דיקלה (או בשמה המלא
דיקלה דורי) פרצה לעולמנו, אי שם בראשית שנות ה2000, באלבום הבכורה שלה "אהבה
מוסיקה". היא הייתה אז מה שמכונה "עוף מוזר" בתרבות הישראלית.
כלומר זמרת שנשמעת שונה מכל אחת אחרת, כותבת ומלחינה בעצמה אך לא דומה לאף
סינגר-סונגרייטר ישראלית, מביאה קול ייחודי ושירה "ערבית" שלא מזכירה את
המוסיקה המקומית האחרת, לא ברוק ולא במזרחית. בקיצור, זמרת יוצרת מאד קשה לקיטלוג
ואצלנו כידוע, הקיטלוג מאד חשוב... כי אחרת איך אפשר לדעת אם לאהוב את המוסיקה או
לא?
שכן הכותרת "אהבה
מוסיקה" היא המסר העיקרי והאלבום הראשון ההוא הציג את האג'נדה שלה, כנראה
בצורה לא מודעת, גם בשמות השירים. ולא רק ב"אהבה מוסיקה" שאת זה כל אחת
ואחד, בכל מקום ובכל זמן, יכולים להגיד. האלבום ההוא נפתח ב"תבלינים" שזה כבר רמז לייחוד
שלו, על שירי הרוק-נשמה שלה, בהפקה גאונית של רן שם טוב מ"איזבו", פוזרה
כמות גדולה של תבליני צליל שנתנו להם טעם חדש. למה ככה? כי זה מה שהיא "בוחרת
להיות" כשם השיר השני באלבום, בו היא מצהירה ש"אני בוחרת להיות, לחיות
את כל האמת שבי" וגם יודעת שכדי לממש את דרכה היא צריכה לקחת את הזמן... כך
גם בשאר שירי האלבום, שהפך, למרבה ההפתעה למוכר ומצליח. היה בצליל שלה משהו רענן
ואחר, וחריג בתוך התרבות העברית שמוכנה לאמת בשמחה גוונים רבים של מוסיקה מזרחית,
אך מתקשה לקבל את הערבית. דיקלה אמנם שרה רק שיר אחד בערבית מצרית
("בסתנה" – "מחכה") אך גם כשהיא שרה בעברית היא נשמעת ערבייה.
לא כחיקוי, אלא כביטוי אותנטי לשורשים שלה. שם טוב, שגם בלהקת "איזבו"
שילב בין השפעות "לד זפלין" לצלילים ערביים, עטף את השירים האישיים שלה,
שכתבה בעברית, בבגדים ערביים. מתזמורת גדולה סטייל אום כלתום בחלק מהשירים , ועד
מגוון של כלים ומקצבים מזרחיים, שנוגעים רק בעדינות במוסיקת הפופ המקומית.
"יש דרך אחרת להסתכל על העולם" כתבה דיקלה, וזה מה שהיא ממשיכה לעשות
מאז. קודם כל בעוד אלבום בהפקת רן שם טוב "עולם" (ב2004), באלבום שלישי
"ארלוזורוב 38" (2010) שהציג גישת הפקה שונה, יותר אלקטרונית – דאנסית –
מוסיקת עולם, בהפקת הצמד "DIZIAC", אלון אוחנה וגיל
מרום.
בתכנית "פסקול
ישראלי" שתשודר בקרוב בחינוכית שאלתי את דיקלה מדוע אחרי "מוסיקה
אהבה" ו"עולם" בחרה במשהו כל כך ארצי לשם אלבומה השלישי
"ארלוזורוב 38". והיא השיבה שעשתה זו אחרי התייעצות עם מורה רוחנית. היא
חשבה שאולי זה יצחיק אותי, אבל התשובה הזו מאד התאימה לאיך שדיקלה מצטיירת בעיני:
תמיד עם דוק של מיסתורין מאחורי השירה והשירים שלה. מה שרואים ושומעים הוא רק חלק
מהתמונה.
מאז תחילת דרכה
וההכרה בה זכה אלבום הבכורה שלה, דיקלה נראית פחות משונה, מבלי לוותר על מה שהיא
רוצה לומר ועל הדרך המיוחדת לומר זאת. היא הופיעה עם רקדנית בטן במופע שכולו שירים
בערבית, שרה עם אביב גפן בטכס חתימת הסכם ג'נבה, כתבה
עם שרית סרי שיר למען החטופים אהוד גולדוואסר, אלדד רגב וגלעד שליט, הופיעה עם
זמרת האופרה אפרת רותם, הלחינה שירים לשלומי סרנגה (הלהיט "מונו"), שרית
חדד, מאיה בוסקילה ומוש בן ארי, הלחינה את שיר הפתיחה של הסדרה "רביעיית
רן", שיחקה בסרטים "בלדה לאביב
הבוכה" ו"עדות" ובסדרה "אמא ואבאז", נבחרה להפיק את
אלבום הבכורה של זוכה "הכוכב הבא" אביתר קוקוס, הלחינה עם שאול בסר את
פסקול הסרט "גט – המשפט של ויויאן אמסלם"... בקיצור, היא מאד עסוקה
ופעילה ונראה כאילו לגמרי מחובקת על ידי הקהל והתקשורת. שלא כמו בתחילת דרכה של
דיקלה, בימינו המוסיקה הערבית מקבלת ביטוי רב יותר בשירים הישראליים וברוק הישראלי
("כנסיית השכל", "אורפנד לנד") ובכל זאת, ובמיוחד באווירה
העויינת השולטת בשיח הציבורי בעת האחרונה, צריך להיות בעל אומץ לב מיוחד להוציא
אלבום כמו "ואם פרידה" שהוציאה דיקלה עכשיו. אלבום נשמה, רוק ודאנס
שכתבה והלחינה, הפעם בעיבודים משותפים עם עידו אוחיון (שגם השתתף בהלחנה) ובהפקה
מוסיקלית עם אוחיון ורוני בראון, מנכ"ל "הליקון" שהרבה מאד זמן לא
היה שותף בהפקה. ללמדך שלחברת התקליטים ישנה אמונה בפוטנציאל של האלבום. ובצדק, יש
כאן כמות גדולה של שירים מצויינים, כתובים היטב ומבוצעים כמו שרק דיקלה יודעת.
נשמה ערבית בעברית. ויש גם גרסה באנגלית-ערבית ל"HERE
COMES THE RAIN AGAIN" של
"יוריתמיקס". ומאחר שאני מחפש, כבר
מאלבומה הראשון, סימנים בשירים, אז הנה שיר הנושא הופך באוזני לפוליטי, על יחסינו
עם שכנינו הערבים: "ואם פרידה, אז
שיהיה שלום בינינו. ואם כבר שלום אז שיהיה מי שישמור עלינו"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה