יום שבת, 5 בספטמבר 2015

לא רק שלונדון לא מחכה לי


לא מחכה ללונדון
פעם לונדון הייתה "בירת המוסיקה העולמית" גם לישראלים. אפילו לפני כ20 שנה, בפעם האחרונה שאני ביקרתי בה (בדרך לראיין את סטינג לקראת הופעתו בארץ...) זה היה ה-מקום להתעדכן במה קורה במוסיקה החדשה. היה כיף לחטט בחנויות תקליטים, לגלות להקות חדשות במועדונים, לשמוע המון סוגי מוסיקה בשווקים וסתם ברחובות וברכבת התחתית. למצוא שאריות לסווינגינג לונדון של הסיקסטיז ובמיוחד לביטלס...
אז ברור שהעולם השתנה: האינטרנט, הגלובליזציה, המיסחור, השינויים הדמוגרפיים והכלכליים והפוליטיים וכל שאר הגורמים "הגדולים", אבל ההפתעה שלי בביקור בקיץ לוהט זה בלונדון נבעה מהמוסיקה הבריטית, או ליתר דיוק מחסרונה כמשהו מרכזי ... מצאתי את עצמי מחפש את הצליל הבריטי של פעם... בתוך מיליוני תיירים, רחובות עמוסים, תורים אינסופיים, פארקים נהדרים, מזג אוויר קריר, אין אופניים חשמליים, המון הזדמנויות לחוות אמנות במוזיאונים וגלריות, המון עדות וצבעים וטעמים... ואיפה המוסיקה המיוחדת דווקא להם? 


אני מסתובב באוקספורד סטריט, פעם היתה פה חנות התקליטים העצומהHMV , HIS MASTER VOICE, עם סמל הכלב שמאזין לפטיפון... והיתה פה האלטרנטיבה החדשה VIRGIN... היום אין זכר לאלה. כל הרחובות עמוסים בחנויות מותגים, H&M החליפו את HMV  ו"ווירג'ין" היא כבר מזמן אימפריה כלכלית שלא קשורה למוסיקה. אם לא היו סימני זיהוי כמו הביג בן או הלונדון איי (הגלגל ענק), לא היה אפשר לדעת שאנחנו בכלל בלונדון ולא בפאריז, ברלין או ניו יורק...כל מותגי האופנה והמסעדות ובתי הקפה... הכל (כמעט) נראה אותו דבר.
והמוסיקה? יש המון... אבל היא לא בולטת... אני לא מתכוון לפסטיבלים ולהופעות של סופרסטארים בינלאומיים, וגם לא לאורחים שמגיעים ללונדון מכל העולם... אלא ליום יום הבריטי השגרתי, ולא משנה אם אתה דור עשרים בריטי מלידה או דור שני למהגרים מאסיה ואפריקה... כולם שומעים את אותו פופ אמריקני וכדי למצוא צלילים בריטיים מקוריים, ולא חשוב מאיזה סגנון, צריך ממש לחפור. יחסית לעובדה שבלונדון רבתי יש יותר מ15,000,000 תושבים הרגשתי שבתל אביב הקטנה שלנו יש הרבה יותר מה להציע מבחינת העניין. ושהצליל הישראלי של ימינו, אותו שילוב מיוחד בין מזרח ומערב, בין חדשני ומסורתי, מרתק אותי הרבה יותר מהאפשרויות היום יומיות בלונדון.
יש להם מאות מועדונים, ועשרות ערוצי רדיו וטלוויזיה שמוקדשים למוסיקה, ומחזות זמר קלסיים לצד כאלה שמוקדשים לאמנים כמו "הקינקס", קרול קינג, פרנק סינטרה ומייקל ג'קסון... יופי להם ולמיליוני התיירים שנהנים מכל זה. אני מרגיש, אולי בגלל העונה שבה הגעתי לשם או אולי בגלל תחושת ההצפה של יותר מדי אינפורמציה כל הזמן... געגוע למוסיקה הישראלית. לא מוכן לוותר על העדכונים השוטפים מחו"ל... אבל לא מרגיש שאנחנו מפגרים אחרי מה שקורה בעולם כפי שהיה רק לפני עשרים שנה.

ובכל זאת על שתי הופעות שראיתי. אחת קטנה ואחת גדולה.



אל צ'רלי ווד הגעתי כמעט במקרה. הוא פסנתרן וזמר יליד ממפיס שחי בשנים האחרונות בבריטניה, נשוי לג'קי דנקוורת', זמרת ושחקנית מצליחה, בתם של ענקי הג'אז קליאו ליין וג'ון דקוורת'. על ג'קי יש הרבה מה לומר, אבל הפעם נתרכז בבעלה צ'רלי... מוסיקאי מיוחד ומרגש שמשלב ריתם אנד בלוז, ג'אז, נשמה ורוק, חומרים מקוריים לצד גרסות כיסוי קלסיקות אמריקניות. את ההופעה שלו ראיתי במועדון ג'אז קטן ולא-מעושן, הוא בפסנתר ושירה ואיתו בס ותופים... והוא היה פשוט נפלא. מלא השראה בשירה והנגינה, משעשע ועם המון הומור. מיד קניתי שלושה דיסקים שלו (ואחד קיבלתי ממנו במתנה) ופתאום נחשפתי למוסיקאי מגוון, מעניין, מחובר היטב לשורשי הריתם-אנד-בלוז והג'אז האמריקני של שנות הארבעים-חמישים, אבל נשמע גם לגמרי רלוונטי. חשבתי לעצמי שבטח יש לא מעט כמוהו בעולם, שעושים את זה מצויין ופשוט בינתיים לא התגלו בענק. בינתיים חפשו אותו ביו טיוב, עד שאמרגן ישראלי יביא אותו לכאן.


על ההופעה הגדולה לא יכולתי שלא לשמוע. מעשרות המלצות בארץ טרום הנסיעה, ועד פרומו חזק בכל מקום אפשרי בלונדון עצמה: "ספר המורמונים". לפני שאפרט אציין רק שאני באופן כללי למעט חריגים לא אוהב מחזות זמר. למרות השירים היפים שיש בהם לעתים, הקונספט הכללי נראה לי מגוחך כמעט כמו סיפורי האופרה הגדולים. לכן, הופתעתי מאד מעצמי שכל כך נהניתי במחזמר הזה, אולי בגלל שTHE BOOK OF MORMON הוא פרודיה. מחזמר סאטירי שנוצר על ידי יוצרי סדרת האנימציה הפרועה סאות'פארק. הסאטירה היא לא רק על המורמונים (זרם שמרני מאד בנצרות) אלא גם על ז'אנר מחזות הזמר. זה עשוי נורא טוב ומצחיק בטירוף גם למי שאין לו חמש יחידות באנגלית. המחזמר הגיע ללונדון ב2013 אחרי שנתיים מצליחות מאד בברודווי, כולל כל הפרסים היוקרתיים ביותר ומכירות חסרות תקדים של אלבום המחזה.




בתמצית מדובר על הטיפשות והצביעות, לדעת היוצרים, של המורמונים. נוצרים מאד שמרנים שמנסים לגייס מאמינים באפריקה. תוך כדי שירים וריקודים מאד מצחיקים אנחנו מקבלים מנה של אמירות על כפייה דתית, צביעות, העמדת פנים ביחס להומואים וביחס לשחורים, גזענות והתנשאות. נושאים שכידוע אין להם שוב דבר עם חיינו כאן ועכשיו. 

הרעש המתוק של טייני פינגרז


טייני פינגרז באלבום חמישי!!!! הלילה בצוללת!!!
ככה הם נשמעים בהופעה


מוסיקה היום 3.9.2015 (הקלטה 31.8)
דני אור וטל וניג: סאונד
דניאל ביינסיין ואביגייל קוש: הפקה
יעל אלין קוטנר: צילום



טייני פינגרז
אורן בן דוד בגיטרה, נמרוד בר בקלידים, טל כהן בתופים, בועז בנטור בבס
THE FALL + EYES OF GOLD + TRAVELER SOUL

DEUTERONOMY

9 OF SWORDS

DISPATCHER







יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

זה מה שנקרא ביג בנד

 כל החבר'ה האלה (חוץ מההוא באמצע) בהופעה חיה על במה אחת!!!
זאפה הרצליה ביום ששי 4.9


 שם טוב לוי, אבי לייבוביץ', האורקסטרה




















שם טוב לוי אבי לייבוביץ' והאורקסטרה
שם טוב לוי בשירה, חליל, פסנתר. אבי לייבוביץ', יאיר סלוצקי וירון אוזנה בטרומבונים.
ארתור קרסנובייב ועידו גור בחצוצרות. אלון כיוס, יובל טבצ'ניק, טל ורון ואלון פרבר בסקסופונים. 
יונתן אלבלק בגיטרה. מיקי ורשאי בבס. רון אלמוג בתופים.
טווס הזהב
התעוררות
ריקוד ההוביטים
MOANIN'
נוח
פסק זמן
חגיגה
יאיר סלוצקי
עידו גור וארתור קרסנובייב

מיקי ורשאי

יונתן אלבלק
רון אלמוג



















מוסיקה היום 9.7.15 (הקלטה 5.7)
סאונד: אסף סיטון וליעד גרושקא
הפקה: דניאל ביינסיין, גאיה עופר אביגייל קוש
צילום: יעל אלין קוטנר
תשמעו כאן!!!





יום חמישי, 30 ביולי 2015

סנדרסון זה כף כיף כף!!!

 לקראת הופעתו (לראשונה!!!) במועדון"בארבי"
ב6.8.15
עם אורח מיוחד: אריאל זילבר






הופיעו דני והלהקה בתכנית מוסיקה היום (הקלטה 26.7.15)
אסף סיטון, טל וניג ומוטי סטרול: סאונד
דניאל ביינסיין ואביגיש קוש: הפקה
יעל אלין קוטנר: צילום
דני סנדרסון בשירה וגיטרה,
הילי בוימל בגיטרה ושירה, כפיר בן ליש בגיטרה ושירה, מיקי ורשאי בבס ושירה,
עידו זלזניק בקלידים ושירה, אורית שלום בשירה, אמיר ברסלר בתופים
לא כדאי לי
שירות עצמי
מכאן הדרך
אתה לבד
חושב עליך
THERE'S A PLACE
ערב אבוד
שלו לעולמים
כמו ציפורים
ג'אם
 











יום ראשון, 19 ביולי 2015

כשמאיר (לא) פגש את זהר

חום יולי
איזה שבוע טעון משמעות היסטורית היה השבוע שעבר ולא רק בגלל ההסכם עם איראן אלא דווקא בתחום התרבות העברית. ב16 ביולי לפני 60 שנה, נולד זהר ארגוב ז"ל. בשנת 1987 הוא הלך לעולמו בגיל 32, ולציון יום הולדתו התקיימו כידוע בשבועות האחרונים לא מעט אירועים לזכרו ונכתבו/נאמרו המון מילים על חשיבותו לתרבות שלנו, לא רק בשל היותו זמר גדול אלא גם בגלל ההקשר החברתי ואפילו הפוליטי של עצם קיומו ופעילותו.
זהר ארגוב של ימינו נוכח וקיים במוסיקה הישראלית לא פחות, ואולי אף יותר, משהיה בה בחייו.


ולגמרי במקרה (?), אתמול לפני 16 שנה, ב18 ביולי 1999 נפטר מאיר אריאל ז"ל. הוא היה אז בן 57, כלומר היה צריך להיות עכשיו בן 73, וגם הוא לא נעלם מתודעתנו מאז שעזב את העולם הזה. נהפוך הוא. הערבים השנתיים לזכרו, היצירות הגנוזות שלו שנחשפו מאז, הביצועים החדשים לשיריו ובעיקר הקהל הצעיר שמגלה אותו בשנים האחרונות, כל אלה הופכים את יצירתו של אריאל לנוכחת גם בימינו.
ארגוב ואריאל. שני שמות גדולים במוסיקה הישראלית, כל אחד בתחומו ובקרב הקהל שלו, שניים שנראו אז כל כך רחוקים זה מזה, כמעט בלי יכולת התקרבות או גישור, ובכל זאת במבט על התרבות שלנו היום, הם חלק משמעותי, ביחד לחוד, בצליל החדש והמקורי של המוסיקה הישראלית.


ב1987, שנת מותו של זהר ארגוב, הייתי שותף ל"מסע הבחירות של מאיר אריאל" שהובילו מאיר עם חברו יהודה עדר ובת זוגו תרצה. יהודה צרף אל מאיר את מיקי שביב, רע מוכיח ואותי ונדדנו ברחבי הארץ, מקריית שמונה בצפון ועד אילת בדרום, והגענו להרבה מאד אוכלוסיות שהשם "מאיר אריאל" לא אמר להם דבר. לא שהם היו נגד... אבל לא היה להם שום מושג מי הוא.

בשיחות איתו אז ומאז מאיר התעסק רבות בנושא זה, וחשב שזהו אתגר מבחינתו כן להגיע קהל אחר. לא משיקולים מסחריים של "הגדלת השוק" אלא מתוך הכרה שעם ישראל מורכב מכל מיני עדות וגוונים וצבעים וטעמים. חלק ממחשבות אלה התגלגל לכתבה על "מסע הבחירות" בעיתון "כותרת ראשית", ודויד ברוזה הלחין את הטכסט והפך אותו לשיר "בצהרי יום".

ירדנו לירוחם... הוא שר שם... ומצטט מקומי שאומר "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב".

מאז אותן הופעות מאיר אריאל פעל במתכוון לצאת מחוג המכרים ה"צוותאי" הקבוע שלו. שיריו הגיעו אל ניסים גרמה, גתית שובל, הברירה הטבעית, יהודה פוליקר, אתניקס, דני סנדרסון, רמי קלינשטיין, ריטה, שרון חזיז ועוד ועוד... ב1995 השתתפו בשיר שלו "כתונת פסים" שהלחין ארקדי דוכין עשרות זמרים מכל העדות והטעמים:

"לפני כמה וכמה שנות אלף, נפרדנו אחי ואני,
ההוא לכיוון של הקרירים האלה, אני לדרום מזרחי,
יובלות על יובלות לא התראינו, ופתאם נפגשנו כאן
לא הכרנו כל כך השתנינו, טוב שהשארנו סימן..."

האם זהר ארגוב היה שר מאיר אריאל לו נשאר בחיים? האם מאיר היה כותב במיוחד לזהר? ברור שאין לדעת, ובכל זאת, אני נזכר באחת ההופעות המוקלטות האחרונות של מאיר אריאל, כזו שטרם יצאה לאור רשמית, ובו הוא שר את "כבר עברו השנים" שכתב והלחין אביהו מדינה לזהר ארגוב. מאיר מקדים את השיר כך: "גרסה שלי לשירו של זהר ארגוב. אחד מגדולי הזמר של כל הזמנים. אחד מגדולי המוסיקאים של כל הזמנים!" ואז הוא מתנצל ואומר... "תקטינו ציפיות, אני לא זהר אני רק מאיר".




והשבוע מגיע לרדיו שיר חדש ומקסים בשם "שחרית" שהלחינה אהובה עוזרי (המורה לזמרה של זהר ארגוב) למילים של נתן אלתרמן (אחד המורים הרוחניים של מאיר אריאל) במיוחד ליהודית רביץ, שהיא כשלעצמה יכולה להיות סמל לשילוב האמנותי במוסיקה הישראלית. העולמות נפגשים.