יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

פינק פלויד



פינק פלויד שלי

פעם, לפני המון המון זמן, כשרק התחלתי לעמוד על דעתי ולעצב את טעמי המוסיקלי (אצלי, מסיבות אישיות, זה קרה בערך בגיל 19-20) "פינק פלויד" הייתה בשבילי הלהקה הכי גדולה והכי חשובה בעולם. כן, אהבתי את "הביטלס" ועוד המון להקות של הימים ההם, אבל את רובן, ובמיוחד את "הביטלס" כולם אהבו, זה היה כמעט מובן מאליו, כמו לאהוב לחם ואת אריק איינשטיין. לעומת זאת לאהוב את "פינק פלויד" בירושלים בשנת 1973 זה היה משהו מיוחד, יוצא דופן, מין גילוי פרטי של מוסיקה שאף אחד מסביבי לא הכיר, סוד שמגלים רק לחברים קרובים...הם היו שונים ומסתוריים, בלי צילומים שלהם על העטיפה, עם שמות מוזרים לאלבומים, ובעיקר עם מוסיקה חלומית, לעתים סיוטית, שלא נשמעה כמו שום דבר אחר. ריחוף בחלל לזוז מהכסא, טריפ בלי טיפת סם.

מימין: סיד בארט, רוג'ר ווטרס,ריק רייט, ניק מייסון

מוסיקה הייתה אז משהו שרק שומעים (או לעתים רחוקות רוקדים) והיא הספיקה לגמרי. הכל נשמע אחרת. יותר עשיר, יותר מרתק, יותר אמיתי. היינו מניחים את התקליט על הפטיפון, שמים את האוזניות על הראש, עוצמים עיניים ו... יוצאים למסע קסום ומסתורי... מקשיבים. מאד מקשיבים. לא היה אינטרנט, לא היו שידורי טלוויזיה מחו"ל, לא היו כמעט כתבות על נושאים כאלה בעיתונים... הייתה המוסיקה.   היינו נעזרים לפעמים בעטיפות התקליטים לקבל קצת אינפורמציה ובעיקר כמשהו שאפשר לבהות בו בזמן ההאזנה...



אני זוכר שעות של בהייה בצילום של פרה באחו על עטיפת "אמא לב אטום" ומנסה להבין למה הכוונה בשם המשונה הזה ATOM HEART MOTHER (היצירה עצמה, על 23 וחצי הדקות שלה, לא סייעה במאום, כיוון שהיתה אינסטרומנטלית ללא מילים להאחז בהן) אחר כך, כשהעמקתי את התחקיר לגבי אמנים שאהבתי, הבנתי שמעצב העטיפה בחר את הפרה כסמל למשהו טבעי ופשוט, מין ניגוד מוחלט למוסיקה של הלהקה שהייתה הכי חדשנית ו"מתקדמת" לזמנה.




אותה עטיפת פרה חזרה והפציעה בחיי שנתיים לאחר מכן כשבדרך לגלי צה"ל ברחוב יפת ביפו גיליתי קצביה שכל חלון הראווה שלה היה מכוסה בעשרות עטיפות של התקליט, מין עיצוב אנדי וורהולי של בעל העסק... כששאלתי בהתרגשות את הקצב אם גם הוא אוהב את "פינק פלויד" הוא הודה שאינו מכיר ושהסיבה היחידה לבחירה בפרה היא... הפרה, והעובדה שבחנות הסמוכה ייצרו עטיפות תקליטים עבור חברת CBS...


כשהתגייסתי בדצמבר 1974 לגל"צ ובמשך עשר השנים הבאות "פינק פלויד" היתה
ה-להקה שלי. במבחן הקבלה לתחנה, כשהתבקשתי לערוך תכנית על להקה שאני אוהב, הדפסתי במכונת כתיבה דף ליינאפ ראשון בחיי, על תולדות הלהקה ובמיוחד על האלבום החדש שלה, "הצד הפל של הירח". בגלל "פינק פלויד" (וגם "קינג קרימזון" ו"ג'נסיס") הבנתי שבשבילי מוסיקה לא צריכה להיות מובנת ופשוטה מיד, היא לא חייבת להיות "פופ" כדי שאוהב אותה, ואולי אפילו להפך, לעתים קרובות השירים שלא באים לך בקלות נשארים איתך הרבה יותר זמן...בזכות "פינק פלויד" גיליתי בתוכי את המשיכה אל הקטעים הלא מובנים מאליהם, גם אם הם קצת יותר "משונים". מאז, במינון זה או אחר, אני באותה דיעה.
בגלל "פינק פלויד", כשהייתי עורך מוסיקה בגל"ץ אחת היוזמות הראשונות שלי הייתה עריכת "מרתונים" שיוקדשו לאמן אחד או לסגנון ספציפי, וזאת כדי שיהיה מקום להשמיע בתכנית רדיו גם יצירה של 12, 18 ואפילו 25 דקות...




בגלל "פינק פלויד" ערכתי תכנית שבועית בשם "רוק פלוס" (שהגיש משה מורד) ואני לא אשכח את ההתרגשות המטורפת בספטמבר 1975, כשהאלבום החדש, "הלוואי והיית כאן", הגיע לחנות התקליטים "מסדה" של שוקי ווייס, ואני קורע את הצלופן השחור שעטף את העטיפה, רואה לראשונה את לחיצת היד עם האיש הבוער, וטס באוטובוס בימים פרה-הרכב-הפרטי לגל"צ כדי להיות הראשון להשמיע את האלבום, להספיק עוד לפני התכנית המתחרה ברשת ג' "קצת אחרת" שחבריה בירושלים, רחוקים מהעדכון התלאביבי... אני גם זוכר את הקטע המשעשע בהשמעה הראשונה,  כשבסוף השיר "קח סיגר" ולפני "הלוואי והיית כאן" הסאונד מתכווץ והופך לצליל של טרנזיסטור... מה שהקפיץ את האחראי הטכני בתחנה שהיה בטוח שיש תקלה בשידור, וגרם לו להפעיל סרט הקלטה לשעת חירום עם "נעימות קלות"...    
בגלל "פינק פלויד" התחלתי להתעניין לעומק בהקלטות נדירות ומיוחדות, מה שנקרא תקליטים לבנים, או "בוטלגים", שכן הלהקה הזו הופיעה בהופעות מדהימות במשך כל שנות השבעים ולא הוציאה מאז "אומהגומה" ב1969 אף הקלטה בהופעה... בגלל "פינק פלויד" נסעתי לראשונה בחיי במיוחד להופעה בחו"ל, לראות ב1980 את מופע הרוק הכי מרשים שראיתי בחיי... THE WALL...


ואז אחרי השיא הזה הכל התחיל להתמוטט. באלבום הבא, "החיתוך הסופי" היה כבר ברור ששום דבר בלהקה הזו לא יהיה כשהיה, ואכן הם התפרקו והסתכסכו והפכו לשתי קבוצות מתחרות, רוג'ר ווטרס מול השאר, וחזרו חד פעמית ... והקליטו כל מיני דברים טובים (בעיקר דיוויד גילמור, אחד מגדולי הגיטריסטים של דורנו) וגם אלבומים פחות מוצלחים... אבל שום דבר לא הצליח לקלקל את הקסם הראשוני. גם לא עכשיו, במבט של שלושים שנה לאחור. "פינק פלויד", מתחת לכל ההפקה הבומבסטית, והאפקטים, והמופעים המטורפים...הם עשו מוזיקה טובה, לרוב מאד מלודית, מאד יפה, מאד מרגשת גם ללא מילים. וזה העיקר.


עכשיו, בלי כל סיבה אקטואלית, יוצאים מחדש כל 14 האלבומים של "פינק פלויד", כנראה כדי לשכנע את הדור שלא ידע שמדובר באחת הלהקות הכי טובות שהיו אי פעם בעולם.. למיטיבי לכת, צפויות הוצאות מיוחדות של אלבומים ספציפיים. הראשון ביניהם הוא "הצד האפל של הירח" עם המון גרסאות שונות של השירים המוכרים. לשאר, מומלץ להכיר את הלהקה שחמש עשרה שנים בלבד, בין השנים 1967 ל1982, שינתה את העולם.


תקציר ההיסטוריה
"פינק פלויד" היתה להקה בריטית שהתחילה באמצע הסיקסטיס כלהקת הריתם אנד בלוז של סיד בארט (שקרא לה "הצליל של פינק פלויד" על שמם של שני בלוזיסטים אמריקניים שהוא העריץ: פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל). תוך זמן קצר, ותוך ויתור על מקומו של בארט שהתחפף משימוש יתר בסמי הזיה, הם הפכו ללהקה המובילה במה שנקרא אז "מוזיקת מחתרת". הפסיקו לנגן ריתם אנד בלוז וכמעט ובמקום שירים במובן הרגיל של בית-פזמון-בית יצרו בעיקר קטעי אווירה פסיכדליים ארוכים, כשהם שוברים את המסגרות המוכרות במוזיקה הפופולרית. את אלבומם הראשון, "החלילן בשערי השחר" הוביל עדיין סיד בארט, אך השינוי המהפכני שלהם התרחש עם פרישתו, בהרכב שכלל את רוג'ר ווטרס בבס ושירה, דיוויד גילמור בגיטרה ושירה, ריק רייט בקלידים ושירה וניק מייסון בתופים וכלי הקשה.




ב1968 יצא אלבומם השני "צלחת מלאת סודות" והתחיל את המהפכה המוזיקלית הגדולה של התקופה. אני מדלג על שני אלבומי פסקולים שיצאו בתחילת הדרך, ועל שלושה שיצאו אחרי 1980, ומתרכז בעיקר: אלבום ההופעה הכפול "אומה גומה", היצירה "אמא לב אטום", היצירה הגדולה השניה "הדים" (25 דקות של טריפ באלבום ""MEDDLE) ההפקה המטורפת בחדשנותה, גם בתחום הסאונד והשימוש באפקטים, של "הצד האפל של הירח" שהפכה אותם ללהקה הכי מצליחה בעולם, האלבום המושלם  "הלוואי והיית כאן" ואחריו "חיות" המוזר, והשיא הקונספטואלי של "החומה". לא הייתה אף להקה כזו, אף פעם.


הצד האפל של הקוסם: תאוריית הקשר שלא היה

ללהקה רבת קסם ומיסתורין כמו "פינק פלויד" נקשרו כל השנים תיאוריות שונות ומשונות  לגבי משמעות עטיפות אלבומיהם, שמות הקטעים ורמזים שונים ומשונים בתוך היצירה. חלק מהן, מין הסתם, נכונות לגמרי (למשל הקטע SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND באמת הוקדש למנהיג הלהקה הפורש סיד בארט, ולכן האותיות המודגשות יוצרות את שמו). לעומת זאת, לתיאוריית "הצד האפל של הקוסם"  שמתעוררת לתחייה מדי פעם, אין כנראה שום בסיס עובדתי. סתם קוריוז משעשע... והיא אומרת ככה: יש קשר הדוק בין הסרט "הקוסם מארץ עוץ" (THE WIZARD OF OZ) ובין "THE DARK SIDE OF THE MOON"
אם תקרינו את הסרט ללא סאונד ותנגנו באותו זמן את האלבום תופתעו לראות את הקשר המדהים בין התמונות והצלילים, עד כדי כך שרוג'ר ווטרס, הוגה "הצד האפל" בנה את הקונספט המוסיקלי בדיוק לפי הסרט.
האמת היא שזה לא. אמנם  הצד הראשון של האלבום זהה באורכו לקטע השחור לבן שבתחילת הסרט (וזאת אם הCD יתחיל בדיוק בשאגה השלישית של האריה השואג של MGM בפתיחה) אבל זה בערך הדבר היחיד מתאים. סיפור הסרט (הילדה המסכנה שמגיע אל הארץ המופלאה שמעבר לקשת בענן) אינו קשור לסיפור האלבום (מסע אל הצד האפל של המוח במסווה של טיסה הירח) וההתאמה בין הסצנות הקולנועיות, בקצב ובאורך, לקטעים באלבום, היא חלשה ביותר. המוסיקה של "פינק פלויד" מתאימה לכל ויז'ואל שתצרפו אותה אליו, כמו למשל נסיעה באוטו בלילה, או מהדורת חדשות מקרית בטלויזיה... אבל אין קשר מיוחד בין האלבום והסרט למרות אלפי התיאוריות והפרשנויות בלמעלה מ-10,000 האתרים המוקדשים לנושא תחת הכותרת
 "WIZARD OF OZ THE DARK SIDE OF THE MOON" .


אז מה עכשיו?
"פינק פלויד" שהתפרקה סופית ב1994 (בהרכב בלי רוג'ר ווטרס) מכרה ב29  שנות קיומה למעלה מ200 מיליון אלבומים ברחבי העולם. עכשיו, כמו שקורה אחת לעשור, והפעם תוך אפשרות ראשונה להוריד את כל החומרים דיגיטלית, מוציאה חברת EMI את כל אלבומי הלהקה מחדש בעריכה דיגיטאלית ובאריזות חדשות שכוללות צילומים וטכסטים לשירים (תוספת משמעותית ללהקה שצילומיה לא הופיעו ברוב אלבומיה, וגם הטכסטים לשירים היו רק בחלק קטן מהאלבומים).
תחת הכותרת "Why Pink Floyd…?", יוצאים מחדש 14 אלבומיה הלהקה במארז אחד או כבודדים, ועוד סדרה של מוצרים לאספנים. דיסקים, תקליטי ויניל, מארזים הכוללים DVD, ,SACD בלו ריי ומזכרות מהופעות הלהקה ועוד.
כמו כן, ייצא דיסק אוסף חדש:
A Foot In The Door - The Best of Pink Floyd.


בנוסף, 3 האלבומים הנמכרים ביותר של הלהקה:
 The Dark Side of The Moon, Wish You Were Here, The Wall
ייצאו בקרוב במהדורות מיוחדות:
• ‘Experience Edition’ – מהדורה הכוללת את האלבום המקורי עם דיסק נוסף המכיל חומרים נוספים הקשורים לאותו אלבום ספציפי: הופעות חיות, גרסאות אולפן נדירות ועוד.
• 'Immersion Edition’ – קופסה למעריצים הכוללת את כל ההקלטות והחומרים הקיימים ב- ‘Experience Edition’ והרבה מאד תוספות: CD/DVD/ Blu-ray/memorabilia box set.
החיתוך הסופי... אחריו זה כבר לא פינק פלויד

4 תגובות:

  1. ב-1976 קיבלתי מחברה את התקליט Wish You Were Here ליום הולדת 18. עד היום הוא נחשב בעיניי כמזון המלכות המוזיקלי החשוב ביותר שקיבלתי, כזה שקסמו לא פג עד היום. הייתי בטוחה ש"יהלום משוגע" נכתב במיוחד לי.

    השבמחק
  2. dang!
    רוק פלוס! זה בדיוק השם של התכנית ששכחתי, זכרתי את קצת אחרת. אבל אני כבר לא זוכר למי מהשתיים היה הפתיח של קאמל, ולמי דיוויד בואי?

    השבמחק
  3. בנוגע לשאלתו של צחי הפתיח של התוכנית קצת אחרת ששודרה ברשת ג' הוא של דיוויד בואי מתוך האלבום עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים מהמאדים"

    השבמחק