יש לו מילים

לפעמים חלומות מתגשמים

בגיל 32 הוא אוסף דברים לתיק

את מברשת השיניים את הכעס המעיק

מחזיק את הגיטרה מביט קצת מסביב

הילדות נשארת כאן הוא עובר לתל אביב...

הוא נוסע לנגן עם הזמר המפורסם

תל אביב היא רוקנ'רול הכל פתוח ורועש

מרגיש כמו חוץ לארץ הוא נורא מתרגש...

(מתוך "רוקנרול")

ואני נורא מתרגש במיוחד מהשיר הזה באלבום החדש של יהודה פוליקר לא רק בגלל שזהו שיר עשוי היטב, אלא משום שאני הייתי שם בזמן אמת. אני זוכר את הגיבור שלו אז, הכרתי אותו אישית. יהודה פוליקר הצעיר (בשלושים ושלוש שנים!) הגיע לתל אביב כדי לנגן עם צביקה פיק, אומץ בהתלהבות וחום על ידי יעקב גלעד, המפיק של יהודית רביץ, שהחליט להפוך את הנגן-זמר של להקת הקריות "ברקת" לשם החם ברוק הישראלי. יהודה הביישן, המגמגם, הנחבא בארון לא רק במיניות שלו אלא גם באהבתו למוסיקה היוונית, לטראומת הילד דור שני לשואה, לכשרון הציור שלו, ליכולת שלו להתבטא במילים, לתחושת הנחיתות האאוטסיידריות של מי שמגיע מחץ לתל אביב... את כל המרכיבים האלה של אישיותו לא הכרתי אז ב1981. 

כשיעקב גלעד ויהודית רביץ הציגו את המוסיקאי שהכירו כמעט במקרה...ראיתי רק בחור ביישן ששר נהדר, גיטריסט ענק, חד פעמי, ומוסיקאי נורא נורא יצירתי שלא מפסיק לחפש ולהמציא. הוא היה כבר מבוגר יחסית, בן 30 פלוס... אבל בוער באש נעורים של תחילת הדרך, מלאה התלהבות ורצון להצליח, לכבוש את העולם, להיות הכי טוב שיש... חלומות רוקנרול. אני גם זוכר את הופעת הבכורה של להקת "בנזין" במוזיאון תל אביב, ביחד עם תערוכה של האמנית יהודית לוין. אולי גם לכן נקרא האלבום החדש "מוזיאון החלומות".

צילום אילן בשור

בימים ההם יעקב גלעד היה לא רק המפיק-חבר אלא המוציא לאור המילולי של פוליקר. "תן לי מילים" שר פוליקר אז בגרסה לשיר של "טוקסידו מון" ויעקב גלעד נתן לו, והרבה, שירים אישיים מאד של יעקב ושל יהודה שהפכו כמעט לאיש אחד. ויעקב גלעד גם הוביל את קונספט התוכן, משירי רוק מעמד הפועלים של "בנזין" בשני אלבומיה, אל תרגום/כתיבה מחדש של השירים היווניים ב"עיניים שלי", אל השיא הרגשי של "אפר ואבק" ואל ההצלחה מסחרית הגדולה שמשלבת את כל הנושאים האלה במוסיקה שהיא גם רוק וגם יוונית וגם אלקטרונית, מבוצעת תמיד במלוא המחוייבות, עם כאריזמה בימתית שהולכת וגדלה עם השנים.

מאז קיץ 1982, כשיצא אלבום הבכורה של "בנזין", עשה יהודה פוליקר דרך ארוכה ומלאה הישגים אמנותיים, בלא פחות מ14 אלבומי סולו והמון הפקות וכתיבת שירים לאמנים אחרים... הוא כל הזמן מופיע וכותב ומלחין בהספק מאד מרשים. תסתכלו רק על שבע השנים האחרונות: הוא  הוציא תקליט אחד יווני, שניים "רגילים", הפיק והלחין לירדנה ארזי ולצרויה להב, מסיים אלבום עם שותפו ל"בנזין" אלי חדד, והוציא בשנה שעברה אלבום חשוב ומיוחד לזכרם (ובהשתתפותם) של הוריו... הוא מאד עסוק ופעיל במיוחד יחסית לאמנים בגילו ומה שכל כך משמח בהאזנה לאלבום החדש הוא שהאנרגיה הוותיקה ההיא עוד קיימת, או ליתר דיוק מתעוררת שוב.  מאז שנפרד מיעקב גלעד לפני שנים אחדות הוא, בהדרגה, גם כותב את המילים ונדמה לי שזהו האתגר העיקרי שלו בימינו: להגיע לאותה איכות ביטוי ועומק בטכסטים כפי שהוא מגיע באופן טבעי במוסיקה. 

עטיפת האלבום: ציור יהודה פוליקר

 ב"מוזיאון החלומות" חוזר פוליקר אל הבחור הצעיר שהיה פעם, ומעדכן אותו לימינו. הוא הכותב של רוב המילים (למעט שיר אחד של חנוך לוין, "שחמט", אחד שכתבה חברתו לעט צרויה להב "עוד קצת" ואחד, "מאז שעזבת" לזכרו של אריק איינשטיין שיהודה כתב ביחד עם שימי קדוש.

וכך, ככותב העיקרי הוא ממשיך ומעמיק את הקו הפסיכולוגיסטי שמאפיין את כל אלבומיו. פוליקר לא מוותר על אנליזה עצמית, וחוזר שוב ושוב לחלומות שהניעו אותו לפעולה מאז ששמע את הביטלס ואל הדרך הארוכה והקשה של השתחררות מהשפעות הילדות 

:

"באתי לעולם בלי להבין דבר,

הבית הקטן היה רדוף עבר,

אבא מחבק אימא רחוקה,

עטפו אותי באהבה סדוקה

נשארתי ילד בגוף של איש

חולם ומנותק יודע להרגיש

הזהות לקחה כיוון ברור מוחלט

המילים כבר לא נחנקות בכל משפט...

אני הולך עם מה שיש

מופתע ומתעקש

נלחם לא מתייאש

לא, אני כבר לא מתבייש".

ועוד משפט אחד על שיר הסיום, "מאז שעזבת" המוקדש לאריק איינשטיין ז"ל. לפני השיר ובסופו מושמעת הקלטה של אריק מדבר (מתוך "סוף עונת התפוזים" 1998) כשמשפט הסיום, שסוגר את התקליט הוא כל כך אופייני גם ליהודה פוליקר שמאחורי הכיף והאופטימיות של המוסיקה:

"איי... העולם נחרב בחוץ ואנחנו צוחקים". 

הנה יהודה פוליקר ולהקתו ב2010 בהופעה בתכנית "מוסיקה היום" בגלי צה"ל
חלק א 
חלק ב 

מוזיקה היום 18.7.2010 יהודה פוליקר בשירה, גיטרות ובוזוקי. יוני פוליקר בגיטרה, בוזוקי וקולות. שמוליק שמיר בגיטרות, יואב אסיף בקלידים, יונתן לויטל בבס, אלי חדד בכלי הקשה, קולות ושירה (ב"תני לי סיבה"), אמיר פינטו בכלי הקשה וקולות, אלון הלל בתופים. שלושה ימים + עפיפונים אני רוצה גם תני לי סיבה (עם אלי חדד בשירה) עיניים שלי אל תלכי עכשיו כשתגדל (עם אביב גפן בשירה) יום עצמאות מעבר לגדר HELLO THERE (CHEAP TRICK)

 

ממשיך לנסוע

כשאריק איינשטיין נפטר וחיפשתי כל מיני גרסאות מיוחדות לשיריו, נזכרתי באחת פחות מוכרת, אך מפתיעה ומרגשת: "תוכי יוסי" בביצוע להקת "קרח 9". נעם רותם וחבריו, אז בני עשרים ומשהו הקליטו את השיר של חלפי וגבריאלוב, עוד לפני שהקליטו אלבום ראשון. בתוך הרוק-בריט-פופ הסוויידי שהיתה אופיינית ל"קרח 9" הייתה עצם ההתייחסות לשיר הזה, מאד מפתיעה, והעובדה שהם הצליחו לשכנע בגרסה מחושמלת ומאד שונה מהמקור הייתה מרגשת במיוחד. 

כמעט 20 שנה אחרי, ואני מבין שהשיר ההוא, אחד הכי עצובים בעולם, הם מאד מתאימים לנעם רותם, אז וגם ובמיוחד היום. קודם כל מפני שהוא תמיד אוהב להתנהל מחוץ לציפיות ממנו ולעשות מה שבא לו, ושנית, העצב הקיומי ותחושת הסוף הקרב שיש בשיר ההוא, "תוגת המאירי" כדברי המשורר, הם מרכיבים מאד מרכזיים ביצירה של רותם, גם כשהם עטופים במוסיקה מלאת חדווה.

כל מי שאהבתי

לא הצלחתי להחזיק

רק מה שהספקתי להציל בתוך התיק

עם החורף הנשורת תיקח גם אותי

(מתוך "נשורת" שיר הנושא של האלבום החדש)

רותם, במיוחד מאז האלבום השני שלו "עזרה בדרך" (שיצא ב2007) מבין שהחיים הם לא צחוק, ושהמוסיקה אינה רק כלי עזר למשחקי תדמיות של צעירים שמתחילים דרכם בעולם... אלא היא יכולה לסייע להתמודד עם הקשיים. "עזרה בדרך" היה אלבום נפלא שתיעד תקופה לא קלה לנעם רותם ולאשתו שחלתה בסרטן. בעזרת מוסיקה מאד נעימה הציג רותם שירי חרדה וכאב שחש מי שחייו של אדם קרוב לו ואהוב נמצאים בסכנה קרובה. הוא מתמודד בשיריו עם האימה והתקווה, ההזדהות והחמלה והכעס על "הגורל" והרצון לעזור והצורך להיות חזק. רותם כתב ושר פשוט וישיר, מתאר מחשבות ורגשות בטון שקט ודיווחי שכמעט אינו מסגיר את הסערה שבפנים. למרות הנושאים הלא קלים (כימותראפיה, בתי חולים, חברים מתים) "עזרה בדרך" היה אלבום מלא תקווה. ללא מסקנות גדולות, בלי לתת עצות מעשיות איך להתנהג במצבים דומים, רותם סיפר על ניצחון האהבה והיה לסיפורו הפי אנד אמיתי: אשתו החלימה.

מאז זו דרך הביטוי העיקרית שלו. אולי בהשפעת הכתיבה והשירה של לו ריד ז"ל, הוא מביא מינימליזם רגשי עטוף במוסיקה סוחפת. שלוש שנים אחרי "עזרה בדרך" הגיע האלבום "ברזל ואבנים" ועכשיו, עוד ארבע שנים חלפו ונעם רותם מספר לנו שהחיים ממשיכים. ישנם פחדים, ישנם לא מעט חששות, האימה נמצאת שם בפנים... אך יש גם איזשהו תחושת ביטחון שלמרות הכל יהיה בסדר. לא כל כך בגלל המילים, אלא בזכות המוסיקה. 

רוק גיטרות רזה ורב עוצמה, לעתים אקוסטי לעתים מלא חשמל.  בהפקה מוזיקלית משותפת של רותם ודניאל מאיר "נשורת" הוא אלבום קצר ומאד חזק. את כל השירים רותם כתב, את רובם הוא גם הלחין ועיבד, באחד השתתף בהלחנה אביחי טוכמן (שהפיק את האלבום הקודם) ובשאר העיבודים משתתפים טוכמן, מאיר עם המתופף אביב בונן והגיטריסט יואב שושני. כולם גם מנגנים ואיתם בחלק מהשירים גם אוהד קוסקי (מ"קרח 9") בגיטרות, גיורא פוליטי בפעמונים וכלי הקשה, חגית מרום בקלידים, רז בורג בפסנתר, קרני פוסטל בצ'לו, שלי לוי ורותם פרימר בקולות. ואני מזכיר את כל השותפים האלה מכיוון שמצד אחד הם באמת חלק מאד משמעותי מהיופי של האלבום, הנגינה שלהם היא שצובעת את  השירים (תשמעו את הצ'לו המצמרר של פוסטל ב"אש ידידותית"... בדיוק מה שצריך, לא פחות ולא יותר, בלי להשוויץ). 

ומצד שני, העיבודים היפים הם לא העיקר, הם התוספת לדבר החשוב באמת: המילים-לחן-שירה של נעם רותם. נדמה כאילו גם לבד עם גיטרה אקוסטית עוצמת השירים הייתה עוברת. עשר שנים אחרי הסולו הראשון שלו "חום אנושי", והרבה פעילות מוסיקלית שכוללת השתתפות בהפקות שונות (ביניהן ב"רישומי פחם בצבע" משירי מאיר אריאל) ואיחוד להופעות "קרח תשע", הוא כנראה יודע שהעוצמה היא פנימית. 

ביום חמישי 13.3.14 נועם רותם ולהקתו בהופעה חיה ב"מוסיקה היום" בגלי צה"ל

הנה הם בהופעה בגל"צ באלבום הקודם 

נעם רותם ולהקתו בהופעה בגל"צ 17.7.2011

מוזיקה היום 17.7.2011
סאונד: דני אור ואסף סיטון
נעם רותם בשירה וגיטרה, אוהד קוסקי בגיטרה וקולות,
אביחי טוכמן בבס וקולות, ניר וטשטיין בתופים וקולות
ברזל ואבנים
קראת לי קין
לפעמים זה קשה
נטלי
בופת בדידות
עולה ויורד
עיר שלא נרדמת

קרוב ללב

צילום יעל אלין קוטנר

אין לב שלם יותר מלב שבור

לא רואים את זה עליו, אבל עמיר לב הוא גם, לעתים, איש מצחיק וכיפי. לא כזה שעוצר את השיחה לספר בדיחה, אבל כן אחד שיודע להביט בהומור על החיים ואפילו לצחוק כשאין ברירה... "לפעמים אני מאושר" הוא קרא לאלבומו החמישי, בדיוק לפני עשור, וראיתי במו עיני רגע כזה השבוע, כשהוא בא לאולפן גל"צ לנגן שירים מאלבומו החדש: בשתי הדקות שנותרו לסיום התכנית הוא ניגן דואט גיטרות רצחני עם רם אוריון בקטע אינסטרומנטלי מלא שמחת חיים מתוך שיר עצוב על חברת ילדות שמתחתנת...והוא היה מאושר, הפנים שלו זרחו והחיוך שלו נמרח מאוזן לאוזן... כך גם, נדמה לי, חש כל מי שהאזין.

בשירים שלו כמעט אין זכר לצד הזה באישיותו. הוא נשמע קודר, כבד, רציני. גם המילים, גם השירה הלאונרד כהנית המחוספסת, וגם המוסיקה שיש בה אמנם הרבה אנרגיות מלאות חיים, אך היא אף פעם לא שמחה ובטח לא "סתם כיפית".

"למה זה ככה?" אני שואל אותו באותו מפגש באולפן. "האם התוגה היא המקום היחיד שממנו הוא יכול להתבטא?"

"ממש לא!" הוא משיב "אני רואה הרבה דברים יפים, ורוב הזמן יש לי מצב רוח טוב. אבל זה לא מה שנשאר איתי כי.מצב רוח טוב אף פעם לא עושה לי רגשי אשם. וכשאתה רואה מישהו שיש לו פחות ממך, ולא משנה אם זה כסף או בריאות או מזל או החיים זה כן נשאר אתי. אז ההוא העצוב מנצח בשירים את ההוא השמח..."

צילום רונן ללנה

בדרך כלל הגיטרות הן כלי הביטוי העיקרי שלו, הן אומרות בדרך נפלאה מה שלעתים המילים רק רומזות. יש בהן עוצמה, ודמיון וחדווה, גם אם הן רק ככה מאחור, ברקע המילים. ובכל זאת באלבום החדש שלו, לכבודו התכנסנו כאן, נמשך תהליך של מתן חשיבות גדולה יותר למילים ולשירה.

"הכל מתחיל במילים" הוא אומר. "נזכרתי שסיפרת לי שאריק איינשטיין שמע שיר שלי באלבום הקודם ואמר "זה שיר יפה אבל אני לא מבין על מה הוא מדבר" ורציתי מאד להיות יותר מובן באלבום הזה. במודע עבדתי על הביטוי שלי בכתיבה. לא היה לי קואצ'ר אבל נעזרתי בעצות של (המפיק המוסיקלי של האלבום הראשון) לואי להב, שאמר לי לדבר לדבר לדבר. עבדתי איתו רק על המילים, לא על המוסיקה.

נוגע בדרכון נקרא האלבום החדש, עטיפת הדיסק מעוצבת כדרכון מלא חתימות (אמיתיות) של מסעות עמיר הצעיר בעולם. אך למי שנדמה אולי שהדרכון שבכותרת מרמז על יציאה מכאן, המשמעות אצל עמיר היא הפוכה: "לפעמים אני מרגיש חוסר ביטחון, לא רק ברמה האישית (ברמה האישית זאת חרדה) אלא משהו יותר כללי. כל הזמן קורים דברים שמפתיעים אותך... וזה קרה לי, לפחות בשיר שנושא את שם האלבום, מחוץ לארץ... אתה פתאום נהיה עצוב ואין לך מקום ואתה מכניס שנייה את היד למעיל ונוגע בדרכון לבדוק אם הוא שם ואתה יכול לחזור הביתה...

כי עמיר לב, עם כל הביקורת והכעס והכאב על מה שקורה במדינה שלנו, הוא מאד ישראלי. מאד אוהב את המקום הזה, ואת האנשים. יוצר שאכפת לו נורא ממצבנו הכללי, עד כדי כך שהוא מעדיף בשיריו לשיר פחות על עצמו. בנושאי השירים הוא נוגע בעדינות, במרומז. מלך האנדרסטייטמנט. בשיר על טיול בחו"ל הוא מזכיר כבדרך אגב שהמוכרת מוכרת טלאי צהוב ופתאם הכותרת "רכבת" מקבלת משמעות נוראה, בשיר על פי סמי שטרית "סמי" הוא (הם) מדבר על קיפוח המזרחים ועל שיברו של החלום להקים פה מדינה אחרת, ב"חזי ורות", אחד המרגשים והמפתיעים מוסיקלית, הוא מדבר על הפלסטינאים בשטחים ואת להיט האלבום "לאן עפים הברווזים" (שנכנס לפלייליסט גלגלצ!) הוא הקדיש לעמיחי כ"ץ ז"ל, מנהל מועדון "הסינדרום" בירושלים שתרם רבות לסצנת המוסיקה בבירה ותמך באמנים רבים בכך שנתן להם בית חם להופעות. עמיר בא לבקר אותו במיטת חוליו: 

אם הכל כתוב מראש, חייב להיות לזה סימן

לא היו עורבים, לא היה עץ שנפל

סתם חרא של מזל

ישבתי, הוא שכב

"מה לשיר" שאלתי

התעלמתי שנקרע מיתר

"שלא אשאר כבוי" הוא אמר

בקטע של הסולו לא יכולתי להפסיק

ניגנתי בלי ליווי את הצלילים

והאצבעות שלו ניגנו את התופים

הוא בן 52. התגלה בגיל מאוחר יחסית על ידי אריאל זילבר. הוציא אלבום ראשון וכושל בשנת 1991, ואחריו עוד שלושה אלבומי אולפן ושניים בהופעות. לא הפך לסופרסטאר אבל העשיר את המוסיקה הישראלית החדשה בהמון שירים מצויינים. "חבק אותי", "שש שעות שינה" "אריה ורותי", "קסם", "כבוי", "כחול וירוק", "עננים שחורים", "ערב ראש השנה", "פריז", "לאן נעלם הים", "הכל כאן" ועוד.

 כבר יותר מעשור גר בישוב הצפוני כליל, רבע שעה מנהריה. בנוף עוצר נשימה בו השכן הכי קרוב נמצא מאד רחוק... הוא עבר לשם עם אשתו דנה וארבעת ילדיהם. אחרי שהיה חולוני, תל אביבי שיינקינאי, יפואי עג'מאי, בנימינאי ואפילו שכן לטול כרם, עבר לגליל. וכך, במקצוע שרובו מרוכז באיזו המרכז, הוא מבלה ברכבת או על הכבישים הרבה שעות בשבוע... ותמיד חוזר בלילה הביתה, למשפחה. להיות אבא זהו עיסוק מרכזי בחייו.

 

רונן ללנה צילם

הוא תמיד מעורב בקהילה שמסביבו. הוא חושב שאמן חייב להיות מחובר לעם, לשטח. הוא נמשך, בשירים ובחיים, ל"מקומות של אנשים פשוטים, שמנסים לחיות את החיים שלהם, ואף אחד לא סופר אותם" כפי שאמר לתחקירן בתכנית בערוץ המוסיקה שעשיתי עליו לפני עשור. שם גיליתי פרטים עליו שעליהם לא רצה לדבר מול המצלמות, אבל עוזרים להבין את דמותו קצת יותר טוב...את הקניות, המפגש עם האנשים, החומוס, הוא עושה בכפר יאסיף הערבי. הוא לימד מתמטיקה בכיתות י"ב בפנימיית "מנוף" בעכו, עשה תואר ראשון בהנדסת מים, לימד מתמטיקה והיה מחנך בבית ספר ביפו, תמך כלכלית במשפחה של עולים מרוסיה וסייע גם לנערה אתיופית יתומה. הוא מתעניין מאד בדפוקים והמסכנים חברתית, אצלנו ואצל שכנינו מעבר לקו הירוק, מניצולי השואה ועד העולים החדשים. מין דובי אכפת לי כזה. והוא לגמרי אמיתי. 
אי אפשר לא לאהוב אותו.

צילום יעל אלין קוטנר

 והנה עמיר לב בהופעה חיה באולפן "מוסיקה היום", גלי צה"ל, 27.2.14

אסף סיטון ובר דותן: סאונד

עמיר לב בשירה וגיטרה, רם אוריון בגיטרה, יונתן לויטל בבס, נווה קורן בתופים

הצלצול ההוא

נוגע בדרכון

חבק אותי

לאן עפים הברווזים

סמי

אריה ורותי

TONIGHT (קטע)

הנה ככה זה נשמע: 

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=368187&cid=468047

והוידאו לקטע שהוזכר לעיל... צילם באולפן אלון אלחנני: