יום רביעי, 27 באוגוסט 2014

ג'ף באקלי: 20 שנה



חסד מופלא

זה קרה לפני עשרים שנה. ג'ף באקלי הוציא את אלבום הבכורה שלו GRACE ונחשב מיד לאחת ההבטחות הגדולות במוסיקה האמריקנית של שנות התשעים. שלוש שנים לאחר מכן, כשהוא מת בפתאומיות בגיל 30 (בוז לתיאוריית "מועדון 27" המגוחכת!) הוא הפך למיתוס של ממש: דור שני למוסיקאים מופלאים שהלכו לעולמם הגיל צעיר אך המשיכו להשפיע מאד על עולם הרוק. למרות שג'ף הספיק להוציא רק אלבום אחד קולו המשיך להדהד עוד שנים רבות ולא רק במולדתו. "רדיו הד", "טראביס", "דאבז", "פלסיבו", "קולדפליי" ואפילו אצלנו, נינט למשל, הזכירו אותו כסוג של מנטור רוחני שלהם, בעיקר בדרך בה שר.


ג'ף היה בנו של היוצר והזמר האמריקני הנפלא טים באקלי שמת בגיל 28 (בוז מספר 2 לתיאוריית "מועדון 27" המגוחכת!) , כשג'ף היה בן 9 (וסיפר שפגש את אביו רק פעם אחת, בגיל 8). בשנת 1993 אחרי שניגן בגיטרה ושר בלהקות ג'אז ופאנקי שונות, הוחתם ג'ף לחברת תקליטים גדולה והוציא מיני-אלבום שהוקלט בהופעה אקוסטית בבית קפה קטנטן בניו יורק. איש לא ציפה לשלב הבא בקריירה שלו...
באוגוסט 1994, יצא אלבום הבכורה GRACE שכלל גרסה ייחודית ל"הללויה" של לאונרד כהן ובעיקר חומר מקורי שכתב והלחין באקלי ובו יצר מיזוג אישי בין מוסיקה עממית וג'אז, נשמה שחורה ורוק לבן כשמעל לכל השירה הוירטואוזית המיוחדת, המשלבת עדינות ועוצמה, זעקה ובכי, יופי טהור וחיספוס בלוזי. המבקרים היללו אותו כשילוב מקורי בין ואן מוריסון ל"לד זפלין" והאלבום נמכר, לא מייד אבל במשך העשור הקרוב, בשני מיליון עותקים. עם שירים כ"חסד", "פרידה אחרונה", "יין לילך" ו"חיי נצח" ג'ף לא ניסה ללכת בעקבותיו אביו מבחינה מוסיקלית, ויותר מכך, בגלל השם "באקלי" הוא שוייך תחילה למחלקת הסינגר-סונגרייטרז  הפולקיים כמו אביו, אבל הוא בכלל ראה את עצמו כזמר רוק, כמעט פרוג. מורכבות המוסיקה שלו, הפכה אותו לאחד הקולות היותר מרתקים בעיצומה של החזרה לרוק הבסיסי בארה"ב ("נירוואנה" ושות).
אחרי הוצאת האלבום יצא באקלי למסע הופעות ארוך והחל כותב שירים לאלבומו הבא.הוא החל להקליט את השירים בהפקת טום וורליין (מלהקת "טלוויז'ן") ואחר כך לבדו, אך  במאי  1997, תוך כדי העבודה על האלבום, טייל באקלי אל נהר המיסיסיפי, קפץ למיים כשהוא לבוש בכל בגדיו, וטבע. סיבות המוות נשארו עלומות והוסיפו למיסתורין סביב דמותו. שלא כמו אביו, גופתו לא נשאה סימני שימוש בסמים, הוא לא היה בדיכאון והוא גם לא הותיר מכתב התאבדות. רמז יחיד למחשבותיו בתחום היה בשיר הנושא של GRACE בו הוא אומר: "הזמן שלי הגיע. איני פוחד למות".


מותו של באקלי הפך אותו מיידית למיתוס רוק ולא קטע את הוצאת אלבומיו. ב-1998 הופיע אלבום כפול "MY SWEETHEART THE DRUNK" שכלל בעיקר סקיצות. אחר כך יצאו לו כל מיני אוספים ולא פחות מחמישה אלבומים בהופעות חיות. חלק גדול מהשירים חופף באלבומים אלה, אך במקרה של באקלי, כל שיר נשמע בכל פעם שונה לגמרי.


במלאת עשור לCRACE יצא האלבום בגרסה מיוחדת מבושלת מחדש ובצירוף אלבום בונוס שכולל קטעים נדירים בהופעות (רובם לא הופיעו באלבומים קודמים, חלקם היו קודם בצד ב' של תקליטונים) וגרסות שונות לחלק משירי "גרייס".  מעניינות במיוחד גרסות הכיסוי של באקלי לשירים של אחרים שהוא אוהב (בחוברת מוסבר בפירוט מדוע הוא מבצע דווקא את השירים האלה) והם מלמדים על כשרונו המוסיקלי לא פחות (ולעתים אף יותר) מהשירים המקוריים שלו. אלה המקורות עליהם הוא בנה את הצליל המיוחד שלו. בחלק מהמקרים הוא מבסס את חידושיו על קולו בלבד, עם ליווי מינימליסטי של גיטרה אקוסטית, במקרים אחרים הוא עם הרכב מלא, מכסח באלתורים ארוכים ובלוזיים שמאפשרים גם לנגנים שאיתו ביטוי מלא. הוא בוכה את "אוטוסטרדה אבודה" של זמר הקאנטרי האנק ויליאמס, צורח את "יין התמסח" של "סקרימינג" ג'יי הוקינס, ערום וחשוף לגמרי, כמעט בוכה, בשירים של שני אמנים נערצים עליו במיוחד ביותר, "האשה האחרת" של נינה סימון ו"אמא, היית במחשבתי" של בוב דילן, זקן וכושי בבלוז של בוקה ווייט, מתפרע בביצוע מדהים (שנמשך לא פחות  14 דקות) ל"קנגרו" של אלכס צ'ילטון, נשמע כמעט פנקיסט ב"KICK OUT THE JAMS" של "MC5" ועוד.לשני האלבומים מצורף גם דיוידי ובו סרט דוקומנטרי שמתאר את יצירת האלבום וקליפים לחמישה שירים מתוכו. מושלם, גם עשרים שנה אחרי.

הנה גרסה ישראלית עכשווית לשיר מתוך האלבום...

תגובה 1:

  1. החזרת אותי לגיל 16..אני שומע המלצה שלך ורץ לקנות

    השבמחק