יום שישי, 6 בדצמבר 2013

לקח ללב

"לפחות הוא לא סבל" ניסיתי לנחם את סימה, אשתו של אריק איינשטיין ז"ל. וידעתי שאולי זה נכון לקוצר רגעי מותו, בין כאב הגב הנורא, הלחישה "אמבולנס", והנשיקה-הוצאת האויר שסיימה את חייו, אבל בטח לא לשנים האחרונות. כואב לי הלב לומר זאת, אבל כחבר ואוהב  ומעריץ אני מרגיש שחובה עלי להדגיש את הנקודה הזו. אריק איינשטיין היה יוצר וזמר נפלא עד הרגע האחרון. נורא עצוב לדעת שהאיש הזה, שנתן כל כך הרבה אהבה והנאה ושמחת חיים לכל כך הרבה אנשים, עשה זאת גם כשהיה במצב קשה, גופנית ונפשית. קודם כל בגלל בעיות הראייה שלו, שהלכו והחמירו עד כדי כך שהוא לא היה מסוגל לקרוא או לכתוב או אפילו לראות את הפועל תל אביב בטלוויזיה... וחוץ מזה, היו לו בעיות נשימה קשות אחרי עשרות שנות עישון... והוא לא הפסיק לעשן.  היו לו שנים (סביב המשפט מול אמרגנו מיכאל תפוח) שאריק הרגיש שהעולם כולו לא ממש בעדו, מחבריו הוותיקים ועד תעשיית התקליטים ולא ברור מה קדם למה, המרכיב הגופני או הנפשי, אבל התחושה הייתה שהוא התעייף, הפסיק להילחם, לא טיפל מספיק בעצמו... וויתר. אפילו בנושא הראייה שהיה כל כך מטריד בשבילו, הוא לא עשה כל מה שיכול, ולא עזרו תחנוניה של סימה. לא נכנס כאן לניסיון להשיב מדוע זה קרה, אלא רק אדגיש שלמרות כל האמור לעיל, ועל אף תחושות לא פשוטות שהיו לאיינשטיין בכל הנוגע לעולמו היצירתי, לשותפיו באופן פרטי ולעולם המוסיקה באופן כללי: שם, בתחום המוסיקה שלו, הוא היה במאה אחוז מחוייב, סקרן, מתעניין, מתחדש, מלא חיים ואנרגיה חיובית. גם בימים הכי קשים, כשהוא באולפן הוא נותן כל מה שיש לו. אולי הקול לא כשהיה, והנשימה גם היא קשה, אבל הוא היה, עד הרגע האחרון, זמר נפלא. חד פעמי. מושלם.

טליה צילמה את אבא מספר על דוד אריק
פעם, לפני עשר שנים בערך, הצעתי לאריק איינשטיין שיר שכתבתי בשם: "נמאס לי להיות אריק איינשטיין". הוא, כמובן, לא הקליט אותו וגם די צחק עלי על הרעיון, אבל הרגשתי והוא לא הכחיש שכותרת השיר כן מתאימה לתחושותיו באותם ימים. לא שנמאס לו להיות, חס ושלום, אלא שהוא היה מאד עייף מלמלא את התפקיד של "הנכס הלאומי" שכולם רוצים ממנו משהו, מתוך אהבה והערכה כמובן: שיגיב, שיאמר את דעתו, שיבוא רק לרגע, שייתן עצה, שישמע רעיון חדש, שיקשיב לשיר שנכתב במיוחד בשבילו, שיצטלם למען מטרה חשובה, שיקליט שתי שורות, שרק יופיע עוד פעם אחת.  שוב ושוב ושוב, עשרות פעמים בשבוע, מאות פעמים בשנה, אלפי פעמים במשך הקריירה שנמשכה מאז ראשונית שנות הששים. אריק איינשטיין רצה להיות אדם פרטי. אבל למרות הטלפון החסוי שלו לא היתה מפיקה או עורכת, תחקירנית או עיתונאי, או חבר של או שכן של או בן דוד של שלא היה חייב, אבל ממש חייב, לומר משהו לאריק, לבקש ממנו "רק משהו קטן".

כשהתלבטנו ו ב"ישראל היום" אם יש מקום לפרסם עוד כמה מילים אישיות על אריק איינשטיין, ואני ידעתי שאריק לא היה אוהב את זה ששוב מתעסקים בו, ברוך רון העורך שלי אמר לי מה שבעצם כולם אומרים: "זה חלק מהמשחק" וזה בדיוק העניין. אריק איינשטיין לא רצה לשחק. לא רצה להשתתף ב"תעשייה", לא רצה להיות חלק מה"שו-ביזנס". הוא רצה להיות זמר. רצה ליצור ולהקליט. וזהו זה. רוב חייו הוא הצליח בכך. מאז פרש מהופעות לפני כשלושים שנה הוא התעקש לא להיות חלק מהמשחק, למרות ההתנגדות שעוררה הפרישה הזו והאשמתו בהתנשאות, ומצד שני הפיתויים הכספיים המטורפים שניסו להחזיר אותו אל הבמה. הוא החליט שלא, ולא משנה מדוע בדיוק, ונשאר נאמן להחלטתו. מצד שני הוא לא הפסיק לרגע לעשות את מה שכן התאים לו: מוסיקה נהדרת.
הוא לא "התנתק" במובן של האוורד יוז או אפילו חנוך לוין. הוא אמנם לא הרבה לצאת מביתו בשנים האחרונות, בעיקר בגלל בעיות הראייה שמאד החריפו, אבל הוא היה בקשר מתמיד ויומיומי עם "העולם שבחוץ". היה מעודכן בפרטי פרטים בכל הנושאים שעניינו אותו, ומאחר שהיה כמעט עיוור ולא יכול היה להשתמש באינטרנט, נעזר בקבוצה לא קטנה של "גוגלים" מחולקים לפי נושאים. בתחום הזה הוא היה נודניק לא קטן (ואת זה הוא אמר על עצמו) ולא הרפה עד שקיבל תשובה מספקת. את זה כבר סיפרתי, אבל בכל זאת אני גאה לספר שוב. אני הייתי הגוגל הפרטי שלו בנושא מוסיקה. אבידע לבני, הבמאי שעבד אתי על "האלבומים" שילב מוסיקה וספורט, היה לו אחד אחר בנושא פוליטיקה, ולפחות שלושה נוספים בנושאי ספורט (כדורגל, כדורסל ואתלטיקה קלה), אחד או שניים לקולנוע, ומי יודע לאיזה עוד נושאים שבהם התעניין וגילה בקיאות מדהימה. "מומחה לאינפורמציה לא חשובה" הוא כינה את עצמו והתקשר אלינו, הגוגלים שלו, המון פעמים ביום. לעתים גם בשעות ממש לא מקובלות כי ממש היה דחוף לו להיזכר, והוא מאד חשש לשכוח. הוא אמר לי כמה מפחיד אותו מצבה של יפה ירקוני בסוף ימיה, וחשב, שאם יתרגל את המוח בעיסוק בטריוויה ישאיר אותו פעיל ועירני. לא תמיד זה היה נוח, ושיחה ממספר חסום באחת וחצי בלילה היא תמיד מפחידה ולעיתים ממש מעצבנת, אבל לא יכולנו, אני ובני משפחתי, לכעוס על אריק איינשטיין. הרגשתי שעצם זה שהוא בוחר להתקשר דווקא אלי נותן לי משמעות. הייתי מאד גאה, ונדמה לי שכך חשו כל "הגוגלים" (שמספרם, מתברר, גדול בהרבה ממה שידעתי)  לעזור במשהו לאיש הגדול הזה שכל כך אהבנו. לייבור אוף לאב.


והנה מיתוס לא נכון: "אריק איינשטיין לא מתראיין". הוא כן התראיין. גם בעשר השנים האחרונות. הרבה פחות לטלוויזיה (ובכל זאת מידי פעם כן), קצת פחות לעיתונות הכתובה ודי הרבה ובעיקר לרדיו, שהיה כלי התקשורת האהוב עליו במיוחד. לא מתוך התנשאות וניכור הוא צימצם את פעילותו זו, אלא משום שבאמת נמאס לו לדבר על עצמו. לענות על אותן שאלות "למה הפסקת להופיע", "מה דעתך על כוכב נולד", "איפה אתה מבחינה פוליטית", "מדוע אינך מוכן להיות מועמד לפרס ישראל" שלא לדבר על ז'אנר שאלות התחקיר המקובל בשנים האחרונות בכל תכנית/כתבה/סרט, שכולו מבוסס על אישור פרטים שכבר פורסמו באינטרנט. אריק איינשטיין עייף מלספר שוב ושוב ושוב את סיפורו, את אותן בדיחות, את אותן תובנות על מה שהיה ולמה ולמדוע.  נמאס לו לחזור על עצמו, במיוחד מכיוון שבעיניו, ואני בטוח בזה לגמרי, הוא לא היה הנושא המרכזי. והוא גם נורא שנא רכילות. בז לחטטנות בחיים האישיים של  "המפורסמים". נגעל מ"תרבות הסלבס". אם לגבי אחרים, ואם לגבי עצמו.
הפוקוס שלו השתנה. תבדקו היטב את רוב הראיונות שהעניק בעשור האחרון תגלו משהו משותף: הוא בדרך כלל לא עסק בקידום עצמי (מה שגרם לכאב ראש לא קטן לחברות התקליטים שהוציאו את אלבומיו והדיוידי שלו) אלא ניצל את הבמה שהוצעה לו כדי לעסוק באחרים: ראיון על חברו עלי מוהר ז"ל, על החייל החטוף גיא חבר, על הפועל תל אביב, המונדיאל ועוד וכדומה. ברור שלתוך הראיונות האלה נכנסו גם חייו ואמנותו, אך לא היו העיקר בעיניו. כשראיינתי אותו, לשם דוגמא, על הקליפ החדש שנוצר לשיר "עוף גוזל" הוא לא הסכים לומר עוד מילה על המילים שכתב (והלחין מיקי גבריאלוב) אלא אך ורק על סולו הגיטרה המופלא של יצחק קלפטר.

לכל אחד יש דיעה על אריק איינשטיין. נדמה לי שלרוב הישראלים היא מאד חיובית, אוהבים אותו, מכירים המון משיריו, וכולם יודעים שהוא היה איש טוב. באמת טוב. בסיבוב השבועי בשוק הכרמל, ביום שאחרי מותו, לא היה אחד שלא אמר משהו על "אריק שלו" ובכל זאת, האווירה ברוב הסיכומים, באלפי המילים שנאמרו עליו בשבוע האחרון, היא שמדובר ביוצר וזמר ששייך בעיקר לעבר. לארץ ישראל הישנה והטובה (שהייתה או לא הייתה), איש נוסטלגי שממעט לבקר או לכעוס או לבטא רגשות שליליים. האמת כמובן קצת שונה. אריק אמנם אהב את העבר, והתחבר לשירים ישנים (שבזכותו הפכו רלוונטים שוב לקהל צעיר) אך עיקר תרומתו היא המבט על הימים ההם, מזווית עכשווית. החיבור בין אז והיום, השפגט (כינוי שלו) שבין הגעגוע לאמירה המפוכחת של ימינו..."זה לא שפעם היה יותר טוב" נהג לומר, "אלא שהיה פחות רע". והיו לאריק בעיקר, ותמיד, שירים חדשים שיצרו שינוי עצום במוסיקה הישראלית במשך חמישים ושבע שנות פעילותו. היו לו גם שירים קשים ואפילו מרירים, אבל הם היו מעטים בלבד, ובעיקר בשנים האחרונות. בדרך כלל המוסיקה שלו (גם אם הוא לא היה המלחין) הייתה תמיד מלאה חיוביות, אופטימיות, תקווה. הקול שלו החזיר כל ישראלי הביתה.

"אם יש כבר שיא כל כך טוב אז למה לשבור אותו", סיפר איינשטיין על תגובתו של אביו כשאריק שבר, לפני כמעט 60 שנה, את שיא הנוער בקפיצה לגובה... וכך גם הוא התייחס לשיאים האמנותיים של עצמו. לדעתו כמעט כל שיר שלו, מושלם ככל שיהיה, אפשר היה לעשות טוב יותר. הוא אף פעם לא היה ממש מרוצה ושלם עם עצמו. תמיד רצה עוד, תמיד רצה לשפר, תמיד נשאר רעב מבחינת הסקרנות האמנותית.


הפעם האחרונה שפגשתי אותו אישית, בביתו, הייתה לפני כשלושה שבועות כשהסכים להקליט לגלגלצ סיסמת בטיחות בדרכים לרגל חגיגות 20 השנה לתחנה. אני מזכיר את הפגישה הזו שוב, משני טעמים: קודם כל מכיוון שאריק הסכים להקליט פרסומת לגלגלצ, למרות שחש שהתחנה מתייחסת פחות לאלבומיו האחרונים, מכיוון שהאמין שהוא מסייע למאבק בתאונות הדרכים. הנושא היה חשוב לו יותר מהאגו שלו. ושנית, בגלל מה שקרה באותה פגישה ושופך אור על מקצועניותו ורצינותו של אריק בכל הנודע לעבודתו. הוא אולי נראה, בעיקר בגלל הדמות ב"מציצים" לפני ארבעים שנה, כמין בחור חפיפניק שהכל בא לו בקלות, אבל הוא ממש לא היה כזה. קפדן עד אימה. מדקדק בכל פרט. לא מוותר עד ששזה נשמע טוב באוזניו. בשירים שלו הוא היה מעורב בכל פרט, מתעניין בכל נואנס, יכול להתעקש עם המוסיקאי שאיתו חודשים, אולי שנים, על המבנה הנכון של השיר. לבדוק אופציות, לשנות גישה, לעשות את זה אחרת. הבנאדם היה סופר פדנט, ולכן גם התייחס בביטול מה לחלק גדול מההקלטות הישנות שלו. "לא שאני מזלזל בזה" נהג לומר, "זו היתה תקופה מאד יפה. אבל היה אפשר להקליט את זה יותר טוב. הייתי יכול לשיר יותר טוב". לדעתי, השאיפה התמידית הזו למצויינות היא גם סיבה נוספת לכך שהוא לא חזר להופיע. הפחד שזה לא יהיה מושלם לפי הקריטריונים שלו. החשש לאכזב. בעיקר את עצמו.

3 תגובות: