו את האלבום Munki ושנה לאחר מכן הלהקה התפרקה.

ב2007 חזרה הלהקה לפעילות בפסטיבל קואצ'לה מול 10,000 מעריצים (ביניהם השחקנית סקרלט ג'והנסון שהצטרפה אליהם לשירJust  like Honey  שהיה שיר הסיום בסרט "אבודים בטוקיו"), אחר כך שוב הפסיקו ובשנה האחרונה הם שוב פעילים כשל האחים ג'ים וויליאם ריד מצטרפים הגיטריסט ג'ון מור (ששרת בלהקה כבר משנות השמונים), הבסיסט פיל קינג  (LUSH) והמתופף בריאן יאנג (The Posies). התלהבות הקהל הישראלי הוסיפה להם עוד הופעה: ב18- וב19 באוקטובר במועדון "בארבי"בתל אביב.

הנה הם בסיבוב העכשווי

אין תגובות:

פרסום תגובה