יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

פיטר גבריאל. טום ווייטס. מהפכנים זקנים



שניהם בני ששים וקצת, שניהם עושים את זה עוד משנות השבעים המוקדמות, ושניהם עשו את המהפכות המוסיקליות המשמעותיות שלהם כבר לפני חצי יובל... ובכל זאת הם עדיין ממשיכים לעורר עניין בכל פעם שהם מוציאים אלבום חדש או יוצאים לסיבוב הופעות. זה קורה להם פחות בשנים האחרונות, אבל כשהם חוזרים לפעילות תמיד יש בה גחלת יצירתית והרפתקנית שכבר כמעט נשכחה בקרב בני דורם. היוצרים, והמאזינים כאחד. טום ווייטס ופיטר גבריאל, אחד אמריקני ואחד בריטי, שלא מוכנים להפסיק, אבל גם לא מוכנים לחזור על עצמם בכוח.


פיטר גבריאל (יליד לונדון, פברואר 1950) הוא המפתיע בין השניים, בעיקר בכך שהוא בכלל לא מפתיע, לא מחדש, אלא מציג גישה חדשה לחומרים ישנים שלו. מאחד כמוהו, מי שהנהיג את "ג'נסיס" בשנותיה המהפכניות עד פרישתו ב1975, ומי ששינה את מוסיקת הרוק במו-אלבומיו כשהרחיב את גבולותיה ופתח אותה למקצבים אפריקניים ואסייתיים ישנה ציפייה לחדשנות ומקוריות גם כיום. שכן, מה שפיטר גבריאל עשה בשנות השמונים, ממשיך להשפיע על המוסיקה בעולם, ולא רק הרוק, עד ימינו. אבל באלבומו ה16 פיטר גבריאל עושה את זה אחרת. הפעם האחרונה שבה הוציא אלבום של שירים חדשים לגמרי הייתה ב2002 באלבום UP (שגם הוא יצא עשור אחרי אלבום האולפן "הרגיל" הקודם שלו, US). ולא שהוא פרש מהמקצוע. מאז הפך לסופרסטאר ב1986 באלבומו השביעי SO, ובעיקר בעשור האחרון, גבריאל דווקא היה מאד עסוק ביצירת פסקולי סרטים ותיאטרון, בהעמקת והרחבת פעילות חברת התקליטים הבינלאומית שלו "REAL WORLD", בשילוב אמנים מכל העולם ליצירות משותפות ובעיקר בניית מיזמי מולטימדיה, סאונד, תמונה, תיאטרון, מחול וכל השאר. בתוך הפעילות הזו כנראה שהוא לא מצא זמן או אנרגיה לכתוב שירים חדשים.
כשכבר חזר ב2010 באלבום חדש, SCRATCH MY BACK, היה זה אוסף גרסאות שלו, בעיבודים תזמורתיים "כבדים", לשירים שאהב במיוחד: שירים  של דייויד בואי, רדיו הד, ארקייד פייר, פול סיימון, לו ריד, ראשים מדברים ועוד. התכנון המקורי שלו היה שאותם אמנים יקליטו בתמורה גרסות משלהם לשיריו שלו, אך הרעיון לא יצא לפועל, כמו רבים מהמיזמים השאפתניים של גבריאל, ועכשיו הוא החליט לעשות את זה בעצמו. הוא חוזר באלבום כפול חדש בשם קצת מטעה: NEW BLOOD. ומתברר שהדם לא ממש חדש. אלא שוב גרסאות תזמורתיות, סימפוניות, למיטב השירים המוכרים של פיטר גבריאל מאז יצא לקריירת סולו באמצע שנות השבעים .בהקלטות משתתפות שתי זמרות, אחת מהן היא מלאני, בתו של פיטר, ובמקום גיטרות-בס-תופים-קלידים מלווה את השירים תזמורת ענקית בת 46 נגנים בעיבודיו של ג'ון מטקאלף. "מקצב החום", "בעינייך", "גשם אדום", "אל תוותר", "חופר בעפר", "רחוב החמלה", "גבעת סולסברי" ועוד. השירים נהדרים אחד אחד, וגבריאל שר נפלא, מלא נשמה ורגש (ישנה גם גרסה ובה גרסאות אינסטרומנטליות לכל שירי האלבום) וזה בערך המקום הכי קרוב שגבריאל יגיע ל"קלסיקה" במובן הקלסי. ובכל זאת, הגעגוע לחומרים חדשים רק גובר. אולי באלבום הבא.


טום וייטס, (יליד קליפורניה, דצמבר 1949) נוקט כל חייו, ובמיוחד בשנים האחרונות, בדרך התנהלות אמנותית שונה. הוא כל הזמן משתנה, מתחדש, הולך עד קצה גבול היכולת שלו מבלי להתחשב ב"איך זה ישמע" ובטח לא ב"איך זה יימכר". בראיון איתו בשנה שעברה, עם כניסתו ל"היכל התהילה של הרוקנרול", הוא תמצת את הרעיון: "אנשים אומרים עלי שאין לי להיטים ושקשה לעבוד אתי... כאילו יש בזה משהו שלילי". אז הנה הפתעה. בBAD AS ME, האלבום החדש שלו, ה17 מאז הבכורה ב1973 עם CLOSING TIME, יש לצד הטירוף הנפלא, הנביחות-שאגות שהוא מכנה "שירה", גם המון קטעים מלודיים, שקטים, קלים לעיכול גם למי שלא מוכן להתאמץ. תאמרו "הוא התמסחר" ונשיב, ממש לא. התמהיל עדיין לא פשוט, וטום ווייטס מדבר בשפה מיוחדת עם מוסיקה שיש רק לו, שילוב ג'אז ובלוז ורוק וקברט וגוספל ואבנגרד ורוקבילי ומריאצ'י... ובכל זאת, האלבום הזה יותר נגיש מאלבומיו האחרונים. שבע שנים אחרי האלבום REAL GONE וחמש שנים אחרי אוסף-שלושה-אלבומים עמוס כל טוב בשם Orphans: Brawlers, Bawlers & Bastards, חוזר ווייטס ביחד עם אשתו קתלין ברנן, השותפה בכתיבה ובהפקה, למחרוזת שירים חדשים ומרגשים, שכאילו מסכמים את הקריירה שלו. מביטים על הדרך ועל המציאות העכשווית בגישה מלאת הומור ושמחת-חיים גם כשהנושאים בהם הם מטפלים בלוזיים ועצובים. כאילו בתוך כל הקשיים יש תקווה. בקול החצץ החרוך שלו והאנרגיות החיוביות שלו הוא מטעין את המאזין  בתחושות טובות וכיף שרק מוסיקה יכולה לעשות. קחו למשל שיר בשם "סיפוק" שבו הוא מזכיר את ג'אגר וריצ'ארדס מ"הרולינג סטונז (ריצ'ארדס גם מתארח בגיטרות באלבום)... אני לא מצליח להבין אף מילה ובכל זאת מתמלא שמחה על גבול האושר... שלא לדבר על הבלדות הנפלאות שמחזירות לימים עברו, לטום ווייטס של שנות השבעים והשמונים, לחום האנושי הבלתי רגיל שנובע מהמטורף הזה ..."מדברים באותו זמן", "עם הפנים לכביש המהיר", "משלמים לי", "בחזרה לקהל", "נשקי אותי", "העלה האחרון" (בדואט עם קית ריצ'ארדס) ושני שירים קורעי לב שמופיע רק בגרסה האוסטרלית של האלבום חפשו ברשת) "אחרי שאתה מת" ועיבוד לשיר קריסמס ב"ערב ראש השנה". שירים שנשמעים כאילו הוקלטו מזמן מזמן ועם זאת הם לגמרי עכשווים או ליתר דיוק על זמניים כמו ששירים קלסיים, לא במובן הפיטרגבריאלי הנ"ל, צריכים להיות. לחברת התקליטים העצמאית שלו קוראים ANTI אבל הוא כל כך חיובי, שזה עושה לך נפלא בלב. עיסוי לנשמה. 
הנה הוא מציג את האלבום:

אין תגובות:

פרסום תגובה