יום שבת, 13 בנובמבר 2010

משינה 25



אהבה בת 25

"משינה" חוגגת 25 שנים לאלבומה הראשון וקודם כל, לפני שנדבר על הלהקה ועל המוסיקה שלה, כמה מילים על המוצר המסכם את חצי היובל הזה: "עסקי הרוק'נרול".  בגרסתו המהודרת המארז החדש אינו "סתם" עוד אלבום אוסף אלא שילוב של שני אלבומים ובהם 40 שירים, דיווידי עם שמונה קטעי הופעה שלא יצאו קודם לכן, מ1988 ועד 2010 וגולת הכותרת של המארז: ספר יפהפה המסכם את תולדות הלהקה בראיונות אינטימיים וחושפניים עם חבריה ובעשרות צילומים. יודגש שהספר, בעריכת דרור נחום, לא דומה לחוברות/ספרונים המצורפים לעתים בתוך עטיפות הדיסקים, אלא נראה לגמרי אחרת: 140 עמודי כרומו בהפקה מושקעת, בדומה לספרי מוסיקה מקובלים בעולם. וכך, עם המוסיקה והויז'ואלז והספר מארז "עסקי הרוק'נרול" מציב סטנדרט חדש בתחום סיכומי-הדרך במוסיקה הישראלית.  נקווה שעכשיו, רגע לפני שסוגרים לגמרי את התחום (של הדיסקים, לא של המוסיקה...) יהיו עוד רבים כמוהו.


כשבודקים את ההיסטוריה של הלהקה, גם בספר, מגלים שבכל עונה ועונה הם היו על סף משבר, ולא פעם התקשו להחזיק מעמד ביחד. והכוונה היא לא רק לחופשה הארוכה שלקחו זה מזה  בין 1996 ל2003 אלא לעוד לא מעט מהמורות בדרך, הם התפרקו עוד לפני האלבום הראשון (כשיובל הקים את "שלום הציבור" ושלומי את "החזית העממית"), והתערערו אחרי הצלחת האלבום הראשון (פרשו מהופעות, פרט לאחת ב"פסטיבל הילדים") ובתקופת כישלון האלבום השני (הופעות קטנות בבתי ספר), ואחרי כשלון "מפלצות התהילה" (שמועות על פירוק ועל ירידה מהארץ...) ועוד ועוד. לא קלה הייתה דרכם ובכל זאת המשיכו להיות חברים טובים. משפחת "משינה", בחלק מהמקרים יותר מהמשפחות האמיתיות של חבריה, שרדה את כל המשברים האישיים ותהפוכות הטעם המוביל במוסיקה הישראלית ושינויי ההתייחסות למוסיקה בתקשורת.
ולא סתם שרדה..."משינה" היא כנראה להקת הפופ-רוק הישראלית הגדולה מכולן. היו להקות מקוריות ממנה, היו כאלה שיצרו מהפכות גדולות יותר, אך אף אחת לא החזיקה מעמד כל כך הרבה שנים ויצרה כמות כה גדולה של שירים מוצלחים. נכון, הם הושפעו וגנבו וחיקו כל מיני סוגי מוסיקה שאהבו, בעיקר בתחילת דרכם (והם אף פעם לא הסתירו זאת, שלומי ברכה הצהיר לא פעם שזו הייתה דרכו ללמוד לעשות מוסיקה), אך בכל זאת, עם כל ההשפעות (מי אמר "מדנס" או "ספשלז" או "קיור" או "ביטלס" או "פיקסיז" או בוב דילן)  הם יצרו גם צליל מאוד מקורי ומאוד מאוד ישראלי. מי הורה מודרנית, עם טכסטים שנעים בין נונסנס משעשע לאמירה אמיתית על המצב, האישי והכללי, של דור שלם במדינה הזאת. מה שנראה אולי כאסקפיזם מוחלט מסתיר בתוכו גם לא מעט מסרים רציניים. הם עשו את זה לרוב בדרך קלילה, אף פעם לא כבדים מדי, לא דיכאוניים, תמיד אופטימיים ומלאי אהבה והומור, גם בשירים היותר עצובים.

מה שהכי מרגש בהאזנה ללהקה הזו ברצף, מתחילת הדרך ועד ימינו, הוא העובדה שהם כל הזמן השתנו והתפתחו ולא חזרו על עצמם. צעדו קדימה בשכלול הנגינה, הכתיבה וההופעה החיה. בעולם המוסיקה הממוסחר של ימינו זהו לא עניין של מה בכך, ורק מעט להקות מצליחות להמציא את עצמן מחדש כל כך שוב ושוב כל כך הרבה שנים ברציפות.

"משינה" באה ממועדוני תל אביב של ראשית שנות ה-80, מעמדה של להקת שוליים, אך חבריה נשארו צנועים ופשוטים גם כשהלהקה מכרה אלבומי זהב והופיעה בפארקים בפני עשרות אלפים. מבחינה אישית התנהגותית הם אף פעם לא הפכו למפלצות בעקבות התהילה. נשארו תמיד החבר'ה הטובים שנהנים לכייף עם המוסיקה. עושים את שלהם מבלי להתחשב במה שאומרים עליהם ובאיך צריך וכדאי להתנהג.
כך גם בפעילותם בשבע השנים האחרונות. כשיצא "רומנטיקה עתידנית", אלבומם הראשון אחרי ההפסקה בת עשר השנים, "משינה" עיצבנו כל מיני אנשים בגלל רצונם לממש את הקאמבק שלהם מבחינה מסחרית. פתאום שכחו המתעצבנים שככה מתנהג כל העולם כבר הרבה מאד שנים ואין כמעט מופע גדול בחו"ל שאין לו ספונסר כבד. אך מי שהקשיב ידע שהשיווק הסלקומי לא פגע ביצירה. "רומנטיקה עתידנית" לא היה אלבום לרינגטונים, אלא יצירה מוצלחת של להקה מבוגרת. לא התפרצות נעורים של תחילת הדרך ולא טירוף נפלא של "מפלצות התהילה", אבל בהחלט המשך הגיוני ל"להתראות נעורים שלום אהבה",  האלבום האחרון של "משינה" לפני הפירוק ואחד הכי מושלמים שלהם. במקום למחזר את עצמם ולחזור לעבר המוכר העיזו "משינה" ללכת על קונספט לא מסחרי ולהציע "משינה" חדשה. כך גם באלבום השני של שנות האלפיים, "יהלומים בשמיים" שהוכיח שגם כשכבר אינם הצעירים השובבים של פעם הם עדיין יודעים לכתוב שירים מצויינים ולהופיע ברמת ביצוע מעוררת קנאה.  אמנותית, כמו תמיד, הם הכי טובים שהיו יכולים להיות נכון לעכשיו.

ב6.11.2010 התארחה "משינה" בתכנית מיוחדת בגלי צה"ל. 
זו השעה הראשונה:

יום שני, 8 בנובמבר 2010

דנה ברגר ולהקתה בהופעה ב"מוזיקה היום" בגל"צ 7.11.2010


לקראת מופע העשור לאלבומה "עד הקצה" (ב11.11 ברדינג 3 נמל ת"א) הופיעה דנה ברגר בגל"ץ...






דנה ברגר בשירה וגיטרה, יניב דדון בגיטרה וקולות, אלעד אדר בקלידים
מיכאל פרוסט בבס, מתן אפרת בתופים
יש בזה טעם
לומדת לעוף
אהבה
עד הקצה
חמימות חולפת
בא והולך
יניב דדון

מיכאל פרוסט

אלעד אדר

מתן אפרת

 

דנה והלהקה בהקלטה של דני אור ובצילומים של דני זודקביץ'


עוזי רמירז בהופעה במוזיקה היום בגל"צ 7.11.2010

ככה זה נראה (בצילום דני זודקביץ')

עוזי רמירז בגיטרה ושירה
'MOUNTAIN CLIMBIN
I WANNA BE YOUR MAN
SECRETS OF THE ZODIAC

וככה זה נשמע (בהקלטת דני אור):


עוזי פיינרמן רמירז מופיע בקרוב ב:
9.11.2010 בפטריה בקיבוץ דן
11.11.2010 במרתף 10 בחיפה
20.11.2010 באוזן בר בתל אביב

יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

רוברט ווייט



השבוע יצא לאור אלבום חדש לאחד המוסיקאים שאני הכי אוהב בעולם, כבר הרבה מאד שנים, רוברט ווייט (לא לבן, WYATT). שלוש שנים אחרי היצירה האחרונה שלו, "קומיקופרה" יוצא עכשיו "FOR THE GHOSTS WITHIN" והוא, בחלקו הגדול, אלבום מקסים שבו ווייט מטפל בצורה ג'אזית רכה בסטנדרטים מוכרים (חלקם כאלה שכבר חידש בעבר) כמו "ROUND MIDNIGHT" (בגרסה שבה הוא רק שורק ולא שר), "LUSH LIFE",  "IN A SENTIMENTAL MOOD", "AT LAST I AM FREE" וגם הלהיט הגדול של לואי אמסטרונג "WHAT A WONDERFUL WORLD". הכל באווירה החלומית – מסתורית - הזוייה שאפיינה את ווייט תמיד. לצד החידושים לקטעים מוכרים כולל האלבום גם שירים חדשים, שניים מהם עוסקים בנושא המרכזי שמעסיק את שותפו לאלבום, הסקופוניסט הישראלי לשעבר גלעד עצמון, הנושא הפלשתינאי (וכולל גם קטע ראפ בערבית). עם זאת, רוב האלבום ממשיך את הקו המוסיקלי העצמאי והמיוחד של ווייט, שאי אפשר לסווגו תחת ההגדרות המוכרות. הוא היה תמיד שונה, אחר, לא דומה לאף יוצר או מבצע אחר, ולכן כמעט ולא שם ידוע בקרב הקהל הרחב, לא מוכר הרבה אלבומים, אך משפיע על הרבה דורות של מוסיקאים. "הבעייה עם אבנגרד" אמר ווייט בתחילת דרכו בשנות השבעים, "שברגע שאתה אומר על קטע שהוא אבנגרד שמקדים את זמנו, הוא כבר מיושן".


רוברט ווייט נולד בבריסטול, בריטניה ב1945. בסוף שנות הששים הוא היה מתופף, מלחין וזמר בלהקת הפסיכדליה SOFT MACHINE שהקדימה את זמנה בשילוב רוק ובלוז וג'אז אבנגרדי. ב1970, אחרי שלושה אלבומים עם הלהקה, פרש ווייט לקריירת סולו, הקליט אלבום ג'אז מוזר בשם "סופה של אוזן", ניגן ושר בהרכב בשם "חפרפרות תאומות" ואז, בשנת 1973, קרתה לו תאונה ששינתה את חייו. הוא נפל מחלון בקומה שלישית, ספק בטעות ספק בגלל תחושה שגרן לו טריפ אלאסדי שהוא יכול לעוף... אך עם תוצאה קשה ללא שום ספק. ווייט הפך משותק ממותניו ומטה, לא יכול לתופף יותר ונדמה כאילו חוסלה הקריירה המוסיקלית שלו.  אך בניגוד לחששות, הוא ניצל את תקופת השיקום הארוכה ליצירות אלבום נפלא בשם "ROCK BOTTOM" (במקום הכי נמוך בעולם...)  שהציג אותו כאחד המוסיקאים המעניינים ביותר של הסבנטיז, בעיקר ובמיוחד בזכות שיר אחד מתוכו, SEA SONG. אם הייתי צריך לבחור מהו שיר הכאב הכי גדול בכל הזמנים, הייתי כנראה בוחר ב"שיר ים". שיר שהוקלט ב1973 וממשיך להיות קורע לב ומצמרר גם אחרי 1000 האזנות... במקביל להקלטת האלבום חידש ווייט גם להיט של להקת "מאנקיז" בשם "אני מאמין" שהיה הפעם היחידה ששיר בביצועו הגיע למצעד הפזמונים הבריטי.

מאז ווייט מתנהל בכסא גלגלים, ממעט להופיע אך לא חדל ליצור מוסיקה ייחודית, עצמאית, שונה מכל מה שמוגדר כ"פופ" או "רוק". אמנם בקצב איטי, בסך הכל בתריסר אלבומים בכל השנים האלה, אך תמיד באופן מרגש ונוגע ללב. כזמר השתתף ווייט בהקלטות רבות, ביניהם עם חבריו מנוער, אנשי "פינק פלויד". אך למעט בשירים בודדים (כמו "בניית ספינות" של אלביס קוסטלו) הוא נשאר כל השנים בשוליים של השוליים, מוכר רק למעטים. הוא לא קל לעיכול אבל הוא תמיד מאד אמיתי. גם כשהוא שר בקולו המיואש על נושאים אישיים, בעיקר על חייו עם בת זוגו אלפרדה (אליפי) בנג, שמסייעת לו בהפקות המוסיקליות ובשאר התחומים היצירתיים בהם הוא עוסק, מציור ועד כתיבה. כך גם כשהוא מבצע גרסות מטורפות לשירים של אחרים ולסטנדרטים של ג'אז ובעיקר כשהוא מתעסק בנושאים חברתיים ופוליטיים. בתחום המחאה וואייט פרח במיוחד בימי שלטונה של מרגרט תאצ'ר בבריטניה, אך כשמאלני רדיקלי הוא נשאר מהפכן בשיריו, והמשיך להגדיר עצמו קומוניסט גם בסוף ימיה של ברית המועצות ואפילו אחרי התפרקותה.

בראשית שנות התשעים יצא לי לראיין אותו (עם הוצאת אלבומו "דונדסטן") והוא היה מופתע מאד שמישהו בישראל בכלל שמע עליו, והתרגש לשמוע ש"שיר ים" אהוד כאן בתכניות לילה. שנים אחדות לאחר מכן יצר איתו קשר מעריצו אביתר בנאי, השמיע לו את אלבומו השני, זכה בתגובה נלהבת מאד (במיוחד בגלל השיר "בראשית",) ואף הוזמן על ידי ווייט להופיע בפסטיבל אלטרנטיב שהוא אצר בבריטניה. ראו כאן למטה את הקטע המרגש שבו אביתר שר את שירו "יש לי סיכוי", ורוברט ווייט מצטרף אליו, מכסאו בקהל, בהימהום של אחד שמכיר את המנגינה אך לא יודע לשיר את המילים, כשחיוך גדול של אושר על פניו.

ביחד עם גלעד עצמון (שניגן עם ווייט גם באלבומו הקודם) ההתייחסות של ווייט לישראל היא, מין הסתם שונה. השאלות המתעוררות בהאזנה לו כיום הן האם אנחנו כמאזינים, יכולים להפריד בין המוסיקה מלאת היופי והחום שלו ובין הדעות האנטי-ישראליות של שותפו. וכך במקום להתמקד רק במוסיקה הראש מוטרד בכל מיני נושאים שמעוררת הוצאת האלבום הזה: פוליטיקה, מלחמת קיום, צדק, גזענות, חופש אמנותי, צנזורה, התעמתות או התעלמות מדיעות שאינך מסכים עימן, הקשר בין האמן לאמנותו.
גלעד עצמון הוא נגן כלי נשיפה מעולה, מלחין ומעבד וגם סופר ופילוסוף ופעיל פוליטי. יליד ירושלים 1963, עצמון התחיל להיות פעיל במוסיקה הישראלית בשנות ה80, כשעבד עם סי היימן, עופרה חזה ויהודה פוליקר וגם עם אמני ג'אז רבים שהגיעו להופעות בישראל. בשנות התשעים העמיק עצמון את התעסקותו בג'אז, הקליט אלבומי ג'אז חדשניים והופיע ברחבי העולם. באמצע העשור הוא עבר לבריטניה, שיתף פעולה עם אמני רוק וג'אז שונים שם, ביניהם איאן דיורי, שינייד אוקונור ואפילו פול מקרטני. בתחום הג'אז הוא נחשב, גם בבריטניה, לממציאן וחדשן והאלבומים הרבים שהוציא זוכים בדרך כלל בביקורות משובחות.
אך מאמצע שנות התשעים הוא חי בלונדון לא בגלל המוסיקה, אלא מכיוון שמאז שהיה חייל במלחמת לבנון החל לפקפק בזכותו של העם היהודי לשבת בישראל, להגדרתו, על חשבונו של העם הפלסטינאי. את הרעיון הבסיסי הזה וכל הנגזרות המשתמעות ממנו הוא מפיץ במאמרים, בספרים ובחלק מיצירתו המוסיקלית. שלא כמו ישראלים אחרים שאינם מסכימים עם מדיניות ממשלות ישראל בשטחים, למשל, עצמון לקח עוד צעד קדימה בהתנגדותו, והוא מגדיר עצמו פלשתינאי אנטי-ישראלי שאינו מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל.

האם זה צריך לשנות משהו בהאזנה לאלבום החדש של רוברט וייט? הרי גלעד עצמון אינו טרוריסט שנתפש בפעילות אנטי ישראלי. הוא מוסיקאי בעל דעות קיצוניות שמשתתף באלבום של רוברט ווייט. מה עושים עם האינפורמציה הזו? האם ההתייחסות למוסיקה יכולה להתנתק מהתייחסות למוסיקאי שעושה אותה? האם התעלמות או החרמה של המוסיקה מסיבות פוליטיות לא תהיה דומה לאותו צעד שנקטו הפיקסיז, אלביס קוסטלו, קרלוס סנטנה וכל שאר המחרימים שלא הגיעו להופעות כאן?



יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

אושיק לוי בהופעה



לקראת הופעתו במרכז ענב בתל אביב ב4.11.2010
הופיע אושיק לוי עם חלק מלהקתו בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל


אושיק לוי בשירה, זיו ריינר בגיטרות, נעה איילי בצ'לו ומלודיקה, איציק יונה בגיטרה
זה מכבר
סיכוי קלוש
כל תו
חור בלבנה
אל תפחד
טוליק





ועוד צילום אחד באולפן, שדני זודקביץ' (שצילם) אוהב במיוחד

על האלבום החדש של אושיק לוי, "קול וחומר" תוכלו לקרוא כאן...אושיק לוי באלבום חדש