יום חמישי, 16 בספטמבר 2010
יום שני, 13 בספטמבר 2010
אסף אבידן והמוג'וז בהופעה באולפן גלי צה"ל 12.9.2010
לקראת הופעת זריחה במצדה במסגרת "פסטיבל התמר" ב27.9.2010 (והרבה הופעות רגילות ברחבי הארץ)
הגיעו אסף אבידן והמוג'וז להופעה בתכנית "מוזיקה היום" ב12.9.2010
אסף אבידן והמוג'וז: אסף אבידן בשירה וגיטרה, הדס קליינמן בצ'לו,קולות, כלי הקשה.
רועי פלד בגיטרה וקולות, רן ניר בבס וקולות. יוני שלג בתופים.
השירים בתכנית:
HOIST UP THE COLOURS
HANGWOMAN
EVERY BODY
WEAK
BEFORE THE DEVIL
צילומים: דני זודקביץ'
אורן ברזילי בהופעה באולפן גלי צה"ל 12.9.2010
על האלבום מצויין של אורן ברזילי שמעת וקראת בוודאי בהמון מקומות, כולל כאן:
ועכשיו, לקראת הופעה שלו ב16.9.2010 בסוזאן דלל הוא הגיע לאולפן "מוזיקה היום" בגלי צה"ל.
DEAR MOTHER
JOY BLIZZARDS
NEW MONEY BOYS
DARK BLUE
וככה הוא נשמע:
צילומים דני זודקביץ'
יום שבת, 11 בספטמבר 2010
אושיק לוי - איפה צדקנו
יש לי הרבה ריספקט לאושיק לוי. הבן אדם כבר לא ילד, בן 66 בקרוב, ולמרות הכל והקול והמצב מסביב הוא ממשיך בשלו ולא מוותר. משחק בסדרות טלוויזיה ובסרטים, פעיל מרכזי ב"אשכולות", הארגון שדואג לשמירה על זכויותיהם של אמני ישראל, ובעיקר ממשיך להיות זמר מיוחד, שאמנם אינו כותב שירים בעצמו, אבל יוצר סגנון עצמאי בזכות טעמו המשובח.
עד עכשיו, ב45 שנות קריירה הקפיד אושיק לוי להקליט כמעט אך ורק חומרים מקוריים שנכתבו במיוחד בשבילו, או לפחות להיות אחד המבצעים הראשונים לשירים של אחרים (למשל "אגדת דשא" שהוא היה מראשוני מקליטיו ב1973). עכשיו הוא עושה, לראשונה, משהו חדש ושונה, ומוציא אלבום שכמעט כולו פרשנות אישית לשירים של אחרים. לא "קאברים" במובן של ביצועים-דומים-לשירים-מוכרים, אלא גרסות פרטיות וחשופות של זמר מבוגר, צרוב קול (מרוב סיגריות...) שנשמע מאד אמיתי ואישי ואינטימי כשהוא לוקח שירים של יוצרים צעירים (יחסית) והופך אותם לשלו.
הוא לא הולך על קיצוניות במינימליזם כמו ג'וני קש באלבומיו האחרונים, אך בהפקה המוזיקלית והניהול אמנותי של זיו ריינר הוא בהחלט נשמע קרוב קרוב לאוזן, כמעט ללא הסתתרות מאחורי הפקה נוצצת, אלא שר פשוט ויפה. כמו שהוא נשמע עכשיו, עם כל הצרידות וחרחורי הנשימה (הסיגריות... כאמור).
אושיק חוזר בעיקר לשנות התשעים עם "איש בלי נצח" של "החברים של נטשה", "שלמונזה" של "משינה", "חור בלבנה" של "רוקפור", "שקט" של "נקמת הטרקטור", "סיכוי קלוש" של שרון הולצמן, "כל קיץ" של מיקה קרני, "עצוב בלעדייך" של אביב גפן ו"אל תפחד" של ריטה. שני חריגים הם גרסה מחודשת לשיר "לישון לישון" מאלבומו הראשון, ושיר חדש לגמרי, "ילדה שלי" שכתבה בתו של אושיק, נועה לוי, והלחינו ארי גורלי וזיו ריינר.
שלושים שנה אחרי שהיה שותף של כבוד במהפכה המוסיקלית של שנות השבעים, מוכיח אושיק לוי שהגיל באמת לא משנה, לא את הטעם הטוב ולא את הרצון להמשיך ולמצוא את עצמך מחדש. הוא עושה את זה עם הרבה אהבה לעניין עצמו, כלומר לשירים. שהרי ברור גם לו, כך נדמה לי, שאלבום כזה, שהוא הפיק מבחינה כספית בעצמו, לא יהפוך להצלחה מסחרית עצומה. ובכל זאת, ההצלחה האמנותית היא החשובה לו. ואת זה הוא עשה. ריספקט. כבר אמרתי.
איפה צדקנו
ואם כבר היסטוריה, אז הנה עשרת השירים הגדולים ביותר שאושיק לוי הקליט בשנות השבעים, לאו דווקא הלהיטים הגדולים (והיו לו לא מעט כאלה) אלא שירים שעשו שינוי ואשר בלעדיהם "הזמר העברי" של העשור ההוא לא היה מה שהוא. כן. עד כדי כך. קודם כל, אחד השירים הכי נפלאים בכל הזמנים: "זה מכבר" של לאה גולדברג שהלחין מתי כספי. ולצדו "חוזה לך ברח" (יעקב רוטבליט ושלום חנוך), "בלדה לשוטר" (אהוד מנור, נורית הירש), "לא יודעים" (אסי דיין, דוד קריבושי) "יונתן סע הביתה" (יונתן גפן, נפתלי אלטר), "אגדת דשא" (מאיר אריאל,שלום חנוך), "ניגון עתיק" (נתן אלתרמן, נפתלי אלטר), "איפה טעינו" (זאב טנא, נפתלי אלטר), "הבכי" (נתן אלתרמן, נפתלי אלטר) שחודש לאחרונה על ידי בתו של נפתלי, רוני אלטר. היה באלבום ההוא ("איפה טעינו") עוד שיר אחד שאיש לא שם לב אליו בזמן אמת, "תור א.ב.ג." (מאיר אריאל, נפתלי אלטר). שנתיים לאחר מכן הפך אריאל את הטכסט, בשינויים קלים, ל"טרמינל" באלבומו הראשון.
גם אחרי שנות השבעים המהפכניות המשיך לוי להקליט אלבומים מוצלחים, ולזכות בלא מעט להיטים, ביניהם "כמו בסרט", "אפשר היה למשוך את זה שנים, "לילות שרב", "בקצה ילדות", "יד קטנה" ועוד. אך דווקא בשנות האלפיים הוא חזר בקצב מוגבר. ב2003 באלבום הופעה עם שותפים נכבדים שביצעו איתו מבחר מלהיטיו: אביתר בנאי, ברי סחרוף, מיכה שטרית, אסף אמדורסקי, קורין אלאל, לאה שבת, סי היימן, גבי שושן, רוני ונפתלי אלטר. שנתיים לאחר מכן הוציא אושיק אלבום חדש לגמרי "אומר שירו בשקט" בהפקה מוזיקלית ועיבודים של אדם גורליצקי עם נגנים צעירים ויצירות של וותיקים לצד בני דור שנות התשעים והלאה... אביב גפן, יהודה פוליקר, דניאל סולומון, דידי שחר, אדם גורליצקי, נפתלי אלטר, מיקי גבריאלוב, קורין אלאל וקובי אוז. עכשיו, עם זיו ריינר וקבוצה של מוסיקאים צעירים הוא שוב רלוונטי.
