מבול
כמו זקני צפת (האמיתיים, לא הלהקה) שלא זוכרים קיץ כל כך חם, כך החתום מעלה לא זוכר מבול כזה של חומרים חדשים במוסיקה הישראלית. כבר שלושים שנה אני מתעסק כעורך מוסיקלי עם המוסיקה הישראלית החדשה בכלל ועם הרוק הישראלי בפרט... וכזאת שנה עוד לא הייתה לנו, לפחות לא מהבחינה הכמותית.
בצל הפריחה הכל כך מתוקשרת של הפופ-הישראלי-המזרחי ("ים תיכוני"), כולל כיבוש סמלי ההצלחה מ"היכל התרבות" ועד "קיסריה" והשינויים של מה שנקרא פעם "ערוץ המוסיקה" ועכשיו שינה את שמו, ביתר דיוק ואמת בפרסום, ל"24", נדמה כאילו אין כמעט מוסיקה ישראלית אחרת.
אבל מתברר שדווקא להפך. גם המוסיקה הישראלית שאינה מזרחית יודעת תקופה מצויינת מהבחינה היצירתית. אולי גם בגלל תחושת המצור וביטול הופעות מחו"ל ובעיקר בגלל שיש קהל שרוצה גם מוסיקה אחרת מועדוני ההופעות עובדים פול טיים, ולא רק בתל אביב ולא רק בסופי שבוע.
כך גם בתחום ההקלטות. בימינו הרבה יותר קל למוסיקאים להגיע להפקת אלבום או לפחות שיר, ברמה סבירה ודווקא בשנה שבה התגברו עוד יותר הדיבורים על מותו הסופי של הדיסק, המציאות שונה לגמרי. בהערכה גסה אך מבוססת מאד, יצאו השנה יותר משלוש מאות וחמישים אלבומים עבריים בתחום הרוק על כל גווניו, כולל מאות שמות חדשים לצד המון אמנים וותיקים שלא לדבר על אוספים שונים ומשונים של שירים מהעבר... כלומר ממוצע של יותר מדיסק ביום (כולל שבתות וחגים) שלא לדבר על מאות שירים בודדים שהגיעו בסינגלים בסגנון הישן והטוב או כאלה שהופצו לקהל היעד המקצועני באתרים מיוחדים שהוקמו לצורך זה, "פטיפון" ו"לינקטון" או דרך מייספייסים ופייסבוקים של מוסיקאים שונים...
בקיצור מדובר במבול מטורף וחסר תקדים של אלפי שירים חדשים בשנה אחת!!! מאות כותבים ומלחינים ומעבדים ומבצעים ומפיקים ויחצנים משתתפים במירוץ הזה. כל אחד ואחד רעב לתשומת לב, להכרה, להתייחסות. כל אחד מהן הם רוצה להצליח, בטוח שהיצירה שלו מצויינת, לא יכול לקבל את זה שהוא אחד מתוך רבים.
בלתי אפשרי לעמוד בקצב הזה. כל עורך מוסיקה, שדרן, מבקר, ממליצן או יושב בישיבות פלייליסט למיניהן, שמנסה להיות נאמן לתפקידו חייב, תיאורטית, להאזין לכל החומרים החדשים ואין אף אחד משסוגל לעמוד בכך במאה אחוז. הרי כדי להאזין לכמות כזו עליך להקדיש למשימה עשרות שעות בשבוע. ומה עם שירים או אלבומים שמצריכים כמה וכמה האזנות כי הם טיפה יותר מורכבים? ומה עם, במקרה שאתה עורך מוסיקה שצריך לתווך בין המוסיקה החדשה והמאזינים, מה עם התייחסות לחומרים קצת יותר ישנים? מה עם "קלסיקות" בנות שנתיים שלוש?
קל לכעוס על תחנות הרדיו, ובראשם גלגל"צ, על "שיטת הפלייליסט" הנהוגה בהן. אבל לתחנות שידור אין ברירה. הן חייבות לעשות סלקציה ולהשמיע רק חלק קטן משפע החומרים החדשים, במיוחד מכיוון שבסופו של דבר הקהל המאזין מעוניין לשמוע בעיקר שירים שהוא מכיר ואוהב... כלומר, אם אתה עורך מוסיקה ברדיו (בכל רדיו, ואין רדיו שאין לו פלייליסט משלו) והצלחת לשמוע את אלף השירים החדשים שיצאו השנה, תוכל להשמיע רק חלק קטן מהם בתכניות שלך, לצד הרבה מאד חומרים יותר ישנים ומוכרים.
מזלם הגדול של רוב היוצרים שלא מצליחים לעבור את המסננת, שיש כיום עוד אופציות להפצת המוסיקה שלהם, באינטרנט ובהופעות החיות. המסר הוא: אסור להתייאש. אם אתה עושה מוסיקה כי זה מה שאתה חייב לעשות (ולא כי אתה רוצה להצליח בכל מחיר) אל תוותר. גם אם לא זה לא קרה לך השנה תמשיך לעבוד ולעשות ולהתעקש.... ובסוף זה יקרה.
אז מה היה לנו השנה? קאמבקים של אמנים וותיקים לצד המון שמות חדשים, אלבומי פרוייקטים ויצירות כמעט פרטיות, ובעיקר פריצת גבולות ושילובי סגנונות מרתקים... הכל הולך, הכל מתערבב, והיצירה הישראלית נשמעת מעניינת ומגוונת כפי שלא היתה מעולם" רוק כבד, פרוג, דאנס וג'אז ואתני והיפ הופ וגרוב ובלוז....המון אפשרויות ושפע סגנונות.
פיצוץ. אני מביט רק על רשימת האמנים שכתבתי עליהם ב"ישראל היום" השנה ולא מאמין לכמות... ואני רק אחד מתוך המון כותבים ושדרנים...
את כולם אהבתי, בכולם מצאתי עניין כדי להמליץ עליהם, ומי יודע כמה הרבה לא הספקתי... רשימת קוטנר כדוגמא למצב: חוה אלברשטיין, אסתר עופרים, יגאל בשן, מתי כספי, דני סנדרסון, שלמה גרוניך, שלמה ארצי, קרולינה, יוסי בבליקי, פונץ', הפעמון של עדי רנרט, סוליקו, פרויקט 30, אורפאנד לאנד, זאב טנא, שלומי סרנגה, מיכל גבע, הדג נחש, אבישי כהן, לי איש כסית, שפי ישי, מוש בן ארי, קובי אוז, מוקי ויוסלס איי די, צח דרורי, גבריאל בלחסן, ג'וני שועלי, קילר הלוהטת, גליה ירון, רונית רולנד, משינה, פיטר רוט, שלומי שבן, ארז לב ארי, רוני אלטר, רוקפור, הברירה הטבעית, בום פם, אלקטרה, תמר אייזנמן, איתמר ציגלר, דרור שוסטק, פוליאנה פרנק, גלעד כהנא, ג'ירפות, אריאל הורוביץ, עלמה זהר, יום שני האחרון של אוקטובר, ערופי שפתיים, דניאלה ספקטור, ענת סגל, גל דה פז, שי גבסו, אינפקטד מאשרום, אריק ברמן, נינט, מאיה רוטמן, דויד ברוזה, שילה פרבר, ירדנה ארזי, דובדבן, גרי אקשטיין, אסף אבידן, אייל אבידור, שולי רנד, מיומנה... אמאל'ה!!!!
ובכל זאת... בלי איזו דוגמא או שתיים אי אפשר. אז הנה אחת שאהבתי במיוחד בין הזמרות-כותבות הרבות והמצויינות שהתגלו השנה. קוראים לה מיכל גבע וזה מה שהיה לי לומר עליה כשיצא אלבומה בפברואר השנה.
מיכל גבע- נערת רוק: כתבה+הופעה
כמו זקני צפת (האמיתיים, לא הלהקה) שלא זוכרים קיץ כל כך חם, כך החתום מעלה לא זוכר מבול כזה של חומרים חדשים במוסיקה הישראלית. כבר שלושים שנה אני מתעסק כעורך מוסיקלי עם המוסיקה הישראלית החדשה בכלל ועם הרוק הישראלי בפרט... וכזאת שנה עוד לא הייתה לנו, לפחות לא מהבחינה הכמותית.
בצל הפריחה הכל כך מתוקשרת של הפופ-הישראלי-המזרחי ("ים תיכוני"), כולל כיבוש סמלי ההצלחה מ"היכל התרבות" ועד "קיסריה" והשינויים של מה שנקרא פעם "ערוץ המוסיקה" ועכשיו שינה את שמו, ביתר דיוק ואמת בפרסום, ל"24", נדמה כאילו אין כמעט מוסיקה ישראלית אחרת.
אבל מתברר שדווקא להפך. גם המוסיקה הישראלית שאינה מזרחית יודעת תקופה מצויינת מהבחינה היצירתית. אולי גם בגלל תחושת המצור וביטול הופעות מחו"ל ובעיקר בגלל שיש קהל שרוצה גם מוסיקה אחרת מועדוני ההופעות עובדים פול טיים, ולא רק בתל אביב ולא רק בסופי שבוע.
כך גם בתחום ההקלטות. בימינו הרבה יותר קל למוסיקאים להגיע להפקת אלבום או לפחות שיר, ברמה סבירה ודווקא בשנה שבה התגברו עוד יותר הדיבורים על מותו הסופי של הדיסק, המציאות שונה לגמרי. בהערכה גסה אך מבוססת מאד, יצאו השנה יותר משלוש מאות וחמישים אלבומים עבריים בתחום הרוק על כל גווניו, כולל מאות שמות חדשים לצד המון אמנים וותיקים שלא לדבר על אוספים שונים ומשונים של שירים מהעבר... כלומר ממוצע של יותר מדיסק ביום (כולל שבתות וחגים) שלא לדבר על מאות שירים בודדים שהגיעו בסינגלים בסגנון הישן והטוב או כאלה שהופצו לקהל היעד המקצועני באתרים מיוחדים שהוקמו לצורך זה, "פטיפון" ו"לינקטון" או דרך מייספייסים ופייסבוקים של מוסיקאים שונים...
בקיצור מדובר במבול מטורף וחסר תקדים של אלפי שירים חדשים בשנה אחת!!! מאות כותבים ומלחינים ומעבדים ומבצעים ומפיקים ויחצנים משתתפים במירוץ הזה. כל אחד ואחד רעב לתשומת לב, להכרה, להתייחסות. כל אחד מהן הם רוצה להצליח, בטוח שהיצירה שלו מצויינת, לא יכול לקבל את זה שהוא אחד מתוך רבים.
בלתי אפשרי לעמוד בקצב הזה. כל עורך מוסיקה, שדרן, מבקר, ממליצן או יושב בישיבות פלייליסט למיניהן, שמנסה להיות נאמן לתפקידו חייב, תיאורטית, להאזין לכל החומרים החדשים ואין אף אחד משסוגל לעמוד בכך במאה אחוז. הרי כדי להאזין לכמות כזו עליך להקדיש למשימה עשרות שעות בשבוע. ומה עם שירים או אלבומים שמצריכים כמה וכמה האזנות כי הם טיפה יותר מורכבים? ומה עם, במקרה שאתה עורך מוסיקה שצריך לתווך בין המוסיקה החדשה והמאזינים, מה עם התייחסות לחומרים קצת יותר ישנים? מה עם "קלסיקות" בנות שנתיים שלוש?
קל לכעוס על תחנות הרדיו, ובראשם גלגל"צ, על "שיטת הפלייליסט" הנהוגה בהן. אבל לתחנות שידור אין ברירה. הן חייבות לעשות סלקציה ולהשמיע רק חלק קטן משפע החומרים החדשים, במיוחד מכיוון שבסופו של דבר הקהל המאזין מעוניין לשמוע בעיקר שירים שהוא מכיר ואוהב... כלומר, אם אתה עורך מוסיקה ברדיו (בכל רדיו, ואין רדיו שאין לו פלייליסט משלו) והצלחת לשמוע את אלף השירים החדשים שיצאו השנה, תוכל להשמיע רק חלק קטן מהם בתכניות שלך, לצד הרבה מאד חומרים יותר ישנים ומוכרים.
מזלם הגדול של רוב היוצרים שלא מצליחים לעבור את המסננת, שיש כיום עוד אופציות להפצת המוסיקה שלהם, באינטרנט ובהופעות החיות. המסר הוא: אסור להתייאש. אם אתה עושה מוסיקה כי זה מה שאתה חייב לעשות (ולא כי אתה רוצה להצליח בכל מחיר) אל תוותר. גם אם לא זה לא קרה לך השנה תמשיך לעבוד ולעשות ולהתעקש.... ובסוף זה יקרה.
אז מה היה לנו השנה? קאמבקים של אמנים וותיקים לצד המון שמות חדשים, אלבומי פרוייקטים ויצירות כמעט פרטיות, ובעיקר פריצת גבולות ושילובי סגנונות מרתקים... הכל הולך, הכל מתערבב, והיצירה הישראלית נשמעת מעניינת ומגוונת כפי שלא היתה מעולם" רוק כבד, פרוג, דאנס וג'אז ואתני והיפ הופ וגרוב ובלוז....המון אפשרויות ושפע סגנונות.
פיצוץ. אני מביט רק על רשימת האמנים שכתבתי עליהם ב"ישראל היום" השנה ולא מאמין לכמות... ואני רק אחד מתוך המון כותבים ושדרנים...
את כולם אהבתי, בכולם מצאתי עניין כדי להמליץ עליהם, ומי יודע כמה הרבה לא הספקתי... רשימת קוטנר כדוגמא למצב: חוה אלברשטיין, אסתר עופרים, יגאל בשן, מתי כספי, דני סנדרסון, שלמה גרוניך, שלמה ארצי, קרולינה, יוסי בבליקי, פונץ', הפעמון של עדי רנרט, סוליקו, פרויקט 30, אורפאנד לאנד, זאב טנא, שלומי סרנגה, מיכל גבע, הדג נחש, אבישי כהן, לי איש כסית, שפי ישי, מוש בן ארי, קובי אוז, מוקי ויוסלס איי די, צח דרורי, גבריאל בלחסן, ג'וני שועלי, קילר הלוהטת, גליה ירון, רונית רולנד, משינה, פיטר רוט, שלומי שבן, ארז לב ארי, רוני אלטר, רוקפור, הברירה הטבעית, בום פם, אלקטרה, תמר אייזנמן, איתמר ציגלר, דרור שוסטק, פוליאנה פרנק, גלעד כהנא, ג'ירפות, אריאל הורוביץ, עלמה זהר, יום שני האחרון של אוקטובר, ערופי שפתיים, דניאלה ספקטור, ענת סגל, גל דה פז, שי גבסו, אינפקטד מאשרום, אריק ברמן, נינט, מאיה רוטמן, דויד ברוזה, שילה פרבר, ירדנה ארזי, דובדבן, גרי אקשטיין, אסף אבידן, אייל אבידור, שולי רנד, מיומנה... אמאל'ה!!!!
ובכל זאת... בלי איזו דוגמא או שתיים אי אפשר. אז הנה אחת שאהבתי במיוחד בין הזמרות-כותבות הרבות והמצויינות שהתגלו השנה. קוראים לה מיכל גבע וזה מה שהיה לי לומר עליה כשיצא אלבומה בפברואר השנה.
