יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

ג'ון קייל עדיין


ג'ון קייל מלא אהבה
לפעמים אני אומר לעצמי שבאהבה שלי לג'ון קייל יש משהו לא הגיוני...כמעט לא משנה מה הוא עושה, ובאיזה סגנון הוא בוחר להציג את עצמו בכך פעם, אני מתלהב כמו מעריץ צעיר שמחכה למוצא פיו (וקלידיו) של אלילו. וככה זה כבר הרבה מאד שנים, מאז שנות השבעים כששמעתי אותו לראשונה, ובעיקר מאז שנות השמונים, כשהמוסיקה שלו התערבבה לגמרי עם החיים שלי, השפיעה עליהם, נטמעה בהם, הפכה לחלק ממני. ולא מדובר כמובן ב"כל המוזיקה שלו" אלא מספיקים לי שניים-שלושה שירים, די בקול שלו, כדי להיזכר שהוא היה, ונשאר, אחד המוזיקאים שהכי חודרים לי לב. גם כשהוא נורא קשה ומפחיד, כמעט אלים, וגם כשהוא רך ואינטימי, מלא אהבה. מה שהשיר CLOSE WATCH  מחולל לי בתוך הלב מעטים מצליחים לעשות. עכשיו למרבה השמחה, ג'ון קייל חוזר באלבום חדש שדי קל, יחסית, להתאהב בו: SHIFTY ADVENTURES IN NOOKIE WOOD. שיר אחד מתוכו, "אני רוצה לדבר איתך" שקייל יצר ביחד עם המפיק דיינג'ר מאוס כבר יצא כסינגל והוא נותן מושג על הכיוון: הפעם זה רוק אלקטרוני פשוט וקליט יחסית (בוודאי מול הניסיוניות של פסקולי הבלט ואלבומי האבנגרד שקייל יוצר מידי פעם) וכרגיל אצלו, למרות שיתוף הפעולה עם מפיק העל, הוא מתעלם מהצליל המקובל בימינו. אם כבר, הוא מתחבר לדיויד בואי של שנות השבעים, או לג'ון קייל של השמונים, בימים החדשניים אז של "אינטלגנציה מלאכותית" שבו היה אחד משלושת השירים שירי המפתח שהוזכרו לעיל DYING ON THE VINE.
לשמוע את הקול שלו, כמעט בוכה, בשיר בשם MARY , כבר היה שווה את כל תשומת הלב. למרבה השמחה יש כאן עוד לפחות שמונה כאלה. 


אני שומע ומתרגש ומתלהב כמו פעם, וזה לא עניין מובן מאליו. ג'ון קייל היה השנה בן 70 והוא לא נח לרגע כמו שהיה תמיד, מאז הקים עם לו ריד את "וולווט אנדרגאונד" באמצע  שנות הששים, דרך אלבומי הסולו שלו (לפחות 35 כאלה) והמפגשים שלו עם  מוזיקאים אחרים כמפיק או בשותף ביצירה (לפחות 40 כאלה).הוא מוזיקאי מגוון שחלק מיצירתו הוא בסגנון קלאסי מודרני, חלקו ניסיוני אבנגרדי. יש בו צד אינטלקטואלי שמלחין שירי משוררים  ויש צד רגשי רומנטי ועדין וקסום  ויש בו צד רוקי פרוע ומחוספס ומלא זעם, ובנוסף לכל אלה הוא פרשן מדהים לשירים של אחרים. הוא חידש את "הללויה" של לאונרד כהן לפני כל האחרים, והפך את השיר לשלו (ואגב, אחרי 45 שנות יצירה, דווקא השיר זה  הביא אותו למודעות קהל הגדול ביותר כשהופיע בפסקול הסרט "שרק") ואי אפשר שלא להזכיר את הגרסה קורעת הלב שלו ל"מלון שברון הלב" של אלביס פרסלי.


כשראיינתי אותו לקראת אחד מביקוריו בישראל באמצע שנות התשעים (הוא ביקר כאן שש פעמים בהופעות, עם להקה ולבד עם גיטרה ופסנתר, והיה פה עוד פעם אחת כמרצה על ספרו האוטוביוגרפי) הוא התעקש שלא אקטלג אותו. ועמד על כך שאינו "מוסיקאי רוק" או "אמן של מוסיקה פופולרית" אלא רואה עצמו כמוסיקאי "קלסי" מודרני. ואכן, אם מקשיבים לנגינת הוויולה שלו בשנות הששים ב"וולווט אנדרגראונד" ואם קופצים בזמן אל ימינו, כלומר אל 20 השנים שחלפו מאז אלבום ההופעה שלו "רסיסים של יום גשום" שהוקלט בליווי פסנתר או גיטרה בלבד, הוא נשמע לא פעם כמוסיקאי קלסי (לפחות מבחינת העיבוד המוסיקלי) אבל בעיקר, בכל גלגוליו הוא בלתי ניתן לתיוג. מי שהיה בהופעותיו הראשונות בישראל, באמצע שנות השמונים, לא יכול לשכוח את ההשתוללות שלו, כולל התקף טירוף על הבמה וניסיון לנתק את כבל הגיטרה של הגיטריסט. ומצד שני, אי אפשר לשכוח את ההופעות האינטימיות עם הפסנתר.אין הרבה אמנים כל כך מפוצלי אישיות שנעים בטבעיות בין עידון מושלם לטירוף חסר מעצורים, ולפעמים הכל ביחד, באותו אלבום או אפילו באותו שיר.
אם יש משהו שאפשר ללמוד מהאלבום החדש, ואני מתכוון רק לשירים עצמם ולא לרכילויות או לידע על חייו של האמן, הוא שהאיש הגיע לאיזושהי שלווה פנימית ורגיעה. אחרי לא מעט שנים של יצירת מוזיקה מאתגרת, דיכאונית ומלאת קושי וכעס מתוך האמונה ש"הפחד הוא חברו הטוב ביותר של האדם" (ציטטה ממנו)  נראה לי שהוא גילה את האהבה. 

2 comments:

  1. לג'ון קייל יש תפקיד לא פחות חשוב בעיצוב הסאונד של להקות שונות ומגוונות, ולאחרונה יצא גם אלבום חדש שנקרא:
    John Cale – Conflict & Catalysis: Productions & Arrangements 1966-2006
    ובו 20 קטעים של להקות אותן הפיק מוזיקלית או תרם מחוכמת החיים המוזיקלית שלו, כמו:
    Stooges, Patty Smith, Nico, Happy Mondays, Squeeze ועוד ועוד...

    השבמחק
  2. קראתי את זה יום לפני שהודעת בקצה שתתחיל להקדיש לו תכניות. איזה כיף!

    השבמחק