שלום גד

שלום גד
יש רק אחד
והוא מאד מאד מיוחד
בלהקה וגם כשהוא לבד
והכי עם אלי שאולי יד ביד
(חמשיר עם עממי עתידני)

את הדיסקים שלו מוציא שלום גד בשנים האחרונות רק ברשת
http://shalomgad.bandcamp.com

לקראת הופעות עם האלבום החדש והנפלא "ירושלים"
ביום שלישי 21.8 בלבונטין 7
ביום חמישי 6.9 באוזן בר
הופיע שלום באולפן "מוזיקה היום" בגל"צ ביחד עם אלי שאולי, שותפו עוד מימי "פונץ'"...

שלום גד בשירה וגיטרה, אלי שאולי בגיטרה ושירה

פשקווילים של אהבה

בני אדם

מישהו לקחת הביתה

בסוף המדבר

סאונד: גראם ג'קסון ודני אור

צילום: יעל אלין קוטנר

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4276568,00.html

אוריון האחרון

האחרון?

בדרך כלל אלבומים שנושאים את השם "האחרון" כוללים הקלטות של אמנים שהלכו לעולמם או להקות שהתפרקו, או, מידי פעם, של אמנים שהחליטו שזהו זה, הגיע זמן לסגור את הבאסטה ולפרוש... "האחרון" של רם אוריון, אל דאגה, הוא של אמן חי וקיים ומאד פעיל. בשיחה איתו הוא מערפל את הפרשנות לשם ולא מבהיר אם זה "האחרון עד עכשיו" או "האחרון" מכיוון שכנראה יותר לא יוציא עוד אלבומים בעתיד. לא שיפסיק חס וחלילה ליצור מוסיקה אלא שפורמט האלבום כבר חלף מהעולם לטובת האמפישלושים, ואם כבר אז אולי את התקליט הבא הוא יוציא בתקליט ויניל כמו פעם. כסימוכין לטענה זו עטיפת הדיסק "האחרון" מלאה בצילומי פורמטים שחלפו מהעולם ממש לא מזמן: קסטת וידאו, סרט קולנוע, קסטת אאודיו, תקליט ויניל, דיסק פלופי, שקופית ועוד. אפילו העטיפה החיצונית נראית כמו משהו משהו שמישהו צרב בבית. ועם זאת, נדמה לי שאוריון התכוון גם למשהו נוסף. זה לא "האחרון" שלו כי כבר לא יעשה דיסקים, אלא הוא, רם אוריון, אחד מאחרוני המוהיקנים של התייחסות למתכונת של "אלבום" כאל הדרך הנכונה והאמיתית להוציא את המוסיקה שלך. יש משמעות לצירופם ביחד של 11 השירים באלבום, יש חשיבות לסדר שלהם, יש ביניהם מכנה משותף, החיבור ביניהם יוצר מגוון של צבעים וטעמים והעיקר... הם מסכמים אותך בתקופה מסויימת בחייך. שירים מקריים ברשת לא עושים את זה, הם אולי (בוודאי) יגיעו להרבה יותר מאזינים, אבל הם לא "אלבום". לא היצירה השלמה שלך ברגע זה.

וכל הדיון הזה לא היה משנה בכלל אם לא היה מדובר באלבום מצויין שכדאי לשים לב אליו, גם אם הוא בפורמט שעבר מן העולם.  "האחרון"  הוא ברובו אלבום רוק גיטרות חזק ומסעיר (למרות שהשיר הראשון שנחשף מתוכו "אהובתי בת החלוף" נפתח דווקא פסנתר) שבו אוריון משתף המון חברים בנגינה בסגנונות שונים, והפעם שם דגש מיוחד על הטכסטים, כשהוא מלחין שירה (במובן של "פואטרי") שהוא אוהב במיוחד ובשנשעמת בפיו מאד טבעית ומתאימה לו. אולי בגלל שהוא בוחר בשירים של יוצרים עכשוויים (להבדיל מהמשוררים "הקלסיים" שרבים מלחינים משיריהם ב30 השנים האחרונות). מילים של שר דורי מנור ("מכתש"), דורית רביניאן ("אהובתי בת החלוף", "תדברי אתי"), אנה הרמן ("מהמ"), רועי פרייליך, מ"נערות ריינס" שגם מנגן באלבום ("עשן", ניצחון 2.0") ושמעון אדף ("הליכה") שמשתתף בשירה. טכסט אחד ("לא משנה") הוא של אסף גברון, חברו של אוריון ללהקת "הפה והטלפיים", שני שירים ("מה" ו"אולי") הם למילים של אוריון עצמו, וקטע אחד ("הרקטה") הוא אינסטרומנטלי ומבוצע ביחד עם להקת "רוצי בובה". אני מקווה שזה לא יהיה באמת האלבום האחרון שלו, ולא חשוב באיזה פורמט, אבל אם כן אפשר לומר בביטחון שהוא סיים בשיאו. 

תמצית ההיסטוריה: אוריון החל את דרכו המוסיקלית בסוף שנות ה80 בצמד הדה בושס (כשמה של העיתונאית הנודעת), עם הגיטריטס-זמר (ולימים מבקר ומגיש הטלוויזיה) רוגל אלפר. ב1988 הקים אוריון את הרכב "הפה והטלפיים" עם אהד פישוף ואסף גברון, ששומרת מאז על מסורת של הוצאת אלבום כל שש שנים.

ב1989 הצטרף ללהקת "נושאי המגבעת" וניגן באלבום הלהקה, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג". עם פירוק הלהקה ב1991 ניגן אוריון בשני ההרכבים שיצאו ממנה: הראשון ליווה את צביקה פיק בהופעותיו, והשני "הבא בתור הוא כלום" ביצע גרסאות מינימליסטיות לשירי הלהקה כולל שני שירים שאוריון השתתף עם אוהד פישוף בכתיבתם: "נושאי המגבעת ואני" ו"חומר חדש".

ב1992 הצטרף אוריון ללהקת "כרמלה גרוס ואגנר" של ערן צור בטרם ואז נסע ללונדון., שם ניגן עם מוסיקאים שונים, ביניהם ענבל פרמוטר ז"ל (איתה הקליט כזמד בשם "INBALANCE"). הוא גם הקים שם להקה בשם "בתרי זוזיי" שהופיעה רבות בבריטניה.בחזרה בארץ ב1996 הקים אוריון גרסה עברית ל"בתרי זוזיי" עם המתופף הבריטי סטיב מריוט, והבסיס (הישראלי) לאון רוזנברג. ב1999 הוציאה הלהקה אלבום בשם "בתיאבון" , ב2000 עוד מיני אלבום עם ששה שירים והתפרקה.מאז אמצע שנות התשעים אוריון ניגן בכל מיני הפקות של אמנים אחרים, הלחין לאחרים (למשל לאיגי וקסמן את "תישא אותי לאשה" ו"פחד"), רוגל אלפר, ערן צור, ביר שבע, שילה פרבר, דפנה והעוגיות ועוד. הוא גם הקים לייבל עצמאי בשם RA RECORDS.

משנת 2004 פועל אוריון גם כסולן. הוא הוציא מספר מיני אלבומים, ובשנת 2007 אלבום בכורה בשם "כן". עכשיו, כמעט בן 45, הוא מוציא את "האחרון". כל סוף הוא התחלה.

והנה רם אוריון מציג חלק משירי האלבום החדש בתכניתי "קוטנר בתשע":

ג'ודי ענתבי יוצאת לאור

צילום: עומר מסינגר

החדר האינטימי שלה

"אחד מהמאפיינים הבולטים באלבום הבכורה של ג'ודי ענתבי הוא הכנות המדהימה, הפתיחות, האומץ להוציא החוצה את התחושות, הפחדים, האהבות והאכזבות... בוסטון הוא אחד השירים המרגשים והכנים שנכנסו לאלבום, הוא מספר זיכרון של ג'ודי, שבו היא חוזרת לילדות, לתחושה של זרות במקום אחר, בארץ אחרת, אותה התחושה שמתחברת לתחושת הזרות בתוך הגוף שלה, בינה לבין עצמה. השיר קורא לילדה שבה לחזור אחורה ולגלות מי היא מתחת לכל שכבות ההגנה שהיא צברה עם השנים".

