יום שישי, 11 בנובמבר 2011

רדיו רדיו


ציור: מודי זיידנברג בחסות טלי פנטה

אל תכבי את הרדיו הישן
בשבוע שעבר הודיעה הנהלת גלגלצ על שינוי מתוכנן בלוח השידורים הלילי של תחנת הרדיו הפופולארית ביותר בישראל. כך, לפי הפירסום, יופסק שידורן של התכניות ברצועת הלילה הקיימת (בין 20:00 לחצות): "לינק", תכניתה האישית של אורלי יניב, "המקור", מגזין המוזיקה הישראלית בהגשת לבנת בן חמו, "סינגלס", תכנית הלהיטים החדשים בהגשת דלית רצ'סטר ושתי השעות האלטרנטיביות של גלגלצ, "הקצה" של אייל פרידמן קוואמי ושל נדב רביד. בשלב זה לא פורסם איזה תכניות יחליפו את התכניות שירדו וגם לא מה צפוי לקרות לעורכים והמגישים הנ"ל. ובכלל, כאיש גל"צ לא מקומי לדון כאן בהחלטה על שינויים בגלגלצ. ולא זה נושא הכתבה שלפניך.
מה שכן מעסיק אותי כאן הוא הסערה התקשורתית המסויימת שעוררה הידיעה הזו, ולא רק ברמת הטוקבקים של הגולשים, אלא בכל כלי התקשורת, כולל אפילו בעמוד הראשון ב"הארץ". לחובב רדיו שרוף כמוני הייתה הפתעה (לטובה) בעצם התגובה ובעוצמתה הרבה... מי היה מאמין שגם בימינו, עם כל השינויים המפליגים שעברו על התקשורת, ובמיוחד עם השתלטות האינטרנט על חיינו, עדיין יש מקום כל כך משמעותי לרדיו הישן והטוב. ובואו נעזוב רגע את החדשות ואת תכניות האקטואליה ושאר תכניות המלל השונות, ונתרכז לרגע בתכניות המוסיקה. מתברר שלרדיו, גם בימינו, אין תחליף. מחקר שפורסם בבריטניה בסוף השנה שעברה קובע שכלי השיווק העיקרי למוסיקה הוא עדיין הרדיו, וגם בארץ, עם כל הכבוד לערוץ המוסיקה ולשאר האופציות להצגת שירים חדשים (כבר הזכרתי את האינטרנט?) עדיין שיר, ולא חשוב באיזה סגנון, לא יכול להפוך ללהיט גדול אם אין לו כמות גדולה של השמעות רדיופוניות בתחנה המתאימה לו. תשאלו כל יחצן.
דונאלד פייגן
ולמה בכלל לשמוע מוסיקה ברדיו. למה לא להסתפק בדיסקים שלך או בערימות ה3MP שהורדת... מסתבר שאנשים אוהבים לשמוע מוסיקה ברדיו כי הם אוהבים שירים שהם מכירים, אבל גם אוהבים את ההפתעה הקטנה שיש בעריכה המוסיקלית שמישהו אחר עשה בשבילך. איזה כיף זה שפתאום מגיע שיר שלא ציפית לו... אנשים אוהבים לשמוע רדיו גם בגלל שהם אוהבים שמישהו מדבר אליהם, מציג להם את השיר, אומר להם משהו. כמה מעצבן אם אף אחד לא אומר לך מהו השיר הזה שכרגע הושמע...
אז מהו סוד קסמו של הרדיו? איך זה שגם אנשי תקשורת שזוכים בהמון חשיפה בטלוויזיה תמיד שמחים לחזור לאולפן הקטן והצפוף? ואיך זה, למשל, שגם זמרים שמופיעים מול אלפי אנשים מתרגשים להגיש תכנית אישית משלהם? הרי כסף גדול אין כאן, ובטח לא יכולת להשפיע בגדול על הקהל שלך... אז מה כן? ברדיו יש חופש, יש אינטימיות, יש אמת. דורי בן זאב, גדול שדרני הרדיו הישראלי, אמר פעם שכוחו של הרדיו בעוניו. ואני מוסיף ומפרש את דבריו בכך שפשטותו של המדיום היא הקסם שלו. אתה אוסף את הדיסקים שלך, מביא את המחשבות שלך על נייר או בראש... וזהו זה, נכנס לאולפן ופותח את המיקרופון. בלי הכננות מיוחדות, בלי להתחפש, פשוט אתה והמוסיקה. קחו למשל כתיבה על מוסיקה בעיתון. כמה קשה להעביר תחושת עונג ממוסיקה במילים כתובות, כמה פיתולים והתחכמויות כדי להסביר יופיו של שיר. ברדיו אתה לא צריך את כל זה. אתה פשוט משמיע את השיר וזה עובד.
דווקא ברדיו אתה יכול להיות אתה עצמך. לבד באולפן, אולי מול הטכנאי כמאזין בודד, אך ללא קהל מוחשי, אתה יכול להגיע לשיא האינטימיות, לשיא הפרטיות. אתה חושב על מאזין אחד שיקר ללבך, או לפעמים אפילו לא עליו. בדרך כלל לא ברור לך אם בכלל מקשיבים לך ואין כמעט פידבק מיידי, אך דווקא השידור ברדיו מאפשר לך ליצור קשר עמוק עם מי שכן מקשיב. ברדיו לא אכפת למאזין איך אתה נראה או בכלל מי אתה באמת, אלא מה אתה משדר. מהי המוסיקה שבחרת להשמיע. מקשיבים למוסיקה שלך, לקול שלך, מדמיינים ביחד איתך. המון פעמים בשידורי הרדיו שלי לא ידעתי אם מישהו בכלל שומע אותי, ולפעמים, אחרי המון זמן פתאום מישהו בא ואומר לך שעשית לו משהו בלב עם המוסיקה שהשמעת... וזה שווה הכל.  
אני האיש הקטן מהרדיו
בכלל לא ידוע לי אם אני קיים
אני האיש הקטן מהרדיו
לחיצה על הכפתור
אני נעלם
אני נעלם
אני נעלם....
כשהגעתי לגלי צה"ל, אי שם באמצע שנות השבעים, היו לי כמה מורים גדולים לעריכה מוסיקלית ולהגשת מוסיקה. דני קרפל ודובי לנץ, אלי ישראלי ודורי בן זאב. לא יודע על מה חשבו, אבל השיעור העיקרי שאני קיבלתי מהם היה שצריך ללמוד טוב טוב את המקצוע, לשלוט בחומר ולהכיר הרבה שירים, וגם, לא פחות חשוב, לנסות להיות מקורי, להיות מיוחד. נדמה לי שהגישה השלטת ברדיו כיום, ברוב התחנות, היא של "קו תחנתי", פלייליסט קשוח שלא מאפשר הרבה ביטוי אישי לשדרן הבודד. וזה בעצם השינוי העיקר בין הרדיו של פעם וזה של ימינו.
כשאתה משדר מוסיקה שאתה בוחר, כשאתה משתף את המאזינים בטעם שלך, אתה מרגיש קצת חלק מהמוסיקה הנפלאה שאתה משמיע. במהלך השנים הכל השתנה: המוסיקה, הרדיו, המאזינים וכמובן גם מידת ההשפעה שיש לשדרן על הקהל שלו. זה ברור. מה שמפתיע הוא שתחושת העונג והסיפוק שגורמת השמעת מוסיקה לא נחלשה. גם אחרי אלפי שעות, עדיין יש בעיסוק  במוסיקה, גם אם רק כמתווך, משהו מחזק ומרפא, ממלא משמעות ושמחה.
 כשכתבתי, לפני שלושים ומשהו שנים, את המילים לאות התכנית שלי "אני האיש הקטן מהרדיו" התכוונתי לתמימות הילדים שמאמינים שבתוך הרדיו יש איש קטן שמדבר אליהם. מאז אני יודע שהכוונה במשפט הזה הרבה יותר עמוקה: זה לא אני, השדרן. זו המוסיקה. אני הקטן רק נמצא פה במקרה ומעביר שמץ מתוך הים העצום הזה של יצירה נפלאה. קל מאד לשדרן או לעורך או לכל איש תקשורת להתבלבל ולחשוב שהוא הוא העניין... והוא לא. הרדיו מזכיר לך את האמת הפשוטה הזאת.
בגלל הציור הזה רציתי בשנת 1974 להיות ברדיו

שירי הרדיו הגדולים
רדיו דבר אלי – דורי בן זאב
(אל תכבי את) הרדיו הישן – שלמה ארצי
רדיו חזק – תיסלם
את שרה ברדיו – רמי קליינשטיין
רדיו רמאללה – יהודה פוליקר
בית משותף (אני שומע רדיו רדיו) – בנזין

וגם
רדיו ג'ו – מופע הארנבות של דוקטור קספר
דוד רדיו – חוה אלברשטיין
רדיו – סקסטה

וספשל
האלבום (הכפול!) "רדיו בלה בלה" – החברים של נטאשה


והנה הגרסה המקורית של "האיש הקטן מהרדיו" 1978

2 comments:

  1. יש כמה אתרים אמריקאיים שכותבים כל מיני מומחי רדיו ועוסקים בעתיד הרדיו.
    הם מדברים על השחיקה ברווחים והישרדותו הפיננסית מול מה שנקרא "רדיו אינטרנט". הם טוחנים לעייפה את הנושא של מודלים כלכליים והתאמה לעידן רשתות חברתיות
    צריך זה לשלוח להם את הטור הזה!

    השבמחק
  2. זו גם הסיבה שגלגלצ עשו את השינוי...

    השבמחק