יום שישי, 10 בספטמבר 2010
לא סיכום שנה
מבול
כמו זקני צפת (האמיתיים, לא הלהקה) שלא זוכרים קיץ כל כך חם, כך החתום מעלה לא זוכר מבול כזה של חומרים חדשים במוסיקה הישראלית. כבר שלושים שנה אני מתעסק כעורך מוסיקלי עם המוסיקה הישראלית החדשה בכלל ועם הרוק הישראלי בפרט... וכזאת שנה עוד לא הייתה לנו, לפחות לא מהבחינה הכמותית.
בצל הפריחה הכל כך מתוקשרת של הפופ-הישראלי-המזרחי ("ים תיכוני"), כולל כיבוש סמלי ההצלחה מ"היכל התרבות" ועד "קיסריה" והשינויים של מה שנקרא פעם "ערוץ המוסיקה" ועכשיו שינה את שמו, ביתר דיוק ואמת בפרסום, ל"24", נדמה כאילו אין כמעט מוסיקה ישראלית אחרת.
אבל מתברר שדווקא להפך. גם המוסיקה הישראלית שאינה מזרחית יודעת תקופה מצויינת מהבחינה היצירתית. אולי גם בגלל תחושת המצור וביטול הופעות מחו"ל ובעיקר בגלל שיש קהל שרוצה גם מוסיקה אחרת מועדוני ההופעות עובדים פול טיים, ולא רק בתל אביב ולא רק בסופי שבוע.
כך גם בתחום ההקלטות. בימינו הרבה יותר קל למוסיקאים להגיע להפקת אלבום או לפחות שיר, ברמה סבירה ודווקא בשנה שבה התגברו עוד יותר הדיבורים על מותו הסופי של הדיסק, המציאות שונה לגמרי. בהערכה גסה אך מבוססת מאד, יצאו השנה יותר משלוש מאות וחמישים אלבומים עבריים בתחום הרוק על כל גווניו, כולל מאות שמות חדשים לצד המון אמנים וותיקים שלא לדבר על אוספים שונים ומשונים של שירים מהעבר... כלומר ממוצע של יותר מדיסק ביום (כולל שבתות וחגים) שלא לדבר על מאות שירים בודדים שהגיעו בסינגלים בסגנון הישן והטוב או כאלה שהופצו לקהל היעד המקצועני באתרים מיוחדים שהוקמו לצורך זה, "פטיפון" ו"לינקטון" או דרך מייספייסים ופייסבוקים של מוסיקאים שונים...
בקיצור מדובר במבול מטורף וחסר תקדים של אלפי שירים חדשים בשנה אחת!!! מאות כותבים ומלחינים ומעבדים ומבצעים ומפיקים ויחצנים משתתפים במירוץ הזה. כל אחד ואחד רעב לתשומת לב, להכרה, להתייחסות. כל אחד מהן הם רוצה להצליח, בטוח שהיצירה שלו מצויינת, לא יכול לקבל את זה שהוא אחד מתוך רבים.
בלתי אפשרי לעמוד בקצב הזה. כל עורך מוסיקה, שדרן, מבקר, ממליצן או יושב בישיבות פלייליסט למיניהן, שמנסה להיות נאמן לתפקידו חייב, תיאורטית, להאזין לכל החומרים החדשים ואין אף אחד משסוגל לעמוד בכך במאה אחוז. הרי כדי להאזין לכמות כזו עליך להקדיש למשימה עשרות שעות בשבוע. ומה עם שירים או אלבומים שמצריכים כמה וכמה האזנות כי הם טיפה יותר מורכבים? ומה עם, במקרה שאתה עורך מוסיקה שצריך לתווך בין המוסיקה החדשה והמאזינים, מה עם התייחסות לחומרים קצת יותר ישנים? מה עם "קלסיקות" בנות שנתיים שלוש?
קל לכעוס על תחנות הרדיו, ובראשם גלגל"צ, על "שיטת הפלייליסט" הנהוגה בהן. אבל לתחנות שידור אין ברירה. הן חייבות לעשות סלקציה ולהשמיע רק חלק קטן משפע החומרים החדשים, במיוחד מכיוון שבסופו של דבר הקהל המאזין מעוניין לשמוע בעיקר שירים שהוא מכיר ואוהב... כלומר, אם אתה עורך מוסיקה ברדיו (בכל רדיו, ואין רדיו שאין לו פלייליסט משלו) והצלחת לשמוע את אלף השירים החדשים שיצאו השנה, תוכל להשמיע רק חלק קטן מהם בתכניות שלך, לצד הרבה מאד חומרים יותר ישנים ומוכרים.
מזלם הגדול של רוב היוצרים שלא מצליחים לעבור את המסננת, שיש כיום עוד אופציות להפצת המוסיקה שלהם, באינטרנט ובהופעות החיות. המסר הוא: אסור להתייאש. אם אתה עושה מוסיקה כי זה מה שאתה חייב לעשות (ולא כי אתה רוצה להצליח בכל מחיר) אל תוותר. גם אם לא זה לא קרה לך השנה תמשיך לעבוד ולעשות ולהתעקש.... ובסוף זה יקרה.
אז מה היה לנו השנה? קאמבקים של אמנים וותיקים לצד המון שמות חדשים, אלבומי פרוייקטים ויצירות כמעט פרטיות, ובעיקר פריצת גבולות ושילובי סגנונות מרתקים... הכל הולך, הכל מתערבב, והיצירה הישראלית נשמעת מעניינת ומגוונת כפי שלא היתה מעולם" רוק כבד, פרוג, דאנס וג'אז ואתני והיפ הופ וגרוב ובלוז....המון אפשרויות ושפע סגנונות.
פיצוץ. אני מביט רק על רשימת האמנים שכתבתי עליהם ב"ישראל היום" השנה ולא מאמין לכמות... ואני רק אחד מתוך המון כותבים ושדרנים...
את כולם אהבתי, בכולם מצאתי עניין כדי להמליץ עליהם, ומי יודע כמה הרבה לא הספקתי... רשימת קוטנר כדוגמא למצב: חוה אלברשטיין, אסתר עופרים, יגאל בשן, מתי כספי, דני סנדרסון, שלמה גרוניך, שלמה ארצי, קרולינה, יוסי בבליקי, פונץ', הפעמון של עדי רנרט, סוליקו, פרויקט 30, אורפאנד לאנד, זאב טנא, שלומי סרנגה, מיכל גבע, הדג נחש, אבישי כהן, לי איש כסית, שפי ישי, מוש בן ארי, קובי אוז, מוקי ויוסלס איי די, צח דרורי, גבריאל בלחסן, ג'וני שועלי, קילר הלוהטת, גליה ירון, רונית רולנד, משינה, פיטר רוט, שלומי שבן, ארז לב ארי, רוני אלטר, רוקפור, הברירה הטבעית, בום פם, אלקטרה, תמר אייזנמן, איתמר ציגלר, דרור שוסטק, פוליאנה פרנק, גלעד כהנא, ג'ירפות, אריאל הורוביץ, עלמה זהר, יום שני האחרון של אוקטובר, ערופי שפתיים, דניאלה ספקטור, ענת סגל, גל דה פז, שי גבסו, אינפקטד מאשרום, אריק ברמן, נינט, מאיה רוטמן, דויד ברוזה, שילה פרבר, ירדנה ארזי, דובדבן, גרי אקשטיין, אסף אבידן, אייל אבידור, שולי רנד, מיומנה... אמאל'ה!!!!
ובכל זאת... בלי איזו דוגמא או שתיים אי אפשר. אז הנה אחת שאהבתי במיוחד בין הזמרות-כותבות הרבות והמצויינות שהתגלו השנה. קוראים לה מיכל גבע וזה מה שהיה לי לומר עליה כשיצא אלבומה בפברואר השנה.
מיכל גבע- נערת רוק: כתבה+הופעה
כמו זקני צפת (האמיתיים, לא הלהקה) שלא זוכרים קיץ כל כך חם, כך החתום מעלה לא זוכר מבול כזה של חומרים חדשים במוסיקה הישראלית. כבר שלושים שנה אני מתעסק כעורך מוסיקלי עם המוסיקה הישראלית החדשה בכלל ועם הרוק הישראלי בפרט... וכזאת שנה עוד לא הייתה לנו, לפחות לא מהבחינה הכמותית.
בצל הפריחה הכל כך מתוקשרת של הפופ-הישראלי-המזרחי ("ים תיכוני"), כולל כיבוש סמלי ההצלחה מ"היכל התרבות" ועד "קיסריה" והשינויים של מה שנקרא פעם "ערוץ המוסיקה" ועכשיו שינה את שמו, ביתר דיוק ואמת בפרסום, ל"24", נדמה כאילו אין כמעט מוסיקה ישראלית אחרת.
אבל מתברר שדווקא להפך. גם המוסיקה הישראלית שאינה מזרחית יודעת תקופה מצויינת מהבחינה היצירתית. אולי גם בגלל תחושת המצור וביטול הופעות מחו"ל ובעיקר בגלל שיש קהל שרוצה גם מוסיקה אחרת מועדוני ההופעות עובדים פול טיים, ולא רק בתל אביב ולא רק בסופי שבוע.
כך גם בתחום ההקלטות. בימינו הרבה יותר קל למוסיקאים להגיע להפקת אלבום או לפחות שיר, ברמה סבירה ודווקא בשנה שבה התגברו עוד יותר הדיבורים על מותו הסופי של הדיסק, המציאות שונה לגמרי. בהערכה גסה אך מבוססת מאד, יצאו השנה יותר משלוש מאות וחמישים אלבומים עבריים בתחום הרוק על כל גווניו, כולל מאות שמות חדשים לצד המון אמנים וותיקים שלא לדבר על אוספים שונים ומשונים של שירים מהעבר... כלומר ממוצע של יותר מדיסק ביום (כולל שבתות וחגים) שלא לדבר על מאות שירים בודדים שהגיעו בסינגלים בסגנון הישן והטוב או כאלה שהופצו לקהל היעד המקצועני באתרים מיוחדים שהוקמו לצורך זה, "פטיפון" ו"לינקטון" או דרך מייספייסים ופייסבוקים של מוסיקאים שונים...
בקיצור מדובר במבול מטורף וחסר תקדים של אלפי שירים חדשים בשנה אחת!!! מאות כותבים ומלחינים ומעבדים ומבצעים ומפיקים ויחצנים משתתפים במירוץ הזה. כל אחד ואחד רעב לתשומת לב, להכרה, להתייחסות. כל אחד מהן הם רוצה להצליח, בטוח שהיצירה שלו מצויינת, לא יכול לקבל את זה שהוא אחד מתוך רבים.
בלתי אפשרי לעמוד בקצב הזה. כל עורך מוסיקה, שדרן, מבקר, ממליצן או יושב בישיבות פלייליסט למיניהן, שמנסה להיות נאמן לתפקידו חייב, תיאורטית, להאזין לכל החומרים החדשים ואין אף אחד משסוגל לעמוד בכך במאה אחוז. הרי כדי להאזין לכמות כזו עליך להקדיש למשימה עשרות שעות בשבוע. ומה עם שירים או אלבומים שמצריכים כמה וכמה האזנות כי הם טיפה יותר מורכבים? ומה עם, במקרה שאתה עורך מוסיקה שצריך לתווך בין המוסיקה החדשה והמאזינים, מה עם התייחסות לחומרים קצת יותר ישנים? מה עם "קלסיקות" בנות שנתיים שלוש?
קל לכעוס על תחנות הרדיו, ובראשם גלגל"צ, על "שיטת הפלייליסט" הנהוגה בהן. אבל לתחנות שידור אין ברירה. הן חייבות לעשות סלקציה ולהשמיע רק חלק קטן משפע החומרים החדשים, במיוחד מכיוון שבסופו של דבר הקהל המאזין מעוניין לשמוע בעיקר שירים שהוא מכיר ואוהב... כלומר, אם אתה עורך מוסיקה ברדיו (בכל רדיו, ואין רדיו שאין לו פלייליסט משלו) והצלחת לשמוע את אלף השירים החדשים שיצאו השנה, תוכל להשמיע רק חלק קטן מהם בתכניות שלך, לצד הרבה מאד חומרים יותר ישנים ומוכרים.
מזלם הגדול של רוב היוצרים שלא מצליחים לעבור את המסננת, שיש כיום עוד אופציות להפצת המוסיקה שלהם, באינטרנט ובהופעות החיות. המסר הוא: אסור להתייאש. אם אתה עושה מוסיקה כי זה מה שאתה חייב לעשות (ולא כי אתה רוצה להצליח בכל מחיר) אל תוותר. גם אם לא זה לא קרה לך השנה תמשיך לעבוד ולעשות ולהתעקש.... ובסוף זה יקרה.
אז מה היה לנו השנה? קאמבקים של אמנים וותיקים לצד המון שמות חדשים, אלבומי פרוייקטים ויצירות כמעט פרטיות, ובעיקר פריצת גבולות ושילובי סגנונות מרתקים... הכל הולך, הכל מתערבב, והיצירה הישראלית נשמעת מעניינת ומגוונת כפי שלא היתה מעולם" רוק כבד, פרוג, דאנס וג'אז ואתני והיפ הופ וגרוב ובלוז....המון אפשרויות ושפע סגנונות.
פיצוץ. אני מביט רק על רשימת האמנים שכתבתי עליהם ב"ישראל היום" השנה ולא מאמין לכמות... ואני רק אחד מתוך המון כותבים ושדרנים...
את כולם אהבתי, בכולם מצאתי עניין כדי להמליץ עליהם, ומי יודע כמה הרבה לא הספקתי... רשימת קוטנר כדוגמא למצב: חוה אלברשטיין, אסתר עופרים, יגאל בשן, מתי כספי, דני סנדרסון, שלמה גרוניך, שלמה ארצי, קרולינה, יוסי בבליקי, פונץ', הפעמון של עדי רנרט, סוליקו, פרויקט 30, אורפאנד לאנד, זאב טנא, שלומי סרנגה, מיכל גבע, הדג נחש, אבישי כהן, לי איש כסית, שפי ישי, מוש בן ארי, קובי אוז, מוקי ויוסלס איי די, צח דרורי, גבריאל בלחסן, ג'וני שועלי, קילר הלוהטת, גליה ירון, רונית רולנד, משינה, פיטר רוט, שלומי שבן, ארז לב ארי, רוני אלטר, רוקפור, הברירה הטבעית, בום פם, אלקטרה, תמר אייזנמן, איתמר ציגלר, דרור שוסטק, פוליאנה פרנק, גלעד כהנא, ג'ירפות, אריאל הורוביץ, עלמה זהר, יום שני האחרון של אוקטובר, ערופי שפתיים, דניאלה ספקטור, ענת סגל, גל דה פז, שי גבסו, אינפקטד מאשרום, אריק ברמן, נינט, מאיה רוטמן, דויד ברוזה, שילה פרבר, ירדנה ארזי, דובדבן, גרי אקשטיין, אסף אבידן, אייל אבידור, שולי רנד, מיומנה... אמאל'ה!!!!
ובכל זאת... בלי איזו דוגמא או שתיים אי אפשר. אז הנה אחת שאהבתי במיוחד בין הזמרות-כותבות הרבות והמצויינות שהתגלו השנה. קוראים לה מיכל גבע וזה מה שהיה לי לומר עליה כשיצא אלבומה בפברואר השנה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)