בדרך כלל אני מתייחס בחשדנות-מה להדרך בה יחצ"ים מציגים את האמן שלהם, ובטח לא משתמש בדבריהם לכתבות שלי, אבל במקרה שלפנינו המצוטט כאן למעלה, הקומוניקט המצורף  לשיר "בוסטון", מתוך אלבום הבכורה של ג'ודי ענתבי, אני מרגיש שפשוט כל מילה נכונה ומייצגת היטב את מה שאני מרגיש לגבי השיר הספציפי הזה והאלבום באופן כללי.

כך, כאילו משום מקום ("כאילו", כי כבר נתקלתי בשירים בודדים שלה לפני חמש שנים) מגיעה בחורה צעירה שכותבת ומלחינה ושרה מתוך הקרביים, ממעמקי הנשמה, שירים מאד אישיים וחושפניים, ללא גבולות ומעצורים... ההאזנה לשירים היא מעין דיפדוף ביומן פרטי, באוסף מכתבי געגוע לאהובה שהייתה ואיננה ולתיעוד שיחות נפש אינטימיות עם עצמה...

אף אחד לא, אף אחד לא

אף אחד לא יכול

אף אחד לא

אף אחד לא,

אך אחד  לא יכול לעזור לי

אז אל תנסו

אל תנסו עוד

אל תנסו

תנסו עוד

להבין אותי

(מתוך "אף אחד לא")  

האלבום משמש כמין טיפול נפשי אישי, ג'ודי מתעסקת בפחדים ספציפיים (התחושות של נערה לסבית בעקבות הרצח בבר נוער), ובנושאים יותר כלליים, התלבטות ביחסים עם בנים ובנות ובעיקר כואבת פרידה ואהבה נכזבת. בקול מעט ילדותי, ועם שירים מאד ישירים ולא-מתחכמים היא מעוררת רצון לחבק אותה אך בפירוש אינה מצפה מאיתנו, המאזינים, לסייע בכאב שלה. עצם הוצאת האלבום הוא הפיתרון ללחץ שבנפשה ועכשיו היא יכולה להמשיך בחייה הלאה. אני יודע את זה ממקור ראשון כי, לגמרי במקרה, פגשתי את ג'ודי שלא הכרתי קודם לכן, ימים אחדים לאחר ששמעתי את האלבום והשאלה המודאגת הראשונה שלי הייתה "האם יש לך אהבה עכשיו". היא אמרה שכן.

להגיד הכל בבקשה

אל תסתירי משפטים

תכתבי את המילים

תכניסי אחרים אלייך

אל תוך החדרים

(מתוך "בתוך החדרים")

ג'ודי, בוגרת "רימון" המשמשת כיום מורה לנגינה ולמוזיקה. עבדה על "חדרים" יותר מארבע שנים. בבניית השירים היא הסתייעה בדן תורן שדחף אותה, לדבריה, לא לוותר על אמירה אישית חושפנית. אני מניח שגם העובדה שג'ודי פועלת בעולם שבו "היציאה מהארון" היא הרבה יותר פשוטה ומובנת מאליה סייעה לה להרגיש חופשייה יותר לבטא את עצמה.

אחרי שנה וחצי של עבודה עם תורן, ותוך כדי הופעות ראשונות עם השירים, פנתה ענתבי  ליהוא ירון, אחד המוזיקאים המפתיעים והיותר מעניינים של ימינו, שהופקד על ההפקה המוזיקלית ועל העיבודים, ביחד עם רונן רוט וענתבי עצמה. בהקלטות, שנמשכו שבוע בלבד, השתתפו יהוא ירון בקונטרבס או בס, יובל פיק בבס, גדי פטר או מתן בן צבי בתופים וכלי הקשה, צח דרורי בפסנתר, תומר מוקד בגיטרות ומנדולינה, עירית מינצר בקרן יער, בוריס מרצינובסקי באקורדיון, נמרוד טלמון בטרומבון, אנדריאה פרי בחליל צד, טלי רובינשטיין בחלילית ועומרי רווה באבוב. התוצאה היא אלבום רב גוונים, מלודי ומאד יפה. משירים "קטנים" אקוסטיים וביתיים, ועד קטעי רוק חזקים, מאווירת חלום נעים ועד סיוט מטריד... והכל בגבולות התחושה האינטימית של כניסה לחדר הפרטי שלה. יופי. 

צילום: רונן גולמן

יוסי סאסי ולהקתו בהופעה

           יוסי סאסי משיק את אלבום הבכורה שלו MELTING CLOCKS

בהופעה ברידינג 3 ביום ששי ה10.8.2012

עם אורחים: דיאנה גולבי, מורן מגל, רועי זוארץ ומייקל קוברין

יוסי סאסי ובן עזר

לקראת ההופעה הגיע יוסי עם להקתו לאולפן תכניתי "קוטנר בתשע" בגלי צה"ל להדגמה קצרה...
דני אור: סאונד
יעל אלין קוטנר: צילום

על יוסי סאסי והאלבום...http://www.kutnermusic.com/2012/07/blog-post_8078.html

יוסי סאסי בשירה וגיטרה, בן עזר בגיטרה, אורי שמיר בבס

רועי פרידמן בכלי הקשה, שי יפרח בתופים

SAHARA AFTERNOON

NUMBERS WORLD

SIMPLE THINGS

THE ROUTINE

בן עזר

אורי שמיר

שי יפרח

רועי פרידמן

נתנאלה חזרה הביתה

נתנאלה בגל"צ. צילום יעל אלין קוטנר

אני פוגש את נתנאלה במדרגות גלי צה"ל, בדרך לאולפן תכניתי "מוזיקה היום" בו היא עומדת להופיע בשידור חי. לא ראיתי אותה אולי עשרים שנה ובשנייה הראשונה ההפתעה גדולה... קודם כל היא נראית בדיוק כפי שזכרתי אותה. אמנם קצת יותר מבוגרת (ותופתעו, אותה תופעה לא פסחה גם עלי) אבל בעיקר מקרינה את אותה פשטות וענייניות שאיפיינו אותה אז, בשנותיה כאחת הזמרות הכי טובות ומיוחדות שהיו לנו. היא מגיעה לבדה, נושאת את הגיטרה בקייס שחור, ללא מלווה, אמרגן או יחצ"ן. ללא גינונים. באה לעשות את העבודה. באלאנס קצרצר והיא מתחילה לשיר וברגע שקולה נשמע הכל חוזר... האולפן נמס, החבר'ה הצעירים עוזבים לרגע את האייפונים ומקשיבים והיא שוב, מיד, אחת הזמרות הכי טובות ומיוחדות שיש לנו. היא פותחת בשני שירים חדשים, "לחזור" ו"אי הנצח לא אשכח" ובעיקר מרגיעה את החששות שאולי זה כבר לא זה, שמשהו התקלקל בחצי היובל שחלף מאז שהוציאה אלבום. ואז כשהיא חוזרת את "שיר היונה" ואל "לא דיברנו עוד על אהבה" העיניים מתמלאות דמעות, הלב פועם בחוזקה. נתנאלה חזרה הביתה.

האלבום הראשון והשני בדיסק אחד

"געגועים הביתה" נקרא השיר הראשון בו נשמע קולה, כשהייתה חיילת זמרת בצוות הווי חיל האוויר. אי אפשר היה לשים לב לזמרת בעלת הקול מאד מיוחד והמראה האקזוטי (היא בת משפחת יעקובוב שעלתה מאוזבקיסטן) והתברר שעוד לפני שירותה הצבאי כבר משך כשרון השירה שלה תשומת לב רבה והיא הופיעה בפני קהל עוד כנערה צעירה. אפילו המלחין סשה ארגוב, ששמע אותה שרה בגיל 15 אהב את שירתה, לימד אותה אחדים משיריו והבטיח לה שבבוא היום ילחין במיוחד עבורה שירים חדשים. ב1974, בסוף שירותה הצבאי, הקליטה נתנאלה כסולנית את אחד מסמלי התקופה, "הייה לי חבר הייה לי אח", ובפסטיבל הזמר תשל"ד נחשפה לקהל הרחב כששרה את "שיר היונה" שהלחין ועיבד מתי כספי (למילים של שמרית אור). השיר הצליח מאד ועד היום הוא מזוהה עם נתנאלה. בימים ההם, טרם גילוייו של דור הזמרות החדש עם נורית גלרון, יהודית רביץ ואסתר שמיר, הייתה נתנאלה התגלית החמה ביותר בין הזמרות הישראליות. המפיק אשר ביטנסקי שנודע ביכולתו לזהות כשרונות חדשים (מ"כוורת" ועד נורית גלרון) החל עובד איתה ולהוליך אותה בדרך הנכונה. מיד אחרי שחרורה מהצבא היא הופיעה עם כספי בערב משותף שנקרא "חצי חצי", היא התארחה בסיבוב ההופעות של אמן הבלוז המפורסם ממפיס סלים וסיימה את השנה הראשונה לקריירה שלה כזוכת פרס "כינור דוד".

ב1975 יצא אלבום הבכורה שלה שכלל עיבוד ל"הליכה לקיסריה" ("אלי אלי") לצד שירים חדשים כמו "ימים לבנים", "לא דיברנו עוד על אהבה", "ענבלים", "ליל קיץ", "בן" ו"רוח שלי וגשם שלי", שהלחין עבורה סשה ארגוב כפי שהבטיח לה. האלבום כלל גם שיר אחד שנתנאלה הלחינה בעצמה: "מצפה תהום".

ב 1976 יצא אלבומה השני, "אל ארצי" שכלל את "עוד יבוא היום" ובעיקר שירים ישנים כמו "אל ארצי" ו"היו לילות". אחרי הוצאת שני האלבומים, כשהיא בשיא הצלחתה, החליטה נתנאלה ללכת בעקבות אהבתה, ועברה לגור בשבדיה, שם נישאה ונולדו לה ילדיה נמו ואלמה. באמצע שנות השמונים חזרה לזמן קצר ארצה וב1987 הקליטה אלבום שלישי "על גן עדן חלוני". היא כתבה והלחינה את רוב שירי האלבום, שנפתח ב"שלכת אבי", שיר שאותו כתבה על אביה שנפטר עוד לפני שנולדה. באלבום בלט שיר נוסף שהלחינה נתנאלה למילים של ביאליק, "מעבר לים".

ב 1993 היא גרה בכפר האמנים עין הוד והופיעה רק מעט בפני קהל מצומצם בביתה. באותה שנה היא הוזמנה על ידי סטיבן שפילברג להקליט את השיר "הליכה לקיסריה" לסרטו "רשימת שינדלר", בעיבוד חדש של ג'ון וויליאמס.

האלבום החדש

ב1995השתתפה נתנאלה עם דוד ד'אור ואהוד מנור במופע משיריו של מנור ובעקבותיו הקליטה אלבום שלם משיריו בעיבודים חדשים של רפי קדישזון. אחר כך שוב עזבה עם משפחתה לשבדיה, נפרדה מבעלה וב2010 חזרה (סופית?) ארצה. בסוף 2011  יצא "נדודים", אלבום יפהפה שמסכם את המעברים בחייה בשנים האחרונות ואת חזרתה ארצה. נתנאלה כתבה והלחינה בו את כל השירים ועל ההפקה המוסיקלית היה אחראי גיא ויינגרטן שגם מופיע איתה בימים אלה. אני מקשיב לה שרה כפי שהיא שרה היום, וחושב שאמנם הקול כשהיה, וההגשה הנפלאה מרגשת כמו פעם. ובכל זאת משהו השתנה. העצב האינסופי שאפף את נתנאלה בשנים ההן קצת התפוגג ואני רואה חיוך בוקע. אופטימיות זהירה, אולי בגלל החזרה הביתה.

והנה נתנאלה בהופעה בגל"צ בתכנית "מוזיקה היום"
http://www.kutnermusic.com/2012/07/blog-post_22.html