יום שני, 20 באוגוסט 2012

אוריון האחרון


האחרון?

בדרך כלל אלבומים שנושאים את השם "האחרון" כוללים הקלטות של אמנים שהלכו לעולמם או להקות שהתפרקו, או, מידי פעם, של אמנים שהחליטו שזהו זה, הגיע זמן לסגור את הבאסטה ולפרוש... "האחרון" של רם אוריון, אל דאגה, הוא של אמן חי וקיים ומאד פעיל. בשיחה איתו הוא מערפל את הפרשנות לשם ולא מבהיר אם זה "האחרון עד עכשיו" או "האחרון" מכיוון שכנראה יותר לא יוציא עוד אלבומים בעתיד. לא שיפסיק חס וחלילה ליצור מוסיקה אלא שפורמט האלבום כבר חלף מהעולם לטובת האמפישלושים, ואם כבר אז אולי את התקליט הבא הוא יוציא בתקליט ויניל כמו פעם. כסימוכין לטענה זו עטיפת הדיסק "האחרון" מלאה בצילומי פורמטים שחלפו מהעולם ממש לא מזמן: קסטת וידאו, סרט קולנוע, קסטת אאודיו, תקליט ויניל, דיסק פלופי, שקופית ועוד. אפילו העטיפה החיצונית נראית כמו משהו משהו שמישהו צרב בבית. ועם זאת, נדמה לי שאוריון התכוון גם למשהו נוסף. זה לא "האחרון" שלו כי כבר לא יעשה דיסקים, אלא הוא, רם אוריון, אחד מאחרוני המוהיקנים של התייחסות למתכונת של "אלבום" כאל הדרך הנכונה והאמיתית להוציא את המוסיקה שלך. יש משמעות לצירופם ביחד של 11 השירים באלבום, יש חשיבות לסדר שלהם, יש ביניהם מכנה משותף, החיבור ביניהם יוצר מגוון של צבעים וטעמים והעיקר... הם מסכמים אותך בתקופה מסויימת בחייך. שירים מקריים ברשת לא עושים את זה, הם אולי (בוודאי) יגיעו להרבה יותר מאזינים, אבל הם לא "אלבום". לא היצירה השלמה שלך ברגע זה.

וכל הדיון הזה לא היה משנה בכלל אם לא היה מדובר באלבום מצויין שכדאי לשים לב אליו, גם אם הוא בפורמט שעבר מן העולם.  "האחרון"  הוא ברובו אלבום רוק גיטרות חזק ומסעיר (למרות שהשיר הראשון שנחשף מתוכו "אהובתי בת החלוף" נפתח דווקא פסנתר) שבו אוריון משתף המון חברים בנגינה בסגנונות שונים, והפעם שם דגש מיוחד על הטכסטים, כשהוא מלחין שירה (במובן של "פואטרי") שהוא אוהב במיוחד ובשנשעמת בפיו מאד טבעית ומתאימה לו. אולי בגלל שהוא בוחר בשירים של יוצרים עכשוויים (להבדיל מהמשוררים "הקלסיים" שרבים מלחינים משיריהם ב30 השנים האחרונות). מילים של שר דורי מנור ("מכתש"), דורית רביניאן ("אהובתי בת החלוף", "תדברי אתי"), אנה הרמן ("מהמ"), רועי פרייליך, מ"נערות ריינס" שגם מנגן באלבום ("עשן", ניצחון 2.0") ושמעון אדף ("הליכה") שמשתתף בשירה. טכסט אחד ("לא משנה") הוא של אסף גברון, חברו של אוריון ללהקת "הפה והטלפיים", שני שירים ("מה" ו"אולי") הם למילים של אוריון עצמו, וקטע אחד ("הרקטה") הוא אינסטרומנטלי ומבוצע ביחד עם להקת "רוצי בובה". אני מקווה שזה לא יהיה באמת האלבום האחרון שלו, ולא חשוב באיזה פורמט, אבל אם כן אפשר לומר בביטחון שהוא סיים בשיאו. 


תמצית ההיסטוריה: אוריון החל את דרכו המוסיקלית בסוף שנות ה80 בצמד הדה בושס (כשמה של העיתונאית הנודעת), עם הגיטריטס-זמר (ולימים מבקר ומגיש הטלוויזיה) רוגל אלפר. ב1988 הקים אוריון את הרכב "הפה והטלפיים" עם אהד פישוף ואסף גברון, ששומרת מאז על מסורת של הוצאת אלבום כל שש שנים.
ב1989 הצטרף ללהקת "נושאי המגבעת" וניגן באלבום הלהקה, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג". עם פירוק הלהקה ב1991 ניגן אוריון בשני ההרכבים שיצאו ממנה: הראשון ליווה את צביקה פיק בהופעותיו, והשני "הבא בתור הוא כלום" ביצע גרסאות מינימליסטיות לשירי הלהקה כולל שני שירים שאוריון השתתף עם אוהד פישוף בכתיבתם: "נושאי המגבעת ואני" ו"חומר חדש".
ב1992 הצטרף אוריון ללהקת "כרמלה גרוס ואגנר" של ערן צור בטרם ואז נסע ללונדון., שם ניגן עם מוסיקאים שונים, ביניהם ענבל פרמוטר ז"ל (איתה הקליט כזמד בשם "INBALANCE"). הוא גם הקים שם להקה בשם "בתרי זוזיי" שהופיעה רבות בבריטניה.בחזרה בארץ ב1996 הקים אוריון גרסה עברית ל"בתרי זוזיי" עם המתופף הבריטי סטיב מריוט, והבסיס (הישראלי) לאון רוזנברג. ב1999 הוציאה הלהקה אלבום בשם "בתיאבון" , ב2000 עוד מיני אלבום עם ששה שירים והתפרקה.מאז אמצע שנות התשעים אוריון ניגן בכל מיני הפקות של אמנים אחרים, הלחין לאחרים (למשל לאיגי וקסמן את "תישא אותי לאשה" ו"פחד"), רוגל אלפר, ערן צור, ביר שבע, שילה פרבר, דפנה והעוגיות ועוד. הוא גם הקים לייבל עצמאי בשם RA RECORDS.

משנת 2004 פועל אוריון גם כסולן. הוא הוציא מספר מיני אלבומים, ובשנת 2007 אלבום בכורה בשם "כן". עכשיו, כמעט בן 45, הוא מוציא את "האחרון". כל סוף הוא התחלה.

והנה רם אוריון מציג חלק משירי האלבום החדש בתכניתי "קוטנר בתשע":

אין תגובות:

פרסום תגובה